שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 129

וכל זה מפני שדרכו בכך. הכי נמי בפרס מצודה ובוודאי תצוד דמלאכה הוא משום שדרכה בכך. אך באינו ידוע איזה חי' פטור מחטאת משום גופים מחולקים כנ"ל: י) ועתה נשובה לדברי המג"א. בפורס מצודה לצוד עכברים שבבית. בוודאי יצוד אחת כיון שמצויין בבית. ואם כן למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב איסור תורה יש. ואף שפטור מחטאת משום גופין מחולקין. דכיון שדרכה בכך במשכן חייב משום מלאכת מחשבת. כמו זורה ורוח מסייעתו בקל וחומר מנזיקין. ואם כן בדאורייתא צריכין לחוש לדעת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. אך אף למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ולא מחייב משום מלאכת מחשבת. מכל מקום אסור ואינו מותר משום גרמא. דבצידה הוי מעשה ממש. דמשעה שפרס מצודה חשוב צידה כנ"ל: יא) מה שהקשה על רמ"א, שגם בשעה שהרוח מנשב לא יאסר, אינו קושיא. שהרי נכבה תיכף. ומירושלמי ומצידה כבר נתיישב: יב) מה שכתב לדחות הראי' שהבאתי מהא דמדמי הש"ס גרם כיבוי לגרם מחיקה שחלקו בין הפסק כלים למים. איני יודע מה זה. דסוף סוף אין קושיא כלל ממחיקה: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שצ: להרה"ג הנ"ל ב"ה ה' תצוה תרנ"ד. מכתבו אתמול בלילה הגיעני הנני להשיבו. הגם שרוב הדברים פשוטים ובעצמו הי' יודעם אם הי' רוצה: א) מה שהביא מבאר היטב שהביא בשם הר"ר יו"ט שאם רואה צבי בשבת מרחוק מותר לומר לו תא ניא תא ניא ומשמרו עד הערב. אינו קושיא על מה שכתבתי בפריסת מצודה אם ברי שיצוד חייב תיכף. מתרי טעמי. הא' דאינו ברי כלל שיבוא הצבי אליו ודומה לשיסה בו הכלב או הנחש. דחשיב גרמא דלא הוה ברי הזיקא כיון שאין לכלב ונחש הנאה. ואינו דומה למעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו דקיימא לן דחשוב מזיק. משום דהתם יש לבהמה הנאה מאכילה ברי שתאכל. מה שאין כן בזה.

על כן לא חשוב צידה מעכשיו. ואף אם בא הצבי פטור. הב' שאף בערב מחוסר צידה ואמירתו יועיל רק שיוכל לצודו לערב: ב) ואשר הביא ראי' מדברי מהרי"ט צאלין שהעתיק בשערי תשובה בצרעין שיצאו מהכוורת מותר לגוי להעמיד נגדם מטה משוחה ולדבר עד שיקבצנו במטה ולוקח המטה עמהם וליתנו בכוורת ובלבד שלא יסתום פתח הכוורת ואפי' לישראל אפשר דשרי. ומה שאסור לסתום פתח הכוורת משום דהוי כעין החלפה במקום פטור עד כאן לשונו. בוודאי כוונתו דבשעה שמתקבצין בדף חשוב כחי' ועוף שברשותו. הנה אף אם יהי' כדבריו. מה שמתקבצין על ידי שמדברין להם דברים טובים דומה לשסה בו הנחש. ואולי לא ישמעו לדבריו ולא הוי רק גרמא בעלמא דאינו ברי שיתקבצו: ג) אך בגוף הדבר אינו נראה שיהי' כמו חי' ועוף שברשותו. דאם כן למה יאסור לסתום הכוורת ומה שאמר דהוי כמחליף דרך מקום פטור. הנה צידת הצרעין דרבנן [דאין במינו ניצוד כדאיתא סוף פרק האורג] ובדרבנן יש מתירין להחליף. ואפי' להאוסרין מכל מקום למה יאסור על ידי גוי דלעשות שבות דשבות על ידי גוי לא מצאתי לאסור. ועוד בדרבנן תלינן להקל כדעת המתירין. אך גם לפי שיטתו מיושבין דברי התוס' במה שהקשו דליכא חיוב חטאת שאינו ידוע אם יצוד. וקשה הא בפורס בחורשין קאי ובוודאי יצוד. ובמה שכתבתי בתשובתי הקודמת אתי שפיר גם לפי שיטתו. שהרי מותר לטעון קורות בית הבד ועיגולי הגת אף לב"ש משום דבמה שנעשה משתחשך ליכא חיוב חטאת. דכבר נתרסקו קצת מבעוד יום. הכי נמי כבר נעשה כחי' ועוף שברשותו מבע"י. ואין חיוב רק בצירוף פריסת המצודה עם שנעשה אחר כך וחייב דמעשה אחת הוא. מכל מקום במה שנעשה משחשיכה לבד ליכא חיוב חטאת. ודומה לטעינת קורות. ולעולם אם פרס המצודה בשבת באופן שודאי יצוד חי' ידיעה חייב חטאת:

ד) מה שכתב לחלק מחמת תוספות ב"ק ריש פרק כיצד הרגל שמחלקים בין צרורות לדרסה על הכלי משום דאין מעשה בכלי. ועל כן בבאים לכלובן לערב טבע החי' לבוא מה שאין כן בזה עד כאן דבריו. הכי נמי טבע החי' לבוא למצודה שנותנין בה אוכלין. וחנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף: ה) מה שכתבתי דצד שתי חיות חשוב גופין מחולקין וכתב כבודו מדברי מהרי"ט בקידושין אמרינן גופין מחולקין אלא אם אינו יכול לעשות שניהם כאחת. תמיהני דמשנה שלימה שנינו בחולין שחטה ואחר כך שחט שני בני' סופג שמונים. ואין לומר דבשתי התראות. פשיטא. ואם תאמר קמשמע לן דהאיסור אינו מתחיל משחיטת הראשון ובן שני (דף ט':) כגופין דמיין משום גופין מחולקין חצי שיעור הוא. הא מרישא שמעינן השני סופג את הארבעים. ועל כרחין בהתראה אחת משום דגופים מחולקין. וכן כתבו תוס' להדיא כריתות (דף ט') וכן פשיטא לר' עקיבא איגר ז"ל במשניות כריתות אות י"ג. ואף דאפשר שניהם כאחת ויותר מזה דנראה דבהכי מיירי דאי בשני פעמים לימא אשתלין לדעת רש"י מכות (דף כ':) ותוס' מנחות (דף נ"ה:) [מיהו דעת תוס' במכות שם דכל שהתחיל לעבור תוך כדי דיבור להתראה לא מצי לומר אשתלין] הנה שגם בבת אחת אמרינן גופין מחולקין. גם בתוס' מכות שם משמע שגם בבת אחת אמרינן גופים מחולקין. שכתבו בהא דחייב על קרחה וקרחה דמוקי לה בסך חמש אצבעות נשא ואותבינהו בבת אחת וביארו התוס' דקרחות מחלקת כגון גופין מחולקין. הנה שגם בבת אחת אמרינן גופין מחולקין. ואי משום דגלי קרא לחייב על כל קרחה וקרחה לימא דההוא בזה אחר זה לפי שיטת התוספות שגם בזה אחר זה חייב שתים. אלא ודאי אין חילוק בגופים מחולקין בין בבת אחת בין בזה אחר זה. ומה שדימה כבודו לשוחט מעוברת דאינו חייב שתים. הדבר פשוט שחילוק גדול יש.

שהרי היתר הולד שחשיב כשחוט משום שהוא כאחד מאברי'. ואינו מחולק לעצמו. ואיך תחייבנו שתים משום שהוא מחולק: ו) אשר כתב כבודו דלקולא לא אמרינן גופין מחולקין. וראי' מדברי הרע"ב שאם הי' שתי נשים נדות ובא על אחת ולא נודע על איזה חשוב נודע לו במה חטא. אינו ראי' דהשגגה על כרחין הי' ששתי נשים נדות היו בבית וסבור טהורות הן ובא על אחת מהן ואינו יודע על איזו. ואחר כך נודע לו שנדות היו. והנה ידוע לו שגוף זה שבא עלי' נדה היתה וחשיב שפיר נודע לו באיזו גוף חטא שיודע שאותו גוף שבא עלי' נדה הוא. ודומה לבא על אשה שאינה מכירה ואחר כך נודע לו שנדה היתה הכי נאמר שחשוב לא נודע במה חטא: ו) ומעולם הי' קשה לי פרש"י מתעסק דעריות אשתו ואחותו עמו בבית נתכוין לאשתו ובא על אחותו. ושוגג נתכוין לגוף זה סבור שהוא אשתו ונמצא אחותו. וקשה אשתו ואחותו עמו בבית נמי בשעת ביאה הרי נתכוין לגוף זה שהיא אחותו. וניחא לפי מה שכתב רמב"ם דמה שחייבה התורה קרבן על השוגג שהי' לו לחקור ולדרוש טרם יעשה המעשה לידע שהיתר הוא ואחר כך יעשה. ותחילה באמת נתכוין לאשתו ומתעסק הוא. וזה ענין מתעסק. אבל לענין ידיעה הלא גוף שבא עלי'. ידע בשעת ביאה שן הוא. וכשנודע אחר כך שגוף זה נדה הי' הרי ידע באיזו גוף חטא היינו אותו גוף שידע והרגיש בו בשעת ביאה: ח) והנה סוגיא דשבתות כגופין דמיין וחצי שיעור בשבת זה וחצי שיעור בשבת זה אין מצטרפין. ברור מללה דגופין מחולקין גם לקולא. ומה שכתב שרוב פוסקים מפרשים כגופי מלאכות. הנה אנן בשיטת התוס' קיימינן והם פירשו להדיא כריתות פירש גם כן משום גופין מחולקין. והראב"ד והרמ"כ השיגו אם כן מי הם רוב פוסקים. ואף שרש"י לא פי' כן אין שום ראיה מדבריו שסובר גופין מחולקין רק לחומרא. ולמה נעשה מחלוקת בחנם וזה פשוט:

ט) ומה שכתב כבודו עוד דבגוף החקירה אם מצטרפין כל הבעל חיים שיהי' נקרא על כל אחת שם צידה. יש ללמוד מהא דשבת (דף ק"ו:) דצד חגבים ומקלחות דר"א בן מהבאי פוטר. ומסתמא קיימא לן כתנא קמא דמחייב אף שבידו ליקח אחת דאזלינן בתר כל אחת לבדה עד כאן דבריו. מראי' זו דיברתי במלאכת צד. אך הרי בטורי זהב סי' שט"ז גבי זבובים מבואר כיון דאי אפשר שיברחו כולם הוי צידה דממה נפשך מקצתם נצודים. ואינו דומה כלל לחגבים. דאותו חגב שלקח לא הי' ניצוד. ואף שעל כל פנים אחת הי' עולה בידו כיון שלא הי' בידו ליקח זו דומה לפרחה אחת מן המצודה וצד אחרת דחייב והכי נמי לפי מה שכתבתי דחשוב צידה בשעת פריסת המצודה. ואז כיון דממה נפשך תבוא אחת הוי צידה כדברי הט"ז הנ"ל: י) אך אף אם נאמר דאין חיוב רק בשעה שניצוד ויש לומר כיון דאותה חי' שניצודת לא הי' ברי שתיצוד יפטור ממה נפשך. נראה לי דחייב כמו שיבואר. כתר לי זעיר. והנה אחד העמיד על האור ובא אחד והגיס דשניהם חייבין כדאיתא בהמביא וכתב הרא"ש דחייב המגיס משום שקירב בישולו. וקשה אותו שהעמיד על האור למה יתחייב הא לא נתבשל מחמת מעשיו רק משום שבא אחד והגיס אחר כך. ובשעה שהעמיד על האור לא הי' עומד להתבשל בשעה שנתבשל רק מחמת הגסה שאחר מעשיו. ודומה להעמיד על גבי מיעוט אש שלא הי' בו כדי בישול ובא אחר והוסיף אש דהראשון פטור. וצריך לומר דמכל מקום מחמת הגסה לבד לא הי' מתבשל רק בצירוף העמדתו על האור. הוה לי' כזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייב. מה אמרת בשעה שהעמיד עדיין לא הי' מעשה הגסה, מכל מקום בשעת העמדה גם כן הי' עומד להתבשל אחר כך והרי העמידה בחיוב. ובישול בחיוב משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. הכי נמי משעת העמדת המצודה בחיוב דממה נפשך תצוד אחת.

וצידה בחיוב שניצודה אחת מחמת העמדת המצודה ומחמת ביאת החי' למצודה דהוה זה אינו יכול וזה אינו יכול מה אמרת בשעת העמדה לא הי' עומד שתיצוד אותה חי' שניצודה. מכל מקום העמדה הי' בחיוב על אחת ממה נפשך אף שאין חיוב העמדה שיהי' ממש כחיוב צידה. שהעמדה הי' על אחת ממה נפשך והצידה הי' על אחת ידועה. הכי נמי העמדה על האור לא הי' בחיוב על אותו זמן שנתבשלה. מכל מקום כיון שמכל מקום העמדה הי' בחיוב על זמן שאחר כך. חייב אף בזמן שעוד לא הי' מתבשל מחמת העמדה לבד. הכי נמי כיון שהעמדה בחיוב על אחת ממה נפשך חייב אחר כך על חי' שניצודה: יא) ועל הירושלמי כבר כתבתי שני תי' נכונים ומה שכתב שמכל מקום לשון ירושלמי יש התריית מיתה מורה שיש חיוב מיתה. למה העלים עין ממה שכתבתי שם שבלאו הכי' אין מיתה דמקלקל כמו שכתב ירושלמי עצמו פרק במה מדליקין רק משום חייבי מיתות שוגגין: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שצא. ב"ה יום ב' פקודי תרנ"ד לפ"ק. להרה"ג הנ"ל. א) אשר הוקשה לכבוד תורתו בסנהדרין (דף כ"א) דלמה לי קרא לחייב על כל סוס וסוס הא גופין מחולקין. הנה לפירוש הר"ן בחידושיו דאי כתב סוסים הוה אמינא דאינו חייב אלא בריבה שתי סוסים ואפי' הי' לו הרבה אינו חייב אלא אחת כתב רחמנא סוס לחייב על אחת ולחייב על כל סוס וסוס. ולשיטתו לא קשה מידי דכיון דאינו חייב רק על שתים אם תאמר שכל גוף נחשב בפני עצמו. גם שתי סוסים לא יצטרפו. ועל כרחין גלי קרא דיצטרפו אם כן יצטרפו כולם ולא יתחייב אלא אחת: ב) אך גם לפי גרסתינו יש ליישב. למשל המלך צריך ו' סוסים ויש לו ז' חייב אף שכל אחת ואחת יש לומר שלצורכו. ממה נפשך חייב על אחת ועל כן החיוב על כולם יחד. ואם כן אם הרבה יותר ג"כ לא יתחייב אלא אחת. דאי אפשר לחשוב כל גוף פרטי לעצמו.

דאם כן לא יחשב בטל ואפי' הי' לו סוס מיוחד בטל אפשר שפוטרו משום הואיל: ג) עוד יש לומר כיון שטעם האיסור כדי שלא ישוב העם מצרימה למען הרבות סוס וכיון שסוס אחד גורם לזה אף כשיש לו הרבה אינו אלא לא תעשה אחת. והוא שגורם להשיב העם מצרימה. וכי אמרינן גופין מחולקין הוא שהאיסור מחמת עצמו: ד) ובעיקר דין שעובר בל"ת על כל סוס וסוס לא הזכירוהו רמב"ם. והכ"מ הקשה למה לא הביא הרמב"ם שלוקה על כל סוס וסוס. ובאמת בגמ' לא הוזכר לוקה על כל סוס וסוס רק עובר בל"ת על כל סוס וסוס. ואני מסתפק בזה הרבה לפי הירושלמי הוריות נשיא שלקה אינו חוזר לשררותו וידוע שנשיא הוא כולל בין מלך בין ראש סנהדרין. ואם כן משלקה אחת בטל ממלכותו ואשתני דינא אשתני קטלא. והוא הדין דאשתני מלקותא. ואף דבן סורר ומורה שהקיף זקן אחר שנגמר דינו לא מיפטר מקטלא. היינו שהגמר דין הי' חל להמיתו קודם שהקיף זקן. אבל זה לא חל גמר דין שלו כלל על מלקות הב'. כי שלאחר שילקה מלקות האחת יפטור ממלכותו וישתנה מלקותא. ובאמת שלא ראיתי ברמב"ם שיביא דין זה רק בראש ישיבה. ולא ידעתי למה. בפרט למה שפרשו בטעם הירושלמי דיש חשש שמא ינקם מהם ויהרגום וזה יש לחוש יותר במלך מבראש סנהדרין. ואם כן לא ילקה אלא אחת וקרא לגבי איסורין. על כן לא הזכירו הרמב"ם שאין נפקא מינה לדינא: ה) והנה לפי מה שהוכחתי דלרבוי איסורין אתא יש לעיין פשיטא דאפי' שני זיתי חלב בבת אחת שני איסורין הם. וכבר הוכיח הר"ן פ"ב דביצה רבוי במלאכה בשבת אסור מן התורה. ועל כרחין לפרש כמו שפרשתי דהוה אמינא כיון שהאיסור משום חשש שישיב העם מצרימה. וחשש זה יש גם באחד. שוב אין חילוק בין אחד לשנים:

ו) מיהו הרמב"ם פרק י"ז מהלכות סנהדרין גבי ראש ישיבה כתב גם אינו חוזר להיות כאחד משאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין. משמע שעדיין שם וקדושת ראש סנהדרין עליו. אף שאין ראש סנהדרין בפועל. והנה יש לומר גם במלך שעדיין שם מלך עליו ויהי' מצוה עליו לא ירבה לו סוסים. ואפשר דמכל מקום לא שייך בי' לבלתי רום לבבו מאחיו. וצריך עיון בכל זה: ז) אשר כתבתי דצידת צרעין דרבנן, זה מפורש ברש"י סוף פרק האורג. וכבודו החליף צרעין לדבורים. למה זה. ובאמת ראיית האליה רבה לדבורים וחגבין וגזין אינו מובן דרש"י כתב להדיא משום דחגבים וגזין מין טהור. והרב בשלחן ערוך פסק גם כן דצרעין אינו חייב על צידתן. ומה שכתב בשם הרב שדבורים חשיב במינם נצודים. לא היו דברים מעולם. והביא רק ראי' דצידתם בכוורת חשיב צידה. ובצידת ארי לגוהרקי כתב חייב לא בצידת דבורים: ח) אשר הקשה על הרמב"ם שכתב בשתי נשים נדות ולא נודע על איזו אף שגופין מחולקין. זה קושיא. אבל אין להוכיח ממנו דלא אמרינן גופין מחולקין להקל. שהרי לפי שיטתו שבתות כגופין מחולקין. הא מפורש בגמרא להדיא בחצי שיעור בשבת זו וחצי שיעור בשבת זו דפטור דאין מצטרפין משום דגופין מחולקין: ט) אשר הקשה על בישל ובא אחר והגיס משני כחות באדם אחד. אינני מבין כלל דזה מעשה אחת הבישול רק שתחילת בישולו לא הי' שימהר הבישול כל כך. מכל מקום כיון שהי' מתבשל חייב אף אם נתבשל קודם: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שצב. נשאלתי על ידי דולג רב מהרה"ג דק"ק איניווע בכפר שיש בו מילה בזמנו ביום טוב שני של פסח. אם מותר למוהל לילך שם ביום טוב שני חוץ לתחום. וזה אשר השבתי: א) הנה פרק ד' דראש השנה שופר של ראש השנה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום.

ובגמרא מה טעמא שופר עשה ויום טוב עשה ול"ת ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וידוע דעשה דוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. דגמרי' מכהן מצורע דמותר לגלח זקנו אף דאית בי' עשה גם כן דקדושים יהיו אך משום שאינו שוה בכל לפי זה יש לומר יום טוב שני דאין מוזהרין עליו רק בני חוץ לארץ ובני ארץ ישראל אין עושין רק יום אחד. חשוב יום טוב שני אינו שוה בכל. ולא דמי לשופר לדעת רבינו אפרים, ובעל המאור דאין בני ארץ ישראל עושין אף ר"ה רק יום אחד. מכל מקום בחוץ לארץ אינו דוחה אפי' ביום טוב שני. דהתם גם העשה דשופר אינו שוה בכל. אבל מילה אף דאינה בנשים. היינו משום דלית להו ערלה וכמאן דמהילא דמיא. ותדע דעבד אינו מחויב במצוות יותר מאשה ואף על פי כן ישנו במילה. אך הוא הדבר דאשה אם הי' בה ערלה היתה מחוייבת להסירו.) אבל זקן דכהן חשוב אינו שוה בכל אפילו לדעת רמב"ם פרק י"ב מהלכות עכו"ם הלכה ב' דעבד חייב על גילוח זקן [במשנה למלך תמה עליו וסיים שדבריו צריכין תלמוד] מכל מקום העשה אינו שוה בכל שאינו אלא בכהנים. וכהנת אף אם הי' לה זקן לא היתה בעשה זה: ב) וכל זה הוצרכנו לדעת תוספות יבמות דמשום שאינו בישראל לא חשיב אינו שוה בכל רק משום דליתי' בנשים [וטעם דברי תוס' אלו. משום דכל מצוה נכרת עלי' ד' בריתות ללמוד וללמד לשמור ולעשות ובללמוד וללמד ולשמור גם ישראל חייבין. על כן חשוב שוה בכל. רק מה שאינו בנשים. דנשים אינם בתלמוד תורה] אך לולי דבריהם י"ל בפשיטות משום דאינו בישראל חשוב אינו שוה בכל. והרי העשה אינו בכל ישראל. ואין צריך לומר משום כהנת לבד. ולדעת המשנה למלך שתמה על הרמב"ם גם הלא תעשה אינו שוה בכל שאינו בנשים אפי' הי' לה זקן כמו עבדים שפטורין לדעת המשנה למלך:

ג) נחזור לענינינו דעשה דמילה שוה בכל כנ"ל ויום טוב שני של גליות הואיל ואינו רק לבני חו"ל יחשב אין שוה בכל ודוחה אותו. ויש לדחות כיון שבני ארץ ישראל אם הי' דרין בחוץ לארץ הי' חייבין חשיב שוה בכל: ד) ועוד מלבד טעמא דעשה ולא תעשה האיכא טעמא דבעידנא דעקר לאו לא מקיים עשה. וכבר כתבו הריטב"א והר"ן דהוא הדין דהוה מצי הש"ס לומר טעמא דבעידנא. ואף לדעת הלחם משנה בהלכות שופר דצריך לשניהם יחד. זה אינו רק בשאר שבותים לא בתחומין כמו שביארתי בעזה"י בחיבורי אגלי טל להלכות שבת בפתיחה. ועוד דמפורש ברמב"ן פרק י"ט דשבת (דף ק"ל:) וז"ל למדנו שטעה המתיר צורכי מילה ביום טוב שני על ידי ישראל מקל וחומר דמת דשוי' רבנן כחול לפי שהמת חמור ממילה שהרי התירו בו כרמלית בשבת מה שאין כן במילה. ע"ש. מבואר שדעתו לאסור צורכי מילה ביום טוב שני. ומי יערב לבו לחלוק על הרמב"ן [ולפנינו יתבאר שהראי' מהרמב"ן יש לדחות]: ה) ולאחר העיון נראה להתיר. דהנה הרמב"ם התיר מילה שלא בזמנה ביום טוב של גליות מדתניא במתני' ביו"ט שני של ראש השנה אינו דוחה. מכלל דביום טוב של גליות מותר. והרא"ש בתשובה כתב דאף של גליות אינו דוחה. ומתני' דתני של ר"ה משום דתנא בארץ ישראל קאי. ונודע ביהודה סימן ל' כ' שנראין דברי רא"ש דמה סברא יש להקל ביום טוב שני ש"ג משל ר"ה בדבר שאינו תלוי ביומא אריכתא. והרא"ש בתשובה שפיר השיב. שהרי לענין מת שהקילו ביום טוב שני הקילו אף בראש השנה. ואם כן גם לענין מילה אם היינו מקילין ביום טוב שני גם בשל ר"ה היינו מקילין עד כאן דברי נודע ביהודה: ו) וכל דבריו בזה תמוהין. מה שכתב בדבר שאינו תלוי ביומא אריכתא אין קולא בשל גליות יותר מבשל ר"ה. תמוה. שהרי התירו לכחול עין ביום טוב של גליות ולא התירו בשל ראש השנה.