שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 12

דרב דאמר ציצית עשי' לשמה בעי טוי' לשמה לא בעי. לטעמי' דחובת גברא הוא. והוה לי' עשי' רק הזמנה. דהמצוה הוא בשעת לבישה [וראי' לזה דבסוכה (דף ט'.) מדמי הש"ס עשיית ציצית לעשיית סוכה. דהקשה לפי פירש"י מרב דבעי עשי' לשמה. לבית הלל דמכשיר סוכה ישנה. ועשיית סוכה מפורש בפוסקים דחשיב רק הזמנה דאינה נאסרת עד שישב בה. ואם עשיית ציצית עדיפא מהזמנה לא הוה מקשה מידי] וטוי' הוה לי' טוי לארוג דלכולי עלמא לאו מילתא. ושמואל לטעמי' דחובת טלית הוא הוי עשי' מצוה גופה וטוי' הזמנה. אבל למה דמוקי מילתי' דרב כרבנן קשה למה בעי עשי' לשמה. [ואפילו תימא דבהא טעמי' דרב מדכתיב תעשה לך לשם חובך. מכל מקום במה דלא בעי טוי' לשמה כרשב"ג נמי אתיא]: ל) אשר על כן מוכרח דהש"ס קאי אליבא דרב מרדכי דרב מכשר בנכרי. ולדידי' לרב נמי חובת טלית הוא ואין צריך ברכה משום דכשירה בנכרי. וכל שכשירה בנכרי סבירא לי' לרב אין צריך ברכה. דלרב ליכא לאותבי' ממילה. וכן משמע מפרש"י שכתב אתון הכי מתניתו לה על כן קשיא לכו דרב אדרב. משמע דלדידי' ליכא לאותבי' כנ"ל. ומשמע דסבירא לי' לרב מרדכי אליבא דרב חובת טלית הוא. דאי חובת גברא הוא אפילו פסולה בנכרי אין צריך ברכה כדמוכח מכתיבת תפילין. ועל כן כיון דבין רב בין שמואל סבירא להו חובת טלית הוא. על כרחך פלוגתייהו דרב ושמואל בטוי' לשמה כתנאי. העולה מזה דסוגיא דמנחות קאי ללישנא דרב מכשיר בנכרי ולא מצינו דפליגי עלי' שום אמורא לא) והנה לכאורה קשה לפי מה שביארנו דתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה דוקא בבתים משום דלא בעי עיבוד כלל. אבל בקלף דבעי עיבוד אף ת"ק מודה דבעי עיבוד לשמה. אם כן בציצית דבעי טוי' גם תנא קמא מודה דבעי לשמה. [ואף דלהרמב"ם דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה משום דחובת הבית הוא ואם אין בית אין מזוזה.

הוא הדין דיש לומר כן בציצית דאם אין טלית אין ציצית. מכל מקום מהא דלא בעי עיבוד בבתים של תפילין אין דמיון כלל לציצית]: לב) אך נראה דהנה לכאורה קשה אשמואל דבעי טוי' לשמה מסוכה ישנה דכשירה ולא בעי לשמה דלא עדיף טוי' בציצית אף דחובת טלית מעשי' בסוכה דחובת גברא דזה וזה הזמנה. ואין לומר כתי' הש"ס בסוכה גדילים תעשה לך לשם חובך. דהא מקשה הש"ס שם סוכה נמי הא כתיב תעשה לך. ומשני התם למעוטי גזולה. וחזר ומקשה הכא נמי למעוטי גזולה. ומשני כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ולפי סוגיא דהכא דועשו להם ללמדינו דציצית בנכרי כשירה. וליכא למעוטי מלהם גזולה. ושוב איצטריך לך למעוטי גזול ואין ללמוד מלך לשם חובך. וקשה לשמואל מסוכה ישנה. על כרחך מוכרח לומר דטעמא דשמואל דבעי טוי' לשמה כדי שיתול שם שמים על הציצית דהזמנה מילתא. אבל בסוכה קודם החג דומה לעגלה ערופה קודם ירידתה לנחל איתן כיון שעדיין אינה ראוי' לעריפה לא מתקדשה אלא בירידתה והכא נמי כיון שבשעת עשי' אין זמן מצוה. ומה לי שאינו זמן מצוה מה לי שאינו מקום מצוה. ועוד דלשון הש"ס מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה שנאמר חג הסוכות לה'. מכל מקום אינם אסורין אלא כל שבעה בזמן מצוה לא קודם לכן. וכיון שלא נתקדשה בשעת עשי'. איך יועיל העשי' לשם מצוה שתתקדש אחר כך. הא למה זה דומה לנפש שבנאו לשם חי ופרש"י לכשימות יקבר בו. ואחר כך הוסיף בו דימוס אחד לשם מת כלומר לאחר שמת. דדימוס זה אסור וכל הנפש מותר. הרי דמה שבנה בעודו חי לא הוה הזמנה אחר כך כשמת כיון שלא הי' הזמנה בשעת עשי'. הכא נמי בזה דבשעת עשיית סוכה לא היתה הזמנה כנ"ל שני הטעמים. וכן משמע בחי' הר"ן שכתב דבעגלה ערופה ירידתה לנחל איתן הוא הזמנה. ולמה לא חשיב הלקיחה למעשה.

הגם דבשעת מעשה הלקיחה לא נאסרה כיון שמחוסר ירידה אבל לאחר ירידה שוב תאסר מחמת הלקיחה. והוה לי' לחשוב הלקיחה להזמנה. או שניהם יחד. אלא ודאי כיון דבשעת לקיחה לא היתה הזמנה. דאינה במקומה ומחוסר ירידה גם אחר כך לא הועיל. הכא נמי כיון דבשעת עשי' בחול לא הי' הזמנה דהוי טוי לארוג. גם אחר כך בהגיע החג לא נאסרה: לג) ויותר מבואר ראי' לזה על פי מה שכתבו התוס' ע"ז (דף מ"ז:) ד"ה אבן והובא בדברינו לעיל (אות ג' ד') דבגוף ע"ז אף דאסורה מיד. מכל מקום אינה נאסרת בהזמנה קלה אלא בעשי' גמורה. והנה בתוס' ע"ז (דף י"ב.) דאף דדמי ע"ז ביד נכרי מותרין. מכל מקום כשמקצה הגוי הדמים לצורך ע"ז אחרת אסורין הדמים עיין שם. ולכאורה תמוה דהא אין הקדש לע"ז. אך הדבר נכון על פי מה שכתבו התוס' בשמעתין דבגוף ע"ז הזמנה מילתא הוא. ובשמעתין דמעות לצורך המת הוי הזמנה מעליא. ולאו כמו טוי לאריג. כיון דחזי לקנות במעות בגד של מת. ואם כן כשמכר לקנות בדמיו ע"ז הוי הזמנה לגוף ע"ז [לא זכיתי להבין דאם כן אפילו כשמזבין חפץ בעלמא כדי לקנות בדמיו ע"ז נמי נימא דנאסר מטעם הזמנה. ולמה דוקא כשמזבין ע"ז. ואפשר דלא חיישינן דלקנות בדמיו ע"ז מתכוין. רק כשמזבין ע"ז יש סברא לומר דודאי אי לאו דלקנות בדמיו ע"ז לא הוה מזלזל בי' למוכרו. המגיה] ולפי דברי התוס' הנ"ל דבגוף ע"ז לא סגי בהזמנה קלה רק עשי' מעליא. ממילא מוכח דמכירת הע"ז ליקח המעות לשם ע"ז חשיב הזמנה מעליא כמו עשי' גמורה. והוא הדין לקיחת העגלה ערופה שלוקח בדמים עגלה ערופה. דכיון דמוכר חפץ להשיג ע"ז חשיב עשי' גמורה. כ"ש או עכ"פ הוא הדין הקונה עגלה ערופה דחשיב עשי' גמורה. אלא שאינה נאסרת עדיין דמחוסר ירידה. מ"מ לאחר ירידה שוב תיאסר מחמת עשי' גמורה.

ואיך יליף מזה אביי דהזמנה מילתא אפילו הזמנה קלה. כהני דמבואר בשמעתין זריקת הבגד בקרוב למת וכהאי גוונא. אלא ודאי כיון שאינה נאסרת בשעת לקיחה אינה נאסרת גם אחר כך מחמת הלקיחה. רק מחמת הירידה דהיא הזמנה קלה. הוא הדין העושה סוכה קודם החג כיון דאינה נאסרת קודם החג. גם בבוא החג לא נאסרה קודם שישב בה. ואין לדחות דשאני סוכה דהוי רק מחוסר זמן דממילא אתי ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. דבעגלה ערופה נמי הא בידו להורידה לנחל איתן דלא חשיב דבר שלא בא לעולם דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי *): לד) ועוד נראה לי ברור לפי טעם שני דקודם חג לא נאסר משום דשבעת ימים כתיב. שוב ודאי דאינה נאסרת בבוא החג מחמת עשי' דקודם החג לשמואל דאמר בפרק יש בכור (דף מ"ט.) בפודה בנו בתוך שלשים יום שיחול הפדיון לאחר ל' ונתאכלו המעות אין בנו פדוי. כיון דאין בידו לפדותו עכשיו. ודוקא באיתנייהו למעות דהוי המעות פקדון עד לאחר ל' כמ"ש הרשב"א והר"ן בחי' שבועות (דף ל"ג:) ונעשה המעות של כהן בעת הפדיון. אבל כסף דמתחילה לא מהני כיון שאינו בידו לפדותו מתחילה. הכא נמי עשה הסוכה קודם החג שיחול הקדושה בחג לא מהני כיון שאינו בידו שתיאסר קודם החג. וכיון דאנן לשמואל קיימינן דאיהו הוא דבעי טוי' לשמה. ולדידי' לא מהני עשי' לשמה קודם החג שתחול הקדושה בחג. ואם כן ליכא לאותובי' לשמואל מסוכה ישנה. ולרב פשיטא דלא קשה מידי לפי הסוגיא דמנחות דרב סבירא לי' גם כן חובת מנא הוא ועשיית ציצית הוא המצוה. ולא דמי לעשיית סוכה דהוא הזמנה לבד: לה) וראי' לזה מדברי המג"א (תרל"ח ס"ק ב') בסוכה העומדת בנוי' משנה לשנה לא נאסרת בבוא החג השני עד שישב בה דכיון שעבר החג פקעה קדושתה. ואם הועיל הזמנה אף שלא בעת החג.

נאמר כיון שהזמנה לכל חג וחג וישב בה בחג אחד יהי' דינו בכל השנה כאזמני' וצר בי' דאסור לעולם. אלא ודאי דאין קדושתה אלא בחג ולא הועיל ישיבה בחג לחג אחר כיון שנפסקה הקדושה בין חג לחג. כל שכן דלמאן דאמר הזמנה מילתא דלא הועיל הזמנתה. היינו עשייתה בחול לחג הבא. ודינה בבוא החג כאילו ייחד הסוכה העומדת מכבר בלא עשי'. ואם כן אין צריך עשי' לשמה ולא קשה מידי מטוי' לשמה לסוכה ישנה. ואם כן מוכח דטעם טוי' לשמה משום לקדש הציצית. ושפיר תלי לה בעיבוד לשמה בבתים. דלתנא קמא דלא בעי לקדש העור. הכא נמי לא בעי לקדש הציצית ושוב דומה לסוכה ישנה דכשירה: לו) ובסוכה דקאי הסוגיא למאן דפוסל ציצית בנכרי כדמוכח משנויא דמשני כתיב קרא אחרינא ועשו להם משלהם ולא דרשינן ועשו להם אחרים יעשו להם כנ"ל] ומוכרח דרב סבירא לי' ציצית חובת גברא כמ"ש (באות כ"ט) מכל מקום לא הי' יכול להקשות לרב ושמואל מבית הלל. דיש לומר דסבירא לי' הזמנה מילתא. ועל כן לרב דחובת גברא הוה לי' עשי' הזמנה וטוי' טוי לארוג. ולשמואל דחובת טלית הוא העשי' מצוה וטוי' הזמנה ובין לרב ובין לשמואל הזמנה מילתא. ולא מסוכה ישנה דבסוכה לא מהני הזמנה לקדש כלל כנ"ל. [ואין להקשות דאם כן דסבירא להו לרב ושמואל הזמנה מילתא. איך פליג רבא עלייהו. לא קשיא דרבא לשיטתי' גם בעגלה ערופה עריפתה אוסרתה. ובהא ר' יוחנן בחולין (דף פ"ב.) סובר כמותו דהלכה כמותו לגבי רב ושמואל]. על כן מקשה להיפוך. ולבית הלל לית להו ר' יהודה אמר רב כיון דקיימא לן הזמנה לאו מילתא כדפסק הש"ס בהדיא בשמעתין על כורחין גם בית הלל סוברים כן. דאם לא כן איך נחלקו אדבית הלל. ואם כן לית להו דר' יהודה אמר רב דסבירא לי' אף דחובת גברא הוא בעי עשי' לשמה. ובית הלל על כרחך אין סוברים כן.

כיון דאית להו הזמנה לאו מילתא ומכשרי סוכה ישנה [אבל לפום סוגיא דמנחות דרב אית לי' ציצית בנכרי כשירה וסבירא לי' חובת טלית הוא. כמו שכתבתי לעיל (סק"ל). ועל כן בעי עשי' לשמה דעשי' היינו גוף המצוה. גם להיפוך לא הי' יכול להקשות דשפיר גם בית הלל סוברים כן. והא ודאי לאו קושיא היא דנימא דלית להו דשמואל. דמה בכך אם אינם סוברים כשמואל אלא כרב. ולשמואל מדבית הלל ודאי לא קשיא כיון דטעמא דשמואל משום דהזמנה מילתא לקדש הציצית ובסוכה לא שייך זה וכנ"ל] וכיון דקושיות הש"ס בסוכה אליבא דמאן דפסל ציצית בנכרי. על כן שפיר משני דלמעוטי גזול מועשו להם נפקא כנ"ל: לז) וא"כ שפיר פסק הרי"ף ושאר פוסקים דבעי טוי' לשמה כיון דפסקו ציצית בנכרי פסולה ונפקא לן מגדילים תעשה לך לשם חובך דבעי טוי' לשמה כסוגיא דסוכה. והא דהוכרעו הלכה כלישנא דציצית בנכרי פסולה כדי לפסוק דבעי טוי' לשמה משום דאמרינן במנחות (דף מ"ב:) דבעי צביעה לשמה: לח) ועוד נראה שהוכיחו כן. דאי כסוגיא דמנחות דציצית בנכרי כשירה. ושוב אין ללמוד מגדילים תעשה לך לשם חובך. כמו שכתבתי לעיל (אות ל"ב). וטעמא דשמואל משום דסבירא לי' כרבן שמעון בן גמליאל דהזמנה מילתא. אם כן קשה הא דאמר שמואל [בשמעתין] להני דשקלי עפרא לאישתא בת יומא יאות אינון עבדין דאיתקש לע"ז דקרקע עולם אינה נאסרת דהא בע"ז גופה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה. אלא ודאי שאני ע"ז. דבע"ז גופה הזמנה מילתא. על כן מהני חפירתה לשם ע"ז לאסור. מה שאין כן במת דהזמנה לאו מילתא וכאילו חפר שלא לשם מת. ואם כן מוכח דסבירא להו לאו מילתא: לט) ולענין הלכה דעת הרמב"ן לפי שיטתו דאין תפילין ומזוזות צריכין עיבוד וכתיבה לשמן.

ומביא ראי' לדבריו מהא דפרק המוציא תפילין דהקונה תפילין ממי שאינו מומחה בודק שלשה תפילין שנים של ראש ואחת של יד או שנים של יד ואחת של ראש. וניחוש שמא לא נעבדו לשמן ולא נכתבו לשמן. וכהא דפרק התכלת דספרים אין נקחין מכל אדם חיישינן שמא לא לשמן עשאם. ואם תאמר תפילין כיון שאינן עשוין [להתלמד] אלא למצוותן. חזקה בהכשר נעשו וכהא דהמוצא תכלת בשוק שזורין ומופסקין כשירין. ליתא דהתם מסתמא בעל הבית שעשאן לעצמן ממנו נאבדו וחזקה בהכשר עשאן. אבל המוכר חיישינן דחשודין הם. עד כאן מ) ובעניותי לא הבנתי דבריו שהרי שם במנחות (דף מ"ג.) הלוקח טלית מצוייצת מן הנכרי מן התגר כשירה מן ההדיוט פסולה. פרש"י אם תגר הוא כשירה דלא מרע נפשי' וזבין להו מישראל וכשירה. מן ההדיוט פסולה שמא הוא צבעה ושלא לשמה נעשית הרי דכשידוע שקנאה מאדם אחד מישראל. אמרינן חזקה ממומחה ונאמן קנאה. משום דרוב מצויין אצל חכלת מומחין הם וכמו שכתבו התוס' שם (דף מ"ב:) בד"ה ואין נקחין. וכל החשש בתכלת שאינה נקחית אלא מן המומחה. כיון שנמצא אצלו חיישינן כאן נמצאו וכאן הי' והוא עצמו צבעם. והרי ידוע שאינו מומחה אבל תפילין שנמצאו אצל אינו מומחה. ידוע שהוא עצמו לא עשאן. שהרי אינו מומחה. וכמה הלכות יש בתפילין. והוא אינו מומחה לידע אותם. על כרחך מאחר קנאם וחזקתו ממומחה קנאם. והרי לא מספקינן כלל בש"ס עירובין (דף צ"ז.) בעשאן הוא עצמו. דמקשה שם ממה נפשך אי מחד זבין וכו' אי מתלת זבין וכו'. וכיון דעל כורחין קנאם על כן כשרים. והכי פשטא דשמעתא. ומה שספרים אין נקחין אלא מן המומחה. כבר תירץ הרמב"ן עצמו דשמא להתלמד עשויין: מא) אך כל זה ניחא לפי גירסת הרמב"ן שבודאי הי' לו גירסא זו דספרים אינן נקחין מכל אדם.

אבל גירסת ספרינו תפילין יש להם בדיקה ואין נקחין אלא מן המומחה [פירשו בתוס' שם ובפ' המוציא תפילין. משום דיצטרך לפתוח התפילין על כן לכתחילה אין נקחין אלא מן המומחה] ספרים ומזוזות נקחין מכל אדם. וכן גירסת הרי"ף בהלכות ציצית תכלת אין לה בדיקה ואינה נקחית אלא מן המומחה. ספרים יש להם בדיקה ונקחין מכל אדם. הנה דאף בספרים דלכולי עלמא בעי לשמה נקחין מכל אדם. ועל כרחך כמ"ש משום דאינו מומתה אינו יכול לכתוב ספר תורה ועל כרחך ממומחה קנאם: מב) ומה שהביא רמב"ן עוד ראי' מירושלמי דפרק אמר להם הממונה דמבואר שם לדתנא קמא דרשב"ג קלף של תפילין וכלי שרת ובגדי כהונה אין צריך לשמה משום דהזמנה לאו מילתא ואין צריך לשמה אלא ספר תורה וציצית דגלי קרא [והוא לפי שיטתו דספר תורה גלי קרא דועתה כתבו לכם לשם חובתכם. וכבר כתבתי (באות י"א) שדברים אלו לפענ"ד תמוהים] כבר כתבתי (באות כ"ו) דהירושלמי לשיטתו טוי לארוג נמי תלוי בפלוגתא דהזמנה מילתא. ועל כן אפילו עשה השי"ן בקלף בעי עיבוד לשמה משום דהזמנה מילתא. ואין שום ראי' מדרשב"ג להצריך לשמה בשום הזמנה למאן דאמר לאו מילתא. אבל לדידן טוי לארוג לכולי עלמא לאו מילתא. ע"כ רשב"ג דבעי עיבוד לשמה אף אם עשה השי"ן בכתב לאו משום הזמנה מילתא כדי לקדש העור. אלא דהיכי דבעי לשמה כל ההכנות צריכין לשמה אף שאין מועילים לקדש. על כן אף לדידן דהזמנה לאו מילתא צריכין לשמה. ולא פליגי רבנן אלא בעור הבתים שא"צ עיבוד כלל. ואין צריך עיבוד לשמה אלא כדי לקדש העור. ואי לאו מילתא אין צריך עיבוד כלל. ועל כן אפילו עשה השי"ן בכתב דצריך עיבוד כיון שאפשר לעשות בקמטים ולא לעשות עיבוד. דומה להולכה בקדשים אליבא דר' שמעון וכנ"ל באריכות אבל בקלף של ספרים ותפילין ואפילו רצועות תפילין צריכין לשמה.

רק בקלף של מזוזה פסק הרמב"ם דאין צריך עיבוד לשמה כתנא דרשב"ג דירושלמי. והטעם מבואר בתשו' שהשיב הרמב"ם לחכמי לוניל. הובא בכסף משנה. ויפה כתב בשירי קרבן שרמב"ם בעצמו שכח מאין הוציא דין זה דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה עיין שם. ובודאי שהסברא לבד לא הי' כדאי לכתוב לחדש הלכה ובפרט לכתוב הלכה בסתם. ועל כל פנים הי' לו להרמב"ם לכתוב יראה לי. רק מירושלמי הוציאו. ומכל מקום בהא דכלי שרת שכתב הירושלמי דאין צריך לשמה לתנא קמא. לא פסק הרמב"ם (סוף פ"א מהלכות בית הבחירה) כירושלמי ומשום דירושלמי לשיטתי' כנ"ל: מג) נשוב לפסק הרמב"ם דמזוזה אין צריך עיבוד לשמה. והטעם כתב בתשו' לחכמי לוניל דאין צריך עיבוד לשמה אלא חובת הגוף התדירה. ויש לעיין אם בעי כתיבה לשמה על כל פנים. ובאמת שלא ראיתי להרמב"ם שיכתוב גם בספר תורה ותפילין שיצטרך כתיבה לשמה. נראה דסבירא לי' סתם לשמה קאי וכמו עשיית ציצית. רק בשמות הקדושים כתב שצריך שיכתבם לשמה גם במזוזה. אך למה דקיימא לן בספרים ותפילין צריך כתיבה לשמה. יש לעיין אם יש צד להקל במזוזה או דלמא דוקא בעיבוד דאין צריך לשמה היקל במזוזה שהיא רק הזמנה אבל לא בכתיבה עצמה: מד) ויש להביא ראי' מציצית דבעי טוי' לשמה אף דחובת הבגד ולאו חובת הגוף. ועל כרחך משום דגלי קרא לך לשם חובך. ואי אמרת דבמזוזה כתיבה בעי לשמה ובהזמנה מקילין. אם כן בציצית נמי ניקל בטוי'. אלא ודאי במזוזה גם כתיבה עצמה לא בעי לשמה. ובציצית דעשי' על כרחך בעי לשמה מקרא. על כרחך גם טוי' בעי לשמה: מה) מיהו יש לדחות לפי מה שכתב הפרי מגדים כיון דגדילים תעשה לך נכתב אצל לא תלבש שעטנז. דבזה מוכח דבעינן טוי' גם כן. נכלל גם הטוי' בכלל עשי'. אך לפי דרך הרמב"ן דילפינן הזמנה מעשי' עצמה.

אם כן אם נאמר דמזוזה עשי' לשמה בעי והזמנה לבד לא בעי. גם בציצית נאמר כן: מו) אך לפענ"ד הי' נראה בטעם הירושלמי דאין מזוזה צריך עיבוד לשמה. קצת באופן אחר ממה שכתב הרמב"ם. והוא משום דמזוזה מתיר הבית לדור בו והוא צורך הדיוט ואינו דומה לתפילין שהוא חובה לא לצורך האדם. ובהכי ניחא בציצית דאינו מתיר. שהרי אם אין לו ציצית מותר ללבוש הבגד בלא ציצית. [וכבר הארכתי בזה בחי' להלכות מזוזה]. על כן צריך טוי' לשמה. ולעולם כתיבה לשמה גם במזוזה בעי: מז) ולדינא אין כל כך נפקא מינה דבזה ודאי לא נפסוק כרמב"ם שפסק כת"ק דברייתא דירושלמי מאחר שלא הובא בתלמודא דידן. בפרט שירושלמי הביא ברייתא דכלים שעשאן להדיוט עד שלא נשתמש בהם הדיוט מותר להשתמש בהם גבוה. ובזה לא קיימא לן כוותי' כמבואר ברמב"ם עצמו (פ"א מהלכות בית הבחירה). אך במה שכתב הרמב"ם בדין בתים של תפילין דלא בעי עיבוד כלל נראה לעענ"ד לפסוק כן הלכה למעשה. וכן בדין הרצועות וכל שכן קלף שצריך עיבוד לשמה. מח) עתה נבאר אם הדיו צריך עשי' לשמה. דלכאורה הי' נראה דכיון דדיו לכולי עלמא הוי גוף קדושה. אפילו לרמב"ן דקלף לא חשיב גוף קדושה דגוילין אגב כתב הוא דקדוש. אבל דיו דלכולי עלמא הוי גוף קדושה. ובגוף קדושה קיימא לן הזמנה מילתא [ושמעתי שבספר משכנות יעקב פסק דבדיו בעי עשיית הדיו לשמה]. ועוד דעל כל פנים לא גרע מעיבוד הקלף. ואם הקלף דגוילין אגב כתב קדוש בעי לשמה. איך אפשר שדיו גוף האותיות לא בעי עשייתה לשמה ויהי' יציבא בארעא וכו'. ולאחר העיון נראה דאין צריך עשי' לשמה. ואין לדמותו לעיבוד עורות. דעור שנכתב עליו. הלכה למשה מסיני שיהי' מעור בהמה וחי' הטהורין. ואם נכתב על גבי נייר פסול. רק צריך שיבוא מבעל חי הטהור. וכשרות העור מחמת לקיחתו מן החי.