שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 128

וכיון דאם הוא טריפה באמת מפאת צורך יום טוב לא הוי מתקן. ומשום צורך חול אם טריפה הא הוי מלאכה. ומחשבתו לצורך יום טוב לא מהני כלל לשוויי מלאכה. דמשום צורך חול לבד הוא מלאכה אפי' בלא מחשבתו לצורך יו"ט. ומפאת מחשבתו לצורך יום טוב לבד בלא התיקון לצורך חול לא הוי מלאכה. והרי מחשבתו לצורך יום טוב כמסייע שאין בו ממש ולא נקראת מלאכת אוכל נפש כלל. והתוס' פסקו דמקלקל חייב כר' שמעון. והכי רהטא סוגיא דכריתות דמתני' דתינוקות כר' שמעון. וכן היא לפי פי' הראשונים לבד מתוספות. דפלוגתא דמקלקל בחבורה תלוי בפלוגתא דמלאכה שאין צריכה לגופה, דלמאן דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב וכיון דרוב פוסקים מלאכה שאין צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב. ואין ראי' מרמב"ם שפסק מקלקל בחבורה פטור. שהוא לשיטתו מלאכה שאין צריכה לגופה חייב. ורוב פוסקים חולקים עליו. ממילא לרוב פוסקים מקלקל בחבורה חייב. ואם כן יש לומר מהאי טעמא מותר לשחוט על ספק אבל לא לצלות: ז) וראיה ברורה לזה מהא דכתבו תוספות חולין (דף פ"ד ע"ב) דשייך בטומטום לגזור על תקיעה שלו ביום טוב גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. דאי נקיבה היא הוי הוצאה שלא לצורך. הנה דאף שמספק שמא זכר אם לפי האמת נקיבה חשוב שלא לצורך. הכא נמי אם באמת טריפה הוי שלא לצורך רק מותר לשחוט על ספק כנ"ל: סימן שפז. ב"ה ה' בהר מ' למב"י תר"מ לפ"ק. החוה"ש וכט"ס לכבוד אאמו"ר הרב הגאון החסיד המפורסם נ"י עה"י פה"ד כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י. א) בדברי התוספות כתובות (וא"ו.) דהוצאה לצורך נכרי נראה דאסור.

אשר ברור דאצטריך לאשמעינן אפילו הנכרי אלים ושייך בי' דרכי שלום כדאיתא בתוס' שבת (י"ט.) דלצורך נכרי מותר לשלוח על ידי גוי ביום טוב כהאי גוונא דלגבי שבות אמירה לנכרי חשבינן זה לצורך קצת. דמותר ביום טוב משום מתוך. וכתבו התוס' בכתובות דשיוציא הישראל בעצמו אסור. וכמו שכתבו התוס' בשבת שם דלגבי מלאכה דאורייתא לא חשבינן זה מזונותיו עליך. וגדולה מזה כתבו בכתובות דאפילו בכרמלית אסור. והוא משום דקיימא לן כר' יוסי הגלילי דאסור לצורך בהמה ביום טוב אף דמזונותיו עליך. כן צריך לומר לפרש דבריהם. דאם לא כן פשיטא דאסור כיון דקי"ל יש עירוב והוצאה ליום טוב: ב) ועל זה הקשית דלנכרי איסור אפילו איכא צורך קצת כמו לגבוה דאסור אף דאיכא צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא. ועל כן אמרינן בי' מתוך שאינו לוקה. מכל מקום אסור בעשה דלכם ולא לגבוה. והוא הדין לנכרים אף דאיכא מתוך דחד קרא לכם ולא לגבוה לכם ולא לנכרים: ג) ולדידי לא קשיא. שהרי להדיא מחלק הש"ס בין בהמה חצי' של נכרים לשלמים משום דמשלחן גבוה זכו. ופירשו התוס' שם אף דקיימא לן שלמים ממון בעלים הוא. משום דכל העבודות לצורך גבוה עושים. ומכל מקום אינו לוקה אפילו לב"ש בשלמי נדבה כמ"ש התוס' ביצה (דף י"ב.) והוא הדין לב"ה גם בעולת נדבה העיקר עושים לצורך גבוה ולא משום צורך דידי' שלא יהי' שלחנך מלא כו'. אבל לנכרים היכא דאיכא צורך קצת דישראל ודאי עושה משום צורך קצת דידי' ולא בשביל אוכל נפש דנכרי הוי אמינא דמותר: ד) ואשר כתבת דהתוס' לא הקשו על רש"י דאית לי' מתוך אפי' בדליכא צורך קצת רק ממבשל לחול ולא ממבשל לנכרי מוכח דלנכרי לא אמרינן בי' מתוך. באמת כן צריך לומר לרש"י וכן כתב בשיטה מקובצת לשיטת רש"י.

דלשיטתו אין לומר שאינו מותר רק אם העיקר לצורך ישראל דהא לדידי' מותר אפילו בלא צורך כלל. וצריך לומר דגזירת הכתוב היא. אבל להתוספות אין צריך לחדש גזירת הכתוב בלא טעם בזה. רק כדמחלק הש"ס משום דמשלחן גבוה זכו. ומכל מקום לשיטת רש"י אינו ממעט לנכרי רק דומיא דלכם לאכילה בזה האופן ממעט לאכילה לנכרי. והיינו כשמבשל לכבד הנכרי. אבל כשמוציא לגוי בשביל אלמותו שאין תועלת לישראל באכילת הנכרי כלל. ואפילו אם יאבד או יפסד קודם אכילת הגוי לא איכפת לישראל בזה. על כן לא חשיב מוציא לאכילת גוי. ובשבת וביום טוב תלוי במחשבתו דמלאכת מחשבת אסרה תורה ה) ומהאי טעמא נראה לי בענין מחלוקת השב יעקב עם הנודע ביהודה בשוחט בהמת נכרי ביום טוב וישראל קונים ממנו אחר כך. דהשב יעקב אוסר משום לכם ולא לנכרים ומדמי לשלמים. ולדידי הני מילי ליתנייהו חדא דכל כוונת השוחט כדי שיקנו ישראל ממנו. ועוד דכהאי גוונא דאינו שוחט לאכילת נכרי לא הוי בכלל לכם ולא לנכרים: ו) אשר כתבת על קושיית התוספות ברודה חלות דבש ביום טוב דחייב משום קוצר דצורך אוכל נפש הוא. וכתבת דבריש ביצה כתבו התוספות מירושלמי דמושמרתם את המצות ילפינן דלא הותר אלא מלישה ואילך. באמת איני מבין דבריהם ז"ל בזה. שהרי דברי ירושלמי הם פרק קמא הלכה י' על מתני' דהבורר קטנית מביא ברייתא דבורר טוחן ומרקד סופג ארבעים. ומקשה מבורר קטנית דבורר כדרכו ומשני ברייתא דר' גמליאל דאמר מדיח ושולה. ובתר הכי קאמר מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין מושמרתם את המצות. והנה בפשיטות נראה דכל זה לרבן גמליאל דאמר מדיח ושולה. אבל לדידן דקיימא לן כבית הלל דבורר כדרכו אין הלכה כברייתא ההוא דרק מלישה ואילך. דהרי חזינן דברירה דהיא מקמי לישה מותר. וכן בדיכת תבלין קיימא לן דלא בעי שינוי כלל.

ובירושלמי שם מבואר דלברייתא הנ"ל אסור שחיקת פלפלין כי אם על ידי שינוי: ז) אך נראה דיש לפרש דלבתר דיליף מושמרתם את המצות לא קשה מברירת קטניות ושחיקת פלפלין. דהנה הא דאין צריך שימור רק מלישה ואילך פירש הרמב"ן בחי' לפסחים משום דושמרתם את המצות כתיב ולא חטין של מצות. היינו דמקמי לישה לאו מצה היא כלל. והוא הדין לענין היתר אוכל נפש אינו מותר רק באותו דבר שאוכל וכיון שהוא אוכל לחם ומקמי לישה לאו לחם הוא לא הותרה מלאכה קודם שבא לכלל לחם. וכל זה בלחם. אבל בקטניות שאינו משתנה ממציאות למציאות והיינו קטניות שבורר היינו קטניות שאוכל שפיר מותר ברירה. וכן בדיכת תבלין. ואיך שיהי' אין זה תירוץ כלל על תלישת פירות מאילן ורדיית חלת דבש: ח) אך יש לומר לדעת הרי"ף דבעי שימור משעת קצירה. והיינו מקצירה ואילך. אבל לא הקצירה. מדאמר להו רבא להני דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפוכו לשם מצוה. ולא אמר כי קצריתו כו'. אם כן יש לומר דלא נתמעט רק קצירה ביום טוב שאסור. ולא קשה מברירת קטניות ודיכת תבלין. וזה כוונת הרב המגיד שהשיג על הראב"ד פרק א' מהלכות יום טוב שנתן טעם לתלישת ירק מושמרתם את המצות. והשיג על הראב"ד שטעמו לא יספיק לברירה וטחינה. והקשה הלחם משנה על הרב המגיד דמושמרתם את המצות נתמעט מקודם לישה. ומיושב גם ברירה וטחינה. ולפי מה שנתבאר דברי הרב המגיד נכונים. דאי אפשר ליישב רק על קצירה לשיטת הרי"ף דשימור משעת קצירה. אבל ברירה וטחינה ודאי מותר כקטניות ותבלין. ואם תמצא לומר לחלק בין לחם לשאר דברים כנ"ל. אם כן יהי' קצירת ירק מותר. וממה נפשך אינו מיושב ודו"ק: ט) והנה התוספות דמסכת שבת יש לומר דסבירא להו כדעת רוב הפוסקים דשימור משעת לישה. על כן קשה מרודה חלת דבש.

ודברי התוס' דמסכת ביצה דממעט מלאכות דמקמי לישה צריך עיון אצלי. דלכאורה אינו עולה להלכה כלל: י) ובחתם סופר סימן קכ"ח ראיתי דסבירא לי' גם בשעת קצירה צריך שימור וצריך עיון. שוב ראיתי להראב"ד בספר תמים דעים סימן כ"ו וזה לשונו ושימור דמצה משעת הגורן מכי מהפכי כיפי כו'. הרי דבשעת קצירה אין צריך שימור רק מקצירה ואילך כמו שכתבתי. ובאור זרוע סימן רמ"ט איתא וזה לשונו כי מהפכיתו כו' פי' צוה למעמרים וקוצרין את העומר לקצור ולעמר לצורך הפסח ולשמור מן המים שלא יחמיצו עד כאן לשונו והוא כדברי החתם סופר: בנך הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפח. ב"ה א' יתרו תרנ"ד לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי הרב הגדול מעוז ומגדול צמ"ס כש"ת מ' יואב יהושע נ"י אבד"ק גאסטאנין: א) אשר הוקשה לו דברי רמ"א סימן תקי"ד שמותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה. משום דגרם כיבוי מותר ביום טוב. הלא הא דומה לאשו משום חציו כמו אבנו כו' ונפלו ברוח מצוי' והזיקו. ולדעת תוספות סנהדרין דחייב ברוצח כהאי גוונא מיתה הוא הדין דחייב בשבת. ואפילו להר"ן שם דחולק. מכל מקום בשבת יתחייב קל וחומר מזורה ורוח מסייעתו דבנזקין פטור ומכל מקום בשבת חייב משום מלאכת מחשבת אסרה תורה וניחא לי'. כל שכן אשו דחייב בנזקין דחייב בשבת משום דניחא לי' עד כאן דבריו: ב) בטח לא נעלם מכבודו דברי הרא"ש בבבא קמא דוקא זורה דאורחי' בהכי. אך גם לפרש"י דמשמע דהחיוב משום דניחא לי'. מכל מקום בכיבוי למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור דלא חשיב מלאכת מחשבת אך מדרבנן אסרו אף בלא מחשבת כמו מקלקל דלא חשיב מלאכת מחשבת ומכל מקום אסור. אך מכל מקום פטור בגרמא. וראי' ברורה דלפרש"י הנ"ל מלאכת מחשבת במלאכה שאינה צריכה לגופה למאן דפוטר אי אפשר לאסור מטעם מחשבת.

מהא דשבת (דף ק"כ ורמי דר' יוסי אדר' יוסי כו' שאני התם דכתיב לא תעשון כן לה' אלקיכם הא גרמא שרי. אי הכי שבת נמי לא תעשה כל מלאכה הא גרמא שרי. ומאי קושיא בשבת אף דגרמא. חייב משום מלאכת מחשבת. אלא על כרחך או כהרא"ש. או משום דכיבוי דליקה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. ור' יוסי הא סבירא לי' בפרק במה מדליקין מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור: ג) אך מה דקשיא לי' לשיטת התוספות דחייב ברוצח יתחייב נמי בשבת. לא כן אנכי עמדי. ואשו משום חציו ילפינן מדכתיב המבעיר את הבערה ובממון גרמי חייב. והיינו משום דההיזק נעשה על כן חייב אף שאינו מזיק בידים ממש. וכן ברוצח הרציחה נעשה. והא קמן דבדיני שמים חייב אף בגרם היזק. אבל שבת המלאכה הנעשית מאלי' אין שום סרך איסור. והרי מותר לעשות מבעוד יום שהמלאכה תיעשה בשבת. ואין חיוב רק על מעשה האדם בלבד. על כן בעינן בידים ממש ופטור על אשו משום חציו. אך דעת הנמוקי יוסף דחייב בשבת על אשו משום חציו. אך הר"ן חולק על זה ואין הלכה כתלחיד במקום הרב. בשגם דלרוב הפוסקים אין בכיבוי נר שלא לעשות פחמים רק איסור דרבנן ואין לחוש ליחידאה כנ"ל: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן שפט. עוד להרה"ג הנ"ל. א) אשר ביקש לבאר לו דבריי הראשונים. ודאי בדבר הנעשה מאלי' כמו המעמיד קדירה על גבי אש ומתבשל חייב. וכן הנותן שאור על גבי עיסה והחמיצה במנחות דף נ"ו: אך מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש באשו כיון שהרוח מוליכו הלאה. ומהרש"א סנהדרין (דף ע"ז) דאפילו אש שהלכה מעצמה בלא רוח פטר ריש לקיש ממיתה כל שלא הצית בגופו של עבד. וצריך לומר החילוק שבינו לבין מבשל והניח שאור על גבי עיסה וחימצה. משום דלא עשה מעשה בגופו שהאש הולך הלאה. ומסקנא כר"י מדכתיב כי תצא וגו' המבעיר לומר לך אשו משום חציו. ולא גלי קרא רק בממון:

ב) ודעת הר"ן דוקא ממון. ולא גמרינן מיתה מינה. דמה לממון שכן עשה בו שוגג כמזיד אונס כרצון. ועל כן שבת נמי מהאי טעמא לא גמרינן מינה. אך משום דניחא לי' ומלאכת מחשבת אסרה תורה יש קל וחומר מזורה ורוח מסייעתו דפטור בממון וחייב בשבת משום מלאכת מחשבת אשו דחייב בממון כל שכן דחייב בשבת משום מלאכת מחשבת. אך תלוי בפירושים. הרא"ש ומשמעות רש"י דלרא"ש אין חייב בזורה רק משום דכל מלאכתו בכך. נמצא באשו ממש הואיל וכל מלאכת הבערה שמסדר מערכת עצים ומדליק במקום אחד והולך ודולק וכן אנן בתמיד. ודאי חייב. אך בתולדות כגון הלוקח נר למקום שהרוח שולט או באש שהלך על ידי רוח הדבר תלוי בפירוש הרא"ש ופי' רש"י. דלהרא"ש שפי' בזורה משום דכך דרך מלאכתו הכא פטור. ולרש"י משום דניחא לי' חייב. והנמוקי יוסף שהקשה מאשו משום חציו ולא הזכיר מלאכת מחשבת משמע מדבריו דגמרינן שבת מממון: ג) ואשר הוקשה לו מירושלמי במדליק גדיש דיש התראות מיתה בכל שיבולת ושיבולת ואף דמקלקל [כוונתו דלא הוי מלאכת מחשבת]. שתי תשובות בדבר. א' דהנה התוספות הקשו בשבת ופרק קמא דכתובות למה צריך בחובל ומבעיר צריך לגופה הא לא בעינן בהו מלאכת מחשבת הואיל ומקלקל חייב כדאיתא בכריתות. וטעם צריכה לגופה משום דבעינן מלאכת מחשבת כדאיתא בחגיגה. והניחו בתימה. אולם קושייתם הוא לפי שיטתם בפרק כלל גדול דלית מאן דפליג על שמואל בהא דפוטר נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר. וקשה מתינוקת. וצריכין לתירוץ הש"ס הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. אך להש"ס בכריתות דאביי ורבא פליגא אדשמואל לדידהו ליכא קושיא מתינוקת. ונוכל לומר דלית להו להאי סברא דהואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב. [דהא לתרץ דשמואל איתמר] ומה דגלי רחמנא במילה והבערת בת כהן גלי.

אבל שאר דברים שצריך משום דבעינן מלאכת מחשבת לא גלי. ועל כן כל הסוגיות דבעינן בחובל ומבעיר צריכה לגופה כאביי ורבא. וכן פסק הרמב"ם דנתכוין להדליק נר זה והדליק זה חייב. והוא כשיטת רש"י הנ"ל. ועל כן אף דמקלקל הוא חייב משום מלאכת מחשבת. הא חדא: ד) ועוד שהרי קשה על הר"ן דסבירא לי' במיתה לא אמרינן אשו משום חציו מסוגיא דבבא קמא (דף ס"א:) בעבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו חייב. בשלמא לר' יוחנן דאמר אשו משום חציו ניחא. ולכאורה מאי ניחא הא מיתה לא מחייב. וצריך לומר דדמי לחייבי מיתות שוגגין דגמרינן מכה אדם ממכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו. והכי נמי מכה אדם לא חלקת בו לפוטרו מממון. והכי נמי גבי אשו מה מכה בהמה לא חלקת בין מכה בעצמו או על ידי אשו. אף מכה אדם על ידי אשו לא חלקת בו לפוטרו מממון. ואם כן שפיר קאמר הירושלמי שיש התראת מיתה בכל שיבולת ושיבולת. דמהני לענין קים לי' בדרבה מיני' כנ"ל. ואף דהירושלמי אמר לשון התריית מיתה. הלא בלאו הכי מפורש בירושלמי פרק במה מדליקין שהוא משום חייבי מיתות שוגגין הואיל ואם הי' צריך לכלבו חייב. השתא נמי חייב כתנא דבי חזקי'. על כן התריית מיתה לאו דוקא: ה) ואשר הקשה על מה שכתבתי בטעם הרמ"א סימן תקי"ד כיון שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא הוי מלאכת מחשבת על כן אין איסור לדעת הר"ן. והבאתי ראי' לזה מהא דמקשה הש"ס מגרם מחיקה לגרם כיבוי. ולימא גרם כיבוי אסור משום מחשבת. ודחה כבודו על פי השלטי גבורים דלא חשיב מתכוין לכיבוי. וכתב בעצמו שהוא היפוך כל הפוסקים. אך באמת הלא הש"ג כתב דהוי פסיק רישי' והא כתבו התוספות בשבת וביומא דפסיק רישי' חשיב מלאכת מחשבת. ואכתי קשה מה ראי' ממחיקה לכיבוי ועל כרחך כמו שכתבתי:

ו) אשר הוקשה לו מהא דכתב המג"א דאסור לפרוס מצודה לצוד עכברים אף דהוי רק גורם שיצוד אחר כך וגורם על ידי בעל חי גרע טפי מגורם על ידי רוח שהוא בטבע. וצידת עכברים אין צריך לגופה. הנה ריש פרק שמונה שרצים כתבו תוס' להדיא דשמונה שרצים סתמן ניצודין לצורך עורן. ועכבר אחד משמונה שרצים. אך שינויא דחיקא לא משנינא לי'. דעינינו רואות בזמנים אלו אין צדין עכברים בבית לצורך עורן. אך דברי המג"א נובעים מהתוספות שבת (דף י"ז:) ד"ה אין פורסין ודבריהם צריכים לפנים שכתבו בהא דאין פורסין מצודות וכו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום אע"ג דבשבת נמי אם פירש מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו מכל מקום גזרו וכו' עד כאן דבריהם. משמע שאם מצויים שם חיות וידוע שיצוד חייב. וכן דעת הפרי מגדים. וקשה שהרי התוס' כתבו שם דיבור המתחיל אלא בהא דכדי שיצודו מבעוד יום שהקשו איך ידע מתי תבא חי' ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורס בחורשין דמצוים שם חיותא והוי ודאי שתצוד מבעוד יום. וכל שכן שיחשב ודאי שתצוד בכל השבת. והב"מ נדחק אפי' ודאי תצוד פטור. והתוספות קושטא דמילתא אמרי. ואיני יודע מה זה קושטא דהא מיירי בפורס בחורשין ויודע שיצוד: ז) אשר על כן נראה לי לפרש דברי התוספות דנהי דודאי תבוא שם חי' אחת ותיצוד. מכל מקום אינו בבירור איזה חי'. וחי' הניצודת לא הי' ברור שתצוד על כן פטור. אך לכאורה יש לדמותו למה שכתב הט"ז סי' שט"ז גבי דבורים דחשיב פסיק רישי' אף דבשעה שיפתח לנוטלן יברחו. אי אפשר שיברחו כולם ולפחות תצוד אחת הוי צידה. הכי נמי ממה נפשך תצוד אחת יחשב צידה. אך יש לומר דמכל מקום פטור מחטאת דאם יצוד שתי חיות יראה דחייב שני חטאות משום גופין מחולקין [דמשמע ריש פרק שמונה שרצים דעל מה שפטור על הריגתו פטור על צידתו.

ואם כן החיוב משום שהוא בעל חי ואמרינן בי' גופים מחולקים ודו"ק כי קצרתי] וכל שחלוקים לחטאות אין מצטרפים לחטאת. אך לפי זה מכל מקום איסור תורה יש [ועל כן אסר הט"ז גבי דבורים. רק מחטאת פטור כיון דאין צידה באחת מיוחדת רק בצירוף כולם. וכיון שגופים מחולקים לא יצטרפו ודנין על כל אחת בפני עצמו ולא הוי צידה לחיוב חטאת. אבל איסור תורה יש] ואם כן מה הקשו התוספות לבית שמאי דפשוט כוונת הש"ס שם (דף י"ט) דלא גזרו בית שמאי בעגולי הגת רק משום דלית בהו איסור תורה. ח) אשר על כן נראה דמשונה מלאכת צידה משאר מלאכות הנעשות בזמן כמו המבשל ואופה שאם רדן מתנור קודם שנתבשלו ונאפו פטור. ואלו צידה אם העמיד מצודה באופן שבוודאי תצוד. חשוב צידה משעה שהעמיד. כמו שפטור על צידת עופות שבאין לכלובן לערב. משום דמעכשיו הוא ברשותו. וכל מלאכת צידה שתהי' ברשות האדם. וכיון שחשוב ברשותו נצודת היא. והכי נמי בהעמיד מצודה שבודאי תצוד מעכשיו הוא ברשותו וחשיב צידה מעכשיו, ואפי' הרס המצודה לא יועיל שכבר נתחייב. ועל כן שפיר הקשו התוספות ממה נפשך אם אזלת בתר צירוף החיות שממה נפשך אחת נצודת. הא זאת נעשה מערב שבת ולמה יאסור לבית שמאי. ואי בתר אותה חי' שניצודת לבסוף. ומשום דגופין מחולקים אין מצטרפין לחטאת כנ"ל. הא אותה חי' אינו ברי שתצוד ואתי שפיר: ט) העולה מזה שאם העמיד מצודה וברי שיצוד חי' ידועה חייב חטאת ואם אינו ידוע איזו חי' יצוד פטור מחטאת. אך איסור תורה יש. וכן הוא מסברא שצידה שבמשכן ודאי הכי הוי. ואין סברא לומר שבמשכן הי' החי' באה בשעת צידה כמו שכתב הב"מ שבודאי לא הי' מדקדקין בכך. וכן כתב הרמב"ם פ"ו הלכה כ"ב במשסה כלב אחר צבי וברח הצבי ועמד בפניו והבהילו עד שתפסו הכלב הרי זה חייב. ואף על גב שניצוד ע"י בעל חי.