שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 127

ועיין בירושלמי סוף פרק ב' דמגילה דמסתפק בזה. דקאמר שם קצירת היום מה את עביד לי'. כקצירת הלילה או כבא מן העלי'. וקאמר שם דאי אמרת כקצירת הלילה אבל הבא מן העלי' יש לומר דפסול. ואי אמרת כבא מן העלי' מוכח דגם הבא מעלי' כשר. וקאי שם לרבי דפליג אר' אליעזר בר' שמעון עיין שם: ה) והנה מוכח מגמרא דמתניתין דמכשרא נקצר ביום לאו כבא מן העלי' עביד לה. דאם לא כן לא הוה מקשה הש"ס דידן מידי. אלא ודאי סבירא לי' להש"ס דעל כורחין מתניתין אף הקצירה מכשרא. וכן מוכח בתוספות לעיל (דף ס"ו) דמכשירים ספירה ביום בדיעבד כמו קצירה דכשר בדיעבד ביום וספירה בקצירה תלוי כדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור. ואי אמרת דנקצר ביום הקצירה לאו מידי הוא. הוא הדין דספירה לאו מידי הוא. ואם נקצר העומר ביום יהי' דינו כמו בזמן הזה דליכא עומר דמחלוקת הפוסקים אם הספירה מדאורייתא. אלא ודאי מוכח מהתוספות דנקצר ביום כשר הפירוש שגם הקצירה כשירה. וכן מוכח להדיא בר"ן שילהי פסחים דנקצר ביום כשר. הקצירה גופה כשרה ביום: ו) והנה לפי מה שנתבאר דנקצר ביום כשר הפירוש שגם הקצירה כשירה. אם כן קשה טובא מה הוכיח ר' יוחנן מר' עקיבא לר"א בר' שמעון דאם נקצר שלא כמצוותו כשר נקצרי' מערב שבת. הא יש לחלק בין ביום הנפת העומר בין ביום שלפניו. דביום הנף כבר חל חיוב קצירה בלילה. אבל ביום שלפניו עדיין לא חל החיוב. וכהאי גוונא איתא בפרק קמא דמגילה (דף ה'.) בזמן עצי כהנים דמאחרין ולא מקדימין. ובגמרא חגיגה והקהל דאכתי לא מטא זמן חיובייהו. ופירש"י וכן זמן עצי כהנים שקבוע להם זמן בנדרים. והכא נמי כיון דלא חל החיוב דומה להא דאמרינן בראש השנה (כח.) כפאו ואכל מצה יצא.

ומקשה אילימא כפאו שד והתנן כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו ופירש הרמב"ם משום שעשה המצוה בשעה שהי' פטור והכא נמי כיון שעדיין לא חל החיוב לאו מידי הוא אפילו בדיעבד: ז) ואין לדחוק דר' יוחנן לא הביא ראי' דנקצר ביום פסול הקצירה. אלא דהא סבירא לי' לר' אליעזר בר"ש מסברא. וראייתו רק דנקצר מן העלי' פסול. וכן בירושלמי פרק ב' דמגילה הביא הראי' על הבא' מן העלי'. דאכתי תקשי מה מקשה הש"ס על מתניתין דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת דמדנקצר ביום כשר אמאי ידחה השבת. הא מנקצר ביום לא קשה מידי דנקצר ביום היינו ביום הנף אבל לא ביום שלפניו. ומרישא דלא מצא מן הקמה יביא מן העומרים הי' לו להקשות ולא מנקצר ביום. וצריך לומר דסבירא לי' להש"ס דמערב שבת דהיינו יום טוב כבר חל חיוב העומר דרחמנא תלי ביום טוב. כדכתיב ממחרת השבת יניפנו. אם כן החיוב על השבת דהיינו יום טוב שלמחרתו יביא העומר ח) אלא דאכתי קשה דלפי זה אם יקצור מערב יום טוב יפסול. והקושיא דנקצרי' מערב שבת היינו שיקצרנו ביום טוב עצמו ויום טוב גם כן אסור קצירה. ואפילו לדעת הרמב"ם דמן התורה שרי קצירה. הרי קוצרו לצורך מחר. והואיל אי פדי לי' לא אמרינן דהואיל דלא שכיח לא אמרינן להתיר. וצריך לומר דצורך מצוה הא חשיב צורך קצת. ומתוך שהותרה קצירה לצורך הותרה שלא לצורך. והא חשיב צורך מצוה דיום טוב דמצוות יום טוב הוא כנ"ל: ט) איברא דאכתי קשה דאסור בעשה דלכם ולא לגבוה. כמו נדרים ונדבות דאין קרבין ביום טוב. אף דאיכא צורך קצת דלא יהי' שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. דמהאי טעמא אינו לוקה לבית הלל. וכמבואר בתוספות ביצה (דף י"ב.) בסוף העמוד: י) אך לא קשה מידי דר' אליעזר ב"ר שמעון לשיטתו בביצה (דף י"ט:) נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ומותר משום מתוך.

ואף דבגמרא אמר דר' אלעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא. ור' עקיבא אית לי' בפרק קמא דפסחים דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך כו'. יש לומר שהרי אינו קרב על גבי המזבח רק עומר גרש משלש סאין או מחמש, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם. ואם כן אית בי' צורך הדיוט גם כן. אלא דאסור משום לכם ולא לגבוה דעיקר לצורך גבוה הם עושים וכמו שכתבו התוספות ביצה (דף כ"א.) בדיבור המתחיל אבל, ולר"א בר"ש דסבירא לי' נדרים ונדבות קרבין ביום טוב ולית לי' לכם ולא לגבוה. שפיר מותר הקצירה משום אוכל נפש דהדיוט. כמו בהמה חצי' דישראל חצי' דגוים דמותר לשוחטה ביום טוב. ואם כן שפיר מקשה הש"ס ראבר"ש לשיטתו נקצרי' מערב שבת ביום טוב עצמו. דלראבר"ש לשיטתו אין בקצירת יום טוב שום איסור מן התורה. וזה ברור: יא) עוד יש לומר דלר' שמעון דאית לי' ריש פרק י"ד דזבחים השוחט מחוסר זמן בחוץ חייב דקרינן בי' ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. כיון שראוי לאחר זמן. משמע דסבירא לי' דמעכשיו חל החיוב להקריבו לאחר זמן. ולדידי' לא שייך הסברא הנ"ל דאכתי לא מטא זמן חיובא. ועשה המצוה בשעה שהי' פטור. דחשוב בר חייב או לעשותו בזמנו. וכשר הקצירה לפני זמן כמו לאחר זמן. וכשם שכשר ביום שלאחר זמן דזמנו בלילה. כמו כן כשר ביום שלפני הלילה. וכיון דר' אליעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה כל שכן דאזיל בשיטת אביו ר' שמעון. ולדידי' נקצרי' מערב יום טוב. דאף דאכתי לא מטא זמן חיוב חשוב מחוייב כנ"ל ודו"ק. וישוב זה צריך לשיטת התוספות דקצירה לא הותר ביו"ט: יב) איברא דאכתי קשה הא דאמר הש"ס לרבי דנקצר ביום כשר אינו דוחה שבת ומתני' דתני נקצר ביום כשר דרבי הוא. על כרחך דוחה השבת היינו הקרבה. לא קצירה. הא להלכה שפיר יש לחלק בין יום הנף בין קודם לכן: יג) ונראה ליישב.

דלכאורה נהי דביום טוב גם כן אסור קצירה. מכל מקום איך ידחה שבת דאיסור כרת וסקילה. מוטב ידחה איסור יום טוב דלאו. ואל ידחה איסור שבת סקילה [וכל שכן בנידון דידן דאפילו לאו ליכא רק עשה דלכם ולא לגבוה]. אך זה אינו דכי היכי דאמרינן סוכה (דף כ"ה:) דמותר לטמאות לקרובים בתוך שבעה קודם פסח. אף שעל ידי כך יתבטל מפסח. כיון דמצוה דטומאת קרובים עכשיו. ומצוה דפסח עדיין לא הגיע זמנה. הכי נמי לא יחלל עכשיו יום טוב כדי שלא יצטרך לחלל שבת למחר. דמצוות שביתת יו"ט לפניו עכשיו. ומצוות שבת עדיין לא הגיע זמנה. וכן סוף פרק קמא דשבת מותר להפליג בספינה בערב שבת לדבר מצוה. אף דעל ידי זה יצטרך לחלל שבת למחר מחמת סכנה, כיון דמצוה זו לפניו עכשיו ושבת עדיין לא הגיע: יד) אך כל זה להלכה דשבת ויום טוב שני קדושות הם. אבל לרבי לשיטתו בעירובין (דף ל"ח:) דקדושה אחת הם. דהא דתני רבי שני קדושות הם לא סבר לה. ועיין בתוס' ביצה (דף ט"ז:) בד"ה רבי אומר. אם כן מותר לי' לקצור ביום טוב דחיוב שבת כבר חל, וכשם שאין נפקא מינה אם עושה המלאכה בבוקר או בערב. וגדולה מזה אמרינן בירושלמי סוף פרק קמא דר"ה דמותר לחלל שבת בלילה לצורך היום. כן שבת ויום טוב למאן דאמר קדושה אחת, ושוב מחוייב לקצור ביום טוב ואינו דוחה שבת. דאפשר למיעבד איסור קל דלאו. ואינו דוחה שבת דאיסור סקילה דאין זמנו קבוע בשבת. דאפשר מערב שבת ביום טוב דאיסור לאו. ועל כן אתי שפיר לרבי כיון דנקצר ביום כשר אינו דוחה שבת: טו) וכל זה לרבי אלעזר בר' שמעון וכן לרבי. אבל לדידן דהשוחט מחוסר זמן בחוץ פטור. דלא חשיב עכשיו מחוייב להביאו לאחר זמן. ונדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב. והקצירה אסורה ביום טוב כיון דלגבוה. ושתי קדושות.

ואין לחלל יום טוב עכשיו משום איסור שבת שעדיין לא חל עליו שפיר דוחה שבת אף דנקצר ביום כשר: טז) ואף דאפילו נקצר מערב יום טוב ודאי כשירה ההבאה דלא גרע מהביאו מן העומרים דכשר. מכל מקום כיון דמצוות קצירה לא קיים כלל. הרי הקצירה גופה דוחה שבת. דקצירה גופה מצוה שזמנה קבוע. והוא מתיר בפני עצמו דקצירה מתיר קצירה כבש"ס (דף ע' ע"ב): יז) אך קשה לפי זה מה הוכיח ר' יוחנן דנקצר שלא כמצוותו פסול. דמשמע דלגמרי פסול אף הבאה. וכן הוא להדיא בירושלמי סוף פרק ב' דמגילה דמדברי ר' עקיבא מוכיח ר' אליעזר ב"ר שמעון דעומר הבא מן העלי' פסול. הא אפילו כשר מכל מקום הקצירה עצמה דוחה שבת: יח) ליישב זה נראה דהנה בפרק כיצד צולין (דף ע"ו:) חגיגה אינו דוחה שבת וטומאה, שבת לא דחיא משום דאית לי' תשלומין כל שבעה. וטומאה לא דחיא דכיון דלא דחי שבת לא דחי טומאה. הרי דאף דטומאה הי' מסתבר שידחה. דמשכחת שהציבור טמאי מתים דאין להם טהרה כל שבעה [ועוד דכל שהתירו אינו תלוי בימים אלא במעשה דוחה עכשיו אף שאפשר לציבור לטהר. דהרי אמרי' בפסחים (דף ס"ט ע"ב) למאן דאמר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ציבור עבדי בטומאה. אף שאפשר להם לטבול ויהיו טבולי יום ושוחטין וזורקין על טבולי יום לכולי עלמא. אלא משום דבלא מעשה אסורים לעשות פסח נדחה הטומאה. והכא נמי מחוסרים הזאה שלישי ושביעי וטבילה] מכל מקום כיון דלא דחי שבת על כורחין לא קאי במועדו על זה. דהא במועדו משמע אפילו בשבת גם כן והכא אי אפשר שידחה שבת דיש לו תשלומין. ולפי זה נראה הוא הדין להיפוך במקום שאינו דוחה טומאה אינו דוחה שבת דבמועדו משמע אפילו בטומאה גם כן. וכיון שאינו דוחה טומאה לא קאי במועדו על זה: יט) והנה קצירת העומר בטומאה לא שייך כלל דאין טומאה במחובר.

וטומאה דגברי לא איכפת לן כלל בקצירה כיון דאין צריך כהונה לקצירה. כדאיתא בתורת כהנים. וכשר בטמא כמו בזר וכמו שחיטה. אך משכחת לה בנטמא לאחר קצירה ויש כאן עומרין טהורים. אם נקריב עומר זה שנטמא כדי לקיים מצוות קצירה. דאם נקריב מן העומרים טהורים לא יקויים מצוות קצירה. ולכאורה יש לומר שדוחה טומאה. דאין לומר שיותר טוב לקיים מצוות הבאה בטהרה ויהי' בהכשר גמור. משנקיים גם קצירה ויהי' בטומאה. דליתא דאם נביא מן העומרים. גם כן ההבאה לא יהי' בהכשר גמור דמצוותו מן הקמה. ושוב עדיף להביא הנטמא ויקויים גם מצוות קצירה: כ) אך נראה דתלוי בדין נקצר ביום כשר. דאם נקצר ביום כשר וגם ביום זמן קצירה. ואם אין עומר הנקצר בלילה עדיין מחוייב לקצור. וכיון שעדיין חיוב קצירה עליו דוחה חיוב זה הטומאה. ומותר להקריב בטומאה כדי שיקויים גם מצוות קצירה. אך למאן דאמר נקצר ביום פסול הדין דיביא מן העומרים. דהבאה יהי' בטהרה. ואף דמצוותו להביא מן הקמה לכתחילה. לכתחילה דטהרה עדיף: כא) וראי' לזה מריש פרק הוציאו לו בכהן גדול שנטמא בטומאת מגע ביום הכפורים ושמש אחיו תחתיו. ואף דלכתחילה מפרישין הכהן גדול מביתו קודם יום הכפורים וכהן אחר שמתקינין אין מפרישין. לא דחי הלכתחילה את הטומאה. ומצוות קצירה דאתמול אינו דוחה עכשיו את הטומאה. כיון דכבר עבר זמנה ואין חיובה מוטל עליו עכשיו: כב) ולפי זה לר' אליעזר ב"ר שמעון דמוכיח מדר' עקיבא דנקצר ביום פסול. אם כן קצירת העומר אינו דוחה טומאה. וכיון דאינו דוחה טומאה גם שבת אינו דוחה. א"כ אי אמרת דעומר הבא מן העלי' כשר איך דוחה שבת. ומוכח דבא מן עלי' פסול. אבל לדידן דהנקצר ביום כשר ונתקיים מצוות קצירה ביום.

אם כן שפיר הקצירה דוחה טומאה בכהאי גוונא בנטמא לאחר קצירה דמביאין זה שנטמא ולא מן העלי' כדי שיקויים מצות קצירה כיון דמצוות קצירה מחוייבת ביום. והוא הדין דדוחה שבת אף דהבא מן העלי' כשר. ונתיישב פסק הרמב"ם דנקצר ביום כשר. ולא מצא מן הקצור יביא מן העומרים ודוחה שבת: כג) וראי' לכל זה מירושלמי סוף פרק קמא דר"ה וסוף פרק ב' דמגילה דמפרש מתני' דנקצר ביום כשר ודוחה שבת דקצירתו ביום דוחה שבת. דאלו בלילה נשנה כבר דאף בשבת. ועל כרחך מתני' דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת דאף הנקצר ביום דוחה. ופשיט ממתני' בעיא דר' שמעון בן לקיש קצירת העומר ביום מהו שידחה את השבת ופשיט ממתני' דדוחה. הרי דסבירא לי' דאף דנקצר ביום כשר דוחה השבת, ולעיל מינה קאמר שם במגילה דר' אליעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו דאביו אמרה. והא קיימא לן כר' עקיבא. דר' אליעזר שמותי הוא. אלא ודאי מוכרח כמו שכתבתי. דדוקא ר' אליעזר בר' שמעון לשיטתו מוכיח מדר' עקיבא מה שאין כן לדידן: כד) ועוד מוכח מירושלמי דביום הנף עדיף מיום שלפניו. דאם לא כן אף אם תמצא לומר דבלילה דוחה משום דמצוה לכתחילה בלילה. מכל מקום אם קוצר ביום ודאי אפשר מערב שבת אלא ודאי דוקא ביום הנף יוצא מצוות קצירה בדיעבד אבל לא ביום שלפניו וכמו שכתבתי: הלכות יום טוב סימן שפו. א) בתשו' שבות יעקב חלק א' סימן כ"ג נשאל בשחט עוף ביום טוב ולא הי' לו מרה ולא הי' בכבד טעם מר אם מותר לצלות הכבד כדי לטעום אחר הצלי' אולי יהי' בו טעם מר. והשיב דמותר. וראייתו מהא דעוף הנדרס ושהה מעת לעת שצריך בדיקה שמסקנת הש"ס בביצה (דף ל"ד.) שמותר לשוחטו על סמך שיבדקנו אחר כך. ואף שאפשר שימצא טרפה מותר לשחטו מספק הכא נמי מותר לצלותו מספק:

ב) והנה לפי מה שכתב בשאגת ארי' סימן ס"ד דהטעם דמותר לשחוט עוף הנדרס הוא משום שבדיקתו מדרבנן. ומן התורה לא חיישינן שיהי' מרוסק. אין ענין לנידון דידן. דמנא לן שעל פי רוב ימצא בו טעם מר לאחר הצלי' וזה פשוט. אך מלבד זה נראה לי דיש חילוק גדול בין נידון דידן בין הא דמותר לשחוט עוף הנדרס. ונבאר דברי תוספות ריש פסחים (דף ה') בד"ה לחלק דלמאן דאמר הבערה ללאו יצאת אין הבערה אסורה ביום טוב כיון שאין שם מלאכה עלי'. ותמוה דהא תחומין אינו מלאכה ואסור ביום טוב. ובתוספות שם (דף צ"ג) מבואר דלר' עקיבא גם ביום טוב דאורייתא. וכן משמע קצת בביצה (דף ל"ו:): ג) ונראה לפרש דברי תוספות. דמלאכת אוכל נפש שהתירה תורה אין הענין שמה שאוכל לבסוף מתיר המלאכה. דאם כן לעולם הבישול וכדומה הוא מכשיר האכילה שאוכל אחר כך ויהי' אסור מחמת שאפשר מערב יום טוב. אך הענין משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה והמלאכה הוא התיקון. וכשהתיקון הוא מה שיאכל ביום טוב נקרא מלאכת אוכל נפש ואפי' מכשירין שהתירה תורה לר' יהודה הוא גם כן משום דסוף התיקון הוא מה שיאכל ביום טוב נקרא גם כן מלאכת אוכל נפש. אבל הבערה למאן דאמר ללאו יצאתה ואינה מלאכה לא בעי מחשבת ותיקון. ואם כן הבערה היא האיסור. ובשביל שמכח זה יאכל אחר כך ביום טוב. יהי' ניתר איסור אתמהה. בשלמא במלאכה הרי האיסור משום התיקון. וכשהתיקון הוא האכילה ביום טוב נקראת מלאכת אוכל נפש. אבל הבערה את"ל שאינה מלאכה. צריך לומר שמה שמותר להבעיר אש ביום טוב הוא מדכתיב לא תבערו אש ביום השבת. ודרשו במכילתא אבל אתה מבעיר ביום טוב. ועיין בהה"מ ריש הלכות יום טוב. וא"כ אפילו שלא לצורך יום טוב יהי' מותר. ועל כן בתחומין באמת אסור אפילו לא הי' אפשר מערב יום טוב.

כגון גוי שהביא דורון מחוץ לתחום אסור שמא יאמר לו להביא. ואף שאצל ישראל הוי לא אפשר מערב יום טוב. מ"מ אסור. והוא הטעם משום שאינו מלאכה ולא שייך בי' מחשבת: ד) ובזה יתבאר משנה דריש פרק אלו דברים הרכבתו והבאתו כו' אינו דוחה את השבת. ר' אליעזר אומר דוחין. אמר ר' אליעזר קל וחומר מה שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את השבת. אלו שהן משום שבות אינו דין שדוחין את השבת. אמר ליה ר' יהושע יום טוב יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסר בי' משום שבות. אמר ליה ר' אליעזר מה ראי' רשות למצוה ופירש רש"י יום טוב אסרו משום שבות שאסרו להביא מחוץ לתחום הואיל ואפשר לו למיעבד מאתמול ותמוה דהא אפילו א"א אסור כנ"ל. ועוד הקשו בתוס' שם (ס"ח:) דהא ר"א מתיר מכשירי אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב בשבות. אך לפי מה שכתבתי א"ש. דהנה ר' אליעזר למד קל וחומר להתיר שבות אף שהרכבתו וכו' אפשר מערב שבת ואין זה גוף המצוה מכל מקום הואיל ששבות הוא. למד קל וחומר משחיטה שהיא מלאכה אף ששחיטה גוף המצוה. ועל זה השיב ר' יהושע מתחומין שאסור משום שאין מעשה אוכל נפש כיון שאין האיסור תלוי בתיקון [רק אם לעולם הי' מוכרח להביא מחוץ לתחום ביום טוב. ולא הי' אפשר לאכול בלא זה הי' ההבאה מחוץ לתחום נחשב מכלל האכילה כמו שכתבו בתוספות ישנים כתובות (דף ל"א:) שאם לא הי' אפשר לאכילה בלא הגבהה הי' מתחיל האיסור בשעת הגבהה. הכא נמי אם לא הי' אפשר לאכול בלא ההבאה מחוץ לתחום ביו"ט הי' מתחיל האו"נ משעת ההבאה] אינו נקרא מלאכת אוכל נפש. מכל מקום נימא קל וחומר ממלאכה דאורייתא שהותרה ביו"ט. כל שכן שיהי' מותר דרבנן משום שמביא לאוכל נפש כמו שאמרת ללמוד קל וחומר להרכבתו אף שאינו גוף המצוה משחיטה שהיא גוף המצוה כיון שהרכבה דרבנן ושחיטה דאורייתא.

והשתא לא קשה ממה שהתיר ר"א מכשירין שאפשר מערב יום טוב, דמכל מקום כיון שמחשבתו לאוכל נפש מלאכת אוכל נפש נקרא. כמבואר בתוס' שבת (ק"ו.) דמוציא מרה לחפור לקבור בו מת חשוב מלאכה שאין צריכה לגופה דלעולם דיינינן לענין מלאכת מחשבת סופה: ה) נחזור לענינינו דאוכל נפש שהתירה תורה היינו שמחשבה היא אוכל נפש. ועתה נבוא לנידון דידן בטעם שמותר לשחוט עוף הנדרס. והשאגת אריה הקשה כשם שאסור לאכול שמא נתרסקו. כמו כן יאסר המלאכה שמא טריפה ואסור לשוחטה. ונראה ליישב לפי מה שכתבו תוס' ב"ק סוף פרק המניח בהא דמקלקל דחובל ומבעיר חייב לר' שמעון. ומ"מ בעי צריך לגופה. ואיך אפשר במקלקל שיהי' צריך לגופה ותי' כגון שהבעיר באס"ה וסבור שיהי' מותר להנות ולפי האמת מקלקל הוא. הנה ידוע מה דבעי' שיהי' צריך לגופה הוא משום מלאכת מחשבת. הרי דנקראת מ"מ משום מחשבתו אף שהוא בטעות. הכא נמי כיון שחושב שמא יאכל ביום טוב נקרא משום זה מלאכת מחשבת. וממילא נקראת מלאכת אוכל נפש: ו) ולפי זה יש לחלק בין לשחוט על ספק בין לצלות על ספק. דהנה חובל תולדה דשוחט. וכיון דבחובל תולדה דשוחט מקלקל חייב. כל שכן בשוחט עצמו. שלא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון דבשוחט מקלקל חייב רק שיהי' צריך למלאכה [לר' שמעון צורך דגופו. ולהפוסקים כר"י במלאכה שאין צריך לגופה אפילו צורך דלאו גופו] וכיון שהוא חושב שצריך לו ביום טוב אף אם לפי האמת טריפה הוי משום צורך יום טוב מלאכת מחשבת וחשוב מלאכת אוכל נפש ואף שהוא מלאכה מצד שהיא מלאכה למכור לגוים וכדומה אם היא טריפה. מכל מקום כיון שהיא מאוכל נפש גם כן מותר כהא דביצה (דף י"ז.) דממלאה חביות מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחד. אבל לצלות על ספק כיון דבצלי' מלאכת בישול מקלקל פטור. ובעי' מתקן דווקא.