שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 126

אך מוכח להיפוך במכות (דף י"ג ע"ב) לרע"ק דלא מחייב קרבן על פסח ומילה. משום דהוא שב ואל תעשה. אף דרבי עקיבא מחייב במגדף דלא הוי אפילו מעשה זוטא משום דבמחשבה. [עיין סנהדרין ס"ה סוף עמוד א' כריתות ג' סוף ע"ב] ש"מ במחשבה מכל מקום חמיר מאינו עושה כלל רק יושב ובטל. הכי נמי בנידון דידן: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שפ. החוה"ש וכט"ס לכבוד גיסי הרב הגדול חו"ב משנתו זך ונקי שלשלת היוחסין כש"ת מו"ה יצחק הכהן נ"י. א) מה שהוקשה למר לדעת מהרש"א ריש ערבי פסחים דמצה שאינה משומרת אסור לאכלה בערב פסח ולא דמיא למצה עשירה. דמצה שאינה משומרת יש לה טעם מצה. א"כ יהי' אסור לאכול לחם הפנים בערב הפסח שחל להיות בשבת. דלחם הפנים אינו טעון שמן וא"כ אף שיש לה דין מצה עשירה מצד גדלותה. וגם אינה נאכלת בכל מושבות. מכל מקום כיון דאין בה שמן הא יש בה טעם מצה. וא"כ במתני' דמנחות יום הכפורי' שחל להיות בשבת החלות מתחלקות לערב. הא גם בשבת ערב פסח הדין כן. דודאי אין מתירין אותם לאכול ביום כיון דיכולין לאכול בערב: ב) נראה לי דודאי משום חביבה מצוה בשעתה מצוה לאכול מבעוד יום. והא מצינו דהקטרת אברים ופדרים דוחה שבת אף דאפשר משתחשך. ואם כן אכילת לחם הפנים דהוא מצוה שצריך לעשותה עכשיו. דוחה איסור אכילת מצה בערב פסח שאין איסורו רק משום ביטול ופגם המצוה שבערב כמו שכתב התרומות הדשן סימן קכ"ו. ואם כן אפילו תימא דפגם מצוות מצה הוא טפי. הלא מותר לטמא לקרובים אף שעל ידי זה יתבטל אחר כך מפסח. כיון שעדיין לא חל חיוב פסח שעדיין לא הגיע זמנה וכדאיתא בפרק הישן. והכא נמי מותר לאכול עכשיו הלחם הפנים משום חביבה מצוה בשעתה. אף שמכל מקום יפגום המצה שבערב: ידידו גיסו הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שפא.

א) נתתי אל לבי לעיין בענין ברכת על אכילת מצה ועל אכילת מרור. ומהראוי הי' לברך לאכול. כיון שהוא מצוה שאי אפשר לקיים על ידי שליח והרמב"ן והר"ן כתבו באמת בלמד לאכול. אך גירסת ספרים שלנו בפרק ערבי פסחים על אכילת כו' והלבוש כתב משום דבעל הבית מוציא כל המסובין שייך יותר על אכילת כו'. ותירוץ זה אינו עולה למנהגינו שכל אחד מברך לעצמו ומכל מקום מברכינן על. והחק יעקב סי' תל"ב כתב לפי שאין משנין לשון תורה על מצות ומרורים וכו' ותימה דמה ענין על מצות לעל אכילת: ב) ולפענ"ד נראה ליתן טעם מה שמברכין על ביעור חמץ. ולכאורה הי' יותר ראוי לברך לבער דודאי להבא משמע. ועיין בתוספות ור"ן. ולפענ"ד נראה כיון דמצוות ביעור נעשה בהגיע פסח. דאין הביעור מצוה מצד הזמן שנעשה בו הביעור, רק מצד הפסח שבא אחר הביעור. וכיון שבהגיע פסח כבר נתבער החמץ שייך יותר לברך על ביעור דמשמע נמי לשעבר ולא לבער דלא משמע אלא להבא לבד: ג) ובזה יש ליתן טעם דמברכינן על אכילת מצה ומרור לראב"ע דאכילת פסח עד חצות ויליף מגזירה שוה דועברת בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף בלילה הזה דכתיב באכילת פסח עד חצות. והדבר יפלא. שהרי העברה בארץ מצרים הי' ברגע חצות ממש. ואיך יליף לאכילת פסח עד חצות. וצ"ל כיון דאי אפשר לאכול בחצות ממש שאין בו המשך זמן כלל. והמעשה צריך המשך זמן על כורחך הפירוש שבחצות יהי' כבר הבשר פסח נאכל. וכן במצה דיליף מפסח וכל שכן מרור דכתיב גבי פסח. ואם כן כיון דמצוות מצה ומרור שבהגיע חצות יהי' כבר נאכל יותר טוב לברך בעל כנ"ל: ד) ובזה יש ליתן טעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. שאסור לאכול לאחר הפסח. ולהנ"ל יש לפרש כיון שהמצוה בהגיע חצות. אם כן צריך שיהי' טעם פסח אז בפיו שלא יהי' כלה אכילת פסח מכל וכל.

על כרחך שיהי' טעם מצה אז וישאר אז רושם מהמצוה: ה) ועל כן נראה לדינא למאן דאמר אין הפסח נאכל [אלא] עד חצות. והוא הדין מצה. דלאחר חצות מותר לאכול. ובלאו הכי נראה כן דודאי אין חיוב שישאר טעם פסח ומצה בפיו רק בזמן המצוה. ועל כן נראה דאם בתחילת הסעודה או באמצע רואה שהוא קרוב לחצות. יאכל כזית מצה על תנאי אם הלכה כר' אלעזר בן עזרי' יהי' לשם אפיקומן. וימתין עד לאחר חצות ויאכל סעודתו. ואחר כך יאכל שנית אפיקומן ויוצא ממה נפשך. אם הלכה כראב"ע דעד חצות יוצא באפיקומן ראשון. ואחר חצות מותר לאכול דברים אחרים ואם הלכה כרב עקיבא דעד שיעלה עמוד השחר יוצא באפיקומן השני: סימן שפב. ב"ה יום ועש"ק שופטים דנת לפ"ק שלום לכבוד ידי"נ הרב הגדול. מעוז ומגדול כקש"ת מו"ה יואב יהושע נ"י. א) מה שהקשה כבוד תורתו לשיטת התוס' דפסח שיש לו זמן קבוע מיד עובר בבל תאחר. אם כן ההולך לשחוט פסחו. איך מטמא למת מצוה. משום דכבוד הבריות דוחה של תורה בשב ואל תעשה. הא כיון שמטמא עצמו עובר בבל תאחר במעשה ולקי. כמו בנזיר שטימא עצמו שעובר בבל תאחר דנזירות טהרה ולקי [במכתב כבודו כתוב קרבנותיו. והוא טעות ופליטת הקולמוס. דבל תאחר דקרבנותי' אינו בטימא עצמו] עד כאן דבריו: ב) והנה בפשיטות הי' יכול להקשות שעובר על עשה דפסח בקום ועשה שמטמא עצמו אך באמת לא קשה מידי דכהאי גוונא חשיב שב ואל תעשה. כמבואר בתוספות ריש שבועות ובירושלמי פרק שבועות שתים דנשבע על הככר לאוכלו וזרקו לים חשיב לאו שאין בו מעשה. והיינו משום דאין האיסור הזריקה. רק מה שאינו אוכלו. ואם [לא] הי' זורקו גם כן הי' עובר במה שלא אכלו. נמצא דעכשיו שלא אכלו נעשה האיסור בלא הזריקה. והכא נמי דעכשיו שאינו עושה פסח. נעשה ביטול העשה בלעדי מעשה טומאה.

ועל כן גם מבל תאחר לא קשה מטעם הנ"ל. מה תאמר אם לא הי' מטמא עצמו ולא עושה פסח לא הי' עובר בבל תאחר עד הערב. ועכשיו עובר תיכף בעת הטומאה. א"כ גבי שבועה נאמר דעובר תיכף בעת הזריקה בבל יחל. אלא ודאי כל זמן שלא עבר זמן השבועה ועבר על השבועה בפועל אינו עובר בבל יחל. הכא נמי כל זמן שלא עבר זמן הפסח ועבר על מצוות הפסח לא עבר בבל תאחר. ואינה דומה לנזיר שטימא עצמו דהתם אם לא הטומאה הי' מתקיים הנזירות בלי שום מעשה. נמצא שהטומאה עשתה העבירה. אבל זה שצריך לעשות פסח. וכשטימא עצמו ולא עשה הפסח. הרי העבירה במה שלא עשה לבד: ג) ויש ליישב ג"כ כיון דמצוות פסח גופה שמניעתו שב ואל תעשה נדחה. ממילא אין כאן בל תאחר. אבל לא נראה לי תירוץ זה דכיון שאם הי' קום ועשה לא הי' נדחה גם עכשיו לא חשיב דיחוי. רק שמצוות הפסח נעקר מעליו וכשעוקרו במעשה יאסר אך בירורן של הדברים כנ"ל: ידידו הדוש"ת הק' אברהם סימן שפג. ב"ה יום ב' אחרי פה סאכאטשאב. לכבוד האברך המופלג החריף מו"ה ישראל נ"י במהר"ש נ"י [כעת הרב הדומ"צ בראדאמסק] א) אגרתו הגיעני. באביו שמחמת סיבה שהי' לו גזרו הרופאים שלא ישתה שום משקה ולא יאכל שום דבר חריף. אם יכול לצאת ידי חובתו במרור פחות מכזית: הנה מקור דין זה ברא"ש שכתב ומשום שמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה פחות מכזית. ובפסקי מהרא"י סימן רמ"ה דבמרור לא כתיב בקרא לשון אכילה דיאכלהו דכתיב בקרא אפסח קאי. והביא דברי רא"ש הנ"ל. ובשאגת ארי' כתב דלרא"ש בכריכה דלית בי' ברכה שוב אין צריך כזית. אך הוא חולק על הרא"ש דאם כן במצה דצריך כזית הוא רק מקרא דבערב תאכלו מצות דכתיב אכילה במצה ואם כן מה צריך רבא לומר דבערב תאכלו מצות לבזמן הזה. הא גם לזמן המקדש צריך קרא שיהי' צריך לאכול כזית:

ב) והנה השאגת ארי' דנהירין לי' שבילי דש"ס. כאן במחילת כבוד תורתו הרמה שכח מקרא כתוב בתורה. דקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו דלא כתיב אכילה במצה הוא בפסח שני בפרשת בהעלותך. אך בפסח ראשון בפרשת בא כתיב ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו. הנה כתיב ואכלו וגו' ומצות. הרי דכתיב אכילה במצה. ועל כרחין קרא דבערב תאכלו מצות דבט"ו בניסן קאי הא כתיב אכילה בקרא דואכלו ובערב למה לי על כרחין לבזמן הזה. רק במרור כתבו הרא"ש ופסקי מהרא"י שפיר דלא כתיב בי' לשון אכילה לא בפסח ראשון ולא בפסח שני: ג) ומעלתו הקשה על הרא"ש מפרשב"ם פסחים לרבנן יאכלהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ופי' רשב"ם יאכלהו על כל אחד בפני עצמו קאי. הנה דכתיב לרבנן אכילה גם במרור. וליתא דהתם מיירי בקרא דואכלו כו' ומצות על מרורים כמבואר מפרשב"ם שם שכתב מדלא כתיב יאכלו אותו ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל ואכלו את הבשר וקרא דואכלו לא כתיב בפסח שני רק בפסח ראשון. וכן הגיה הגאון מו"ה בצלאל ז"ל בגמרא עיין שם. ושם הא כתיב ואכלו הבשר וגו' ומצות. האי על מרורים יאכלהו קאי על כל מה דכתיב ברישא דקרא אכילה בפסח ובמצה אבל לא אמרור דלא שייך לומר על מרורים יאכלו המרור: ד) עוד הקשה השאגת ארי' דהא הוקש מרור למצה לכמה דברים ונילף נמי לענין שיצטרך כזית וגם זה לא קשיא כיון דמשנה הכתוב מצה ממרור. דבמצה כתיב לשון אכילה בגופו ולא במרור משמע דחלוקים הם לענין כזית. וכמו שחלוקין הם לענין בזמן הזה: ה) אך בעיקר דברי הרא"ש שכתב שצריך כזית משום הברכה על אכילת מרור. דהיא גופה קשיא למה תקנו חכמים הברכה כך. אך ביאור הדברים דהרי גם בכרפס דעת הרמב"ם דצריך כזית.

אך הרא"ש ז"ל לא סובר הכי דהא בגמרא שם כדבעי למימר באכל בטיבול ראשון גם כן חזרת חזרת בתרא משום היכר. מותיב על זה אם כן מה מצוה. הנה דמשום היכר לא חשיב מצוה. אם כן כרפס דכל עצמו משום היכר לא הוי מצוה. ואינו דומה לכל אכילת מצוה דבכזית. אבל זה אינו מצוה, וכל שיש היכר סגי. אבל מרור בזמן הזה שתקנו אותו לאכול בפני עצמו צריך כזית. ואינו דומה למרור שעם הפסח שאינו אלא טפל לפסח על כן לא בעי שיעור אכילה כיון שהוא רק טפל לפסח. ודי במה שיש שיעור אכילה בפסח. אבל מרור שתקנוהו מצוה בפני עצמה ומברכין עליו אפילו אין לו מצה מחויב לאכול מרור וכיון שהיא מצוות אכילה בעצמו צריך שיהי' בו כזית וזה שכתב הרא"ש משום שמברך על אכילת מרור זה ראי' שתקנו כזית. אבל על כרפס אין ראי' דהא מברך בורא פרי האדמה. וללמוד כרפס ממרור אי אפשר כיון דמרור מצוה וכרפס לאו מצוה כנ"ל: ו) ויש לומר בו עוד טעם שהרי טמא או הי' בדרך רחוקה אוכל במצה ובמרור. לרבא דקיימא לן כוותי' דאמר מצה בזמן הזה דאורייתא מבערב תאכלו מצות. וראב"י חולק ואומר דקרא דבערב לטמא ושהי' בדרך רחוקה. ורבא אומר הני לא צריכי קרא דלא גרע מערל ובן נח דכתיב לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. הנה לרבא דקיימא לן כוותי' טמא ושהי' בדרך רחוקה אוכל מרור מן התורה משום שעל כל פנים זמן פסח הוא אף שהוא אין לו פסח. ממילא אפילו לא יהי' לו גם מצה אוכל מרור. כיון שהוא זמן מצה. וכמו שאין הפסח מעכב כמו כן אין המצה מעכבת. והנה דיש מצוה באכילת מרור בפני עצמו ובודאי דצריך כזית. ממילא הוא הדין בזמן הזה תקנו חכמים זכר לבזמן המקדש שהי' צריך אז לאכול מרור אף בפני עצמו כיון שהי' אז מצוה בפני עצמו בלא פסח ומצה. ופסח שני שלא הי' מצה ומרור מצוה רק כשאכל פסח.

בזה שפיר יש לומר שאין צריך כזית אבל בראשון הא מרור מצוה בפני עצמו. ולפי זה בכריכה בזמן הזה שכבר אכלו מרור בפני עצמו רק זכר למקדש שאכלו מרור עם הפסח והמצה. ומצד זה לא הי' צריך כזית. כמו דבפסח שני שאין המרור מצוה בפני עצמה באמת אין צריך כזית רק בראשון מצד המצוה בפני עצמה. אבל כריכה שאינה רק זכר למרור שמצד הפסח. דמרור בפני עצמו כבר אכלו. ומרור שמצד הפסח הא אין צריך כזית כמו בפסח שני ודו"ק היטב): ז) ולפי מה שכתבתי נראה שבפסח ראשון נמי אם אין לו מרור רק פחות מכזית או אין לו מצה רק פחות מכזית שמחויב לאכלם עם הפסח כמו בפסח שני דליכא מצוה במצה ומרור בפני עצמו. מכל מקום מצוה לאכלם עם הפסח ואפילו פחות מכזית כיון דהתם לא כתיב אכילה במצה ומרור. סגי בפחות מכזית. הוא הדין בפסח ראשון. נהי שאין מקיים מצוות מצה ומרור בפני עצמן מכל מקום מה שמצה ומרור מצוה מצד הפסח מתקיים אף בפחות מכזית כמו בפסח שני: ח) וראי' לזה דגמרינן פסח ראשון מפסח שני מהלל שהי' כורך פסח מצה ומרור ואוכל לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו ואי אפשר לשבש הספרים ולגרוס ומצות על מרורים יאכלהו שהרי כל ישראל אומרים כן בליל פסח] ולא מייתי קרא דפסח ראשון ומצות על מרורים יאכלהו וצריך לומר משום דבפסח ראשון לא כתיב על מצות. ויאכלהו הא קאי על פסח ואין ראי' שמחויב לאכול הפסח עם המצה דאף דכתיב צלי אש ומצות הא קיימא לן כר' יונתן משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו רק מעל דריש. והא בפסח ראשון לא כתיב על רק במרור על כן מייתי קרא דפסח שני וזה פשוט. מכל מקום הנך רואה דילפינן פסח ראשון מפסח שני. והכי נמי ילפינן לענין זה שאם אין לו כזית מחויב לאכול כמו בפסח שני וכנ"ל. ויצא לנו מזה.

דהוא הדין בחולה שאינו יכול לאכול כזית מרור רק פחות מכזית מחויב לאוכלו זכר למקדש שכך הי' הדין בזמן המקדש: ט) מלבד הנ"ל דעת קצת אחרונים אם אין לו רק חצי זית מחויב כמו חצי שיעור אסור מן התורה. הכי נמי חצי שיעור מצה הוי קצת מצוה ומחויב לאכלו. אך מהרי"ט אלגזי בספר קהלת יעקב חלק תוספות דרבנן אות ח' הביא ראי' דאין מחויב מכח קושיית הש"ך על הטור סימן רל"ח סקי"ב עיין שם. ולדידי אין ראי' דשאני נשרף מקצתה דתו לא חזי לאצטרופי כיון שנשרף על כן אינו מחויב לאכול השאר: י) אך לכאורה מה יעשה עם הברכות על אכילת מרור כיון שאינו אוכל כשיעור אכילה. אולם שמעתי מגדול אחד במעשה כזה הביא דמיון מדברי הדרכי משה אורח חיים סימן ח' אות ה' בטלית קטן שמברכין על מצוות ציצית ולא בלמד משום דיש פוסקים דאין יוצאין בטלית קטן לכך מברכין בעל שמברך על אשר ציונו על המצוה אף שעכשיו אין מקיים אותה המצוה כתיקונה. הכי נמי בזה אף שעכשיו אינו אוכל מרור כשיעור: ולרווחא דמילתא בעת שיצטרך לאכול המרור ילמוד קודם האכילה הדין ברמב"ם ויאמר בפיו כשאוכל מרור יברך ברוך אתה וכו' בשם ומלכות על אכילת מרור ותיכף יאכל: דברי הדו"ש ומברכו בחג שמח ובכשרות הק' אברהם. סימן שפד. ב"ה יום ה' תשא תרנ"ד לפ"ק. שלום לכבוד אהובי ידידי חתן אחותי הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבדק"ק נאשעלסק אשר הוקשה לו בדברי הרמב"ן שמנה ספירת העומר בכלל מצוות שאין הזמן גרמא. והענין פלאי ואפשר סבירא לי' לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו. היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם. ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא ט"ו בניסן גורם. הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור.

גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך דחייבות. הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא. כיון שכל מצוות שביום טוב נשים חייבות. אך לדעת הפוסקים קצירה וספירה פסול ביום. אם כן הלילה גורם. אך רמב"ם פסק נקצר ביום כשר והוא הדין ספירה. אך בזוהר הקדוש פרשת תצוה מפורש נשים פטורות מספירת העומר ומפרש הטעם על דרך הסוד: דודו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שפה. בדין נקצר ביום כשר א) בלחם משנה תמה על הרמב"ם שפסק נקצר ביום כשר ופסק דקצירת העומר דוחה שבת. ובגמרא מפורש להיפוך דאי הקצירה כשירה ביום אין הקצירה דוחה שבת רק ההקרבה ולפי עניות דעתי פסק הרמב"ם ברור ונעתיק הסוגיא בקצרה: ב) במנחות (דף ע"ב.) נקצר ביום כשר. ורמינהו כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. קתני דלילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא. ומשני לא קשיא הא רבי הא ר"א בר' שמעון. דתניא הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו אם יש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתי'. ואם לאו אומרים לו הוי פקח ושתוק דברי רבי. ראבר"ש אומר בין כך ובין כך אומרים לו הוי פקח ושתוק. שכל העומר שנקצר שלא כמצוותו פסול. אמר ר' יוחנן ראבר"ש בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה. דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה השבת. וסבר כר' ישמעאל דקצירת עומר דוחה שבת. ואי סלקא דעתך נקצר שלא כמצוותו כשר נקצרי' מערב שבת. אלא מדדחי שבת שמע מינה נקצר שלא כמצוותו פסול. [רש"י אם יש אחרת. אפילו במחובר. שנקצר שלא כמצוותו פסול. ומצוות קצירה בלילה ולא ביום] ומקשה ורבי לאו תלמידי' דר' שמעון והתניא כו'. אלא לרבי קצירת העומר אינו דוחה שבת. עוד שם על מתני' דתני נקצר ביום כשר ודוחה השבת. מאן שמעת לי' דאמר נקצר ביום כשר רבי וקתני דוחה שבת מאי לאו לקצירה. לא להקרבה.

עד כאן בגמרא: ג) והנה קשה לי מה מקשה הש"ס מתניתין דקוצר ביום כשר על מתני' דכל הלילה כשר לקצירת העומר ביום לא. דמה קושיא נהי דיום לאו זמן קצירה. ואפילו בדיעבד לאו זמן קצירה. מכל מקום כשר העומר להקריבו. שהרי מפורש במתניתין דאפילו מן העומרים כשר. אף דבזה ודאי לא קיים מצוות קצירה דמתעסק בעלמא הוה. ועיין ברש"י שבת (דף קל"א) בדיבור המתחיל שכן אם מצא קצור קוצר פרש"י מצוה לקצור לשמה. ואם כן אם הביא מן העומרים קצירה לא הי' מצוה. ועוד דסתמא דמילתא העומרים לא נקצרו בכלי אלא על ידי קיטוף ביד. וכדאיתא לעיל (דף ס"ח) מתוך שלא התרת לו אלא על ידי קיטוף. דקודם לעומר הא אסור לקצור. ועל כורחין בקיטוף תלשן. דכהאי גוונא מותר. דאיסור לקצור קודם לעומר נלמד מראשית קצירכם. וכהאי גוונא לאו קציר הוא. ואם כן כל שכן דלא נתקיים כלל מצוות קצירה. ולהדיא כתיב בקרא מהחל חרמש בקמה. הרי דקצירה בכלי בעי. וכיון דמתני' מוכחא להדיא דאפילו לא נתקיים מצוות קצירה העומר כשר להקרבה. אם כן הוא הדין נקצר ביום כשר. אף דיום לאו זמן קצירה אפילו בדיעבד. חשיב כהביא מן העומרים דכשר ומתניתין דמגילה ניחא דכל הלילה כשר לקצירת העומר אבל ביום לא נתקיים מצוות קצירה. והוי כמו נקטף ביד שלא לשם מצוה [ונפקא מינה בזה דלא הותר על ידי קצירתו קצירת החדש. דקצירה מתיר קצירה כדאיתא בש"ס (דף ע':) ויש להאריך בענין זה אלא שאין כאן מקומו]: ד) וכדי ליישב זה צריך לומר דמשמע לי' להש"ס נקצר ביום כשר דגם הקצירה כשירה. דאם לא כן פשיטא הא תני רישא דכשר מן העומרים. אלמא דקצירה לא מעכב הבאה. ואם כן מה אשמעינן בהא דנקצר ביום כשר. אלא ודאי אשמעינן דאפילו מצוות קצירה קיים. והנה מוכח מזה דנקצר ביום כשר הפירוש דאפילו הקצירה כשירה.