שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 125

מכל מקום למדנו שאם אוכל מצה בשאר ימים הוא עושה מצוה כמו שעושה מצוה האוכל בסוכה בכל החג. ומצוה זו היינו שאם אוכל לחם צריך שיהי' מצה. ולדעת מהר"ל שאם אוכל דבר הבא לידי חימוץ צריך שיהי' מצה. ואם אוכל עיסה שנילושה בלא מים הוא לדעת מהר"ל כאוכל שאר מינים. דנהי שאין עבירה מצוה נמי לא עשה. ואם כן ריב"ל שאמר ללוש שאר ימים בדובשא. ודאי לא נתכוין שלא יהי' מים כלל. שלא הי' ריב"ל מגרע מצוה חס ושלום. אלא ודאי שיהי' בה מים גם כן שבא לידי חימוץ ונקרא מצה. ונסתייעו דברי רי"ף דמוכח מדר' יהושע בן לוי שמותר ללוש במי פירות עם מים. ואם כן שפיר יש טעם למנהגינו (שעם מים הלא פסק גם המחבר שאין ללוש בהם לכתחלה שאין ללוש במי פירות לבד בלא מים שלא לגרע המצוה דשבעת ימים תאכלו מצות: סימן שעח. בדין אין יוצאין במצה של טבל: א) במכילתין (דף ל"ה:) תנו רבנן יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו' תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל. ואיסורא דחמץ להיכן אזלא אמר רב ששת הא מני ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור. דתניא ר' שמעון אומר האוכל נבילה ביום הכיפורים פטור עד כאן: ב) וכתב הרמב"ן בחי' דנראה דלדידן דלא קיימא לן כר' שמעון ואית לן כולל ומוסיף יוצאין בטבל. ואין לומר דמכל מקום אין יוצאין משום מצוה הבאה בעבירה. אם כן למה ממעט משום דאינו בבל תאכל חמץ. תיפוק לי' משום מצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי אין בזה משום מצוה הבאה בעבירה. משום דאפשר בהפרשה. אך העיקר דמצוה הבאה בעבירה דרבנן. על כן הוצרך למעט מקרא שלא יצא בו מן התורה. ולעולם יש בטבל משום מצוה הבאה בעבירה. ונתקיימו דברי פוסקי הלכות דאין יוצאין בטבל עד כאן דבריו:

ג) ולכאורה נראה ראי' לדברי פוסקי הלכות. מהא דמקשה הש"ס על מתניתין דאבל לא בטבל פשיטא. ואי אליבא דרבנן דפליגי על ר' שמעון יצא. מה פשיטא. הא טובא איצטריך להשמיענו דקיימא לן כר' שמעון. אלא ודאי פשיטא לש"ס דעל כל פנים מדרבנן לא יצא משום מצוה הבאה בעבירה, ויש ליישב דקושיית הש"ס דמרישא דיוצאין בדמאי שמעינן לה דבודאי לא יצא. ומשני בטבל דרבנן דהוה אמינא דדינו כדמאי דאידי ואידי דרבנן. קמשמע לן דוקא בדמאי מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי: ד) אך יש להוכיח מתירוץ הש"ס לא צריכא בטבל מדרבנן. ובטבל מדרבנן לא שייך טעמא דליתא בבל תאכל חמץ. דאין איסור חל על איסור. דאיסור דאורייתא על איסור דרבנן ודאי חל. וכן מפורש פרק שבועת העדות ובריש פרק יום הכיפורים דחל שבועה על איסור דרבנן. והוא הדין דחל איסור תורה על איסור דרבנן. כיון דמן התורה היתר גמור הוא. ואין לומר דמכל מקום מדרבנן לא חל. וחשוב שמדרבנן ליתי' בבל תאכל חמץ. ליתא דכיון שחל מן התורה אי אפשר שלא יחול מדרבנן. וכפי שבררתי בחי' לבבא מציעא דף נ"ג] ועל כרחך הטעם משום מצוה הבאה בעבירה. וכן פרש"י ז"ל גבי טבל טבול מדרבנן. וגבי קושיית הש"ס דמאי הא לא חזי לי': ה) עוד יש להביא ראי' מהא דתנן אבל לא במעשר שני והקדש שלא נפדו. והא לעיל האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל. משום דחמץ בפסח לא שוה מידי. ואם כן אם יחמיץ יפקע איסור הקדש ויחול איסור חמץ. וכן מעשר שני חוץ לירושלים שלא נפדה. דסתמא לא ראה פני חומת ירושלים ולית בי' לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך רק עשה דוצרת הכסף בידך. כדאיתא במכות (דף י"ט:) עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ר' יוחנן. ואם כן חמץ בפסח דלאו בר דמים ופדיון הוא לכאורה אין בו איסור כלום: ו) מיהו יש ליישב דאי מתניתין ר' שמעון הוא דאמר אין איסור חל על איסור.

הא סבירא לי' לר' שמעון דבר הגורם לממון כממון הוא אם כן חמץ הקדש גורם לממון אחר הפסח וכן סתם מתניתין ר' מאיר דאית לי' דבר הגורם לממון כממון דמי אך אכתי קשה ממעשר שני דאי אפשר להשהותו משום איסור בל יראה ואף גורם לממון לא הוי. אך יש לדחות דהנה לקמן (דף ל"ט:) במשנה גבי מרור ויוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו. ומבואר דבטבל לא נפיק. וקשה הא במרור לא שייך לא תעשה דלא תאכל חמץ. וצריך לומר משום דהוקשו זה לזה. וכדאיתא בסוף הסוגיא. לענין מעשר שני בירושלים עיין שם: ז) והנה היקש זה יש לומר אפילו מן התורה. ואף דלא משכחת במרור טבל דאורייתא. מכל מקום משכחת לה הניקח בכסף מעשר שני חוץ לירושלים. וכן הקדש שלא נפדה דכהאי גוונא במצה לא יצא. וכדתנן במתני' דאינו יוצא במצה של מעשר שני חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. ומשום דלא חל איסור חמץ על לא תעשה דלא תוכל לאכול בשעריך. ולאו דהקדש. והוא הדין במרור הניקח בכסף מעשר חוץ לירושלים והקדש שלא נפדה. והנה מבואר דגלי קרא במרור דאינו יוצא במרור של איסור. אף דלא שייך במרור טעם דאינו בא לידי איסור חמץ [והא ודאי אין לומר דמשום דמצה כהאי גוונא אינו בא לידי חימוץ. אינו יוצא במרור. דמה טעם יש בזה] ואם כן במרור של טבל אף דלא הוי רק מדרבנן. אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ושוב יליף מצה ממרור בהיקש. דאפילו בטבל דרבנן לא נפיק. וכן במעשר שני והקדש שלא נפדו. אף דלא שייך טעמא דאינו בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ לא יהי' שוה כלום ויפקע איסור הקדש. וכן העשה וצרת הכסף בידך, מכל מקום במרור של הקדש שלא נפדה אינו יוצא בה. דמה נפקא מינה במרור בין טבל בין הקדש. ושוב יליף מצה ממרור: ח) אך יש סיוע לפוסקי הלכות מסתם משנה.

שדוחק לאוקמי סתם משנתנו דלא כהילכתא דקיימא לן איסור כולל ומוסיף. וכן סתם משנה ר"מ דאית לי' כולל ומוסיף כדאיתא פרק ארבעה אחין. אלא ודאי משום מצוה הבאה בעבירה: ט) אך לכאורה זה אינו. דאם כן קשה לשמואל ריש פרק לולב הגזול דביום טוב שני דאינו מן התורה רק מדרבנן זכר למקדש. לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אם כן קשה מתניתין דמרור של טבל דהא בזמן הזה מרור דרבנן. זכר לזמן דאיכא פסח ולא חיישינן למצוה הבאה בעבירה. אלא ודאי מתניתין כר' שמעון. וילפינן מרור ממצה. דאית בי' פסול בגופא דליתי' בבל תאכל חמץ. ועל כרחך לשמואל מתניתין דלא כהילכתא ויש לומר דהוא הדין לדידן: י) אך יש לקיים הסיוע ממתניתין. ונאמר דמצה ומרור דמכשירי פסח הם. [וכן לשון הש"ס לקמן (דף צ'.)] ובעבודה זרה (דף מ"ו:) מכשירי קרבן פסול בהו נעבד כמו בקרבן עיין שם איבעיא דרבא. על כן כמו בקרבן דכתיב ממשקה ישראל בעינן מן המותר לישראל. כמו כן מצה ומרור בעינן דוקא מותר לישראל. אך מצה דאית בי' עשה בפני עצמו בערב תאכלו מצות. לענין העשה ההיא לא בעינן מותר לישראל. וצריך טעמא דליתי' בבל תאכל חמץ לר' שמעון. אבל מרור דאינו אלא זכר למרור הבא עם הפסח דמכשירי קרבן הוא. אפילו בלא דר' שמעון צריך שיהי' מן המותר, ואין קושיא ממרור לשמואל: יא) ואין להקשות דהא במכילתין (דף מ"ח.) ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא נסכים מן המוקצה. אמרת מה טבל שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר פרש"י דאיסור שבת] גרם לו. ואי אמרת מוקצה דאורייתא. מה לי איסור גופו. מה לי איסור דבר אחר. והכי סלקא שמעתתא עיין שם. ומבואר דאיסור דרבנן לית בי' משום ממשקה ישראל. ואם כן מרור טבל דרבנן. דכל מעשר ירק דרבנן.

למה יאסר משום ממשקה ישראל. לא קשיא. דלכאורה קשה שמעתתא דאלו עוברין. דהא הברייתא ממעט לה משום דאין איסור גופו גורם. וכיון שהטעם משום מוקצה דרבנן. מה צריך לטעם דאין איסור גופו גרם לו. על כן נראה לפי מה שכתב הרשב"א פרק חרש דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן. והוקשה לו דאם כן יהי' מותר לערב בטבל דרבנן משום דחזי לקטן. כמו שמותר לערב ביום הכיפורים משום דחזי לקטן. ותירץ הרשב"א דשאני יום הכיפורים דיומא גרם: והמאכל בעצמותו היתר. הוא דמהני לקטן. והשתא ניחא הברייתא. דכיון דאין בו איסור מגופו. רק דבר אחר גרם. הזמן דשבת והוא רק דרבנן. ומותר לקטן. חשיב מאכל המותר. כמו ביום הכיפורים כיון דאין איסור מגופו וחזי לקטן חשיב מאכל המותר. [ואפשר דכל הקרבנות הקרבים ביום הכיפורים חשובים מותר לישראל מטעם זה] ואם כן בנידון דידן בטבל דרבנן דאיסורו מגופו אף שהוא דרבנן. חשיב מאכל איסור: יב) עוד יש לי לומר דלדידן טבל פסול לאו משום מצוה הבאה בעבירה. רק משום דמצה איתקש לפסח. כדאיתא במכילתין (דף ק"כ:) אמר רבא מצה בזמן הזה אחר חצות. לר' אלעזר בן עזרי'. לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. ועל כן מצה של איסור פסולה כמו קרבן של איסור. והא דאיצטריך לטעמא דליתי' בבל תאכל חמץ. היינו משום דהברייתא ר' שמעון הוא כדמוקי לה בגמרא. ור"ש אית לי' בכל דוכתא כל העומד לפדות כפדוי דמי. כל העומד לזרוק כזרוק דמי. והוא הדין טבל דעומד להפריש כמופרש דמי. וחשיב מן המותר בפיך. והא דאין מביאין נסכים מן הטבל. ניחא גם לר' שמעון דכיון שנתקדשו בכלי. שוב אי אפשר להפריש עלי' תרומה דבעינן שירי' ניכרים שיהי' מותרין באכילה וזה אסור משום הקדש. אבל לגבי מצה חשיב מותר בפיך לר' שמעון.

מה שאין כן לחכמים דלית להו כל העומד וכו' מצה של טבל וכן מרור של טבל פסולים משום ממשקה ישראל : יג) ובמה שכתבתי דבעינן במצה מן המותר בפיך. ניחא ליישב דברי הירושלמי הובא בתוספות קידושין (דף ל"ח.) ובר"ש פרק ב' דחלה דמקשה יבוא עשה דמצה וידחה ללא תעשה דחדש. ומשני משום דאין כתוב בצידו. והקשה הר"ש דבכל מקום בש"ס שדוחה אף על פי שאין כתוב בצידו. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמצה דחדש פסול משום דבעינן מן המותר לישראל. והירושלמי מקשה דכיון שדוחה ללא תעשה הוי מן המותר. ומשני דבשלמא אם הי' כתוב בצידו הי' מותר ולא דחוי כמו שכתבו התוספות במנחות גבי כלאים בציצית דהותרה והיינו משום דכתוב בצידו הי' חשוב מן המותר. אבל השתא שאין כתוב בצידו והוי דיחוי לבד. לא חשיב מן המותר. ועיין פסחים (דף פ"ד.) פסח הבא בטומאה למאן דאמר טומאה דחוי' בציבור. אין בו משום שבירת עצם דפסול הוא. הכי נמי לא חשיב מותר. ובתוספות קידושין הנ"ל פירשו הירושלמי משום דהעשה קודם הדיבור. והלא תעשה לאחר הדיבור. אך בירושלמי סוף פרק ג' דנדרים גבי מילה בצרעת בתירוצו שם ובפרק קמא דביצה גבי חפירת עפר לכסוי ביום טוב דתלי לה הירושלמי במחלוקת זה. ושם אי אפשר לפרש כן: סימן שעט: ב"ה יום ב' אמור סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד אהובי הרבני החריף החסיד מו"ה שלמה נ"י בק"ק אזערקאב: א) אשר הוקשה לו בגמרא פסחים (דף קט"ו.) שהוכיח הש"ס מחכמים שחולקים על הלל בכריכה דסבירא להו מצוות מבטלות זו את זו. אימא דהטעם משום דצריך לאכול מצה ואחר כך מרור כדאיתא פסחים (דף קי"ד) ודומה לשמע תקיעה תרועה תקיעה משלשה בני אדם דלא יצא דאין כאן פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי' כיון ששמע בבת אחת. הכי נמי אין כאן מצה ואחר כך מרור כשאוכלים בבת אחת: ב) תשובה.

דע שיש הבדל בין הנושאים שמצה ומרור שתי מצוות הם. תדע שמברכים על כל אחת ברכה בפני עצמה. ואלו הי' מצוה אחת אין מברכין על כל חלק מצוה בפני עצמה. כמו שכתב בית יוסף אורח חיים סימן תרנ"א בשם תשו' רשב"א שאם נטל מינים שבלולב כל אחד בפני עצמו. מכל מקום אין מברכין אלא ברכה אחת על כולן דמצוה אחת הוא ואין מברכים על כל חלק דמצוה בפני עצמה. [טעות סופר אחת] ועל כורחין מצה ומרור שמברכין על כל אחד בפני עצמה שתי מצוות הם ואם כן אם אכל מרור ואחר כך מצה. אין שום חסרון באכילת מצה. דאין מצוות מצה תלוי' כלל במרור שלאחרי'. ואפילו לא יאכל מרור כלל נתקיימה מצוות מצה בשלימות. כל שכן שאכל אלא שלא אכל לאחרי' ואין חסרון רק במרור שעדיין לא הגיע זמן של מרור לכתחילה עד שאכל המצה. וכן לשון הש"ס כיון דלא בעידן חיובא דמרור אכיל לי'. וכן מצינו בשעיר המוספין דיום הכיפורים שהקריבו קודם עבודת היום לא עשה ולא כלום. הכא נמי עדיין לא הגיע זמנו של מרור לכתחילה): ג) קיצור הדברים אם אכל מרור ואחר כך מצה אין גרעון כלל באכילת מצה רק באכילת מרור. לא כן תקיעה תרועה תקיעה. דשופר הכל מצוה אחת ומעכבין זה את זה. ואם הריע ואחר כך תקע. הגרעון בשניהם דתקע ולא הריע אחרי' אף התקיעה אינה מצוה: ד) והנה העושה שני דברים בבת אחת נחשב כל אחד כאלו עשהו לאחר השני'. ועל כן המקדש שתי אחיות אינם מקודשות. דנחשב קידושי רחל כאלו הי' אחר קידושי לאה וכן גיטה וידה באין כאחת. ועל כן כשאכל מצה ומרור כאחד נחשב לגבי מרור כאלו אכלו לאחר המצה ויצא גם ידי מרור. ואף דלגבי מצה נחשב גם כן כאלו אכלו לאחר המרור מה בכך. הא מצוות מצה נתקיימה בשלימות אפילו אכלו לאחר המרור. אבל לגבי שופר דכששמע תרועה ותקיעה בבת אחת אף דלגבי תרועה נחשב כאלו שמעה לאחר התקיעה.

הא גם לגבי התקיעה נחשב כאלו הי' לאחר התרועה ואין כאן פשוטה לפני'. בשלמא במצה ומרור שאין דנין רק על המרור וכיון שנחשב כאלו הי' לאחר המצה שפיר דמי אבל בשופר שדנין על שניהם. כשנחשב כאילו כל אחד הי' אחר חבירו אין כאן פשוטה לפני'. וכן בתרועה ותקיעה אחרונה. אם תחשוב כל אחד כאלו הי' מאוחר אין כאן תרועה קודם התקיעה האחרונה: ה) ובתמורה (דף ד') כשתרם ביכורים ותרומה בבת אחת עובר בעשה אף דשני מצוות הם. אך שם המצוה להקדים הביכורים לחשיבותו כמו שכתב רש"י שם ממכילתא יוקדמו ביכורים לתרומה שיש בה ארבע שמות יעוין שם. וכשהם בבת אחת אין כאן הקדמה. אבל במצה ומרור אין טעם מצה ואחר כך מרור כדי להקדים המצה. דאם כן מה קאמר הש"ס לא בעידן חיובא דמרור אכיל. דהא כהאי גוונא שאין חסרון רק מצד המצה. חשיב עדיין חיובא דמרור וכמו שכתב מהר"ם חלאווה בהא דפסחים (דף ו'.) דזמן שחיטה מחצות. אף דזמן פסח לאחר התמיד. מכל מקום בעצמותו הגיע זמנו רק שצריך להקדים התמיד. הכי נמי אם הטעם איחור המרור משום המצה. משום זה לא הי נקרא שלא בעידן חיובא דמרור. על כרחך הטעם משום מחוסר זמן דמרור ובבת אחת לא נחשב מחוסר זמן: ו) וראי' לזה מהא דיומא (דף נ"ז.) נתערבו לו דמים בדמים. אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר ולשם שעיר. ואף שהסדר דם פר ואחר כך דם שעיר, מכל מקום מועיל בבת אחת. [ור' ירמי' לא מקשה עלה רק דיהיב מעלה דפר מקמי מטה דשעיר כו'] ולא יקשה משופר. אך הוא הדבר משום דכפרת דם פר בפני עצמו לכהנים וכפרת שעיר בפני עצמו לישראל ואין חסרון בדם פר אף אם הקדים דם שעיר. רק בדם שעיר מה שעדיין לא הגיע זמנו קודם שהזה דם פר. אבל בבת אחת חשיב הגיע זמנו:

ז) עוד יש לומר בקצרה דסדר תקיעה תרועה תקיעה כתב בגור ארי' שבת סוף במה מדליקין טעם הענין דהעיקר הוא התרועה, ועל כן כתיב יום תרועה יהי' לכם. והתרועה הוא הקדוש. על כן הוא באמצע כמו א"י ירושלים ומקדש עיין שם. וכשהם בבת אחת אין ניכר מי האמצע ע"כ פסול. וכן בתרומה שמחויב להקדים הביכורים לחשיבותו. וכשהם בבת אחת לא ניכר מי הקודם. אבל במצה ומרור אין הטעם משום חשיבות המצה כנ"ל מדקאמר הגמרא שלא בעידן חיובא דמרור כנ"ל. רק הטעם יש לומר דמצות שבליל הפסח הם להודות על הניסים. ועל כן אוכלין מצה להודות על הגאולה. ואוכלין מרור להודות גם על המרירות שמררו כו'. שעל ידי זה עלינו למעלות גדולות ביציאת מצרים. אך לא נגלה טובת המרור עד הגאולה. על כן זמן מרור אחר המצה וכשהם בבת אחת שפיר דמי שהרי בעת הגאולה נודע טעם מרור. ואין לכתוב בזה יותר: ח) ועל מה שהוקשה לו בהא דמוכיח הש"ס מצוות צריכות כוונה דאי אין צריכות כוונה למה לי למיהדר ואטבולי הא טביל חדא זימנא. הא וודאי מכוין שלא לצאת כדי לקיים מצות מרור בזמנו עד כאן תוכן דבריו. יש לומר דהנה צריך להבין כי פגע בחזרת ואכלו ואינו מתכוין למצוות מרור ומקיים מצוות מרור בחזרת אחר הוה לי' מעביר על המצוות ואין לומר כיון שעדיין לא הגיע זמן מרור לכתחילה לא חשוב מעביר. הא ביומא (דף ל"ג ע"ב) עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ופירשו התוספות שלא יניח התפילין באופן שיפגע בשל ראש תחילה שיצטרך להעביר על המצוות. ואף שלא הגיע זמן תפילין של ראש לכתחילה עד שהניח של יד כדכתיב והי' לאות על ידך והדר והי' לטוטפות בין עיניך [גמרא מנחות ל"ו]. מ"מ הוה מעביר. ואמנם שבתשובת רדב"ז דפוס ווארשא חלק א' סי' תקכ"ט דמה"ט לא הוה מעביר ממש אלא כעין מעביר. מכל מקום כעין מעביר איכא.

ועוד משמע לי בגמרא יומא (דף נ"ח ע"ב) להיפוך מדברי רדב"ז אלו ודו"ק היטב. אך ידוע דברי תרומת הדשן סימן ל"ה גבי ברכת הירח להמתין עד מוצאי שבת דאז מצוה מן המובחר. ואף דמזמן לזמן חשוב מעביר במגילה (דף וא"ו ע"ב) מוכח מזה דכדי לעשות מצוה מן המובחר לא חיישינן למעביר. וכן כתב חכם צבי סוף סימן ק"ו, והכא נמי כדי לקיים מצוות מרור בזמנו מותר להעביר: ט) ואמנם שקשה על תרומת הדשן וחכם צבי דאיך יעבור עכשיו על אין מעבירין כדי לקיים מצוה מן המובחר לאחר זמן. ובעלמא אמרינן היכי דלא הוה בעידנא לא דחי. אך אין כלל זה דלאו בעידנא לא דחי. רק היכי דעושה איסור. אך לא בשב ואל תעשה שאינו עושה המצוה עכשיו. וראי' לזה מהא דבעי במנחות (דף מ"ט.) בציבור שאין להם קרבנות כל צורכן מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תדיר עדיף או מקודש עדיף. ומה בעי דלמחר לא דחי לשל היום דלא הוי בעידנא. אבל של היום דוחים של מחר דבשעה שעובר למחר כבר קיים המצוה היום וחשיב בעידנא, כהאי גוונא בתוספות פסחים (דף נ"ט.) לפירוש ריב"א. ויש לחלק קצת דשאני התם דבעידנא דעובר אעשה דהשלמה עוד זמן פסח. מה שאין כן נידון דידן למחר עבר חיוב מוסף של היום. וגם של היום אינו דומה לשל מחר ושקולין הם. מכל מקום העיקר כיון דעובר על מצוות מוספין של היום רק בשב ואל תעשה לא חיישינן לבעידנא. והכא נמי האיסור מעביר שאינו עושה המצוה עכשיו הואיל ושב ואל תעשה לא חיישינן בי' לבעידנא: י) אך זה הוא אם מצוות צריכות כוונה והוא אינו מכווין הוה לי' שב ואל תעשה. אבל אם אין צריכות כוונה והוא מכוין שלא לצאת ומבטל מאכילה זה מצוות מרור בידים. שוב לא נדחה איסור מעביר זה דבידים משום מצוה מן המובחר דלאחר זמן דלא הוי בעידנא. וא"ת כיון שמבטל המצוה במחשבה לבד ולא במעשה דומה לשב ואל תעשה.