שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 124

אבל מעיין דלהדיוט אינו נאסר דמחובר הוא רק לגבוה נאסר מנא לי' דכהאי גוונא במשהו. ויש ליישב ראייתו שהרי רבה כחומרי דרב עביד ורב הא סבירא לי' בכל איסורין מין במינו במשהו. ומדרב בכל איסורין נשמע בע"ז לדידן. והוא הדין דיש ללמוד לענין חמץ בפסח. ובטור סימן תס"ז כתב רק בור ולא באר. ויש לומר דוקא מעיין אינו נאסר דמחובר לכלל מים שבעולם והוא הדין באר. אבל בור שפיר נאסר במשהו ואין ראי' מהטור לבאר. אך בבית יוסף שם בשם המרדכי משמע גם באר נאסר במשהו אך צריך עיון מהא דמשתחוה למעיין: י) ונראה לי ליישב דהנה ריש מקוואות מי גבים פחות ממ' סאה שתה טמא ושתה טהור טמא. וכן במשנה ג' נפלו מים טמאים ושתה טהור טמא ופי' הר"ש והראב"ד פט"ו מה' טומאת אוכלין ה"א דמי גבא אינו מקבל טומאה עד שיתלשו. וכשנפלו בה מים טמאים נתבטלו ברוב. ומכל מקום לאחר שלקח ממי גבים ושתה. בשעה ששתה חזרו מי גבא להיות תלושין. ומשהו מים טמאים המעורבת במים שנתלשו מטמאה את כל מה שנתלש. ועל כרחין הטומאה חוזר וניעור. דשוב אין כאן רוב. דהכל טמאים. וכן הא דבכורות דף כ"ג.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים. טהרה עוררת טומאה. ומשום דטהורים עצמם נטמאו עיין שם: יא) ולפי זה לכאורה במשתחוה למעיין נהי דלקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. ומים הנשארים אין אוסרים במשהו. דמחובר אינו נאסר במשהו. מכל מקום כששואב מהם לנסכים יהי' חוזר וניעור דאז תלושים הם ומשהו מים שיש בה תאסור אותם. ולא דמי להא דקיימא לן לח בלח קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח. דשאני התם דאיסור פסח לא חל עליהם כלל. דבהגיע פסח כבר נתבטל. ולא מצינו חוזר וניעור רק שיחזור האיסור שהי' עליו תחילה. וזה בלח בלח קודם הפסח. אבל במשתחוה למעיין דמים במים נאסרין שפיר נאמר דחוזר וניעור:

יב) אך לא קשה מידי דהא כתב הר"ן פ' גיד הנשה דלא אמרי' מין במינו לא בטיל היכי שדבר היתר אחר מעורב בו. אם כן כל מין במינו דלא בטיל הוא משום דבשעת נפילתו עדיין אין דבר היתר מעורב בו. אבל מעיין זה דמחובר אינו נאסר משום מין במינו רק אחר שיתלוש באת לאוסרו. הרי אז כבר מעורב בהיתר ): יג) והנהנזה הוא בעבודה זרה דוקא דלא הוי במשהו אלא מין במינו. והיכי שדבר אחר מעורב בו לא מיתסר משום מין במינו. וכן כתב בנקה"כ דבדבר שיש לו מתירין וכדומה דלא מיתסר אלא מין במינו לא מיתסר היכי שדבר אחר מעורב בו. אבל חמץ בפסח דאפי' מין בשאינו מינו אסור אפי' דבר אחר של היתר מעורב בו אסור יע"ש, ואם כן בחמץ שובמיאסרו המים אחר שנתלשו: יד) ואחר הדברים האלה שמקור האיסור של בארות שנפל בהם חמץ מהא דמקוואות. ושם משנה ה' מאימתי טהרתן בית הלל אומרים רבו אף על פי שלא שטפו. והכי קי"ל. ואם כן כשניקו את הבאר ורבו מים חדשים על מים הראשונים (עי' בסוף התשובה דווקא שרבו ששים מדות על הנשאר) שוב אין חוזר וניעור. ועיין שם בפי' הרא"ש כגון גומא שמחזקת כ' סאה וגבא ט' סאה וירדו בה גשמים עשר סאה לבית הלל טהרו ברביי': טו) הן אמת שהראב"ד הנ"ל ה"ב כ' וזה לשונו בתוספתא מפרש אפי' נפלו בו מים טמאים הרביי' מטהרת אותה וברביי' של מ' סאה מים כשרים מפני שהוא כהשקה עד כאן לשונו. ולפי זה אין ראי' לנדון דידן. אך דברי הרא"ש הנ"ל ברור מללו דאפי' אין כאן בין הכל רק י"ט סאה לבית הלל טהרו ברביי' ונחזי אנן בתוספתא אם הוא כהראב"ד או כרא"ש: טז) והנה ז"ל התוספתא. וכיצד רבו אף על פי שלא שטפו כדברי בית הלל מקוה שהוא מחזיק מ' סאה ובתוכו י"ט סאה ונפלו לתוכו פחות מג' לוגין מים שאובין טמאים כיון שנפל כ"א סאה של מי גשמים טהורין מפני שרבו עד כאן לשונה.

ומינה למד הראב"ד דוקא שיש בצירוף מ' סאה מים כשרים. אבל קשה על זה. שהרי כל המקוה אינו רק מ' סאה וכי בצרת מינה הפחות מג' לוגין מים שאובין טמאים ליכא מ' סאה מים כשרים. ואיפוא כ' הראב"ד אלא כשיש (מלבד המים פסולים) מ' סאה מים כשרים. ובפרק ז' דמקוואות (משנה ב') אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורין [פי' הר"מ ז"ל מים שאובין כו' כיצד פוסלין ולא מעלין מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב. ונפל מהם קורטוב לתוכו לא העלהו ע"כ הרי דאף שיש בצירוף מ' סאה לא ניטהר בהשקה. ואין לומר דהתוספתא מיירי שעלו המים למעלה מהמקוה. דאם כן רבו ושטפו ובאמת גי' התוספתא מוקשה כמובן. וראיתי להגר"א ז"ל בפי' על התוספתא שהגיה כיון שנפלו לתוכו כ' סאה. וא"כ אין בצירוף מ' סאה וכהרא"ש. וטהורין משום רוב לבד. וכן כתב בביאור הגר"א להדיא. ואם כן גם הבארות הוכשרו: יז) שוב ראיתי דיש לומר דבעי שירבו ששים ידות על הנשאר. דעל כרחך הטעם דמהני רבו כיון דאיכא תרי משהו שוב אינו חוזר וניעור. והתינח לענין טומאה וטהרה דברוב טהורים הטמאים בטלו ברוב. כדאיתא בבכורות גבי הלוקח ציר מעם הארץ. אבל לענין או"ה דאינו בטל אלא בששים. לא חשיב תרי משהו עד שירבו עליו ששים ידות כגון דרך משל אם נשאר בבאר לוג לא ישאבו עד שיהי' בבאר ס"א לוגין. אך אז ודאי מותר לשאוב' כנ"ל: הק' אברהם. סימן שעה. א) דעת בעל המאור דלר"ש חמץ בערב פסח מותר באכילה מן התורה עד הלילה. ודעת התוס' והרמב"ן דבאכילה אסור מן התורה אפי' לר' שמעון. ובהנאה מותר מן התורה. ודעת הר"ן דאפי' בהנאה אסור מן התורה. וטעמו של דבר לא גילה לנו. והראה מקום לחידושיו אשר לא זכינו להם ולכאורה תמוה. שהרי חזקי' אמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. ואי מתשביתו לחוד אסור בהנאה. מאי קמבעיא לי'.

ולמה לי קרא דלא יאכל. ודוחק לומר דלחמץ של אחרים אצטריך: ב) ולאחר העיון מצאתי בעז"ה דינו של הר"ן מפורש בגמ' במכילתין (דף מ"ח.) דנהנה מעצי אשירה לוקה משום דלא תביא תועבה אל ביתך, ופסק כן הרמב"ם פרק ז' מהלכות עבודה זרה הלכה ב'. והנה. לאו דלא תביא וגו' הוא כפשוטו גם כן שלא יכניס עבודה זרה לתוך ביתו כדתנן בעבודה זרה (דף כ"א.) אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודה זרה. ומכל מקום הנהנה חשיב גם כן מביא לביתו. א"כ כי כתיב תשביתו שאור מבתיכם. כשנהנה עובר בעשה דתשביתו. וחזקי' הכי מבעיא לי' מנא לן סברא דעשאן כאילו ברשותו. אימא דמותר בהנאה ומשום הכי עובר בעשה דתשביתו ובבל יראה וב"י. ועל כן אי אפשר שיאסר בהנאה משום עשה דתשביתו. דאם יאסר לא יהי' מוזהר עליו בעשה ולא תעשה. ושוב יהי' מותר. ואין לדמותו לדברי הר"ן בעבודה זרה בזוכה בעבודה זרה של נכרי דעל כן חל הזכוי כיון דכל זמן שלא זכה בה יש לו היתר על ידי ביטול. והכא נמי יחול האיסור הנאה. כיון דכל זמן שלא חל הוא שלו ואסור. דזה אינו דהתם כיון שזכה פעם אחת שוב אין לו ביטול. מה שאין כן בנידון דידן לאחר שנאסר יחזור ויהי' מותר כיון שאינו שלו. ועל כן אי אפשר לאיסור הנאה משום תשביתו לחול. על כן מייתי לה חזקי' קרא דלא יאכל דאינו תלוי בשלו. ועל כן אסור בהנאה. ושוב מוכח סברא דעשאן כו'. ואף בערב פסח אסור כדברי הר"ן ז"ל ודו"ק כי קצרתי: ג) ואין להקשות לרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראי' אם כן גם איסור אכילה והנאה תלוי בשלו ולא יאסר. דזה אינו דוודאי לר' יהודה דאוסר חמץ שעבר עליו הפסח. אם הי' בפסח של ישראל. ואחר הפסח נעשה של נכרי נשאר באיסורו וכמו אם הי' של נכרי כל ימות הפסח ואחר הפסח נעשה של ישראל. לית לן בה.

כיון שלא חל האיסור. כמו כן להיפוך. וראי' לזה מש"ס חולין (ד:) סברוה הא מני ר' יהודה היא. ולא אמרינן דלדידן לאו איסור מן התורה. כמו חמץ של ישראל חבירו דאינו עובר בבל יראה. אלא ודאי דאחר שהי' בפסח של ישראל נעשה גופו של איסור לר' יהודא. ואף אם אחר הפסח הוא של גוי אסור. ולפי זה הוא הדין בתוך הפסח עצמו. אם הי' פעם אחת של ישראל. אף שפסק אחר כך מהיות שלו. נהי דאינו חייב עליו כרת משום חמץ בפסח. מכל מקום אסור משום חמץ שעבר עליו הפסח. כיון שעבר עליו מקצת פסח ברשות ישראל ודו"ק היטב כי הוא נכון וברור. ולפי זה שוב נאסר בהנאה לאחר שעבר מקצת פסח משום חמץ שעבר עליו הפסח ושוב מוכח סברת עשאן וכו': ד) ובהכי ניחא דלא אמר ר"א בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראי' לר"ש. ולמה שכתבתי ניחא. דלר' שמעון הדרא קושיא. דאי יליף שאור דאכילה. ואף איסור אכילה והנאה תלוי בשלו. מנל"ן סברת עשאן כו'. נימא דלא אסרה תורה בבל יראה. והוא הדין באכילה ובהנאה למאי דיליף אכילה מראי'. אלא משום דמותר בהנאה. ועל כן באמת מותר בהנאה. כיון שאם יאסר יהי' מותר כנ"ל. ודו"ק בכל זה: סימן שעו. א) הרמב"ם והרא"ש פסקו בלפני זמנו כר' יהודה וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים. וכתב ראי' לשיטתם מסוגיא דפרק קמא. והראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן בס' המצות ובעל המאור ור"ן פסקו כר"ש. והראי' מפרק קמא השיב עליו הרמב"ן בספר המצות ולשיטת הפוסקים כר"ש יש ארבע דיעות. דעת בעל המאור דמותר אפילו באכילה מה"ת. אלא שאסור לשהותו. דבכל שעה עובר בעשה דתשביתו, וליהנות בו אפי' מדרבנן אין איסור אלא דלכתחילה לא שרינן לי' ליהנות. אבל אם עבר וקידש מקודשת. ודיעה זו דחוי' היא בכל הפוסקים. וכן משמע בקידושין (דף נ"ו:) דמפיק כלאי הכרם דאסור בהנאה מדכתיב פן תקדש תוקד אש.

הנה שמוכיח שאסור בהנאה מדחייב לשורפו. והוא הדין שנלמד מזה לחמץ שאסור באכילה. ומה שאין למדין ממנו לאסור גם בהנאה. נראה דהיינו טעמא. דמידי דאכילה יש לומר שצוותה התורה לבערו משום שעומד לאכילה. והוא אסור באכילה. אבל כלאי הכרם שאפילו קשין של כלאי הכרם אסורין, אם איתא דשרי בהנאה. הרי היתר גמור הם. ולא צוותה התורה לבער מן העולם מה שהוא היתר גמור, אלא ודאי דגם בהנאה אסור. אבל חמץ מידי דמאכל הוא. לא נוכל ללמוד מחיוב ביעור איסור הנאה. ותדע דתרומה טמאה ממונו הוא לקדש בו אשה. ואף על פי כן הוא מהנשרפין: ב) דעת הראב"ד ובעל העיטור והרמב"ן. דלר"ש אסור באכילה דבר תורה. ובהנאה אסור מדרבנן. ועל כן כתב בעל העיטור הביאו הרא"ש פרק כל שעה סי' ב' דהמקדש בשעה ששית חוששין לקידושין. ונראה דהיינו טעמא משום דלאחר שש אסור באכילה ד"ת ובהנאה מדרבנן כנ"ל. ובשעה ששית אסור באכילה מדרבנן. אם כן הוה לי' הנאה תרי דרבנן וזה שכתב המחבר באבן העזר המקדש בשעה ששית בחמץ דרבנן מקודשת. בשעה ששית בחמץ דאורייתא. לאחר שש בחמץ דרבנן חוששין לקידושין ולכאורה הא לאחר שש בחמץ דרבנן דלא כמאן. דהכל מודים בחד דרבנן אינה מקודשת. אך המחבר חשש לדעת הסוברים לאחר שש אין אסור בהנאה רק מדרבנן. ועל כן בחמץ דרבנן הוה תרי דרבנן והוא הדין בשעה שישית כנ"ל: ג) ובזה נראה ליישב תשובות רש"י שהביא הרא"ש פרק א' סי' ט'. לבטל בשעה ששית. והוא תימה דבגמרא אמרינן דבשעה ששית אינו ברשותו לבטל, אך לפי מה שכתבתי הביטול מועיל אליבא דר"ש דלדידי' הוה תרי דרבנן. וכשם שיכול לקדש. כמו כן יכול לבטל. דבגמרא יליף שאינו יכול ממה שאין חוששין לקידושין. אם כן ממילא כשחוששין לקידושין. או לשיטת המחבר דבתרי דרבנן מקודשת ודאי.

[ ובשעה ששית הוי רק ספק קידושין משום מקצת פוסקים פסקו כר' יהודה בלפני זמנו] יכול לבטל ועל כן כתב רש"י לבטל גם ביום משום פת ששייר לאכילתו. שיועיל על כל פנים אליבא דר' שמעון. הן אמת דלפי גירסת הספרים שלנו ריש פרק כל שעה אמר רב גידל אמר ר' יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה ופרש"י בשעה ששית. והרי ר' יוחנן סובר כר' שמעון. אך גירסת הרא"ש שם אמר רב כמו בפרק קמא. ורב לטעמי' דפוסק כר' יהודה. וכן הא דהבודק צריך שיבטל רב אמר לה. ואליבי' משני הש"ס דבשעה ששית אינו יכול לבטל. אבל לר"ש הוה לי' בשעה ששית תרי דרבנן: ד) דעת התוספות דלר"ש מותר בהנאה עד הלילה גם מדרבנן. [אלא שמדבריהם (דף ק"כ בסוף העמוד) מבואר דבלפני זמנו הלכה כר' יהודה]. ובאכילה אסור מדאורייתא. דתשביתו שלא כדרך הנאה דהיינו אכילה. והר"ן במלחמות כתב בלשון אחר אין לך דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. ונראה דנפקא מינה בחצי שיעור. לדעת הפוסקים דחצי שיעור אינו עובר בבל יראה ובעשה דתשביתו. דלהתוספות מותר באכילה. מאחר שאין איסור אכילתו רק שמבטל בזה מצוות תשביתו וחצי שיעור הא אין עליו חיוב השבתה. אבל להרמב"ן הראי' מדטעון השבתה. שמע מינה שאסור באכילה. אבל אין איסור אכילתו משום חיוב השבתה ואף חצי שיעור אסור באכילה. כמו כל מאכלות אסורות וכמו כלאי הכרם. דנפקא איסור הנאה שלו מפן תוקד אש. וכי סלקא אדעתא דחצי שיעור כלאי הכרם [להפוסקים דבעשה אין חיוב בחצי שיעור] מותר בהנאה וזה פשוט: ה) שיטת הר"ן בפרק קמא דאפילו לר' שמעון מחצות ולמעלה אסור בהנאה מן התורה ולא כתב הטעם. והראה מקום לחידושיו אשר לא זכינו אליהם. ומצד הסברא קשה להבין שאם מחיוב השבתה נלמוד איסור הנאה נאמר תרומה טמאה יוכיח שבשריפה ומותר בהנאה ).

מיהו לאותו צד שכתבתי בהגה"ה בדעת התוספות דכדרך הנאתו אסור מן התורה. על כורחין צריך לומר תרומה טמאה גזירת הכתוב ובסתמא כל היכי שמחויב בהשבתה אסור בהנאה כמו כלאי הכרם. דנפיק איסור הנאה מפן תוקד אש. ובמקום אחר כתבתי דכמו המסיק בעצי אשירה עובר בלא תביא תועבה אל ביתך. הכי נמי הנהנה מחמץ עובר בעשה דתשביתו שאור מבתיכם. ואיך שיהי' קשה על חזקי' דאמר מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה. תיפוק לי' דאסור משום עשה דתשביתו. וביותר קשה לשיטת הרמב"ם דעל הנאה ליכא מלקות. ולאיסורא הא נפיק מעשה דתשביתו. וצריך לומר דחזקי' בחמץ של נכרים. או באין לו חמץ רק חצי שיעור דאינו עובר בעשה דתשביתו): ו) עוד נראה לי בישוב שיטת הר"ן על פי דברי התוספות ביצה (דף כ"ז:) בהא דחלה שנטמאת אינה נותנה לפני כלבו משום דמצוותה בשריפה והנה כרשיני תרומה שנטמאו מותר להאכילם לבהמות כדמפורש פרק ב' דמעשר שני משנה ד'. וקשה הא מחויב בשריפה. וצריך לומר משום שעומדים לבהמות ולבהמות מותר להאכילם בטומאה. שוב אין טעון שריפה ואף דשם מאכל אדם עליהם שראוי לאדם על ידי הדחק. דאי לאו הכי לא הי' חל עליהם שם תרומה. מכל מקום כיון שעומדים לבהמה ומותר לבהמה אינו טעון שריפה. והנה בפסחים (דף מ"ה:) הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם הטומאה בפסח. וכתב הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב אינו טעון שריפה. ומבואר דכל זמן שראוי לכלב טעון שריפה. והנה בתוך זמנו דאסור בהנאה ואסור ליתן אפילו לבהמתו. ניחא דטעון שריפה שאינו ראוי' למה שהם עומדים. אבל לפני זמנו להפוסקים כר"ש יש לומר דמדאורייתא אין טעון שריפה וביעור כלל. שהרי עומד לבהמה ומותר לבהמה ודומיא דכרשיני תרומה מדמחייב בתרומה על כרחך שם אוכל אדם עליהם כנ"ל.

ואף על פי כן כיון שעומדים לבהמה אין טעונים שריפה. הכי נמי בזה: ז) אך נראה כיון דהשבתת שאור דלפני זמנו ותוך זמנו מחד קרא. דתשביתו שאור מבתיכם כתיב. וכשם בפסח שתוך זמנו גם הנפסל מלאכול לאדם בכלל. כן לפני זמנו. וזה יותר מהיקש. ואם כן מדחייבה רחמנא לבער חמץ שנפסל מלאכול לאדם לפני זמנו. שמע מינה שאסור בהנאה לפני זמנו. ומיושבין דברי הר"ן: ח) והשתא לא קשה מדחזקי' דכל זמן שאין לנו לימוד שיהי' אסור בהנאה בתוך זמנו. אין לנו ללמוד מתשביתו שיהי' אסור בהנאה. שאם היינו אומרים שמותר בהנאה. באמת היינו אומרים שהנפסל מלאכול לאדם אין טעון ביעור. אך השתא דמוכח דבתוך הפסח אסור בהנאה ותשביתו דקרא אף בחמץ זה כתיב. וגם לפני זמנו בהשבתה. מוכח דגם לפני זמנו אסור בהנאה. וזה כפתור ופרח: סימן שעז. בדין מצה עשירה. א) עיינתי בטעם מנהגינו שאין נוהגין במצה עשירה אפילו במי פירות בלא מים. כי הטעמים שנאמרו בזה שחוששין שמא נתערב מים. או שחוששין לדעת רש"י כי מי פירות לבד ממהרים להחמיץ הם חלושים קצת. דמהיכי תיתי לחוש שנתערב ואנחנו רואים שלא נתערב. כמו בלש במי בצים וכדומה. ואף לדעת רש"י הוא חשש חמץ נוקשה דרבנן. ומהיכי תיתי לחוש ליחידאה בכיוצא בזה בדרבנן לכתחילה דהא קיימא לן תאפה מיד: ב) ולפי עניות דעתי נראה טעם בזה מעיקר הדין.והוא דהנה הרי"ף ז"ל הביא ראי' דמותר ללוש במי פירות לכתחלה מדר' יהושע בן לוי דאמר מכאן ואילך לושי לי בדובשא. ובעל המאור ז"ל השיב דאפשר שבלא מים הי'. ואף שהרמב"ן סמך דברי הרי"ף דבגמרא אייתי דר' יהושע בן לוי לסייע לר' עקיבא ובלא מים אפילו בלא מצה עשירה אין יוצאין בה מפני שאינו בא לידי חימוץ ולא שייכא בה שימור, עדיין הוא רחוק. שבגמרא לא הביאו זה רק לתרץ הקושיא דר' עקיבא אדר' עקיבא.

ועל כרחין הא דמייתי הא דריב"ל ללמד דהוה אמינא דבכל הפסח אם בא לאכול דגן צריך שיהי' לחם עוני. דבפרשת ראה כתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני ונהי דכל החג רשות. יש לומר דהיינו אם רצה שלא לאכול לחם כלל הרשות בידו. אבל אם רצה לאכול לחם צריך שיהי' לחם עוני. כמו רשות דסוכה כל שבעה דהיינו אם רוצה שלא לאכול דברים הצריכים סוכה. אבל אם אוכל דברים הצריכים סוכה חייב לאכול בסוכה. הכי נמי בזה. על כן אייתי הא דריב"ל. ואם כן אכתי יש לומר דבלא מים הוא: ג) אך לפי עניות דעתי נראה דהנה דעת מהר"ל בספר גבורות ה' שאם אין לו ללילה ראשונה רק מצה עשירה מחויב לאכול לקיים מצוות בערב תאכלו מצות אף שאינו יכול לקיים מצוות לחם עוני. ועל כן אסור לאכול בערב פסח מצה עשירה. ומה שהתיר רבינו תם הוא בלש בלא מים כלל. דכהאי גוונא לא נקרא מצה כלל. ולפי זה יש לעיין איך מותר לאכול בפסח מצה שנלושה בלא מים כלל כיון דכהאי גוונא לא הוי מצה כלל. וקרא כתיב שבעת ימים תאכל מצות לשלול מה שאינו מצה שיהי' לאו הבא מכלל עשה כמו שכתב בספר חרדים. אך צריכין לומר כמו שמותר לאכול בשר או פירות ועל כורחך פירוש הכתוב רק שאם בא לאכול לחם צריך שיהי' מצה. כמו כן יתפרש לדעת מהר"ל ז"ל שאם אוכל דבר הבא לידי חימוץ צריך שיהי' מצה. אבל אם נלוש בלא מים כלל הוא כאוכל דבר הבא שלא מחמשת המינים: ד) והנה בעל המאור הקשה מאי טעמא לא מברכין על אכילת מצה כל שבעה כשם שמברכין כל שבעה לישב בסוכה [ותירץ דמצה אינו מחויב דאפשר בשאר דברים. אבל סוכה על כרחו צריך לישון דאי אפשר לעמוד בלא שינה עיין שם] ומהר"ם חלאו"ה מסיים בה משמו זה לשונו דהאיך יברך על אכילת מצה דמשמע דלא סגי בלאו הכי.