שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 123

ואפי' יתן עליו אש מתכות ג"כ לא מהני דהיא עצמה גם כן אש ומושך הבליעה אל עצמו. ומאי אולמא דהאי אש מהאי אש וצריך להניח עליו גחלת של עץ דהוא יותר אש. ויש בזה דברים ארוכים אין כאן מקומן: ד) אולם הש"ך יו"ד סי' קכ"א פוסק כהרא"ה דשורף במקומו. וא"כ ודאי מהני כשהוא אש בעצמו. גם אף נאמר דמשום פליטה. יש לומר דמכל מקום כשהוא אש ודאי נשרף הבליעה. אולם שמעתי שצדדי הענגלישע קעך אי אפשר שיתלבן אף אם יניחו עליו גחלים מלמעלה: ה) לכן לדעתי אחרי שיעשו הליבון כמו שאפשר טוב להגעילו בהכשר אבן מלובן ולסמוך על הפוסקים דהתירא בלע הוי חמץ. או על הפוסקים דהולכין אחר רוב תשמישו. וממילא מהני הגעלה בכלי ראשון. וכן אבן מלובן דפסק הרמ"א דחשוב הגעלה בכלי ראשון. כנ"ל: הק' אברהם. סימן שסט. ב"ה אור ליום ועש"ק ויקהל תרמ"ט . שלום לכבוד ידידי הרב המאוה"ג איש יקר רוח מו"ה יהודה נ"י האבד"ק טשעכענאווצע: א) דבר הרחיים של מים עם וואלצין עם לעוואטארין באמת המיחוש עליהם כמו על רחיים של קיטור. אולם גם הרחיים של קיטור הי' בימי הגדולים אשר לפנינו גם בימי אדמו"ר הגאון זצללה"ה. ושתקו ולא מיחו. ואיך נאסור אותם באמת כי אנכי נמנעתי מכמה וכמה שנים להכשיר אותם מחמת דברי קרבן נתנאל. האומנם כי גם על הרחיים של מים או של רוח. יש בדפנות מלא עיסה. ואין חילוק רק ברב שהיות הקמח בתוך הזיעה. ועל אשר יפול מן העיסה תוך הקמח הוא חשש רחוק. כי עינינו רואות שלא נמצא עיסה כלל. גם בתוך הקאסקע: ב) ומה שנמנעתי מלהכשירם. היות כי הרא"ה בשם הרמב"ן הביאו הר"ן פ' כל שעה. בקמח שירד לתוכו דלף אפי' כל היום כשר. והוא דעביד טיף טיף. כ' הרמב"ן דמה שנפל לתוכו מים לעולם אסור רק בלא עביד טיף טיף כולו אסור משום ששואב ליחות.

אבל בעביד טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל. וכ' הר"ן דאינו מחוור וכן כתב הט"ז דאנן לא קיימא לן כסברא דשואב ליחות. ויש לפרש דלעולם מודה הר"ן שאם הי' שואב ליחות אף שלא נראה לח ממש הי' מחמיץ רק שאינו שואב ליחות. ולפי זה הקמח שבתוך הצינורות שמלאים זיעה. ודאי שואבים ליחות ועיני ראו בהדסים היבשים אשר מעמידים אותם בכלי שיש בו מעט מים בשולי' והחביות מכוסה ההדסים נעשים רטובים. ונוכל להעמיד אותם זמן רב שהעלין נשארו רטובים וחדשים כמו בעת תלישתן מאילן. והוא מחמת שהאידים יוצאים מהמים ואין להם מקום לצאת נכנסין בתוך נקבי הטבע של ההדס ונשאר לח. וכן שכן שהזיעה נכנס בתוך תוכו של הקמח. וכיון שלמדנו מרמב"ן שעל ידי ששואב ליחות הוא מחמיץ רק אנן לא סבירי לן כותי'. ויש לפרש משום דסבירא לן שאינו שואב. אבל אם הוא בתוך צינורות מלאים זיעה אשר מסתבר ששואב והקרבן נתנאל כ' שהוא מים. הרי יש חשש על כל הקמח: ג) הגם שבכל רחיים כן כנ"ל. אך על כל פנים אין הקמח משתהה בתוך הזיעה שתיכף יוצא ויש לומר שבזמן מיעוט אינו שואב הליחות אבל בצינורות הרבה פעמים נסתמים הצינורות ונתעכב ההילוך וצריכים לעשות פעולה להקיש על הצינורות שתשוב הסולת להלוך כבתחילה. והוא משתהה בתוך הזיעה. מיהו בדיעבד י"ל אחזוקי איסורא לומר שנשתהה לא מחזקינין. אך לכתחילה לעניות דעתי אין להכניס עצמו בזה: ד) אך דבר כלי האריגה לא שמעתי שמקילין בזה כלל. הגם שיש מקום לומר ולהקל מחמת שאין רוחצין החטים ברחיים כזאת. והמחבר כ' להדיא בטעם ניקור הרחיים משום שפעמים טחנו בה תבואה לתיתה. משמע דרק משום זה. אבל משום חטים מצומחים אין חשש. והטעם בזה ברור. דהא מדינא לוקח קמח מן השוק בשעת הדחק. והרי גוף הקמח מוכשר בשעת הדחק.

ואיך נצטרך להכשיר הרחיים מחשש שמא נתעכב מקמח הזה רק משום לתיתה דמבואר במג"א סק"ח דבמדינתינו אסור לקנות הקמח. הנה דחוששין ללתיתה בדיעבד. אבל משום חטים מצומחים יש לומר כמו שכתב הרשב"א במשמרת הבית על הקו' איך הגעילו כלי מדין למאן דאמר מין במינו לא בטיל. נחוש שמא בישלו בהם במים שנתנסכו לעבודה זרה. ולא בטל במי הגעלה דהוי מין במינו וחוזר ובולע מן המים. וכ' על זה הרשב"א מה זו קושיא סתם מימיהם מותרים. ולשמא נתבשלו בו במים שנתנסכו לעבודה זרה נחוש אתמהה. הכי נמי יש קל וחומר הזה כנ"ל. מכל מקום לא שמעתי להקל בכלי אריגה כלל: הק' אברהם: סימן שע. שלום לכבוד מחו' הרב החריף הבקי מו"ה חנוך העניך נ"י אבד"ק לאסקרוב: אשר שאל בדבר הרחיים של קיטור לפסח אין בזה שום חשש. וכן הוואלצין אין שום חשש. ואצלי הכשר וואלצין יותר מהכשר האבנים. כי האבנים תמיד שוחקין זה על זה. והחימום מאוד יותר מהוואלצין שהם עגולים. וכל שני נקודות שפוגשים זה בזה שוב אין פוגשים עד שיחזור חלילה ואין החום כל כך. אך עם ליוואטארין אני מונע מליקח מהם לפסח: הק' אברהם. סימן שעא. יום ד' ז' ניסן ת"ר גאולה: שוכ"ט לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול המפורסם חו"ב חו"נ שה"י מגזע קדושים כש"ת מו"ה יחזקאל נ"י האבד"ק ווישיגראד: א) דבר אשר נער אחד מהמגלגלים את המצות החליף בטעות את עץ המגלגל שלו באחר של חמץ וכה הי' כל היום ולא נודע עד הלילה ועץ המגלגל הי' נקי בברור בלי שום פירור חמץ. אך דרך בעלת המגלגל כך הי' דרכה בכל קיץ העבר גם איזה פעמים בחורף כאשר נתנה השמרים תוך הקמח לצורך העיסה של שבת ערבה את השמרים עם הקמח בהמגלגל הזה וכן הי' מונח תוך העירוב הזה עד שנעשה חמץ ואז לשה אותו. ולכל היותר הי' מונח המגלגל תוך העירוב כשתי שעות.

ורום מעלתו מסופק לאסור אפי' בדיעבד אם לש בו מצה: ב) והנה בתוספות (דף מ"ה.) בדיבור המתחיל שלא במקום לישה מבואר דאפי' לכתחילה מותר ללוש מצה בעריבות שלשין בהם חמץ. ונהי דאנן קי"ל לאסור. מכל מקום מנין לחלוק על התוספות לאסור בדיעבד מה שהתוספות מתירין לכתחילה. ואם תמצא לומר דהתוספות בעריבות שאין משתהה בו החמץ. שלשין בו לבד. יש לומר גם במגלגל הזה שלא שהה שם עד שנעשה שאור. ולכל היותר שתי שעות. ולשון רש"י (דף ל':) בית שאור כלי שהאשה שורה ומנחת בו את השאור וכו' ופעמים שהוא שוהה שם בלילה: ג) והנה לשון הרא"ש שממהר להחמיץ. ויש לומר שדינו כמו מי פירות עם מים שממהר להחמיץ ומכל מקום אם אופה מיד מותר בדיעבד ומנהג ישראל קדושים לאפות מיד ולא ישהה כלל בפרט שהחמץ נולד בעת גילגול לאחר הלישה ותיכף אופהו אין סברא כלל לאסור בדיעבד. ועוד אף אם תמצא לומר כדברי הלבוש דאפשר אף בדיעבד אסור כיון דהוא רק אפשר וספק. וכיון דמדאורייתא בטל בשאר המצות הוה ספיקא דרבנן ולקולא ודומה למה שכתב הרי"ף בחרי חיטי ושערי דמשתכחי בתבשילא דבעינייהו אסירא ותבשיל מותר דאיסור משהו דרבנן וסד"ר לקולא. והכי נמי אף דקיימא לן תערובות יבש ביבש במשהו ואפי' נתערב קודם הפסח חוזר וניעור בפסח. מכל מקום כיון דהוי רק ספק חמץ הוה סד"ר. ואף החולקין על הרי"ף. הלא מבואר במרדכי הטעם משום דחמץ דבר שיש לו מתירין ולא אמרי' בי' ספיקא דרבנן לקולא. ולכאו' קשה הא חמץ חוזר לאיסורו לשנה הבאה ולא מקרי דבר שיש לו מתירין גם לענין ספיקא דרבנן כמו שתירץ המרדכי על הא דמנחות (דף ס"ח:) דביום שבסר מותר חדש למאן דאמר בזמן הזה לאו דאורייתא והקשה במרדכי הא הוי דבר שיש לו מתירין. ותירץ משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה.

וצריך לומר דהרי לגבי ספק איסור משהו לא הוה חוזר לאיסורו לשנה הבאה דיהי' נתבטל קודם הפסח הבא. אבל בנ"ד בתערובות יבש ביבש. דכל החשש משום דחוזר וניעור. ואם כן יהי' אסור לשנה הבאה כמו בשנה הזאת ולא הוי דבר שיש לו מתירין לאסור ספיקא דרבנן: ד) אך יש לפקפק דלכאורה הוה ספיקא דרבנן על ידי גלגול דעיקר ספק על החיטי ושערי גופייהו. וצריך לומר דטעם האיסור ספיקא דרבנן הבא על ידי גלגול משום דפוסקין לאסור משום ספיקא דאורייתא לחומרא וממילא חשוב ודאי דרבנן. אבל לאסור במשהו לא יועיל מה שפוסקין להחמיר מספק. שהרי חמץ לפני זמנו בטל בס'. ומשום דאין בו כרת. וספק איסור אין בו כרת ומלקות. רק שתחוש שמא באמת הוא חמץ והוא בכרת ואוסר במשהו. שוב הוי ספיקא דרבנן. וממה נפשך אם תדין על החיטין לאוסרן מספיקא דאורייתא. וכיון שאסורין החטין שוב אוסרין במשהו. ליתא דספק אין בו כרת ואינו אוסר במשהו ואם תדין על התבשיל שמא נתערב בו איסור כרת ואוסר במשהו הוי ספק דרבנן ודו"ק. אבל בנידון דידן שאם תמצא לומר שהוא חמץ נאסרה המרדה ונאסרו כל המצות אפילו בלא חומרא דחמץ לאסור במשהו. ושפיר הוי ספק דרבנן הבא על ידי גלגול. מכל מקום בנידון דידן שנתערב בזמן היתר. וכשחל האיסור בפסח כבר נתבטל יש לומר כולי עלמא מודים: ה) ובעיקר הספק שהמגלגל יחשב כבית שאור. יש לומר דמה ששימשו בו בימי הקיץ לא יזיק. ולדמותו למה שכתב הרמ"א בחביות שדיבקו נסריו בבצק תוך שני חדשים. ולטורי זהב בתוך שלשים יום נתייבש טעמו בו ואינו נותן טעם בפסח ואיזה ששימשו בו בימי החורף אפשר שהוא גם כן מאיזה חדשים. מכל הני טעמי נראה לי להתיר מחמת הפסד הגדול. אך המרדה יקחו חדשה: ידידו הדו"ש הק' אברהם. סימן שעב. ב"ה א' ויקהל תרנ"ה.

שוכ"ט לכבוד הרב החריף הבקי כש"ת מוהרי"מ נ"י אבד"ק סליפצע: א) מכתבו הגיעני בדבר המאשין מצות. האומנם כי לא ראיתי המאשין מעולם. בכל זאת נכונים מאוד דברי הגאון מקוטנא זללה"ה. כי מאחר שהגדולים שלפנינו אסרו והרעישו מאוד על המתירין יהי' מאיזה טעם שיהי' בטח הי' להם טעמים נכונים. מי הוא אשר יסיג גבול אשר גבלו הראשונים כמלאכי השרת ולא יירא מהכוות בגחלתם: ב) והנני להזכירו דבר בעתו כי שמעתי שנפרץ מאוד באיזה עיירות אשר אינם אופים מצות כל בעל הבית לעצמו. רק אחד אופה למכור. ורע עלי המעשה מאוד. האחד כי אם הבעל הבית אופה משגיח על המצות. וכל אחד חרד על המצוה ורואה שיהי' על צד היותר טוב. ודיני אפיית מצות רבו כמו רבו. לא כן אם אחד אופה כדי להרויח כל מגמתו למעט בהוצאות ולא ישגיח כל כך על המצוה. השנית מי זוטר מה שאמרו במדרש בשכר שטוחנין ולשין את המצות. ואם כי בטחינה הדבר קשה. על כל פנים בעיקר מצוות שימור דלישה. למה נמעט במצוה חביבה מאוד פעם אחת בשנה ויקנה מצוה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק: ג)על כן אם יוכל לבטל מנהג הרע הזה לגמרי מה טוב. אך גם אם אי אפשר, על כל פנים ידרוש ברבים כי איש אשר יראת ד' נגע בלבו. ילך בדרך שדרכו אבותינו וכל איש יאפה מצות לעצמו. וישמח במצוה הבאה לידו. ובטח זכות זה יעמוד להם ביום הכסא, כמבואר בזוהר הקדוש. כי עיקר הדין בראש השנה למאן דלא שקיל מיכלא דאסוותא. והי' בזה שלום: הק' אברהם. סימן שעג. ב"ה יום ועש"ק ויקרא תרס"ב. שלום לכבוד הרב החריף מו"ה נפתלי יוסף הלוי אבד"ק דארזאן: א) דבר השמן מרעפס אשר הוגד לו משמי שאסרתי אותו על פסח כנים הדברים. וראייתי הי' מחרדל שהקשה הטורי זהב סימן קנ"ג סק"א למה אין אוכלין בפסח מאי שנא מעניס.

ותי' משום שגדל בשרביטין ודומה לגידול קטניות על כן הי' בכלל גזירת קטניות. הנה דאף שאין עושין מן החרדל מעשה קדירה [שאם הי' עושין ממנו מעשה קדירה לא הי' מקשה מעניס] וכן כתב הרב להדיא. מכל מקום היא בכלל איסור משום שגדל בשרביטין. והוא הדין רעפס שגדל בשרביטין: ב) ומ"ש מעלתו הואיל ואין עושין ממנו מעשה קדירה אין בו איסור רק משום עירוב תבואה וכשנעשה השמן קודם הפסח אף אם תמצא לומר שנתערב בו תבואה בטל בששים קודם הפסח. והא דמשמע בתרומת הדשן בשמנים ממינים שאין עושין מעשה קדירה אסור דוקא בנעשה בפסח: ג) הנה בחק יעקב סימן תס"ד סק"ב בשם מהרי"ל שיין שהושם בו חרדל בעודו תירוש ומונעו מתסיסתו כדי לעמוד במתיקתו אסור לשתותו בפסח. ויאמר גם כן כיון שאין עושין ממנו מעשה קדירה. ואין איסור רק משום עירוב תבואה ובודאי יש ס' כנגדו. כי אף מחרדל הא יש ששים ביין נגדו רק משום דעביד לטעמא והתבואה לא עביד לטעמא. ואי שמשימין בידים ביין כטעם ב' של חק יעקב. הא לא נתכוין להשים תבואה רק חרדל. ואם כן התבואה שפיר יתבטל. אלא על כורחך שעשו החרדל גופו של איסור. וכשאינו מתבטל אי משום דעביד לטעמא. אי שמשימין אותו בידים אסור. הכא נמי ברעפס שעושין מגופו שמן והוא בלי שום תערובות שאסור וכל שכן הוא. ובהא דחרדל לא יוכל לדחוק שנעשה בפסח דפסח לאו זמן תירוש. וכן המנהג בכל מקום לאסור ולית דין צריך בושש: הק' אברהם. סימן שעד. ב"ה א' צו ו' לחודש ניסן תרח"ם. שלום לכבוד הרב המאה"ג מו"ה נתן נטע נ"י הכהן דומ"צ דק"ק ראדשיטץ: א) דבר הבארות שנמצא בהם חמץ בפסח. ומעלתו רוצה להתיר אותם על פי מה שמצא בשערי תשובה דחמץ של נכרי אינו במשהו. והדבר ברור שהוא שיבוש גמור. והנה כתב שנמצא כן בבית אפרים ולא הי' דברים מעולם.

והנה ראשית דבריו בתשו' ר"ש ב"ר יצחק דטעם חמץ דבמשהו משום דעבר עליו בבל יראה יקנסו אותו ודברים אלו אין להם הבנה. דמאי ענין קנס שיהי' תערובת במשהו. ואי משום קנס, גם לאחר הפסח יהי' במשהו ולכאורה שם החתום הוא רש"י. ובגמרא כתב להדיא הטעם רק משום דבכרת ולא בדיל מיני' ולא משום בל יראה: ב) ומה שכתב בשם הצל"ח דרש"י כתב כן לרב ולא לרבא לא היה דברים מעולם. ואדרבא הצל"ח כתב דרש"י לא פי' משום בל יראה. דאם כן אפילו לפני זמנו נמי משש ולמעלה. שגם אז עובר בבל יראה [לפי שיטתו]. ואם תאמר מי הכריחו לרש"י לפרש בזמנו בתוך הפסח. יפרש גם אחר שש. דעל כרחך כן הוא בזמני דשמואל ור' יוחנן. ותירץ משום דרבא אמר במשהו כרב, ותיבת כרב מיותר. אך משום שלא היינו יודעין אם כוונת רבא בזמנו על תוך הפסח דוקא. או גם לפני זמנו. ועל זה אמר כרב דהיינו בזמנו דרב בתוך הפסח דוקא. אבל משש שעות ולמעלה בששים. ואם כן מוכח דטעמא דרבא לאו משום בל יראה. דאם כן גם מחצות ולמעלה כן. רק הטעם משום כרת. ובחצות דליכא כרת בששים: ג) וכן מוכח עוד ברש"י עבודה זרה (דף ע"ד.) שסובר שם חמץ בפסח במשהו רק לאיסור אכילה. אבל מאכילה לכלבו. והיינו משום דבהנאה ליכא כרת. אבל אם הטעם משום בל יראה. מה נפקא מינה בין אכילה להנאה. וכן מפורש ברא"ש והפוסקים שהביא המגן אברהם סימן תמ"ז דטעם דבמשהו משום דכרת ולא בדילי. וכן מוכח עוד בתוספות עבודה זרה (דף ס"ו:) דחמץ לפני זמנו בששים כמו חמץ לאחר זמנו לר' יהודה. ואי טעם דבמשהו משום בל יראה. מה ראי'. לא מבעי' לדעת האומרים דלפני זמנו עובר בבל יראה. אך אף לדעת רוב פוסקים דאינו בבל יראה עד הלילה. מכל מקום הא אסור לשהותו משום עשה דתשביתו ואיט דומה לאחר זמנו. אלא ודאי איסור שהי' אינו ענין לבמשהו:

ד) ואף לדעת התוספות חולין (דף צ"ז.) דטעמא דחמץ במשהו משום דחמיר טפי דעובר בבל יראה ולא בדילי מיני'. מכל מקום הדבר ברור דשל נכרים גם כן אוסר במשהו. והרי כל חמץ מבטלין קודם הפסח. ואף שיתחמץ אחר כך. ואף שעדיין לא הי' ברשותו בשעת ביטול. כמו שכתב בתשו' ב"ח סי' קכ"א. ובנתיבות סי' רי"א ביאר דבריו בטוב טעם, וכל חמץ אינו עובר בבל יראה שהכל בטל. ועוד הרי כריסה בין שיני' שבריש פסחים כתבו התוספות בטעם ביעור חמץ לאחר הביטול. אי נמי משום שהחמירה תורה בבל יראה ובל ימצא. הנה שטעם זה מועיל גם לאחר הביטול. דמכל מקום שם חמץ חמור. והוא הדין בשל נכרים: ה) ועוד כי היכי דהתם כתבו התוספות דאף בנוקשה לא פליג. והוא הדין בחמץ של נכרים. וכל שכן הוא. דנוקשה הא קיל לענין שהי' דאיירי בי' מה שאין כן חמץ דבמשהו לענין אכילה של נכרי חמור כמו של ישראל. וגם חמץ של נכרי בכלל הגזירה אף דאין בו טעם שהחמירה תורה לענין בל יראה. ולא גרע ממשקין שזבו דגזרינן שמא יסחוט. ואף ביצה שנולדה בכלל הגזירה אף דאין בה גזירה הנ"ל. והכי נמי ממש של נכרי. כיון דחמץ גמור הוא לחיוב אכילה דגזרו בו לאיסור משהו הוא בכלל הגזירה. וכל אלה דברים פשוטים וברורים. ולא הי' כדאי לכותבן זולת להוציא מלב הטועים: ו) ועוד דאפילו יהיבנא לכו טעותא דבחמץ של גוי אינו במשהו. כשבא ליד ישראל לאוכלו חוזר וניעור. ולא דמי לנתבטל קודם הפסח. דלא חל עליו איסור פסח מעולם. ולא מצאנו חוזר וניעור אלא היכי שהי' אסור מתחילה. מה שאין כן חמץ של גוי זה שנאסר בעיני'. ואם תאמר מכל מקום לענין בל יראה שלא חל עליו בעודו של גוי אינו חוזר וניעור וכיון שאינו עובר בבל יראה. שוב אינו אסור במשהו ליתא דהא בתשו' חכם צבי סימן פ"ו העלה דאינו עובר על משהו בבל יראה.

ומכל מקום אוסר אכילתו במשהו. שמע מינה דביטולו לענין בל יראה. אינו מונע שלא יאסור אכילתו. ואף דהחכם צבי כתב כן לטעם דכרת. הלא הרמב"ן שכתב טעם בל יראה כתב נמי טעמא דכרת. וכן מוכח מהא דהלכה רווחת בישראל דאחר שש אינו אוסר במשהו. אף דלקצת פוסקים עובר בבל יראה. ואפילו להפוסקים דאינו עובר. על כל פנים אסור להשהותו משום עשה דתשביתו. מה נפקא מינה בין איסור לאו לאיסור עשה. אידי ואידי דאורייתא: ז) ובעיקר דין הבארות שעושה דחק גדול מחמת שהאינם יהודים זורקין בהם חמץ. ואף אם ינקו הבארות אי אפשר שלא ישאר בו מעט מים ושוב אוסר הבאר במשהו. ואף להטורי זהב דמתיר תרי משהו. זה במשהו שנבלע ביבש דמשהו אינו יוצא אבל לא לח בלח. מצאתי להם רפואה מן התורה. אם לאחר שניקו את הבאר וישאר דרך משל לוג מים. אם ימתינו עד שיהי' בבאר יותר משני לוגין [ועיין בסוף התשובה שצריך ס'] יוכשר הבאר כמו שאבאר: ח) הנה בעבודה זרה (דף מ"ז.) איבעי' לרבה המשתחוה למעיין מימיו מאי לנסכים. למיא דקמי' סגיד וקמאי קמאי אזלי. או דילתא לדברינא דחיא סגיד. וכתב הריטב"א ומכאן נראה לי דהא דאמרינן לקמן מים במים במשהו. דוקא שנתערבו בתלושין אבל מחוברין אין נאסרין. דאי לא אף על גב דלקחי' סגיד הא מתסרי על ידי תערובת. וכן הורה לי רבינו ז"ל הלכה למעשה בכומר שזרק מים הרעים לבאר דאינו נאסר במשהו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין דאינו נאסר במשהו חמץ והבא להחמיר ולומר דחמץ חמור מעבודה זרה דאפילו במחובר נאסר. כי היכי לענין אין מינו. עליו להביא ראי' כדתנן במסכת ידים פרק ד' הבא להחמיר בדרבנן עליו הראי': ט) הן אמת דלכאורה יש לפקפק בראיית הריטב"א ז"ל. דיש לומר הא דבע"ז מין במינו במשהו דוקא בנאסר גם להדיוט.