שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 122

ג) ועוד דאפי' טחנם במזיד אין בו משום מבטל איסור לכתחילה כמו קודם הפסח שאין במצומחים אחד מס' דמותר משום שאינו מתכוון לבטל והוא הדין והוא הטעם לאחר הפסח ביש רוב בכשרים והוה כנתבטל מאליו לאחר הפסח דאין צריך להשליך: ד) אך נ"ל דשפיר הורה מעלת כבוד תורתו. שהרי כ' הפוסקים שאם נתערב קודם הפסח בענין שעובר בבל יראה כגון כזית בכדי אכילת פרס להר"ן. או לדידן בא"מ פחות מס' מחויב להשליך הנאה כשיעור החמץ המעורב. ולכאורה אינו מובן דכיון שאין צריך להשליך אלא כשיעור החמץ ושאר היתר הוא יתבטל ברוב. ולא יצטרך להשליך כלל. אך זה אינו דלכאורה למה לא יהי' מותר לכתחילה לבטל. מאחר שדמוהו הפוסקים לתרומת ח"ל. ושם מותר לכתחילה. ועל כרחך לומר דא"כ אזיל הקנס שקנסוהו חכמים כדי שלא ישהה. ואם יהי' מותר לבטל. ישהה על סמך שיבטל. ועל כן ניחא בנתערב קודם הפסח אם נאמר שלאחר הפסח בטל. אזיל הקנס וישהה על סמך הביטול [ובאמת קשה לי קצת דאכתי ישהה וישליך הנאה וירויח. דבפסח הי' מחויב לבער כולו]: ה) וא"כ בנדון דידן כיון דאין איסור בטחינה דאין מתכוון לבטל. ישהה על סמך הטחינה. על כן אינו בטל ברוב קמח הכשר. וקולא זו דמותר לטחון מוליד חומרא דאינו בטל. ואפי' נטחן בשוגג צריך להשליך דאין חילוק כלל בין מזיד בין שוגג. דחכמים תקנו בעלמא שיאסר לבטל כמו בכל איסורים. דלענין זה לא עשאוהו כתרומת ח"ל כדי שלא יתבטל הקנס. והיכי שנתערב קודם הפסח תקנו שלא יתבטל כלל כמו כל איסורים שאינו בטל פחות מס'. ולא כתרומת ח"ל שבטל ברוב מהאי טעמא גופה. דאם לא כן אזיל הקנס. והכי נמי בנדון דידן שלא הועילו במה שדמוהו לשאר איסורים שיאסור לבטל. דאכתי יהי' מותר לטחון כנ"ל. ועל כן תקנו בזה שיהי' כשאר איסורים. שלא יתבטל ברוב קמח הכשר. ושפיר הורה מעלת כבוד תורתו:

ו) ולענין הספק שנסתפק כבוד תורתו אם מותר להשליח ליקח לעצמו. נראה לי שאם מכר הקמח לגויים מותר. כיון שלא נעשה איסור הנאה באכילת החמץ רק במה שלקח דמים. וכיון שלקח על מנת שלא יהנה הוא בדמי החמץ. הוה כמוכר חוץ מדמי איסור. ואם אכלוהו ישראלים אין היתר אלא בהשלכת הנאה לים המלח. שלא יהנה בהם שום ישראל. כמו שגוף החמץ אסור ליהנות בו אחר. ואם במעות יהנה אחר מאין בא היתר החמץ. אך באמת להתיר גוף החמץ הי' צריך להשליך דמי החמץ קודם שיהנה בו ישראל בגוף התערובת [ואין לדמותו לתרומת ח"ל דאוכל והולך ואחר כך מפריש. דהתם מטעם ברירה כמבואר בתשובת מהרי"ו הובא בט"ז יו"ד סי' שכ"ד ס"ק ט"ו] ואם כן מה דהוה הוה. ומותר לישראל השליח ליהנות בהם ממה נפשך: ז) ובאמת יש לומר שאם מכרם לישראל ונתנם לשליח קודם אכילת התערובות והשהה השליח עד אחר אכילה שמחויב להחזיר המעות למשלח ויהי' מותר המשלח ליהנות בהם. דבשעה שמכר לא עשה איסור. כיון שעשה על דעת להשליך קודם אכילה כד"ת. ואחר כך שנאכל באיסור לא נאסור לו בשביל זה הדמים ואדעתא דארי' אפקרי' המשלח לעשות כד"ת לא ליהנות בו השליח. אך אם נתן לשליח לאחר האכילה נראה דגם בשעת מכירה הי' דעתו כך. אסור למשלח ומותר לשליח וק"ל. כן נראה לי בדינים אלו. וד' יתן לו חיים ושלום וכוח"ט כנפשו ונפש תדרשנו לטובה: הק' אברהם. סימן שסה. בדיני הגעלה. א) דעת תוספת רי"ד דכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין צריכים הגעלה. והביא ראי' מתוספתא דכלים אלו אין טעונין מריקה ושטיפה אלא מדיחן ודיו. והביאה הרמב"ם פ"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ו וכתב מזה הר"ן גם כן פרק כל שעה. האומנם כי בתוספתא שלפנינו אינה. אך נאמנים עלינו הראשונים ז"ל. והכסף משנה לא הי' לפניו התוספתא: ב) ולפי עניות דעתי אין ראי' מכלי המקדש.

דהנה בתוספתא פרק י' דזבחים בדר' שמעון דסבר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה תני בתוספתא גם כן מדיחן. ואינו מובן דלמה לא יצטרך הגעלה על כל פנים. וגבי תרומה דאמעיט ממריקה ושטיפה. משני הגמרא שם ג' תירוצים עיין שם. אבל איך יועיל הדחה: ג) אך הענין דהנה הראשונים הקשו דלמה יצטרך מריקה ושטיפה. הלא כשמשהה יום אחד יהי' מותר. ותירצו דכבר חל עליהם חיוב מריקה ושטיפה ושוב לא פקע. והר"ן ז"ל תירץ משום דבעודו בדופני הכלים עוד לא נפסל מאכילת גר ויש בו חיוב שריפה. וגזרה התורה דמריקה ושטיפה במקום שריפה יעוין שם. ובקדשים קלים דמיעט מגזירת הכתוב ממריקה ושטיפה שוב מותר כשאינו בן יומו [ולא גזרו אטו בת יומא. דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא] דלא שייך שחל חיוב דבקדשים קלים ליכא מצוה כלל. רק שאי אפשר לבשל שאסר התבשיל. וכשמשהה שוב אינו אוסר: ד) ואין לומר דזה סברא פשוטה דבליעה טעון שריפה. שהרי עצמות קדשים אף שהבליעה שבתוכה נעשה נותר אין צריך לשורפן כלל. אלא דגזירת הכתוב בכלים. ותדע דבגמרא מקשה מכלי שנטמא נוקבו ומכניסו ומורקו ושוטפו במקום קדוש מקשה הש"ס נוקבו הא לאו כלי הוא. ומה בכך. מכל מקום צריך מריקה לבער הבלוע. אלא ודאי כיון דגזירת הכתוב רק בכלים. וכשלאו כלי ואזיל גזירת הכתוב. שוב אין חיוב ביעור בבלוע. ועל כן בקדשים קלים נמי דליכא גזירת הכתוב. אין מצוה לבער הבלוע ומועיל שיהוי ליום. וזה טעם התוספתא בכלי גללים כו' דליכא גזירת הכתוב רק בכלי נחושת וכלי חרס. שהם כלים המקבלים טומאה. אבל לא בכלים אלו. ושוב מועיל שיהוי מעת לעת: ה) וראיתי להרע"ב בפירוש המשנה בהא דקדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה כתב דנפקא מינה לענין השלשה דברים שאמר בגמרא בתרומה. ובמחילת כבוד תורתו הרמה אשתמיטתי' התוספתא הנ"ל דמדיחן.

ודוקא בתרומה הוקשה להגמרא דאי אפשר שהמיעוט לענין החיוב מריקה ושטיפה דמהיכי תיתי שיהי' חיוב שריפה וביעור בתרומה שאינו נפסל בכלי ולא שייך בי' נותר. ועל כרחין המיעוט שיהי' מותר לבשל בו בלא מריקה ושטיפה. ואי כשמשהה עד שנעשה אינו בן יומו פשיטא דמותר מן התורה. ועל כרחין שיהי' מותר לבשל בו ביום. אבל בקדשים קלים ניחא בפשיטות דר' שמעון לענין שלא יהי' בהם חיוב ולענין היתר לבשל יש תקנה בשיהוי וכמו שכתבתי: סימן שסו. א) במסכת עבודה זרה (דף ס"ז:) בתוספות דיבור המתחיל ואידך הקשו מהא דאמרינן בפסחים לרבנן דר' עקיבא לא ילפינן טעם כעיקר מגיעולי נכרים דגיעולי נכרים חידוש הוא דנותן טעם לפגם דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ואפילו הכי אסרה רחמנא ובעלמא נותן טעם לפגם מותר. והשתא כיון דסבירא להו לרבנן דהתם דקדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא אם כן נילף מינה בעלמא דנותן טעם לפגם אסור. כדאמר הכא לר' מאיר והיכי קאמר התם לרבנן דחידוש הוא דכל נותן טעם לפגם מותר. ותירצו דבאמת ילפינן מינה לבעלמא היכי שאם הי' בעין הי' לשבח אסור. או ילפינן בעלמא דפגם פורתא אסור. ומכל מקום קרי חידוש. דאי לאו קרא לא הוה מחלקינן בין הפגמים עיין שם. ואינו מובן כלל. דסוף סוף כיון דלפי האמת לא נשתנה הדין בגיעולי נכרים משאר מקומות למה לא ניליף לענין טעם כעיקר: ב) ולפי עניות דעתי נראה ליישב קו' התוספות על פי מה שכתב הר"ן ז"ל בטעם כלי מקדש שהצריכו הכתוב מריקה ושטיפה אף דהבלוע נותר הוא פגום ונותן טעם לפגם מותר. היינו משום דהבליעה כל זמן שהוא בכלי אינה נפסלת מאכילת גר. אך שאינו אוסר התבשיל. וכשאוכל התבשיל אינו נהנה מן הבלוע והי' טוב לו המאכל בלא הבלוע יותר מעם הבלוע דומה לנפסל מאכילת גר ומותר התבשיל.

ומכל מקום הואיל הבלוע כמו שהיא אינה פגום ונותר הוא טעון שריפה עיין שם. והוא הדין דיש לומר כן לשיטת הרשב"א דהיתר קדירה שאינה בת יומא משום דבטל בתבשיל ברוב. הואיל ופוגמו. אבל הבלועה בעינה אסורה וטעונה שריפה: ג) והנה ידוע דכלים הניקחים מן הגוים צריכין להגעילו ואחר כך להטבילו. ואי אפיך אפילו בדיעבד לא מהני לדעת קצת פוסקים דהוי כטובל ושרץ בידו. אם כן יש לומר גם קדירה שאינה בת יומא הי' צריך הגעלה. דאם לא כן לא הי' עולה הטבילה. כיון דכל זמן שהבלוע בעינה בכלי אסורה הוי כטובל ושרץ בידו. ולא דמי להטביל להשתמש בו צונן דמועיל הטבילה אף שעדיין הבלוע בכלי. אך משום שלא יאסור מה שנשתמש בו. והכא נמי הא לא יאסור התבשיל. דיש לחלק דשאני התם דאינו משמש ישראל בפנימית דופני הכלי. דבצונן אין המאכל נכנס בעובי דופני הכלי. ואינו נוגע המאכל רק בשעת הכלי על פני חוץ ושם נקי מאיסור ומועיל הטבילה. אבל כשנשתמש ברותח הא נכנס המאכל בעובי דופני כלי מבפנים ושם יש איסור. יש לומר דלא מהני הטבילה. ואם כן אין ראי' משם לאסור בעלמא נותן טעם לפגם. וקשה סוגיא דעבודה זרה: ד) אך יש לומר ר' מאיר לטעמי' דסבירא ליה בכל מקום כל העומד לגזוז כגזוז דמי. וכן ר' שמעון כל העומד לפדות כו' ואם כן כיון דסוף הקדירה לבשל בו ויכנס הבלוע בתבשיל ויתבטל כאילו נתבטל מעכשיו ומועיל הטבילה על כן מוכח שפיר דבעלמא נותן טעם לפגם אסור. שאם הי' מותר הי' מועיל הטבילה דלא חשיב איסור מהשתא. ולא דמי לכלי מקדש. דטעון מריקה ושטיפה ולא אזלינן בתר סופו דבמנחות (דף ק"ב:) לר' יוסי דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר אמאי מטמא טומאת אוכלין ומשני חיבת הקודש משוי לי' אוכלא. הכא נמי בכלי מקדש אף דעומד להתבטל בתוך התבשיל. משום חיבת הקודש חשיב אוכל וטעון שריפה.

אבל בגיעולי נכרים לא חשיב כלל ולא הוי שרץ בידו: ה) וכל זה לר' מאיר ור' שמעון דאית להו כל העומד. אך סוגיא דפסחים לרבנן דלית להו כל העומד. ואין ראי' מגיעולי נכרים. דהתם משום הטבילה. וזה פירוש הגמרא גיעולי נכרים חידוש הוא. דבעלמא מותר. והכא אסרה רחמנא משום הטבילה. והוא הדין דיש לומר בעלמא טעם כעיקר לאו דאורייתא אך כל זה שהבלוע בעין בתוך הכלי ודאי אסור דכתיב הטמאים לאסור צירן ורוטבן. אך כשיבשל בו יהי' טעם בתבשיל. מכל מקום בתוך הקדירה איסור הוא לא מהני הטבילה: ו) ובזה נתיישב דברי משמרת הבית שער ד' שכתב בשם הרמב"ן קושיא. יורה גדולה בכלי מדין איך הכשירוה. הלא אין בתוך הכלי ששים נגד גופו של כלי וקדירה חוזרת ובולעת מן המים. והשיב הרשב"א שמא לא הגעילו יורה גדולה רק למחר עיין שם. ותמוה דלמחר לא היתה צריכה הגעלה. גם עיקר קושיית רמב"ן אינו מובן שהרי אינה חוזרת ובולעת איסור לבד. רק המים שהאיסור בתוכו. ושוב יש ששים במה שיבשל הישראל נגד חלק האיסור שבתוך המים שנבלעו בקדירה. ובספר התרומה הקשה גם כן קושיית רמב"ן משום שהמים נעשו נבילה. וצריך לומר דסבירא לי' גם בשאר איסורין חתיכה נעשה נבילה מן התורה. דסבירא ליה כרבינו חם דטעם כעיקר היינו דנהפך היתר להיות איסור. אך רמב"ן במלחמות פרק אלו עוברין לא סבירא ליה דנהפך עיין שם. ואם כן אי אפשר לומר דנעשה נבילה מן התורה. ואם כן מה הקשה הרמב"ן. וביותר קשה למה קבל רשב"א קושייתו והוצרך לומר שלא הגעילו יורה גדולה בת יומא הא רשב"א כרבינו אפרים סבירא לי' דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק בבשר בחלב אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דנהי דלא יאסור מה שיבשל ישראל. מכל מקום לא יועיל הטבילה דהוי כשרץ בידו. וניחא נמי מה שכתב הרשב"א שהגעילו ביום מחר.

ומכל מקום הי' צריך הגעלה כדי שיועיל הטבילה: סימן שסז. א) זבחים (דף צ"ה:) ר' טרפון אומר אם בישל בו מתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל וחכמים אומרים עד זמן אכילה עיין שם. ובגמרא מאי קאמר אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבוה ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד מריקה ושטיפה. מנא הני מילי אמר ר' יוחנן משום אבא יוסי בן אבא כתיב ומורק ושוטף וכתיב כל זכר בכהנים יאכל הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה עד כאן: ב) ויש לדקדק בסוגיא זו טובא. א) דלשון "עד" זמן אכילה משמע דבעוד זמן אכילה עביד מריקה ושטיפה ובסוף עבודה זרה משמע להיפוך דמחלק בין קדשים לגעולי נכרים משום דבקדשים היתירא בלע ומקשה סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט. הרי דהגעלה ומריקה ושטיפה הוא לאחר שנעשה נותר. ב) למה נזכר דבר זה דעד זמן אכילה גבי מריקה ושטיפה דרגל דוקא. ג דהלימוד מכל זכר בכהנים אינו מובן כלל ואף לפי פרש"י דיליף מדסמכן הכתוב קשה הלשון הא כיצד: ג) ליישב כל זה נראה דהנה בגמרא לעיל מינה טעמא דר' טרפון משום דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומינה למד הרשב"א דקדירה חולבת שבישלו בה ירקות ואחר כך בישלו בה בשר מותר כי היכי דהכא נחשב הבישול בעודו היתר כהגעלה דהבליעה הנשארת אינה ראוי' לחול עלי' שם נותר. הכי נמי אינו חל עלי' שם בשר בחלב. ותמוה דהא רבנן פליגי עלי' דר' טרפון. ואף דהש"ס שלהי עבודה זרה הביא הא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ליישב הא דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין. לא קשיא דודאי למה דהוה סבירא להו לש"ס דאף דכל יום ויום נעשה גיעול אינו מועיל רק שלא יצטרך ליבון אבל צריך הגעלה. אין קושיא על זה מחכמים דמצרכי מריקה ושטיפה. אבל למאי דאיפרך זה התי' דאפילו הגעלה נמי לא ליבעי.

מוכח מחכמים דלית להו הא דכל יום נעשה גיעול לענין שלא יצטרך הגעלה ושלא יצטרך ליבון הוא אפי' בלא בישל ירקות דכן מסקנת הש"ס בע"ז דהיכי דהתירא בלע מהני הגעלה אפי' לאחר שנאסר. אבל שיהי' מועיל בישול ירקות קודם שנעשה איסור שלא יצטרך הגעלה נהי דר' טרפון הכי סבירא לי'. מכל מקום חכמים סבירא להו להיפוך. וקושיית הש"ס אי הכי הגעלה נמי לא ליבעי פירוש אי הכי דמתניתין דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין משום דכל יום ויום נעשה גיעול על כרחין כר' טרפון אתיא. הגעלה נמי לא ליבעי. אבל לחכמים דקיימא לן כוותייהו בישול ירקות לא מהני מידי: ד) והנראה לי בזה דהנה ביארנו במקום אחר דכי אמרינן שאינו יכול שם חדש לחול על טעם קלוש. היינו במקום שלא הי' עליו אותו שם מעולם. אבל אם הי' בו אותו שם ונפסק ואחר כך חזר וניעור אף שבשעה שחוזר וניעור הוא טעם קלוש מכל מקום חוזר וניעור. דרך משל טעם בלוע של איסור בקדירה ויצא הטעם למים שבישלו בקדירה והי' במים ששים נגד הטעם ונתבטל ושוב תחבו כף של איסור במים ההם ואין במים ששים נגד שניהם מצטרפין הטעם שקיבל תחילה מקדירה והטעם שקיבל עתה מהכף לאסור המים ולא אמרינן דטעם קדירה שיצא לתוך המים הוי נותן טעם בר נותן טעם ועדיין היתר שבטל בששים ושוב אינו חוזר וניעור דאינו יכול לחול שם איסור על נותן טעם בר נותן טעם. אלא דזה לא חשיב חלות מחדש רק חזרה לקדמותו. שמתחילה איסור הי'. רק שהביטול התירו. וכשפסק הביטול על ידי תחיבת הכף ממילא באיסורו הראשון קאי ודו"ק [וביארנו זה באריכות בביאורינו להלכות שבת במלאכת דש]: ה) והנה בקידושין (דף נ"ב) דקדשים לאחר שחיטה לכולי עלמא ממון גבוה ומשלחן גבוה זכו פרש"י הקרבת אימורים וזריקה מתיר הבשר.

ולפי זה נראה פשוט דכשעובר זמן אכילה לבד איסור נותר שבו הוא אסור גם מצד שהוא ממון גבוה והתורה לא זכתה לו רק בזמן אכילה כדכתיב ביום זבחו יאכל ואם כן אפילו הוא טעם קלוש. מכל מקום חוזר לקדמותו לאיסור שהי' בו מחמת שהוא גבוה וההיתר שהתורה זכתה לו אזל לי' לאחר שעבר זמן אכילתו. וקשה לר' טרפון. אך מכל מקום שם קדשים פסולין שיהי' מצוותם בשריפה אינו חל עליו ושוב משום האיסור מותר כשאינו בן יומו וכמו שכתבתי לעיל סימן שס"ה אות ד' בקדשים קלים לר"ש מתוספתא. וניחא דר' טרפון. וחכמים סבירא להו דאם כן בתחילה במשהה אותם עד אחר זמן אכילה עבר בבל תותירו. דאיסור בל תותירו חל עליהם בעודו טעם מושבח. ואם הי' מותר לאכילה אחר זמן אכילה ודאי לא הי' עובר בבל תותירו. אך לפי מה שביארנו שאסור לאוכלם והבליעה בעצמותה אפילו כשהכלי אינה בת יומא לא נפסלה מאכילת גר. ועיין בר"ן סוף השוכר את הפועל. רק שאינם פסולין שיהי' מצוותם בשריפה מכל מקום עובר בבל תותירו כיון שעובר זמן אכילתו אף שאין בחיוב כרת דנותר. ובעלמא מותר לשהותם ולעשות מריקה ושטיפה לאחר זמן אכילתו. דכיון שקיים מצוות מריקה ושטיפה אחר כך כמו בשריפה הוא מתקן אחר כך הלאו דבל תותירו. דבל תותירו הוי לאו הניתק לעשה וכמו משהה חמץ על מנת לבערו דאינו עובר עליו. אבל ברגל דכל יום ויום נעשה גיעול ולא חל עליהם חיוב שריפה ומריקה ושטיפה הרי קולו חומרו. ומתחילה עובר עליו כשמותירו וזה שמוכיח מקרא דכל זכר בכהנים יאכל אותה דמוכח מזה דלאו כהן העובד אותה אוכלה רק כל הכהנים [עי' פרש"י על התורה ובגמ' בפרק טבול יום] והוא מתנה משלחן גבוה לא חלף עבודתו ועל כרחין לאו ממון הדיוט הוא רק ממון גבוה. וכשעבר זמן אכילה חוזר לאיסורו וממילא עובר בב"ת כשמשהה עד אחר זמן אכילה.

ועל כן עביד לה מריקה ושטיפה קודם שעבר הזמן ודו"ק היטב: סימן שסח. לרב אחד שאלה. איך להגעיל הענגלישע קעך כי אי אפשר להניח גחלים בהשפה: א) תשובה. הנה דברי פרי מגדים לא ראיתי. כי מעט מעט אשר אני רואה באחרונים. בפרט בס' פרי מגדים שהלשון קצר. ואי אפשר בהעברה בעלמא. וללמוד טוב אצלי יותר בגמ' וראשונים. אולם מקור הדברים פסחים (דף ל':) זה הסיקו בפנים זה הסיקו מבחוץ. דהיסק שמבחוץ אינו מועיל כיון שישתמשו בו בפנים וזה לשון הרב בש"ע והיסק חיצון אינו מועיל כלל מן התורה. שהרי האיסור נשתמש ונבלע בפנימיות הכלי. וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות דכלי דכבלעו כך פלטו עד כאן לשונו ואם כן בהתנורים שהסיקו מפנים ומשתמשין בו חמץ מבחוץ לכאורה אינו מועיל הסיקו שמבפנים להכשירו: ב) אולם יש לומר דהיינו דוקא בחרס דבהא מיירי הש"ס שם. אבל בענגלישע קעך של מתכות כשמתלבן היטב הוא עצמה חשוב אש. ובזה נחלקו הרמב"ם והראב"ד פי"ב מה' שבת ה"ב. וברש"י שבת (דף קל"ד.) גחלת של מתכת לא שייך כיבוי שאינו נעשה פחם. משמע דסבירי לי' כהרמב"ם דחשוב אש. דאם לא כן לא הי' צריך לטעם זה. וע' פסחים (דף ע"ה.) הא בגחלת של עץ הא בגחלת של מתכת דגחלת ש"מ לאו אש. (ובע"ב) רבינא אמר כרוך ותני אין לי אלא באש ובגחלת. משמע דשוב אין צריך לחלק בין גחלת עץ לגחלת מתכות אלא דגחלת מתכות נמי אש הוא וכפשטא דבת כהן דפתילה של אבר הי' עושין לה עיין שם. וכדעת הרמב"ם ורש"י. וא"כ אי נתלבן היטב והיא עצמה אש עדיף מאם הי' נותנין עלי' אש מבחוץ: ג) הן אמת דלשון הרב וצריך להפליטו גם כן דרך פנימיות הכלי. נראה דסבירא לי' דהאש טבעו להמשיך אליו הבליעה מכלי. וכמו שצלי מתכשר בלא מליחה דהאש שואב הדם. וא"כ אינו מועיל מה שהיא עצמה אש דנשאר בו הבליעה.