שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 121

ולפי מה שכתבתי ניחא דהנה מן התורה אין איסורו רק משום חליפי עבודה זרה לחוד כמבואר בהר"ן דכיון שאין איסור בעין ואינו אלא הנאה בגרמא דידי' מן התורה מותר. אלא שבעבודה זרה כתבנו שאסור מן התורה משום דהוי כחליפי עבודה זרה ואם כן אין איסורו מן התורה רק משום חליפי ע"ז ואינו תופס דמיו. ולא מהני הולכת הנאה רק כשנתערב באחרות דמן התורה בטל ברוב. ומדרבנן איסורו לאו משום חליפין לחוד ותופס דמיו ומהני הולכת הנאה. אלא דלרש"י אפילו באפה בתנור של איסור מיירי ר' אליעזר. ובזה אין איסור משום חליפין אם נאמר אין שבח בתנור כרבנן דרבי הנ"ל דהוי חליפי חליפין כנ"ל]: יח) והשתא ניחא דבפסחים לא פרש"י דהראי' מאפה בישן שלא צננו. דשם מביא ברייתא דוכן הי' ר' אליעזר אוסר בכל איסורין שבתורה ועל כרחך דר' אליעזר סובר כרבי דיש שבח עצים בפת, ואם כן יש לומר דר' אליעזר בישן בהיסק שני כשאבוקה כנגדו. אבל בעבודה זרה דלא מייתי ברייתא זו שפיר יש לומר כנ"ל. ובעבודה זרה לא פירש מדלא פליג בחדש יותץ. דאם כן היכי מוכח מדרבנן דסבירא להו זה וזה גורם מותר. אלא ודאי חדש יותץ אפילו זה וזה גורם מותר ואפילו אין שבח עצים בפת דהתנור הוי כחליפי ע"ז ומצוה לשורפו כעבודה זרה עצמו דכל שאתה מהוה ממנו הוא כמוהו ועיין בזה: יט) העולה מזה דאפי' בנקברין שאפרן אסור מכל מקום לא חמיר גחלתו מגורם. וכשהתנור של היתר הוה לי' זה וזה גורם. ואף הרמ"ה מודה בזה. ודלא כש"ך: כ) מעתה נשוב אל הקושיא הפונה קדים לפי מה שכתב הרב המגיה על הרמב"ם דאפי' לרבנן אי אפשר לקיים מצות ביעור בלא מלאכה אם כן היכי מוכיח רבא מדרע"ק דסבירא לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה. ונראה לפי עניות דעתי דהנה התוס' הקשו דמה בכך דהבערה אב מלאכה הא מותר להבעיר לצורך אוכל נפש. ויכול ליהנות בגחלים.

דהא בישלה על גבי גחלים מותר. והוא הדין לכתחילה מן התורה. ותירצו דכיון דאינו יכול ליהנות רק אחר שנעשה גחלים ובתחילת ביעור אינו יכול ליהנות ממנו דומה לנדרים ונדבות שאין קריבין ביום טוב. ודבריהם משוללי הבנה דהתם כי זכו משלחן גבוה זכו. ובתוס' ביצה (דף כ"א.) כתבו דאפי' למאן דאמר ממון בעלים מכל מקום כל העבודות לצורך גבוה עושים. אבל הכא מה לי אם מותר בשעת ביעור או אחר כך. והרי כשלש עיסה אינו יכול ליהנות עד אחר אפי'. וכן בשחיטה עד שמבשל. ועיין בתוס' פרק אלו עוברין בשמעתא דהואיל בענין לחם הפנים ושתי הלחם: כא) אמנם ביאור דבריהם על פי מה שכתבו בפרק במה מדליקין ולקמן במתני' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב דהא דאסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב. אף שבשעת ביעורה יכול ליהנות ממנו. דכיון שהתורה אסרה כל הנאות. רק בשעת מצוות שריפה לא הקפידה תורה אם יהנה, נמצא שעיקר הבערה לצורך המצוה רק על ידי המצוה יוכל ליהנות. ודומה לנדרים ונדבות שהעיקר לצורך גבוה ועל ידי שנעשה צורך גבוה מותר אחר כך לכהנים ולבעלים. והכי נמי בגחלי חמץ, כיון שאין היתירו רק משום שהנשרפין אפרן מותר וכמבואר בהרא"ש כנ"ל ובתוס' שלהי תמורה כתבו דהא דהנשרפין אפרן מותר הוא משום שנעשה מצוותה. ונמצא שעיקר הבערה לצורך מצוה רק אחר שנעשה המצוה הותר אפרו. נמצא שעיקר הבערה לצורך מצוה. ודומה לנדרים ונדבות ולתרומה טמאה הנ"ל. אולם לפי דברי המג"א הנ"ל אפה על גבי גחלים מותר אפילו אם הוא מהנקברים. ושוב יקשה קושיית התוספות כיון שאין היתירן על ידי המצוה: כב) ונראה ליישב על פי מה שכתב הר"ן בהא דבן פקועה שבא על בהמה מעלייתא דאותו הולד אין לו תקנה.

והקשה בחי' הר"ן דלשתרי בלא שחיטה דהוה לי' זה וזה גורם ותירץ הר"ן דכי אמרינן גורם מותר היינו בשאחד אסור ואחד מותר. אבל הכא שניהם מותרין אלא שזה טעון שחיטה וזה אינו טעון. והר"ן לטעמי' דסבירא לי' זה וזה גורם מתורת ביטול נגעו בה והיתר בהיתר לא בטל. ואם כן הכא כיון דגחלים מותרין גם כן אי אפשר שיהי' פת הנאפה בו מותר משום זה וזה גורם. כיון דאף הגחלים מותרין והיתר בהיתר לא בטיל ואין היתר הפת רק משום שהגחלים מותרין משום שנעשה מצוותו ונמצא שהעיקר לצורך המצוה ואסור. אבל אם רע"ק יסבור כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח ואפרו אסור ושפיר יהי' מותר משום זה וזה גורם ושפיר יוכל לשורפו ביום טוב ודו"ק: סימן שסא. תשובה לקעניגסבורג. בדבר הדבש שבא מאמעריקע אם מותר לעשות ממנו יין שרף לפסח: תשובה. הנה לא ביאר במכתבו באיזה דבש מיירי אם בדבש המעורב עם השעוה. או בדבש הבא בחביות. או בכלים קטנים. ואשיב על שניהם: א) הנה במעורב עם השעוה הדבר פשוט להתיר המשקה על כל פנים. אך בבא בחביות סתם. המג"א התיר המשקה. אולם דבריו סתומים דאפשר מיירי במעורב עם השעוה. והרב בשלחן ערוך התיר אף בכלים קטנים המשקה. דמסתמא לא חיישי' שנתערב בפחות מס' ונתבטל קודם הפסח: ב)הן אמת דאיכא לעיוני בהא מילתא לפי דברי הרשב"א המובא בשלחן ערוך יורה דעה סימן קל"ד ע"ש בבית יוסף. דדבר שדרכו לתת לתוכו אין להתיר משום ביטול. והביא ראי' מכבשים שדרכו לתת לתוכו יין דלא מהני טעימת קפילא. אולם רוב פוסקים חולקים דהראי' שהביא מגבינה שאסרוה משום קיבת נבילה מבואר בפוסקים להיפוך דהטעם רק משום מעמיד לא בטיל. שוב ראיתי בפתחי תשובה בשם נודע ביהודה מהדורא תנינא גם כן דרוב פוסקים חולקים ואיננו תח"י לעיין בו: ג) ויש ללמוד היתר אף להרשב"א.

דמבואר בלשונו דהוא רק דרבנן דגזרו כיון דדרכו לתת לתוכו ואם כן הוי ספיקא דרבנן. ואף דבאורח חיים סי' תס"ז סעיף ז' מחלוקת המחבר עם הרמ"א בספק איסור משהו ולדידן מחמירין נראה לפי עניות דעתי על פי מה שביארתי בחי' מחלוקתם. דהנה דעת הרמב"ם והרמב"ן בטעם איסור משהו דפסח משום דבר שיש לו מתירין ועל כן בספק מקילין. אף דסד"ר מחמירין בדבר שיש לו מתירין. מכל מקום בספק איסור משהו אין סברא להחמיר בדבר שיש לו מתירין שני חומרות. ודומה לזה כתבו הפוסקים בספק ספיקא בדרבנן דמותר אף בדבר שיש לו מתירין. זה טעם המחבר דהוא שיטת הרמב"ם עיין שם. והרמ"א לשיטתו דאיסור משהו משום חומרא דחמץ ואסור בלאו טעמא דדבר שיש לו מתירין על כן מחמירין בספק משום דבר שיש לו מתירין: ד) ואף דבי"ד סי' ק"ב דחמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה. זה לענין ביטול. דאם היינו אומרים דאינו בטל הי' חוזר לאיסורו לשנה הבאה. אף דבשנה הבאה יהי' מבוטל קודם הפסח ואינו חוזר וניעור לדידן. ליתא דאימת יתבטל קודם הפסח הוי היתר בהיתר. ובהגיע זמן איסורו לא יתבטל משום דבר שיש לו מתירין. על כן לא הוי דבר שיש לו מתירין ואסור רק משום חומרא דחמץ. ושפיר בטל משש שעות ולמעלה. דלא הוי חומרא דאינו בכרת ובבל יראה. אבל השתא דאמרי' דדבר שיש לו מתירין אינו מונע הביטול. שוב בספק אסור משום דבר שיש לו מתירין ואינו חוזר לאיסורו דבפסח הבא יהי' בטל ולא יצטרך לטעמא דסד"ר. והוא כפתור ופרח. המחבר לשיטתו והרמ"א לשיטתו ודו"ק. ואם כן בנדון דידן שנתבטל קודם הפסח ואף על פי כן יהי' אסור כדברי הרשב"א. ואף לשנה הבאה יאסור ולא הוי דבר שיש לו מתירין ומותר משום ספק דרבנן ואף הרמ"א מודה:

ה) ועוד נראה לפי עניות דעתי להתיר דהנה הר' יונה התיר נבילה שנתערב בדבש דטבע דבש שמהפך הדבר הניתן לתוכו להיות כמותו ובתר השתא אזלינן. והרז"ה אוסר במוסק. ולפי חילוק החק יעקב בין ההוא דבכורות בדם שנעכר דהכא כיון דדבש מותר חשוב משתנה לדבר המותר מה שאם כן למה דסלקא אדעתא כל חלב יאסר. אם כן יש לומר דאף הרז"ה דאוסר במוסק מודה בדבש אף שהרא"ש חוכך בדבר בדבש. דבתר מעיקרא אזלי'. מ"מ כיון דהשתא דבש איכא חזקה דהשתא שלא נתערב בו סולת כלל ואמרי' מדהשתא דבש מעיקרא נמי דבש הוה. וכרב בקידושין (דף ע"ט.) דאמר הרי בוגרת לפנינו וקי"ל כוותי': ו) עוד נראה לפי עניות דעתי דאף אם נאמר דהרז"ה דלא כהר"ר יונה בדבש אלא דבתר מעיקרא אזלי' ע"כ אסור במוסק. מכל מקום זה אינו אלא בנבילה דכיון דחייל איסורא תו לא פקע. אבל חמץ שנעשה דבש קודם הפסח. איך יחול איסור חמץ על דבש. ודמיא הא מילתא לחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. וחרכו אחר זמנו אסור כיון דחייל איסור הנאה לא פקע איסורא. אף דאחר שחרכו אין שם חמץ עליו. מכל מקום נשאר האיסור שמקודם. הכי נמי בנבילה שנעשה דבש. ואף דנבילה שנפסל מאכילת גר פקע איסורא. היינו משום דלאו אכילה הוא אחר כך ולא נאסר אלא באכילה. מה שאין כן בחמץ דאסור בהנאה. אבל בנעשה דבש דאף עכשיו אכילה הוא רק משום דאין שם נבילה עליו. שוב דומה לחרכו אחר זמנו דג"כ אין שמו עליו ואף על פי כן לא פקע איסורא. זה טעם הרז"ה. משא"כ בחמץ שנעשה דבש קודם הפסח דומה לחרכו קודם זמנו דלא חייל איסורא: ז) ומה שהביאו ראי' מירושלמי דפרק כל שעה שאוסר דבש מזוייף בפסח. לפי עניות דעתי לא קשה מידי דלכאורה קשה על הר' יונה דמנא לי' הא שהדבש כבר הפך הסולת ליעשות דבש שמא עדיין לא נתהפך בטבעו.

וצ"ל דבאמת יכולין להבחין על ידי טעימת קפילא שאין בו טעם. רק אם היינו אומרים שאפי' נתהפך לדבש אסור. שוב אין להבחין שמא תחילה הי' בנותן טעם ועכשיו אין מרגישין שנתהפך לדבש ואף על פי כן לא פקע איסורא. ועל כן יש לומר דהירושלמי בלא טעמו או שטעמו ומרגישין טעם סולת ועל כן לדידן נמי יש להתיר על ידי טעימת ישראל כמו שפסק הש"ך דאף בזמן הזה סומכין על טעימת ישראל בתרומה: ח) ובזה הי' מקום להתיר אפי' בספק אם נתערב ביותר מכדי ביטול כיון דנתהפך והוי מין במינו ומדאורייתא ברובא בטיל. ושוב הוי ספיקא דרבנן. אולם יש לדון בזה על פי דברי חוות דעת סי' ק"ו במה שמיישב קושיות הכריתי ופליתי והפלפול בזה לא יוכל כמה גליונות: ט) סיומא דפסקא באם שיטעום ישראל [קפילא. וזה לרווחא דמילתא. דמעיקר הדין כתב הש"ך דישראל דעלמא סגי] הדבש. ולא ירגיש שום טעם קמח יש להתיר בפשיטות לעשות ממנו יין שרף קודם הפסח. וצריך שיטעום מכל חביות, וזה באינו ידוע שניתן בהדבש קמח. והיינו בסתם מקומות. אבל אם ידוע שדרכם בכך באמעריקא על זה לא נשאלתי כלל. ומה טוב הי' אם הי' אפשר לבדוק איזה מהחביות על ידי מלאכת החעמיא והי' בזה שלום מאת ידידו הדו"ש ומברכו בפורים שמח ובחג המצות. בכשרות ובדיצות: הק' אברהם. סימן שסב: ב"ה ה' בחקותי ל"ה למטמונים תרס"ה לפ"ק. שלום לכ' הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה נתן נטע נ"י האבד"ק קאלביעל: א) בדבר עיסה שנתחמצה בשמרים שעבר עליהם הפסח. וכבודו פלפל הרבה בשמרים אם יחשבו חמץ לעבור עליהם בבל יראה. מאחר שאין ראויין לאכילת כלב. ובפת שעיפשה דחייב לבער מפני שראוי לחמע. מכל מקום אינו חייב לבער אלא אם כן ראוי לאכילת כלב כמ"ש רא"ש ור"ן: ב) הנה במכילתא הובא בפרש"י פ' החודש הזה לכם פסוק י"ט דצריך קרא מיוחד על חמץ.

שלא תאמר שאור שמחמץ אחרים חייבין עליו. חמץ שאינו מחמץ אחרים לא יתחייב עליו עיי"ש. ואף דחמץ ראוי לחמץ בה עיסות אחרות. אך משום דחמץ אינו מיוחד לחמע. ועל כן אין חייבין על חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב: ג) אך הצירוף בראוי לאכילת כלב עם ראוי לחמע. לכאורה צריך עיון טובא. גם ראיית הר"ן אהא דראוי לחמץ בו כמה עיסות משאור. הא שאני שאור שמיוחד לחמע: ד) ובימי חורפי ביארתי הטעם על פי הש"ס שבת (דף נ"ט.) נטלו עינבליהן עדיין טומאתן עליהם הואיל וראויין לגמע בהם מים. ומבואר דאף שאינו מיוחד לגמע בו מים. הואיל מתחילה הי' כלי על ידי ענבלין. עכשיו שניטלו חשוב כלי הואיל וראוי לגמע בו מים. אף שאינו מיוחד. הכא נמי הואיל תחילה הי' חמץ מיוחד לאכילה עכשיו שעיפשה חשוב חמץ משום שראוי לחמע. והתורה חייבה על שאור משום שמיוחד לחמע. ומשום שמתחילה הי' עומד לאכילה חייב הואיל וראוי לחמע אף שאינו מיוחד לחמע: ה) אך דהנה לענין בל יראה שני לאוין נאמרו אחד על חמץ בר אכילה. וא' על שאור שמחמץ אחרים כדברי המכילתא הנ"ל. ופת זה שעיפשה אי אפשר לחייבו משום חמץ. שאינו ראוי לאכילה. ולא משום שאור שאינו מיוחד לחמע. רק שתרצה להרכיב הואיל ותחילה הי' חייב עליו משום חמץ. שוב לאחר שעיפשה תחייבו משום שאור כיון שראוי לחמע. אף שאינו מיוחד לחמע. ומנ"ל. דהסברא להיפוך דשני לאוין נינהו חמץ ושאור. וזה אינו לא חמץ ולא שאור. ועל המורכב משניהם לא חייבה התורה: ו) אך יש חילוק בזה בין בל יראה לאכילה. דבל יראה נאמר לאו בפני עצמו בשאור ולאו בפני עצמו בחמץ. אבל באכילה אמרי' בביצה (דף ז:) פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ. לומר לך היינו שאור היינו חמץ ושיעורן שוה אף לב"ש. אף לענין בל יראה. הואיל ולאוין חלוקין בשיעוריהם.

והכי נמי לדידן לענין שאנו עוסקין בו אם יתחייב על המורכב משניהם. ועל כן לענין אכילה יתחייב על פת שעיפשה. אבל לא על ב"י. על כן בעי' עדיין ראוי לאכילת כלב. דמשום זה לבד עובר על בל יראה כמו שמטמא טומאת אוכלין בלא נפסל מאכילת כלב. ואף שלענין אכילה לא מהני הא דראוי לאכילת כלב. וכל שנפסל מאכילת אדם אינו חייב עליו. ושוב גם על בל יראה לא יעבור דאין סברא שיהי' מותר באכילה וחייב בהשבתה וקרא נמי כתיב שאור לא ימצא כי כל אוכל וגומר אבל המותר באכילה לא יעבור על בל יראה. אך לענין אכילה מהני הא דארכבי' אתרי ריכשי אחמץ ושאור. דכיון שהי' תחילה חמץ חייב עליו משום שאור הואיל וראוי לחמע אף שאינו מיוחד לחמע. דלענין אכילה חמץ ושאור אחת וכיון שחייב על אכילתו משום הרכבה חמץ ושאור. שוב חייב לבער משום שלא נפסל מאכילת כלב כמו לענין טומאת אוכלין ודו"ק היטב. דהכי ברירא דהא מילתא. ובחי' הארכתי עוד בענינים אלו ביסוד הזה: ז) נשוב לענינינו. בשמרים הואיל ומיוחדין לחמע חייב עליהם אף שאינם ראויים לכלב כמו שחייב על שאור כמו ששנינו בתוספתא מאימתי נקרא שאור משיפסל לכלב. וזה ברור ופשוט ואינו ראוי לדבר בו עוד מרוב פשיטותו: ח) אך העיסה שנתחמצה בשמרי שכר שאסרו מהר"ם מלובלין ומג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ה משום דלטעמי' עבידי ולא בטלי. ואף דעל ידי תערובות לא קניס נראה שהם מדמים לתערובות דמאי בפרק קמא דחולין (דף ו') בשאור שחימצו בו עיסה גזרו בשאור משום דמאי דחשוב כאלו הוא בעיני': ט) אך בעה"ע ח"ב (דף נון) דלכתחילה אסור לחמץ בשאור שעבר עליו הפסח אבל בדיעבד העיסה מותרת. והטעם שלא נדמה להא דחולין בתערובות דמאי.

נראה לפי מה שכתב הטור סי' תמ"ב בכותח הבבלי ואינך שאין בהם טעם שאילו הי' בו טעם הי' עובר בבל יראה אלא שאינו עשוי אלא לקיוהא בעלמא וענין קיוהא בעלמא ביאור הדברים כמו ענין שאור שמחמץ העיסה. ואין זה טעם שאור שבעיסה. אלא שהשאור גורם שהעיסה בעצמותה תחמיץ. כן הפירורים שמשימין בכותח גורמין שהכותח בעצמו יחמיץ ויהי' בו קיוהא. וכן חומץ האדומי שמחמץ היין על כן גרוע מטעם שאינו אלא גורם בלבד. והנה המחמץ שלא בטל אפי' בדמאי דחשוב כאילו הוא בעיני' על כורחין הוא חומרא דרבנן דמדאו' הוא גרוע מטעם. אך שהוא חומרא מדרבנן. אבל חמץ שעבר עליו הפסח ששורש האיסור הוא איסור בל יראה. ואיסור חמץ שעבר עליו הפסח ענף לאו דבל יראה לא יהי' טפל חמור מן העיקר. וכיון שלגבי עיקר האיסור הוא לאו דבל יראה לא חשבי' המחמץ כבעין [כגון בכותח הבבלי ואינך] וחושבין אותו גרוע מטעם. כמו כן לגבי חמץ שעבר עליו הפסח לא נחשבהו כבעין. וענין שלא יהי' טפל חמור מן העיקר הוא בזבחים (דף מ"ח:) ובכמה דוכתי: י) והנה בחושן משפט סי' כ"ה סוף סעיף ב' אם נמצא תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר ואחרונים חולקים אין צריך לפסוק כדברי אחרונים דאפשר אי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו. וידוע שבעה"ע ח"ב נדפס בזמנינו. ובימי מהר"ם מלובלין ומג"א לא הי' בדפוס ולא נזכרו דבריו בספר. ואפשר אי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו. והואיל ומידי דרבנן הוא נראה להקל. ועוד אפשר שבשמרים אלו יש דברים המחמצין לבד החמץ והוה זה וזה גורם: הק' אברהם. סימן שסג. לרב אחד. בדבר בדיקת חטין אם נמצא ג' אגרופות ואין ששים אם מהני שנמצא ג' אגרופות אחרים ויש ששים: תשובה החטים מצרפים כולם ואם בין הכל ששים כשר.

ובודאי אם הם חטין מעורבים מהרבה מקומות צריך לבדוק מכל מקום בפני עצמו ואצלי בעירי אינני מניח לטחון רק חטין ממקום אחד מחמת שאי אפשר לבדוק. הגם שיש מקום להקל דאחזוקי איסורא לא מחזקי'. אך אם נמצא במקום אחד באין ששים ודאי אין מועיל הבדיקה במקום אחד על חבירו אך אם במקום אחד נמצא פעם יש פעם אין. פשוט שמצרפים הכל. אם בין הכל ששים כשר. אך באופן שהחטין ממקום אחד. האומנם שיש מקום להקל על פי דברי המקור חיים סי' תס"ז סק"ה עם כל זה נראה כמו שכתבתי: הק' אברהם. סימן שסד. ב"ה יום ועש"ק ראה תרמנ"ל. שוי"ר לכבוד ידי"נ הנצמד בקירות לבי הרב הגאון המפורסם הצדיק החסיד נ"י עה"י פה"ד אין גומרין עליו את ההלל כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה נ"י ויזרח אב"ד ור"מ דק"ק קויל. מהודענא כי הגיע לידי מכתב קדשו ומאד השתעשעתי בו כראות פניו הנעימים: א) ובדבר מעשה שבא לידו שאחד השהה חיטין ובתוכם חלק ששית מצומחים. עד לאחר הפסח. ולאחר הפסח טחנם. ואינו ידוע אם במזיד אם בשוגג. ובא לפני כבוד תורתו והורה לו כבוד קדשו שישליך כדי שיעור המצומחים לים המלח ומכרם ונתן כשיעור הנ"ל מהדמים לשליח שישליכם ועתה נסתפק כבוד קדשו אם מותר להשליח לעכב לעצמו: ב) הנה כבוד מלכים חקור דבר בטעם הוראת מעלת כבוד תורתו להשליך הנאה. מאחר שלא נודע לו אם בשוגג. ואם בשוגג הא קי"ל על ידי תערובות לא קניס. ואם חשש לשיטת הטור דששים בעי'. הלא בדרבנן הלך אחר המיקל. ואפילו להטור אינו דבר ברור לאסור. דלשיטת הפוסקים קמח בקמח הוי יבש ביבש [ואפי' טחנם יחד. דלא כהכרעת הט"ז תנ"ג סק"ב] הא בטל ברוב. ואפי' יאפה אחר כך. הלא פסקו הרא"ש והטור יורה דיעה סי' ק"ט דאינו חוזר וניעור. ומאחר דגם לדעת הטור אינו ברור לאסור. פשיטא דיש לסמוך על רוב פוסקים בדרבנן דבטל ברוב כמו תרומות ח"ל: