שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 120

אך ביאור המשנה דעושה עיסה מחטים ואורז דהנה מה שאינם יוצאין בשאר מינים שאינם מה' מיני דגן הוא מהכתוב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מה שאינו בא לידי חימוץ. וכיון דהטעם רק משום שאינו בלאו דחמץ. והרי עיסה זו אם יתחמץ טעם דגן שבו יאסור כל העיסה משום טעם כעיקר שנהפך כולו להיות איסור. נמצא שכל העיסה בא לידי לאו דלא תאכל חמץ. ועל כן יוצאין בכל העיסה ידי מצה. ולדעת הפוסקים דלא אמרינן נהפך בעינן כזית בכדי אכילת פרס כמו שכתב הראב"ד בהשגות ורשב"א בפסקי חלה. אך הרא"ש שכ' שיוצאין בכזית משום דנהפך הפי' כנ"ל. אבל הדבר ברור דאינו יוצא מצות עשה בטעם גרידא. ותדע דהא פסח שאין בו כזית לכל אחד אין יוצאין בו. והא יוכל לערב החצי זית בדברים אחרים שיהי' בהם טעם פסח. דבקדשים לכולי עלמא טעם כעיקר דאורייתא. אלא ודאי אין יוצאין. ובמצה טעם אחר כמו שכתבתי. ועם זה יסתלקו כמה קו' שהקשית על הנודע ביהודה. אך מכל מקום לדינא אין דברי נודע ביהודה מחוורים וכמו שכתבתי: ח) ולענין מה שכתב בשם הפרי מגדים דבלאו הבא מכלל עשה לא בעינן שיעור דהאי וזבחת ואכלת אכילת רשות לא בעי' שיעור. אין לסברתו שורש בש"ס. והרי יום טוב דכתיב אשר יאכל לכל נפש. והאי יאכל לא כתיב בלשון מצוה איסור ואף על פי כן תנן לא ישחוט אלא אם כן יכול לאכול כזית. ועוד איך משכחת חיוב לאו דנבילה לשיטת יש מפרשים שבריטב"א קידושין באוכל נבילה ביום הכיפורים אפי' נתנבלה ביום הכיפורים חיוב נבילה קדים מכי אכיל כזית הכי נמי עשה קדים מכי אכיל חצי שיעור. ועת לקצר. בענין הוראה איני מייעצך כעת וידוע שחז"ל הקפידו על שנים ואם כי בעזה"י אתה כלי מוכשר להיות אב בחכמה עוד רך בשנים אתה. אך מה שאני רואה. שתשים לבך לברר דינים בראיות מש"ס זה מתחוור לי מאוד.

וזה יהי' לך לתועלת גדול חזק ואמץ בתורה ותגדל מעלה מעלה כנפשך ונפש אוהבך: הק' אברהם. סימן שס. א) כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות חמץ ומצה דאם קנה חמץ בפסח או חמצו לוקה. והקשו עליו דבל יראה לאו הניתק לעשה. ובמשנה למלך הביא הרב המגיה בשם תשו' דבר שמואל דהכא בחל שביעי של פסח להיות בשבת דאי אפשר לקיים העשה. וביאר הרב הנ"ל דבריו דאפילו לרבנן דאמרי מפרר וזורה כו' פירור הוי תולדה דטוחן יעוין שם. וצריך לומר דביום טוב גרידא לא מחייב משום טוחן מן התורה כיון דהוי מלאכת אוכל נפש. ומדרבנן דאסרי טחינה קצירה כו' ועל כן מפרר נמי מן התורה פטור מתוך שהותרה לצורך כו'. אולם קשה לי מנא לי' לרבא פסחים (דף ה') דר' עקיבא סבירא לי' כר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה. אפילו מקיים מצוות ביעור בפירור כו' הוי מלאכה משום טוחן כיון דלית לי' לר' עקיבא מתוך. דעל כרחך צריך לומר לרמב"ם הנ"ל דאי אפשר לקיים מצוות ביעור בלא מלאכה: וליישב קושיא זו נקדים לברר מחלוקת הפוסקים בדיני זה וזה גורם ועיין בטור יורה דעה סימן קמ"ב ובבית יוסף ובש"ך שם סק"י ויען שיסודם בשמעתא דתנור שהסיקו בקליפי ערלה על כן נברר סוגיא הנ"ל: ב) והנה שם בסוגיא תנור שהסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ ישן יוצן. אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת. והתניא בין חדש בין ישן יוצן. לא קשיא הא רבי הא רבנן. אימור דשמעת לי' לרבי דיש שבח עצים בפת. זה וזה גורם מי שמעת לי'. אלא הא ר' אליעזר הא רבנן, הי ר' אליעזר אילימא ר' אליעזר דשאור כו' אלא ר' אליעזר דעצי אשירה דתנן נטל הימנה עצים אסורים בהנאה. הסיק בהם התנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת הפת אסורה. נתערבה באחרים ואחרים באחרים כולן אסורות בהנאה ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח.

ופרש"י דהוכחת הש"ס דמשמע מדר' אליעזר דכל כמה דלא ממש הנאה לים המלח מודה לתנא קמא בין "אחדש יותץ" בין אישן יוצן: ור' אליעזר ומחלוקתו קאמר. ובעבודה זרה פרק כל הצלמים (דף מ"ט.) פרה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה תני חדא תרזה ותני חדא תשחט. לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן. ומייתי פלוגתא הנ"ל בעצי אשירה ושם פרש"י דהראי' מאפה בו את הפת דקאי בין אחדש יותץ דהיינו חדש בהיסק שני. בין אישן יוצן דהיינו ישן בהיסק ראשון. ודברי רש"י סתרי אהדדי במה שפירש הוכחת הש"ס בפסחים באופן אחר ובעבודה זרה באופן אחר. גם פירושו בע"ז לכאורה תמוה דאם כן דמוכח מאפה בו את הפת דזה וזה גורם אסור. אם כן מה קאמר בפסחים אימור דשמעת לי' לרבי דיש שבח עצים בפת זה וזה גורם מי שמעת לי'. הא מאפה בו את הפת דרבי אמר הפת אסורה מוכח דזה וזה גורם אסור. ועל כורחין לומר או כדברי מהרש"א דיש לומר אפה בו את הפת מיירי בחדש בהיסק ראשון. או דמיירי בישן בהיסק ראשון. וכיון דאבוקה כנגדו עדיף מזה וזה גורם. דחשיב כאלו האיסור ניכר וכמבואר בר"ן ופוסקים ואם כן מה זה שפירש דהראי' מאפה בו את הפת: ג) וליישב כל זה נקדים מה שהקשו בתוספות בשמעתין ע"ב אהא דקאמר דלרבנן דרבי שרי אפילו כשאבוקה כנגדו. דחשיב הנאה באה מהגחלים. אם כן הא דאמרינן בפרק לולב הגזול והאיכא עצים דמשחן דהנאתן וביעורן שוה. הא לרבנן חשיב הנאה באה מהגחלים והוי הנאה לאחר ביעורו. ותירצו דמה שהנאה באה תיכף לאחר הביעור לא חשיב הנאה לאחר הביעור ולא חשיב הנאה לאחר הביעור רק אם ההנאה באה לאחר שנעשה גחלים לגמרי יעוין שם. וחזרו והקשו דלרבי אפילו עצים שבישל בהם חשיב הנאה בשעת ביעורו כשבישל בהם כשאבוקה כנגדו. ותירצו כיון דרוב הנאה באה אחר כך יעוין שם. ולכאורה גם לרבנן חשיב הנאה בשעת ביעורו.

דרבנן לא פליגי ארבי רק משום דסבירא להו דהנאה באה מהגחלים. וכבר כתבו דמה שבא תיכף אחר כך לא חשיב לאחר ביעורו. וכמו היכי דחשיב עצים דמשחן הנאה בשעת ביעורו משום שבא תיכף אחר כך הכי נמי כשבישל בהם: ד) אשר על כן נראה דהנה רש"י כתב בפרק לולב הגזול דכביסת בגדים חשיב הנאה לאחר ביעורו כיון שאינו נהנה רק בשעה שלובשן. ובתוספות שם הקשו על זה דאם כן צביעה נמי תחשב הנאה לאחר ביעור מהאי טעמא. ותירצו דכיון דיש שבח סמנין על גבי צמר לא חשיב ביעור בשעת צביעה דחשובים עדיין בעין. ועל כן לרבנן חשיב הנאה אחר ביעור דהנאה בשעה שאוכל הפת והביעור בשעה שנעשה גחלים. מה שאין כן לרבי גם הביעור בשעה שאוכל הפת כיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו העצים בעין. אבל לרבנן אף אם נאמר דחשיב כאלו הגחלים בעין בפת [וכדעת הש"ך סימן קמ"ב וכמו שיתבאר בעזר השם] מכל מקום העצים כבר נתבערו והנאה אינו תיכף לאחר הביעור רק בשעה שאוכל הפת ועיין במלחמות ה' בשם הראב"ד שמשוה שבח עצים בפת עם שבח סמנין בצמר]: ה) העולה מדברי התוספות דלרבי דאמר יש שבח עצים בפת חשיב כאלו לא נתבער ואם כן קשה מה מקשה הש"ס אהא דחדש יותץ דהוי זה וזה גורם. דכיון דיש שבח עצים בתנור וכמו שכתבו התוספות בדיבור המתחיל חדש יותץ חשובים העצים בעין וחייב לבערם. דערלה וכלאי הכרם מצוותם בשריפה. וצריך לומר כדעת החתם סופר ביורה דעה דאין חייב לבער הערלה וכלאי הכרם אלא שאסורים בהנאה עד שישרפם יעוין שם. ואם כן קשה מה הוכיח הש"ס מהא דאמרינן בעבודה זרה חדש יותץ. דעבודה זרה ודאי מחויב לבערו כדכתיב אבד תאבדון וגו'. ואם כן מחויב לנתוץ התנור ומנא לן דהטעם משום דזה וזה גורם אסור. ו) אך נראה דהנה הדבר ברור דר' אליעזר דמתיר על ידי הולכת הנאה לים המלח. היינו דוקא היכי שנתבטל מן התורה.

וכמו שכתב הר"ן בעבודה זרה. דאם לא כן הא אין פדיון לע"ז. ואם כן דעל כרחך לא חשיב לי' כאלו הוא בעין. דאם לא כן היכי מהני הולכת דמי עצים. הא צריך להוליך כל דמי הפת לדעת התוספות בעבודה זרה שהוכיחו דבעי דמי כל הפת דאם לא כן אפילו לא נתערבה נמי יוליך דמי עצים, אמנם רש"י סובר באמת דאפילו לא נתערב סגי בהולכת דמי, עצים אך אם נאמר דבלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ממילא כשנתערב צריך להוליך דמי כל הפת. ולישנא דיוליך הנאה משמע דמי עצים דאם לא כן הוה לי' לאפלוגי בעלמא בע"ז שנתערבה ודו"ק. ואם כן מיושב דלא מייתי הש"ס ראי' רק מדר' אליעזר: ז) אולם רש"י לא ניחא לי' בהכי כמו שיתבאר בעזר השם. ונקדים מחלוקת הפוסקים שהביא הטור סימן קמ"ב, והנה הטור פסק בע"ז חדש יותץ ואחר כך כתב דאם אפה פת בחדש שלא נתצו למאן דאמר זה וזה גורם אסור כו'. והקשה בית יוסף דאם כן האיך כתב לעיל מינה חדש יותץ כיון דקיימא לן זה וזה גורם מותר. ובש"ס אמר דחדש יותץ כמאן דאמר זה וזה גורם אסור. ולפי מה שכתבתי ניחא דבע"ז אפילו זה וזה גורם מותר. מכל מקום לכתחילה מחויב לנתצו כדכתיב אבד תאבדון. עוד כתב הטור דבישן שלא צננו תלוי גם כן בדין זה וזה גורם ובאבוקה כנגדו לכולי עלמא אסור. והרמ"ה סובר דבישן שלא צננו לכולי עלמא אסור כיון דהוי עבודה זרה יעוין שם. והבית יוסף הקשה על הטור במה שכתב דבאין אבוקה כנגדו תלוי בדין זה וזה גורם. דהא בגמ' אמרינן בשלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת. ואפילו אי זה וזה גורם אסור דהא בש"ס מסופק אי סבירא לי' לרבי זה וזה גורם מותר או אסור דקאמר זה וזה גורם מי שמעת לי'. גם הקשה על הרמ"ה שאוסר זה וזה גורם בעבודה זרה דאם כן יחלוק נמי אם בישל בחדש. ועוד דהא אפסקא הלכתא בגנתא דאזדבל בזבלא דע"ז דמותר משום זה וזה גורם.

ובש"ך ישב דברי רמ"ה על פי דברי הרא"ש דהא דאמרינן בישלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת. היינו דוקא בערלה וכלאי הכרם שהם מהנשרפין. אבל אם הוא מהנקברין דאפילו אפרן אסור כל שכן גחלים. ועל כן בעבודה זרה דאפי' אפרן אסור. כדתנן כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה. כל שכן גחלים אסור. ועל כן אף בישלה על גבי גחלים דינו כאבוקה כנגדו דיש שבח גחלים בפת וחמור מזה וזה גורם: ח) אולם המגן אברהם סימן תמ"ה חלק עליו דבנחלים כיון דאין האיסור בעין לא חשיב יותר מגורם ובתנור דהיתר הוה זה וזה גורם. ודוקא בישלה על גחלי הנקברין אסור דהוי גורם אחד יעוין שם. ובאמת מוכח בש"ס כדברי המגן אברהם דהא בעי בתנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו את הפת לרבנן דשרי בקמייתא מהו. והרי אפר הקדש שגחלם אסור. ומה שכתב מהרש"ל שם דבעי באפה בחדש שלא נתצה משום זה וזה גורם. דאם כן מהו דאמר לרבנן דשרי בקמייתא. דרבנן לא שמעינן להו מידי בדין זה וזה גורם. דהא טעמייהו משום דאבוקה באה מן הגחלת שמותר. אבל זה וזה גורם אפשר דסבירא להו דאסור. ועל כרחך לומר כדברי המגן אברהם דהיכי דאפרו אסור מכל מקום מותר באפה משום זה וזה גורם. ועל כרחין לומר כן. דאם לא כן כי היכי דאסרי רבנן בגחלים עצמם לכתחילה לבשל. כמו כן הי' להם לאסור הפת שנאפה כיון דחשיב כאלו הי' הגחלים בעין בפת ולא נתבטלה. והרי בחמץ שעבר עליו הפסח דעל ידי תערובת לא קניס. ומכל מקום ליכא מאן דאמר שיהי' מותר פחות מרוב שנתבטל מן התורה. והכי נמי בגחלים כיון דחכמים אסרו הגחלים דלא דמי לאפרן דמותר אפילו לכתחילה. והכי נמי הי' ראוי לאסור הפת. אם תאמר דחשיב האיסור בעין. אלא ודאי דלא חשיב אלא גורם ועל כן באפה בעצי הקדש אף דאפרן אסור מכל מקום הוה לי' זה וזה גורם לרבנן דסבירא להו דבאה מן הגחלת:

ט) ולפי זה מיושב קושיית הבית יוסף על הטור דכתב באפה על הגחלים דאסור למאן דאמר זה וזה גורם אסור דהא בש"ס קאמר בישלה על גבי גחלים דברי הכל מותרת ואפילו למאן דאמר זה וזה גורם אסור. דהכא בעבודה זרה תלי בזה וזה גורם: י) אמנם שיטת הרמ"ה נראה לפי עניות דעתי דהנה קשה לי אהא דאמרינן בפרק השוכר את הפועל באומר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יין נסך ביניהם שכרו אסור וכתב הר"ן בשם הרמב"ן וכן כתב הטור בשם הרמ"ה דלא מהני הכא מכירה חוץ מדמי איסור דאפשר שבפחות ממאה חביות לא הי' שוכרו כלל. נמצא שכל השכר בא לו על ידי ההוא פרוטה. וקשה לי כיון שבא על ידי חבית של היתר גם כן הוה לי' זה וזה גורם ולישתרי. [ואף דשכירות יין נסך אסור מדרבנן משום קנס. מכל מקום כיון דבש"ס אמרינן דמשום דביין נסך תופס דמיו אסרו מדרבנן גם בשכירות. אם כן לא חמיר מחליפין גופי' דבזה וזה גורם ראוי שיהי' מותר]: יא) ונראה לפי עניות דעתי דהנה זה וזה גורם כתב הר"ן פרק כל הצלמים דמתורת ביטול נגעו בה. דכיון שבא על ידי גורם איסור וגורם דהיתר. הוה כאלו נתבטל האיסור ההוא יעוין שם. והנה כל איסורי הנאה קיימא לן דאינו תופס דמים. וכמו שאין איסורי הנאה תופסין דמיהם. כמו כן ההיתר אינו תופס דמיו שיתירנו. רק בע"ז גלי קרא דכל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו שאיסור עבודה זרה נתפס בו. אבל בהיתר דלא גלי קרא אין ההיתר נתפס בו. וכמו כל איסורי הנאה שאין תופס דמיו והוה כאלו בא בגורם דעבודה זרה לבד דאי אפשר שתתבטל העבודה זרה בהיתר. כיון שההיתר אינו נתפס בו כלל ודו"ק היטב כי עמוק הוא: יב) והנה הריטב"א כתב באיבעיא דיש שינוי בנעבד אצל גבוה. דהמשתחוה לחטין דאסור אף להדיוט לא מבעיא לי' כיון דכל שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו.

ואם כן דינו כחליפי עבודה זרה דנפיק נמי מההוא קרא. והנה הר"ן בפרק כל הצלמים דעתו דאפילו הסיק בעצי האיסור למאי דקיימא לן דיש שבח עצים בפת דחמיר מזה וזה גורם. מכל מקום אינו אסור אלא מדרבנן. ודינו כמו ארג בכרכר את הבגד דאינו אסור אלא מדרבנן [ולשיטתו צריך לומר דהא דמקשה הש"ס פסחים (דף כ"ז:) אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת לה. והיינו מן התורה. דמדרבנן ודאי אסור לכתחילה אפילו בגחלים. ואם כן גם לרבי דסבירא לי' דיש שבח עצים בפת קשה דהא מן התורה מודה דמותר. אולם באמת לא קשה מידי דמן התורה מותר הפת דעכשיו אינו נהנה מעצי האיסור אלא מן הפת של היתר. אבל לאפות בעצי האיסור ודאי אסור מן התורה דנהנה מהעצים בשעה שאופה בהם. אך לרבנן פריך שפיר דאינהו סבירי להו דמותר משום שאבוקה באה ממשהו שנשרף ומותר משום דהנשרפין אפרן מותר [אבל אם הוא מהנקברין מודו דאסור מדרבנן כמו ארג בכרכר כמבואר בהרא"ש] ואם כן מותר אף לכתחילה לאפות. אבל לרבי אף דלכתחילה אסור מן התורה. מכל מקום בדיעבד מותר משום דנהנה מן הפת. וכמו חליפי איסורי הנאה דלכתחילה אסור להחליף מן התורה. ובדיעבד מותר] אבל התוספות בפרק כיצד צולין דעתם דכשאבוקה כנגדו אסור מן התורה וכן העתיק המגן אברהם סימן תמ"ה סק"ו. אולם באפה בתנור של איסור דלא הוה אלא גורם בודאי מודים דאין אסור אלא מדרבנן. וכן בארג בכרכר את הבגד: יג) ומכל מקום נראה לפי עניות דעתי דבעבודה זרה כיון דאפילו חליפין דבשאר איסורין אפילו מדרבנן מותר. מכל מקום אסור דכל מה שאתה מהוה ממנו כו'. כל שכן בארג בכרכר של עבודה זרה את הבגד או אפה בגחלים של עבודה זרה [דלא חשיב אלא גורם] דאסור מן התורה משום דכל שאתה מהוה ממנו כו'. דבא מכח ע"ז ולא גרע מחליפין. וזה הוא דעת הרמ"ה.

ועל כן באפה בגחלי איסור ותנור דהיתר לא שרי משום זה וזה גורם כיון דמן התורה איסור ע"ז נתפס בו ואין ההיתר נתפס בו וכנ"ל בחליפין. אבל באפה בתנור דאיסור ועצים דהיתר כיון דקיימא לן יש שבח עצים בפת מן התורה. כשיטת התוספות הנ"ל. אם כן גם שבח ההיתר בו ושפיר הוה זה וזה גורם דמותר. וכן גנתא דאזדבל בזבלא דעבודה זרה דודאי יש שבח קרקע בפירות [שהרי הפירות של בעל הקרקע מן התורה. ואי אין שבח קרקע בפירות מן התורה יהי' שלו. דהא למאן דאמר אין שבח סמנים על גבי צמר אין לבעל הסמנים בשבח כלים כדאיתא בהגוזל עצים] שפיר הוה לי' זה וזה גורם ומותר אפילו בעבודה זרה. וכל זה נכון וברור בדעת הרמ"ה: יד) אך קשה לי לכאורה דאם כן מנא לי' להש"ס בעבודה זרה דר' אליעזר סובר זה וזה גורם אסור דילמא סבירא לי' אין שבח עצים בפת ועל כן אפילו אפה בתנור דאיסור ועצים דהיתר חשיב רק האיסור ניכר בו: טו) אך נראה דכיון דקיימא לן חליפי עבודה זרה אסורין. חליפי חליפין מותרין. ואם כן אם אין שבח עצים בפת הוא הדין דאין שבח עצים בתנור ואין התנור אסור מן התורה אלא משום דבא מכח עבודה זרה והוה כחליפין כנ"ל. והפת שאפה בו הוי כחליפי חליפין דמותרין. ועל כן אין אסור אלא מדרבנן דאסרו אפילו גורם. ואפילו בשאר איסורי הנאה ושוב הוי זה וזה גורם ודו"ק: טז) ועתה נבא לתרץ מה דקשה מנא לי' לש"ס לפרש"י בעבודה זרה דר' אליעזר אסר מטעם זה וזה גורם דילמא משום דיש שבח עצים בפת ובאפה בישן כשאבוקה כנגדו מיירי וכדפריך בפסחים אימר דשמעת לי' לרבי דיש שבח כו'. ולפי מה שכתבתי יש לומר דסבירא להו לש"ס דודאי ר' אליעזר סובר כרבנן דרבי בפסחים דאמרי הפת מותרת. דרבי יחידאה הוא. ומכל מקום בעבודה זרה אוסר משום דאפילו אפרו אסור. ואף דמכל מקום הוי זה וזה גורם.

כדברי המגן אברהם הנ"ל, אסר ר' אליעזר ומוכח דזה וזה גורם אסור. אלא דאכתי קשה לדברי הרמ"ה הנ"ל. אולם לפי מה שכתבתי לשיטת הרמ"ה אין איסורו רק משום דהוי כחליפי עבודה זרה. ואם כן קשה אמאי מהני הולכת הנאה לים המלח לשיטת הפוסקים דדוקא בעבודה זרה דתופס דמיו מהני הולכת הנאה לים המלח. וחליפי עבודה זרה אין תופסין דמיהן דחליפי חליפין מותרין. ואם כן אמאי אמר ר' אליעזר יוליך הנאה לים המלח הא זה וזה גורם מותר. ונמצא שאין איסור משום דהוי גוף עבודה זרה אלא דהוי כחליפין כנ"ל ואינו תופס דמיו ולא מהני הולכת הנאה לים המלח: יז) והשתא ניחא הא דסלקא אדעתין לומר דרבנן דעצי אשירה סבירא להו זה וזה גורם מותר. והוא תמוה טובא. דכל הראי' מדר' אליעזר מדמודה לרבנן בכל כמה דלא ממטי הנאה, כל שכן רבנן דאמרי הכי להדיא. ואף דהש"ס פריך עלה אחמורי מחמרי. מכל מקום מאי סלקא אדעתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דסבירא להו דטעמייהו דרבנן דלא מהני הולכת הנאה משום דזה וזה גורם מותר. ועל כן כיון דאין האבוקה בא רק מחמת משהו הנשרף אף דגחלתו אסור מכל מקום הוה לי' זה וזה גורם. ומכל מקום אסור משום דעבודה זרה תופסין דמיהן. והיתר אינו תופס דמיו. וכיון דאין איסורו רק משום דהוי כחליפין אינו תופס דמיו ולא מהני הולכת הנאה. ור' אליעזר סובר זה וזה גורם אסור ואין איסורו משום חליפי עבודה זרה לחוד. דאפילו בשאר איסורין דחליפין מותרין הפת אסורה. ועל כן מהני הולכת הנאה כנ"ל ודו"ק. ופריך דרבנן אחמורי מחמרי דבכל מקום לא מהני הולכת הנאה. וכן הוא האמת דאפילו ארג בכרכר לא מהני הולכת הנאה ודו"ק: [ולפי מה שכתבתי מיושב קושיית התוספות לפרש"י דמהני הולכת עצים אפילו לא נתערב נמי.