שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 119

ולא כר' אליעזר דלא מרבי אלא חמץ גמור על ידי תערובת. ממילא לר' יוחנן דסבירא לי' דמכל לא מרבינן אלא לאיסורא מרבינן נוקשה לאיסורא. ואף דקיימא לן כרבנן. היינו שלא להתחייב מלקות. אבל בהא דפליג ר' מאיר עם ר' אליעזר אי מרבינן מכל אף נוקשה. לא נשמע מרבנן כלום בזה. וכן בחמץ גמור על ידי תערובת דסבירא לי' להטור דאינו אלא מדרבנן משום דקיוהא בעלמא הוא. ולשיטת התוספות נשמע דעל כל פנים אסור מן התורה דמרבינן מכל לאיסורא: ב) והנה יש לעיין לדעת הטור דקיוהא בעלמא היא. אם כן נהי דסבירא לי' לר"א היתר מצטרף לאיסור. מכל מקום אמאי חייב. דהא אין כאן איסור כלל, וצריך לומר דכי היכי דאיכא כזית בכדי אכילת פרס כתב הטור דלוקה אף לרבנן ועל כורחין צריך לומר דאי איכא כזית בכדי אכילת פרס חשיב כאילו עמד בעצמו ועל כן הוא הדין לר' אליעזר כיון דהיתר מצטרף לאיסור וחשיב כזית. ועל כן אפי' הוה קיוהא בעלמא לוקה. ועל כן לרבנן נמי דמרבינן מכל לאיסורא לפי דברי תוספות הנ"ל. היינו דלאיסורא אמרינן היתר מצטרף לאיסור וממילא אף דקיוהא בעלמא הוא אסור ודו"ק: ג) ובזה נראה לי ליישב הא דבעי אביי לחלוק על רב דימי ומתמה ואמר וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ולכאורה אינו מובן דכי לית לי' לאביי צירוף אכילה בכדי אכילת פרס. והא ברייתא הוא בפרק ערבי פסחים אכלן חצאין יצא. ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. ובתוספות נזיר דשאני הכא דבתערובת. ואף דטעם כעיקר מדאורייתא. היינו כשאוכל כזית מן הטעם בבת אחת. אולם אינו מובן הטעם: ד) ולפי עניות דעתי נראה דהנה בזבחים (דף ל"ב) חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו חצי זית חוץ לזמנו רב המנונא אמר פסול ואין בו כרת. וקאמר שם הטעם משום דכבר נצטרף חצי זית חוץ לזמנו עם חצי זית חוץ למקומו לפסול.

ושוב אינו מצטרף עם חצי זית האחר להתחייב כרת. וקאמר שם דהוא הדין חצי ביצה עם ראשון לטומאה שנצטרף עם חצי ביצה שהיא שני לטומאה. שוב אינו מצטרף עם חצי זית אחר ראשון לטומאה. ועיין שם שרב דימי חולק על זה וסבירא לי' דאף שנצטרף חצי זית חוץ לזמנו עם חצי זית חוץ למקומו לפסול מכל מקום שוב מצטרף עם חצי זית חוץ לזמנו להתחייב כרת: ה) ולפי זה יש לומר דאביי סובר כרב המנונא. ועל כן תיכף שאכל כזית נצטרף ההיתר עם האיסור לאיסורא בעלמא. ושוב לא נצטרף עם האיסור האחר לחיוב מלקות.. ורב דימי לשיטתי' דסבירא לי' שם ויקץ כישן הפיגול על כן סבירא לי' הכא נמי כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ודו"ק: סימן שנז. א) בהא דהוכיח אביי לקמן דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא משתי קדירות ולפניהם שני מדוכות. הקשה הר"ש במסכת טבול יום פרק ב' משנה ג' דאי נמי לאו דאורייתא קשה אמאי אמרינן שאני אומר. דהא חצי שיעור אסור מן התורה. ורצה הר"ש ליישב דאין חצי שיעור אסור כי אם בעיני'. אבל על ידי תערובת אינו אסור מן התורה ושוב הקשה מפרק גיד הנשה בההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל לדקולא דבשרא כו' ועוד והאמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. מבואר דאפילו על ידי תערובת חצי שיעור אסור. ב) ולפי עניות דעתי נראה ליישב בפשיטות על פי דברי המשנה למלך. וכן הוא בנודע ביהודה מהדורא תניינא סימן נ"ג. דברגע אחרון של יום הכיפורים אם אוכל חצי שיעור אינו אסור מן התורה דלא שייך חזי לאצטרופי. ועל כן לאביי לשיטתי' דבעל ידי תערובת לא אמרינן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. ואם כן לא חזי לאצטרופי כלל. שהרי אם יאכל עוד לא יצטרף. כיון שאכל חצי שיעור ראשון בתערובת. ואף שאם הי' אוכל כזית בבת אחת בתערובת הי' חייב.

מכל מקום לא חשיב חזי לאצטרופי בכהאי גוונא כמו ברגע אחרון של יום הכיפורים: ג) ובזה ניחא נמי הוכחת אביי משתי קופות ולפני' שני מדוכות אף שאפשר שלא הי' כזית בכדי אכילת פרס. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם הי' הדין כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ואף בתערובות מצטרף. ממילא אף אם לא הי' כזית בכדי אכילת פרס הי' אסור כמו חצי שיעור. וחשיב שפיר חזי לאצטרופי שאם יאכל עוד איסור בעין או שיש בו איסור הרבה. מזה הוכיח דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא. פי' בתערובת ואינו חייב בתערובת אלא אם כן אוכל כזית בבת אחת וממילא לא חשיב חזי לאצטרופי ודו"ק: סימן שנח. א) גרסינן בזבחים (דף ע"ח) אמר ריש לקיש הפיגול והנותר כו' שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה שמע מינה נותן טעם ברוב לאו דאורייתא, מיתיבי העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והקשו בתוספות דאמאי לא מקשה בפשיטות דקיימא לן טעם כעיקר דאורייתא: ב) ולפי עניות דעתי יש ליישב לדעת רש"י בפסחים ורבינו תם במסכת עבודה זרה דטעם כעיקר דאורייתא פירוש שנעשה כולו איסור. ועל כן יש לומר דהא דטעמא לא בטיל משום דאדרבא הא נעשה כולו איסור. והאיך שייך לומר שנתבטל האיסור בהיתר. כיון שאם לא יתבטל יעשה כולו איסור. ואין כאן היתר כלל שיתבטל בו האיסור. ודומה להא דאמרינן בבכורות (דף כ"ב.) הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור. ממה נפשך אי רובו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא. הנך מעוטי דמיא בטלי ברובא. ואי רובא מיא סלקי להו טבילה בהשקה. ואמרינן שם לא שנו אלא לטבל בו פיתו. אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור. פירוש שהמים שבקדירה נטמאו ורבים על הציר. ואף דאחר שנתבטל האיך יטמאו. ועל כורחין דכיון שאם נאמר שאינו בטל יהי' רוב טמאים ולא נתבטל הטמא.

אמרינן שאינו בטל. וכל שכן הכא שאי אפשר לביטול לחול מטעם זה שהרי אם לא יחול הביטול יהי' כולו איסור. ועל כן אמרינן טעם כעיקר. אבל באיסורין מבטלין זה את זה. בזה שפיר אמרינן שנתבטל המיעוט ברוב. כיון שאי אפשר לרוב פיגול לחול עליו איסור נותר. דאין איסור חל על איסור. אבל מהעושה עיסה מן החטין ומן האורז פריך שפיר. דהתם אין לומר שאף האורז חייב בחלה. דאף אם נאמר שנעשה כולו טבל מחמת שיש טעם טבל. מכל מקום לא יתחייב להפריש רק על החטין. דהפרשה על האורז לא מעלה ולא מוריד דאין צריך להפריש רק על החטין שבו וכיון שהחטין יהי' חולין לא יהי' באורז טעם טבל. ואם יפריש על האורז שבו לבד עדיין יהי' בו טעם טבל: ג) העולה מזה שלא יצטרך להפריש כלל על האורז. אף אם נאמר שאינו בטל. נמצא שלענין שמתחייב בהפרשה שפיר יוכל להתבטל החטין בהאורז לריש לקיש. ושפיר פריך לריש לקיש. וכן לענין לצאת ידי חובת מצה נראה דלא שייך טעם כעיקר ליעשות כולו מצה. דטעם כעיקר ילפינן ממשרת ומגיעולי נכרים ומבשר בחלב. והני כולהו איסורים נינהו ולא ילפינן מצוות מאיסור. ועל כורחין דהכא משום דאיכא טעמא וממשא ולא נצטרך ללמוד ממשרת. שהרי לר' יוחנן דסבירא לי' בע"ז טעמו ולא ממשו אין לוקין. ופרש"י דסבירא לי' לר' יוחנן טעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום בטעמו וממשו מודה. ומכל מקום לא מהני לעשות כולו איסור. שהרי ההיתר אין בו אלא טעם איסור. ועוד דמהיכי תיתי שנאמר שיעשה כולו איסור כיון דממשרת לא ילפינן. וכן משמע ברש"י פסחים דלמאן דלית לי' טעם כעיקר אף דבטעמו וממשו מודה דאסור. מכל מקום לא נעשה כולו איסור על כל פנים: ד) ותדע דלא ילפינן מצוות מאיסורין לדעת רבינו תם דנעשה כולו איסור.

שהרי לשיטה זו על כורחין לומר דהיתר מצטרף לאיסור הוא אפילו לא נבלע זה בזה אלא שאוכלו כאחד. דאם לא כן היינו טעם כעיקר [והתוספות שסוברים בפסחים דהיתר מצטרף לאיסור דוקא בנבלע. על כורחך סבירא להו דטעם כעיקר דוקא בשאכל כזית מן האיסור, וכן כתבו התוספות בנזיר] והנה בקדשים נפקא לן מקרא דיקדש דאמרינן היתר מצטרף לאיסור. ואם כן אם נאמר דבמצוה גם כן אמרינן היתר מצטרף. אם יאכל חצי זית בפסח ביחד עם מצה. יצא ידי מצוות אכילת פסח. ואי אפשר לומר כן דאם כן למה צריך שיהא כזית לכל אחד. ואם אין כזית לכל אחד אינם יוצאים ידי חובתם וצריכים לעשות פסח אחר. הא כל מצוות פסח על ידי כריכה כהלל. ואם כן לעולם איכא כזית. אלא ודאי דבמצוה לא אמרינן היתר מצטרף. והוא הדין דלא אמרינן בי' טעם כעיקר ועל כן שפיר פריך לריש לקיש ודו"ק: ה) וראיתי להרא"ש ז"ל בהלכות חלה שכתב דאפילו אינו אוכל כזית מן החטין יוצא ידי מצה. ומשום דטעם כעיקר. והא דכתב בירושלמי דדוקא בחטין ואורז ומשום דחטין גוררין את האורז להיות כמוהו. ואי משום דטעם כעיקר אפילו שאר מינים נמי. תירץ הרא"ש דבשאר מינים כיון דרובו לאו דגן אינו בא לידי חימוץ. ואינו יוצא ידי מצה, אבל בחטין ואורז החטין גוררין את האורז ובא לידי חימוץ עד כאן דברי הרא"ש. ומבואר מדבריו דאפילו לענין מצוה וכן לענין חיוב חלה אמרינן טעם כעיקר. ו) אך לפי עניות דעתי אי אפשר לומר כן כמו שהוכחתי לעיל אות ד' ופי' דברי הרא"ש נראה לי על פי דברי הש"ס מנחות (דף ע':) דילפינן דאינו חייב בחלה אלא ה' מינים. לחם לחם ממצה. ובמצה אינו יוצא אלא בה' מיני' דבאים לידי חימוץ. דכתיב שבעת ימים תאכל מצות לא תאכל עליו חמץ. כל שישנו בבל תאכל חמץ יוצא בה ידי מצה. ועל כן יוצא בעיסה מן החטין ומן האורז.

שהרי כולו איתא בבל תאכל חמץ. שאם יחמיץ נאמר טעם כעיקר ויעשה כולו חמץ לשיטת הרא"ש שם שנהפך ההיתר להיות איסור. ועל כן יוצא בכולו ידי מצה. שהרי כולו איתי' בבל תאכל חמץ כנ"ל. ועל כן חייב בחלה גם כן. דכל פטורי דחלה משום דגמרינן לחם לחם ממצה ודו"ק היטב: ז) ובש"ך יו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ז השיג על הלבוש שכתב דדוקא בחטין ואורז משום גרירה והשיג עליו הש"ך דזה לדעת הרשב"א. אבל לדעת הרא"ש דמשום טעם כעיקר אין חילוק בין אורז לשאר מינים. וכן משמע בטור להדיא עד כאן דברי הש"ך. וכוונת דבריו דאף דהרא"ש העלה דמצה אינו יוצא אלא בחיטין ואורז דוקא. מכל מקום בחלה לא בעינן שתהי' עיסה זו ראוי לבוא לידי חימוץ. שהרי עיסה שנלושה ביין חייב בחלה. אף שאינו יוצא בה ידי מצה. ועל כן לא בעינן בחלה אלא שיהי' ממין שבא לידי חימוץ, אבל לא שתהי' עיסה זו ראוי' לבוא לידי חימוץ והכא נמי איכא טעם מחטין שבאים בטעמא לידי חימוץ. ואף שעל ידי תערובות בשאר מינים אינם באים לידי חימוץ לא גרע מעיסה שנלושה ביין. זה נראה לי כוונת הש"ך ז"ל: ח) אך לפי מה שכתבתי בדעת הרא"ש דברי הלבוש נכונים. דוודאי לענין חלה לא שייך טעם כעיקר כנ"ל. אלא משום שאף האורז חשיב בא לידי חימוץ, שאם יחמיץ יתחייב בכולו משום חמץ. אבל בשאר מינים ממה נפשך אין שאר מינים באים לידי חימוץ. דבפני עצמם אינם באים לידי חימוץ רק משום שמעורבים עם הדגן ועל ידי התערובת אף הדגן אינו מחמיץ. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין שהוא מין הבא לידי חימוץ. אבל הכא לא גוף העיסה בא לידי חימוץ ולא מינו בא לידי חימוץ. רק החטין שבה מינה בא לידי חימוץ והרי לא אמרינן טעם כעיקר להתחייב כולו בחלה שהרי אין צריך להפריש רק על החטין ואין בהם כשיעור ואין לפרש דברי הש"ך כשיש כשיעור מן הדגן.

דבזה אף לדעת הרשב"א חייב בשאר מינים בחלה. וכן ביאר הרב בשלחן ערוך אורח חיים סי' תנ"ג דעת הרשב"א דלענין מצה בעינן תרתי. כזית בכדי אכילת פרס ואורז דוקא משום גרירה. משום דבשאר מינים אינו בא לידי חימוץ. ואם כן בחלה דלא בעינן בא לידי חימוץ כסברת הש"ך. סגי ביש כשיעור חלה חמשת רבעים מן החטים. ועל כורחין כוונת הש"ך באין בו כשיעור מן הדגן. דבזה לדעת הרשב"א אינו יוצא אלא באורז ולהרא"ש יוצא אף בשאר מינים. כיון דהטעם משום דנהפך וכמו שכתב הרא"ש שם דטעם כעיקר נהפך ההיתר להיות האיסור]: ט) ומה שכתב הש"ך שכן משמע להדיא מהטור איני רואה בטור שום משמעות. ואדרבה מדכתב הטור בלשון אחד לענין מצה ולענין חלה. ולדעת הש"ך הוה לי' לאפלוגי בינייהו. דבחלה אפילו בשאר מינים חייב. וכן משמע מהמשנה דכללינהו בחד בבא: י) ומכל מקום ניחא מה שכתבתי ליישב קושיית התוס' דמהעושה עיסה מחטין ומאורז פריך שפיר. דעל כורחין לריש לקיש לית לי' סברא זו דכולו חייב בחלה. הואיל אם תחמיץ יעשה כולו חמץ ויתחייב על כולו. דהא מבואר בירושלמי דריש לקיש אמר עד שיהא כשיעור מן החטין ודו"ק היטב בכל זה: סימן שנט. ב"ה יום ה' י"ג ניסן תרנ"ד. שלום לכבוד האברך המופלג חריף ובקי בנש"ק מו"ה שמואל יצחק נ"י: מכתבך הגיעני. ואולם הזמן יקר מאוד. עם כל זה לקחתי מעט פנאי להשיבך אך בקיצור. ראיתי פלפולך ונהנתי בראותי עוצם בקיאותך ביחוד בדברי אחרונים ופלפולך בגבורות. אלנא רבא תתעביד: א) אשר נסתפקת בחמץ לאחר שש אם אומרים בו טעם כעיקר מן התורה. והבאת דברי הנודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אורח חיים סי' ס"ו עיינתי בדבריו והנה כתב דינו על חלב טמא וביצים שלא נוכל ללמוד מנזיר שהוא לאו שיש בו מלקות. מה שאין כן אלו שהם איסור לבד.

והנה אם הנודע ביהודה אומר גם באיסור עשה נדבר אח"כ. אולם גוף דברי הנוב"י לא נהירא. ראשית מה שתירץ בזה דברי הש"ך דחלב סגי בחותם אחד הטעם דאם הי' רוב טמא ודאי הי' ניכר. ומיעוט חלב טמא מן התורה בטל ברוב. והקשו עליו הלא אין טעמו שוה. ותירץ הנודע ביהודה דבחלב טמא לא אמרינן טעם כעיקר: ב) והנה מלבד דלשון הש"ך אינו כן שכתב משום שמין במינו בטל ברוב. ולפי דבריו למה לו להזכיר מין במינו. אך גם כן אינו מיושב הש"ך כלל שהרי חלב טמא מיעוט שנתערב בטהור מרובה. ועל כל פנים יש בו כזית בכדי אכילת פרס. חמור יותר מטעם כעיקר דאפי' לדעת רש"י ורמב"ם דטעם כעיקר לאו דאורייתא. מכל מקום זה נקרא טעמו וממשו. בין לשיטת רש"י טעמו ולא ממשו היינו שנימוח איסור בהיתר. וזה לא נמוח. רק תערובות חלב בחלב. וצורתו כמו שהי'. בין לרמב"ם טעמו וממשו כזית כדי אכילת פרס. וזה יש בו כזית כדי אכילת פרס ובטעמו וממשו הא אין צריך הלימוד מטעם כעיקר. שהרי רש"י כתב בסוגיא דזרוע בשלה דאמוראי בתראי לית להו טעם כעיקר. דמנזיר לא יליף דהוה לי' נזיר וגיעולי נכרים שני כתובין הבאין כאחד. או נזיר להיתר מצטרף לאיסור וגיעולי נכרים חידוש. ומכל מקום טעמו וממשו לוקין עליו. הנה דבטעמו וממשו אין צריך הלימוד דגיעולי נכרים ואם כן גם בחלב טמא אסור מן התורה. וזה לכל הפוסקים לבד מר"ח שמפרש במכירו. לפי זה באינו מכירו אפי' באינו מינו צריך הלימוד ממשרת. ואף זה אינו שהרי ארבעה מיני מדינה לר"ת ע"כ אין בו טעם דאי אית בי' טעם למה לי היתר מצטרף לאיסור דתיפוק לי' דנעשה כולו איסור. ועל כרחך אין בו טעם וכן כתב הטור דלקיוהא בעלמא עבידי. ומכל מקום מפורש בגמרא דבאיכא כזית כדי אכילת פרס מודו רבנן לר"א. אף דאי אפשר ללמוד ממשרת שהרי אין בו טעם. ומכל מקום חייבין עליו.

והוא הדין בח"ט שנתערב בכדי אכילת פרס. והרי הש"ך כ' רק שאי אפשר שיתערב רוב טמא אבל רוב טהור אפשר שיתערב ואיכא כזית כדי אכילת פרס ולכולי עלמא מן התורה. ועל כן הש"ך מטעם מין במינה אתי עלה. וסבירא לי' דאף שחלב טמא משונה קצת בטעמו אין טעמו נרגש בטהור. והנה אין להנודע ביהודה ראי' מהש"ך: ג) והנה ביורה דעה סי' ס"ו כל המחברים פה אחד דביצה הנמצא בו דם הנאסר מספק מחלוקת הפוסקים בחלמון וחלבון אוסר שלא במינו עד ס'. וכן משמעות הש"ך גם כן וכן כתב הפרי חדש בשמו. והא פשיטא דביצה עצמה הנאסר משום שהדם שדא תכלא בכולה. מכל מקום אין הביצה חמור כמו הדם עצמו שיהי' בו חיוב מלקות. ואף על פי כן שלא במינו אוסר טעמו מן התורה. והנה כל הפוסקים אחרונים כנגדו של הנודע ביהודה: ד) וגוף סברתו של הנודע ביהודה משום שכתב הרמב"ם שאין בחלב וביצים חיוב מלקות. הלא סיים והרי זה כאוכל חצי שיעור והרי בחולין (דף צ"ח.) בחצי זיתא דתרבא דנפל לדקולא דבישרא סבר לשעוריה בתלתין פלגא דזיתא. אמר לי' לא תזלזל בשיעורי דרבנן. ועוד חצי שיעור אסור מן התורה. הנה דאף ח"ש אומרים בו טעם כעיקר מן התורה לר"י. והוא הדין ביצים וחלב. הג"ה ואם תאמר משום דכשיאסר את ההיתר יעשה שיעור. אם כן אין צריך לטעם דחצי שיעור אסור מן התורה דאפי' מותר מכל מקום כשיאסר ההיתר יעשה שיעור אלא אם כן תאמר דאיך יתחיל לאסור כיון דעדיין היתר. הכי נמי לר"י לפי סברתו דאין כח לאסור בטעמו רק ביש בו מלקות א"כ איך יתחיל לאסור הא עכשיו אין בו מלקות] ומה דבאמת חצי שיעור אוסר בטעמו משום דבקרא דמשרת ענבים לא ישתה לא נאמר לשון אכילה בענבים רק שיהי' במים שיעור שתי'. וכן למאן דיליף מג"נ משום דיש כלים קטנים שאין בפליטתן כזית.

ולריש לקיש דחצי שיעור מותר מן התורה דין כלים קטנים כמו כלים שדרכן בצונן מטבילן ודיין. אבל לר"י הרי גם הכלים קטנים הי' צריכין הגעלה. וכעין שכתבו התוספות שהי' בלועים מיין נסך ואסורים דמסתמא מוקמינן קרא בכל הכלים שאפשר. וכיון דמוכח מהכתוב דאף חצי שיעור אוסר בטעמו הוא הדין חלב וביצים: ה) ועוד דעיקר סברת הנודע ביהודה דאיסורין שיש בהן מלקות יותר אוסרים בטעמם. אנן איפכא מסתברא לן. שאם עשה טעם כעיקר לחיוב מלקות כל שכן לאיסור גרידא. ותדע דמשנה שלימה בזבחים (דף ל"ה.) דהרוטב אין חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא. הנה שאין אומרים טעם כעיקר לחיוב כרת ועי"ש בתוס' חדשים. ונאמר קל וחומר. ומה באיסור לאו אמרי' טעם כעיקר באיסורי כרת החמורים לא כל שכן. ואין לומר דיו מה התם מלקות ולא כרת ליתא דמיפרך קל וחומר דלאו בגופי' כתיב כל הנוגע בהם יקדש. אלא הא לאו קל וחומר כלל. ואדרבה לא אמרי' טעם כעיקר רק לעונש קל ולא לחמור ואם כן כיון דלעונש מלקות אמרינן טעם כעיקר כל שכן לאיסור גרידא. ובאמת בהא דנפש לרבות השותה אמרי' בחולין (דף ק"כ.) דנבילה מחלב וחמץ לא אתא שכן כרת. אך בגמ' זו יש לי פי' נפלא לא ניתן לגלות במכתב כי אם מפה לאוזן: ו) העולה מזה שהדבר ברור מהפוסקים ומסברא דאף בחלב וביצים אמרי' טעם כעיקר ויותר הנודע ביהודה לבדו: ז) והנה באיסורי עשה לכאורה גם הנודע ביהודה מודה שהרי יוצאין ידי מצה בעיסה מן החטין ומן אורז אם יש בה טעם מצה. ומה שנא איסור עשה מחיוב עשה. אך באמת צ"ע מנא לו למילף לקולא לצאת ידי מצה מלחומרא. ומה גם דמצינו לפעמים לא אמרי' טעם כעיקר כגון בכרת כנ"ל.