שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 11

ובטלאי לכ"ע הזמנה מילתא כיון דאיכא שי"ן ולכולי עלמא בגוף קדושה ילפינן מעגלה ערופה, אלא דרבנן סבירא להו דתפילין לא בעי לשמה כלל דהכי גמירי. ורשב"ג סובר דבעי לשמה וסבירא לי' נמי הזמנה מילתא היא. ועל כן גם רצועות בעינן לשמה. ותנא דאמר לאומן עשה לי תיק של תפילין. סובר דכל דבר שהוא עצמו קדוש בעינן לשמה. מיהו במשמשים הזמנא לאו מילתא ולא בעינן לשמה. ואנן קיימא לן כתנא דאמר לאומן, ועל כן בעינן נמי טוי' לשמה שהוא גוף הדבר הזמנה מילתא. וכן בטלאי של תפילין בעינן לשמה וברצועות לא בעינן לשמה דהזמנה לאו מילתא במשמשים עכ"ד. וכן דעת הנמוק"י פרק קמא דסנהדרין: יד) ואינני מבין דבריהם. דאם כן איך תולה הש"ס טוי' לשמה בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. כיון דהתם בהלכה פליגי. תנא קמא סובר הכי גמיר דלא בעינן לשמה בתפילין. ומה ענין ציצית לזה. ועוד במה שחידשו דבציצית בעינן טוי' לשמה דבגוף הדבר הזמנה מילתא. השאילתות כתב להיפוך דעבדי' לסוכה ולא יתיב בה וכן אגדי' להושענא ולא אגבהי' למיפק בה לא נאסרו דהזמנה לאו מילתא והכי קיימא לן בש"ע ונראה לי ראיה לדבריו מציפורי מצורע דקיימא לן דאין נאסרין אלא משעת שחיטה. הרי דוקא בקדושה דהיינו עגלה ערופה הזמנה בגופה מילתא הוא. אבל ציפורי מצורע דמצוה כדאמרינן בקידושין (דנ"ז) הואיל והוקצו למצוותן הזמנה לאו מילתא הוא. ועוד דלכאורה האיך נלמוד בציצית דבעי טוי' לשמה מעגלה ערופה בבנין אב. וחולין מקדשים לא ילפינן לחומרא כדאיתא באלו עוברין (מ"ה.) אלא דלמאן דאמר הזמנה מילתא באורג בגד למת דילפינן שם שם בגזירה שוה. ממילא ילפינן בכל מילי מבגד למת דלאו קדושה רק איסור הנאה גרידא. אבל למה דקיימא לן הזמנה במשמשים לאו מילתא ולא משכחת במת הזמנה בגוף. ומעגלה ערופה לחוד לא ילפינן בעלמא במידי דלאו קדושה.

על כן במצוה אפילו הזמנה בגוף המצוה לאו מילתא. כן נראה לי טעם השאלתות: טו) ועוד קשה לי דאיך אפשר להצריך לדידן טוי' בציצית לשמה משום הזמנה מילתא: כיון דקיימא לן ציצית חובת גברא הוא. ותליית ציצית הוי הזמנה לבד. וטוי' הוי טוי לארוג דלכולי עלמא לאו מילתא. אף לאביי דיליף משמשים מעגלה ערופה והוא הדין לדידן בגוף הדבר. ובמנחות (דף מ"ב:) דאמר שמואל דבעי טוי' לשמה כרשב"ג. היינו שמואל לטעמי' דאית לי' כלי קופסא חייבין בציצית דחובת טלית הוא. וכן קשה מה שכתבו דרשב"ג רצועות תפילין נמי בעי עיבוד לשמה ומינה הוכיח בש"ס דהזמנה מילתא דעיבוד רצועות הוי לי' טוי לארוג דאף לאחר שהכניס הרצועות בתפילין הוה לי' הזמנה לבד כדאיתא במנחות (דף ל"ד:) בהא דתפילין של ראש אין עושין של יד. דהני מילי בעתיקתא אבל בחדתי מותר למאן דאמר הזמנה לאו מילתא. והיינו דאף דהפרשה ודאי נתקדשה תיכף בכתיבתה שהיא פרשה של תורה. מכל מקום שיחול שם תפילין עלי' שלא יוכל לשנות משל ראש לשל יד אינו רק בשעת הנחה. ואם כן רצועות שקדושתם מצד מצוות תפילין לבד אינו רק בשעת הנחה. ובשעה שמכניס הרצועות הוי הזמנה. ועיבודם הוי טוי לארוג. [ואין לומר דכשמכניס הרצועות בתפילין ישנים נתקדשו תיכף דנעשה תשמיש קדושה שמשמשים לתפילין דתפילין מצוה גופה ורצועות משמשים, ותדע דהא רצועות לא חשובים גוף קדושה ולא גוף מצוה כמו ציצית להריטב"א רק משמששים. ואם כן כשהכניסם לתפילין ישינים נתקדשו כמו כרך המת בבגד. ועל כן בשעת עיבוד הוי הזמנה כמו האורג בגד למת. דלא דמי. דרצועות אינם משמשים לתפילין רק בשעת הנחה. ועוד דאכתי המעבד רצועות לעשותם בתפילין חדשים יפסלו לרשב"ג דלא מהני בהו השלמה.

ועוד רצועות ראשונים שנעשו בעוד לא הי' תפילין בעולם איך הועילו הא הוי כמו טוי לארוג] וכמו עגלה ערופה קודם ירידתה לנחל איתן דלא נאסרה. שמע מינה דלא חשיב גם הזמנה כיון שאינה במקומה הראוי' לערופה. הכא נמי כיון שאינם מוכנסים בתפילין שזה מקומם: טז) והר"ן בהלכות פ"ד דגיטין תירץ הקושיא דקיימא לן בעינן טוי' לשמה וקיימא לן כתנא קמא דרשב"ג. דסוגיא דמנחות כהאי לישנא דציצית פסולה בנכרי ובעינן בציצית עשי' לשמה. ובטוי' פליג רב משום דטוי' אינה בכלל עשיית ציצית. ולפום הכי תלי לה בפלוגתא דעיבוד. אבל בסוגיא דסוכה סמכו הגאונים על הגירסא אלמא בעי טוי' לשמה ומרב לא פריך דרב לא בעי עשי' לשמה בציצית כלל וטעמא דמן הקוצין וכו' לאו משום לשמה. ולפ"ז רב דפליג בטוי' לאו משום דטוי' אינו מגוף המצוה דציצית אלא משום דלא בעי לשמה כלל. וכיון שכן אין לומר מסברא דטוי' אינו מגוף המצוה עשיית ציצית אלא דטוי' מגוף עשי' ועדיף מעיבוד, עד כאן דבריו: יז) וקשה לי בדבריו במה שתלה דין ציצית לשמה בדין פסולה בנכרי. שהרי במילה פליגי תנאי פ"ב דע"ז לר' יוסי פסולה בנכרי וכשר בכותי אף שמלין לשם הר גריזים דלא בעי מילה לשמה. ולר' יהודה להיפוך יעוין שם בתוד"ה וכי. אלמא דלא תלי זה בזה כלל. מיהו בהא יש לומר דאף דלמאן דאמר פסולה בנכרי אין הכרח דבעי לשמה. מכל מקום סבירא לי' להש"ס כן אליבא דרב משום דפוסל מן הקוצין וכו'. רק בסוכה להך לישנא דכשר בנכרי מוכח דלא בעי לשמה משום דגוי אדעתא דנפשי' עביד ולית לי' בהא דסתמא לשמה עומד. ובמילה דכשר בנכרי אף דבעי לשמה. משום דסתם מילה לשמה קאי. ובהא דמן הקוצין מוכרח לומר טעם אחר. ועוד מה שכתב דסוגיא דמנחות קאי להאי לישנא דפסולה בנכרי לפנינו יתבאר בעז"ה דלפענ"ד אינו כן:

יח) ועוד קשה לי דאם איתא דחילוק סוגיא דמנחות עם סוגיא דסוכה תלי בהני תרי לישני. אם כן כיון דקיימא לן ציצית בנכרי פסולה אית לן למיפסק כסוגיא דמנחות. ואם תאמר דכיון דאמרי' התם דבעי צביעה לשמה נקטינן כסוגיא דסוכה אף להך לישנא דציצית בנכרי פסולה. דאף דפסולה בנכרי אין הכרח דבעי לשמה. רק להיפוך מדכשר בנכרי. שמע מינה לא בעינן לשמה כנ"ל. אם כן על כורחין פליגי סוגיא דמנחות עם הא דאיתמר התם דבעי צביעה לשמה אליבא דחד לישנא. והדרא קושיא לדוכתא ביתר שאת שיסתור הש"ס את דבריו תוך כדי דיבור: יט) ואשר אחזה ליישב בזה הוא עפ"י שיטת הרמב"ם שלכאורה דבריו מרפסין איגרי. ולאחר העיון יראה בעז"ה שהרמב"ם האיר עינינו ליישב כל הסוגיא ברווחא, דהנה הרמב"ם פוסק בציצית דבעי טוי' לשמה ובסת"ם דבעי עיבוד. ובספר תורה ובתפילין בעי עיבוד לשמה. ובמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. וברצועות תפילין בעי גם כן עיבוד לשמה ובתים של תפילין לא בעי עיבוד כלל. וכתב הכ"מ בהא דבתים דפסק כתנא קמא דרשב"ג. ותמוה דמכל מקום מנא לי' דלא בעי עיבוד כלל הא לא פליגי אלא בלשמה. והגמרא תלי לה בפלוגתא דהזמנה מילתא. ואי בלא עיבוד כלל פליגי. אם כן לא תלי הא בהא. ועוד דלשון תנא קמא ענפ"י שלא עיבדן לשמן. ולהרמב"ם היה לו לומר אף על פי שלא עיבדן ועוד דבירושלמי פרק אמר להם הממונה (הלכה ה') פליגי תנא קמא ורשב"ג עור שעיבדן לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר ע"כ. הרי דפלוגתא דת"ק בלשמה דבמזוזה לכולי עלמא עיבוד בעינן. וכן כתב הרמב"ם באמת דבמזוזה בעי עיבוד ולא עיבוד לשמה. ואם כן מהיכי תיתי שנאמר דבבתים של תפילין פליגי בעיבוד גופה כנ"ל: כ) אשר על כן נראה דרמב"ם בא ליישב כל קושיות ראשונים.

דהכא על כורחין קיימא לן כת"ק דרשב"ג כיון דהש"ס תלי לה בפלוגתא דהזמנה מילתא והש"ס פסק להדיא כרבא דהזמנה לאו מילתא. ובגיטין אמרינן גוילין שלא נעבדו לשמן פסולים. גם קושיות הראשונים בטוי' לשמה דהש"ס תלי לה גם כן בפלוגתא דתנא קמא ורשב"ג וכיון דקיימא לן כת"ק כנ"ל וכן פסק הרי"ף. אם כן איך פסקו הרי"ף והגאונים דבעי טוי' לשמה. וכן בש"ס שם דבעי צביעה לשמה. אך לשיטתו יתיישב הכל בסייעתא דשמיא כא) דהנה בהא דתלי הש"ס בפלוגתא דת"ק ורשב"ג פלוגתא דהזמנה מילתא. פרש"י הובא בחי' הר"ן דאי הזמנה מילתא בעינן עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור קודם שמשמשין בו בקדושה. ואי הזמנה לאו מילתא אפילו יעבדנו לשמה לא יתקדש. ואין נ"מ בין מעובד לשמה בין מעובד שלא לשמה. וקשה שהרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה כ"ף) כתב אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש. ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה מותר להשתמש בו הדיוט עד כאן לשונו *). הנה שהרמב"ם פסק שהזמנה לגבוה לאו מילתא הוא לאסור להדיוט. ואף על פי כן בעינן בכלי קודש עשי' לשם קודש. הנה דלא תלי הא בהא. מזה הוכיח הרמב"ם דבתים אין צריך עיבוד כלל. וזה לכולי עלמא בין לת"ק בין לרשב"ג [היינו דאף לרשב"ג אין צריך עיבוד מחמת עיבוד. רק כדי שיהי' לשמה כמו שיתבאר לפנינו]. ועל כן סבירא לי' לת"ק דאפילו עיבדן שלא לשמן כשרין דעיבוד שאין צריך כלל אינו פוסל שלא לשמה ואף שהוא סברא ומושכל ראשון. מכל מקום אביא ראי' מר"ש זבחים (דף י"ג.) דהולכה שלא לשמה כשרה שאפשר לבטלה שוחט בצד המזבח וזורק. ולתנא קמא דפוסל מחשבה בהולכה. משום דעכשיו ששחט ברחוק. שוב אי אפשר לבטלה. דאם יוליך שלא ברגלו דלאו שמה הולכה ויזרוק יפסול כדאיתא (סוף פרק קמא דזבחים).

ולרמב"ם סבירא לי' לתנא קמא דאף בתחילה אי אפשר לבטלה. ואם שחט בקרוב המזבח וזרק פסול כמבואר בדבריו (פ"א מהלכות פסולי המוקדשים הלכה כ"ג). מכל מקום מוכח מדר"ש דכל שאינו צריך אינו פוסל בו מחשבה. ומתנא קמא אין הוכחה להיפוך בזה. ויותר נכון עפ"י מה שביארתי בחי' למנחות (דף י"ח:) דלר"ש הולכה שלא ברגל אף דלאו שמה הולכה. מכל מקום אם הולך שלא ברגל וזרקו כשר. דסוף דינא כתחילת דינא כשם שבתחילה הי' בידו לשחוט סמוך למזבח ולא יעשה עבודת הולכה. כן לאחר ששחט ברחוק וקרבו למזבח בלא עבודה כשר. ועל כן לר"ש לא פסלה מחשבה בהולכה כיון דאף עכשיו אפשר לבטלה. ורבנן סבירא להו כהלכתא הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ועכשיו אי אפשר לבטלה. מכל מקום נלמוד משם דהיכי דאפשר לבטל עכשיו לא פסל מחשבה. זה טעמא דתנא קמא. ורשב"ג סובר דנהי דאי לא הוי בעי לשמה לא הוה צריך עיבוד כלל. מכל מקום כיון דבעי לשמה כדי שיתקדש העור קודם שמשתמשין בו בקדושה צריך עיבוד כדי שיהי' לשמה ויתקדש. [וסברא זו כתובה במלחמות ה' פרק קמא דסוכה שכתב דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה לאו עיבוד גמור רק עיבוד מעט שיתקיים לשמה עיין שם] ולא דמי להולכה שכבר נתקדש הזבח והדם בשחיטה וקבלה ועכשיו שפיר תלי לה הש"ס בפלוגתא דהזמנה מילתא. דאי לאו מילתא ולא יתקדש העור בין כך ובין כך שוב אין צריך לשמה בעיבוד כיון דאין צריך עיבוד כלל. ומיושב הא דגיטין דגוילין שצריכין עיבוד שפיר בעי לשמה אף שאינן נאסרין בעיבוד לשמה. כמו כל כלי הקדש דבעי עשי' לשמה אף שאינן נאסרין בעשייתן לשמה כנ"ל: כב) מעתה מיושבין כל הקושיות על הרמב"ם דהוכחתו דת"ק לא בעי עיבוד כלל. ולא דמי למזוזה דתנא קמא מודה דבעי עיבוד. דאי הוה בעי עיבוד הוי בעי לשמה כמו בגוילין.

[והא דבמזוזה צריכה עיבוד ואף על פי כן להרמב"ם אינה צריכה עיבוד לשמה טעמא אחרינא אית בי' עיין לקמן אות מ"ג]. ואף רשב"ג מודה בזה כנ"ל. ומיושב הא דאמר תנא קמא אעפ"י שלא עיבדן לשמן. ולא בעי למימר שלא עיבדן דכל הפלוגתא הוא בלשמה דכיון דלא בעי לשמה ממילא לא בעי עיבוד. ולרשב"ג נמי הא דבעי עיבוד משום לשמה: כג) ונראה לי להביא ראי' לזה דהנה קשה על הרמב"ם (פ"א מהלכות בית הבחירה) הנ"ל מירושלמי פרק אמר להם הממונה (הלכה וא"ו) דמפורש שם דהא בהא תליא. דלמאן דאמר צריך עשי' לשמה בעשי' לשם קודש לבד נתקדשו ולמאן דאמר דלא נתקדשו עד שישתמש בם בקודש אפילו נעשו לשם חול כשרים לכלי שרת. [ועיין שם בפי' פני משה כי טוב טעמו]. עוד קשה לפרש"י והרמב"ן דטעמא דרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כדי לקדש העור קודם שישמשו בו בקדושה. אם כן מה הקשה הש"ס גיטין (דף מ"ה) ורשב"ג עיבוד לשמה בעי לכתיבה לשמה לא בעי בתמי'. מה זה ראי' אימא לא בעי כתיבה לשמה. אבל עיבוד העור בעי לשמה כדי לקדש העור קודם כתיבה. דאם לא יעבד לשמו לא יהי' הזמנה כלל: כד) וליישב זה נראה דהנה הא דמתקדש העור בעיבוד לשמה ולא חשיב טוי לארוג. שהרי אין ראוי' להניח בעור הפרשיות עד שיעשה מהם בתים הוא משום דבעשיית הבתים נעשה השי"ן [ותפילין של יד דינו כשל ראש. וכן משמע מריטב"א ותי' הר"ן הנ"ל] ותיכף לאחר עיבודן ראוי' לעשות הבתים ועשייתם הוא קדושתם בשי"ן. והנה יש לעיין התינח אם עושה השי"ן בקמט כמו שנהגו. [משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם]. אבל אם עושה בית לבן בקלף וכותב עליו שי"ן בדיו דכשר גם כן. וכמבואר במג"א (סימן ל"ב ס"ק נ"ז). וכן מסתבר דכתב דיו שכותבין בו סת"מ ודאי עדיף. ומה שהמנהג מקובל דור אחר דור לעשות שי"ן בקמט.

משום שינוי תפילין להיות גם הבתים שחורות כמ"ש הרמב"ם ולא יהי' ניכר השי"ן בדיו. אבל אם עשה בית לבן דכשר יהי' די אם יכתוב בדיו. ואם כן האיך פסק ותני רשב"ג פסולין עד שיעבדן לשמן. הלא אם יעשה הבית קלף לבן. יהי' העיבוד טוי לארוג שאין דעתו לכתוב האותיות עד שיעשה. תחילה בתים. ודי שיקדש בעשיית הבתים לשמן דאז נעשה הזמנה לכתוב השי"ן: כה) אך לפי מה שכתבתי הדבר נכון היטב. דהנה מה שאין צריך עיבוד בבתים [אי לאו טעמא דלשמה] כתב הרמב"ן ז"ל במלחמות משום דאין בו כתיבה יעיין שם. אבל אם יכתוב בדיו שוב בעי קלף מעובד כמו לכתיבת סת"מ. ועל כל פנים דופתרא כמו לכתיבת גט. אבל עור מצה ודאי יפסול. ושוב העיבוד הכרחי ובעי לשמה. כמו בעיבוד קלף ורצועות דבעי לשמה לכולי עלמא כנ"ל. והשתא מקשה הש"ס שפיר בגיטין ורשב"ג עיבוד לשמה בעי וכו'. שהרי רשב"ג בעי עיבוד לשמה אפילו עשה בקלף לבן ודיו ודו"ק. ורבנן מכשירים אפי' בקלף לבן ודיו. דלדידהו דכשעשה בקמט לא בעי עיבוד לשמה. הרי העיבוד אפשר לבטלה. שהרי בשעת העיבוד עדיין אפשר לו לעשות השי"ן בקמט ויהי' כשר אפילו מצה. ודומה להולכה לר' שמעון דכשר שלא לשמה. משום דסבירא לי' שעדיין אפשר לקרבו אל המזבח בהולכה שלא ברגל. ועל כן אפילו הוליכו ברגל דנתקרב אל המזבח בעבודה כיון שאפשר בלא עבודה לא פסל בי' מחשבה כנ"ל. הכי נמי בעיבוד לרבנן. אבל לרשב"ג דסבירא לי' אם נעשה השי"ן בקמט צריך עיבוד לשמה כדי שיתקדש העור. אם כן ממה נפשך צריך עיבוד. שאם יעשה בדיו יהי' צריך עיבוד שיכשר לכתוב. ואם יעשה בקמט יצטרך עיבוד משום לשמה כדי לקדש העור. ואם כן הוי העיבוד עבודה שאי אפשר לבטלה ופסול מחשבה. ואם כן מוכח דבס"ת שהעיבוד הכרחי. צריך לשמה אפילו לדידן שאינו מתקדש בעיבוד.

שהרי גם לרשב"ג אם יעשה השי"ן בדיו אינו מתקדש בעיבוד ואף על פי כן צריך לשמה משום דהוה עבודה שאי אפשר לבטלה לדידי'. הוא הדין לדידן בספר תורה אפילו לרבנן דסבירא להו הזמנה לאו מילתא ודו"ק היטב: כו) והנה מוכח דינו של הרמב"ם דאף דאין כלי שרת מתקדשין בהזמנה לבד. מכל מקום צריך לעשותן לשם קודש. וכל זה לשיטת תלמודא דידן דטוי' לארוג לכולי עלמא הזמנה לאו מילתא. מוכרח לומר כנ"ל. אבל הירושלמי לשיטתי' שם אבנים שחצבן לשם קבר אסורים בהנאה. ובתלמודא דידן בשמעתין מפורש שזה הוי טוי לארוג ולכולי עלמא לאו מילתא. הרי דירושלמי סבירא לי' גם טוי לארוג הזמנה מילתא לאסור ולקדש. על כן שפיר יכול לסבור דהא בהא תליא. ואם הזמנה לאו מילתא לקדש אין צריך לשמה אפילו עשייתן הכרחית. ומכל מקום בעי רשב"ג לשמה אפילו יכתוב השי"ן בדיו אף דהוי טוי לארוג. מכל מקום נתקדש בעיבוד לשמה דטוי לארוג נמי הזמנה מילתא: כז) ומה שהירושלמי חולק עם הבבלי בטוי לארוג. גם כן לשיטתם דש"ס דידן הא סובר עגלה ערופה ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולא מיתסרא בלקיחה אף דהוה הזמנה מעליא משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. וכן לשון הש"ס כריתות (דף כ"ה.) משנראית לעריפה. הרי דמה שאינו מתקדש תחילה. משום שעדיין אינה ראוי' לעריפה. והוא הדין טוי לארוג לא חשיב הזמנה לאסור. שהרי כל עיקר הזמנה מילתא מעגלה ערופה ילפינן. אבל ירושלמי לשיטתי' פרק עגלה ערופה (הלכה וא"ו) דר' שמואל ב"ר יצחק פליג על ר' ינאי וסבירא לי' משעת לקיחה היא נאסרת. ומביא ירושלמי שם ראי' לדבריו ממשנה על כן טוי לארוג נמי אסור וקדוש: כח) ומעתה נבוא לסוגיא דמנחות (דמ"ב:) בפלוגתא דרב ושמואל אם צריך טוי' לשמה דתלי לה הש"ס בפלוגתא דעיבוד לשמה. ותחילה נחקור אם הגמרא קאי ללישנא דפוסל רב ציצית בנכרי.

או ללישנא דמכשיר. וכבר כתבנו (באות ט"ז) בשם הר"ן ז"ל דהגמרא קאי ללישנא דפוסל. ולפענ"ד נראה להיפוך כמו שאבאר: כט) הנה שם במנחות (דף מ"ב.) ר' נחמן משמי' דרב ציצית אין צריך ברכה. והקשה רב חסדא מי אמר רב ציצית אין צריך ברכה והאמר רב ציצית בנכרי פסולה. והא מה רומיא. א"ר יוסף קסבר רב חסדא כל מצוה שכשירה בגוי בישראל אין צריך לברך. שפסולה בנכרי בישראל צריך לברך. והרי מילה שכשירה בנכרי ובישראל צריך לברך. מידי הוא טעמא אלא לרב ורב מיפסל פסול. והרי תפילין דכתיבה פסולה בנכרי וישראל אין צריך לברך על הכתיבה. אלא כל מצוה שעשייתה גמר מצוותה אף על גב שכשירה בנכרי כגון מילה. בישראל צריך לברך. וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצוותה כגון כתיבת תפילין. בישראל אין צריך לברך והכא בהא פליגי ר' נחמן סבר חובת גברא הוא. והעשי' לאו היינו גמר מצוותה. ורב חסדא סבר חובת טלית הוא ועשייתה גמר מצוותה. היינו דר"ח דסבר חובת טלית הוא הקשה דרב אדרב. דאי לאו דאמר רב ציצית בנכרי פסולה לא הוה קשיא לי'. דיש לומר רב תרתי בעי עשייתה גמר מצוותה [וכדמוכח מכתיבת תפילין] פסולה בנכרי. דלרב אין הוכחה ממילה. דרב מיפסל פסול. ורב נחמן משמי' דרב סבר חובת גברא הוא על כן אף דפסולה בנכרי אין צריך ברכה אמר לי' רב מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה. אמר רב מנין לציצית בנכרי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם. אחרים יעשו להם עד כאן. והנה ללישנא קמא דציצית בנכרי פסולה. על כורחין סובר רב חובת גברא הוא. מדר' נחמן אמר משמי' ציצית א"צ ברכה. ושמואל הא סבר חובת טלית הוא דאמר שם (מ"א:) כלי קופסא חייבין בציצית. אם כן קשה היכי מוקי פלוגתא דרב ושמואל כתנאי דתנא קמא ורשב"ג. הא בין רב בין שמואל כרשב"ג אתיין.