שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 118

אך לטעם ראשון שבבית יוסף שקונסין למבטל גם בזה יש לאסור. מכל מקום בנידון דידן אם הי' בפשיעת הפועלים אין הפועל יכול לאסור דבר שאינו שלו. וכמו שכתב בנודע ביהודה לענין חמץ שגזל ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח. דלנגזל אין לקנוס. ומשום קנס הגזלן אין אוסרין חמץ של נגזל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובחי' רמב"ן כתב דאסור דקונסין לנגזל אף שהי' אנוס. מכל מקום משום קנס הגזלן אין לאסור לנגזל. ואם כן יש כמה וכמה ספיקות. שמא מותר לבטל כדעת הר"ן והטורי זהב. ואפשר דקודם שלשים גם הטור מודה. ואם תמצא לומר אסור שמא כטעם שני שבבית יוסף. ואם תמצא לומר כטעם ראשון. שמא בשגגה. ואם תמצא לומר בפשיעה. שמא בפשיעת הפועלים. וכיון דמשום קנס המבטל אתינן עלה אין המבטל יכול לאסור דבר שאינו שלו. ובפרט שהבעל הבית מוחזק בכשרות והוא בעצמו הודיעו. בודאי אין לחוש שבפשיעתו נעשה במזיד. הרי ספיקות להתיר במידי דרבנן. לזאת אין לחוש כלל אפילו למהדרין מן המהדרין: ו) אבל אין להתיר ולומר משום דאינו נהנה מבליעת השפריט שבתוך היין הנבלע בכלי. ובכהאי גוונא לא קנסו. דליתא. שהרי הרשב"א בתורת הבית הארוך (דף קכ"ט:) באומר לגוי שיבשל לו בכליו אסור דכיון דאמר לו כמאן דבישל בידים דמי. וכביטול הגיעול לכתחילה דמי. ואפילו בדיעבד אסור למי שעשה כן ולמי שנעשה בשבילו עד כאן לשונו. הרי דאפילו בישול בכלים שאינן בני יומן כיון שלכתחילה אסור. גם בדיעבד קנסו משום מבטל איסור. הכי נמי בנידון דידן וכל שכן הוא: ז)ואף שהמחבר סימן קכ"ב עבר ובישל בכלים שאינן בני יומן מותר בדיעבד. ועבר במזיד משמע. נראה לי דרשב"א לטעמי' דנותן טעם לפגם ההיתר משום ביטול דהא הבליעה אינו נפסל מאכילת גר. ומה שצריך לגזירה דאטו בת יומא ולא אסרו בפשיטות משום מבטל איסור לכתחילה.

היינו משום דאי אפשר לאכלו אלא בפגמו שוב אין שם איסור עליו. וכן תי' במשמרת הבית. אבל לאחר שגזרו חכמים שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו שוב שם איסור עליו שהרי אסור להשתמש בו. ויש בו משום מבטל איסור. וכן לשון הרשב"א שהעתקנו וכמאן דבשל וביטל כו'. אבל המחבר לטעמי' שכתב דין הרשב"א בסימן ק"ג בשם וי"א. ובכל מקום דיעה ראשונה עיקר דלאו משום ביטול. ועל כן פסק באורח חיים נותן טעם לפגם מותר בפסח דלא כרשב"א בתשו' דאסור. והיינו דרשב"א לטעמי' דמטעם ביטול וחמץ בפסח במשהו. ולדידן קיימא לן דלאו משום ביטול. ול"מ לחכמים שקנסו רק במבטל. על כן התיר המחבר בסימן קכ"ב בעבר ונשתמש בכלי שאינו בן יומו. וכל זה באינן בני יומן. אבל בעבר ונשתמש בבן יומו. שיש ששים כנגדו. היינו דינו של רשב"א בתה"א דאסור אפילו בדיעבד. ואין חילוק בזה: הק' אברהם. סימן שנה. בשמעתא דטעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור: א) תנן אלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' זומן של צבעים כו' ובגמרא (דף מ"ג.) מאן תנא דחמץ דגן גמור על ידי תערובות ונוקשה בעיני' בלאו. אמר רב יהודה אמר רב ר' מאיר היא דתניא כו' שמעינן לי' לר' מאיר נוקשה בעיני' בלאו וכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובות. רב נחמן אמר ר"א היא כו' ומסקנת הש"ס כרב יהודה דתניח כוותי'. עוד שם בסוגיא אמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר. זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו. כמאן כר' אליעזר דדריש כל אי הכי לענין חמץ בפסח נמי. ופרש"י דהאמר ר"א על עירובו בלאו והיינו היתר מצטרף לאיסור. ומשני הכי נמי כו': ב) והנה הרמב"ן בספר המלחמות ה' הביא גירסת הש"ס בנזיר אי הכי כל איסורין שבתורה נמי דיליף מחמץ עיין שם. וצריך ביאור האיך נילף מחמץ.

דהא בסוף הסוגיא אמרינן דנזיר וחטאת הוו שני כתובים הבאים כאחד. וכל שכן דלר"א הוו שלשה כתובים. ומה שכתב הרמב"ן דילפינן מכמה איסורים דכתיב בהם כל. קשה לי דכל שכן דהוו כמה כתובים הבאים כאחד. ועיין חולין בסוגיא דנשר די"ט עופות הוו י"ט כתובים הבאים כאחד: ג) ונראה לפי עניות דעתי ליישב על פי דעת הטור דכותח הבבלי וחבריו אין בהם טעם דלקיוהא בעלמא עבידי. ואם הי' בו טעם אף חכמים היו מודים כיון דטעם כעיקר. (והוא כדעת רבינו תם דטעם כעיקר פירוש שנהפך היתר להיות איסור וכן כתב הבית יוסף בדעתו סימן תנ"ג שדעת הטור כרבינו תם. ובאמת בדברי הרא"ש שם אין הכרע. דיש לומר כרבינו חיים כהן סבירא לי' דדוקא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס לוקה על כל כזית. ורא"ש שם הביא דעת רבינו חיים ולא הכריע. ולא בא אלא ליישב קושיית רמב"ן דהאיך יוצא כשאוכל רק כזית. אבל מכל מקום יש לומר דמיירי דוקא בדאיכא באורז כזית בכדי אכילת פרס. ואיני יודע איך כתב הבית יוסף דברא"ש משמע דאפילו אין בו כדי אכילת פרס יוצא כנ"ל] אלא משום דלקיוהא בעלמא עבידי על כן אין בו אלא איסור דרבנן עד כאן דברי הטור: ד) והנה מסקנת הפוסקים בסימן תמ"ז דהיכי שנתבטל קודם הפסח אינו חוזר וניעור בפסח. ודעת הגאונים והרמב"ם ורשב"א. ורמב"ן דחוזר וניעור. ונראה דאזלי לשיטתם דטעם חמץ בפסח במשהו משום דהוה דבר שיש לו מתירין ועל כן אפילו משש שעות ולמעלה במשהו. ועל כן אי אפשר שיתבטל. דקודם איסורו הוי היתר בהיתר ולא בטיל. מה שאין כן למאי דקיימא לן דעד הלילה בששים שפיר יש לומר שנתבטל משש ולמעלה: ה) ובזה יבוארו דברי המרדכי הובאו בבית יוסף סימן תס"ו דמשהו שנתערב בפסח חייב לשורפו. וכשנתערב קודם הפסח ישהנו לאחר הפסח. ולכאורה הוא כעין פשרה.

ולפי מה שכתבתי ניחא דהמרדכי אית לי' שני הטעמים משום דבר שיש לו מתירין ומשום חומרא דחמץ. ועל כן כשנתערב בפסח מחויב לשורפו משום חומרא דחמץ. אבל כשנתערב קודם הפסח הרי נתבטל לאחר שש. מאי אמרת דאף לאחר שש לא נתבטל משום דבר שיש לו מתירין וקודם לכן לא נתבטל דהוי היתר בהיתר] אם כן על כורחין מותר לשהותו. דאי יאסר לשהותו לא יהי' דבר שיש לו מתירין. ובזה מיושב נמי מה שהקשה הבית יוסף על הטור שהשיג על בעל העיטור עיין שם וקל להבין: ו) ולפי זה יבואר שמעתא דנזיר. דהנה התוספות ריש פסחים כתבו דנוקשה ועל ידי תערובות אינם אסורים אלא בזמנו עיין שם. ואם כן קשה לר"א דאסר כותח הבבלי. ומשמע דאפי' נעשה קודם הפסח (וכן משמע מלשון עוברין דפרש"י מן העולם והתוס' פירשו מן השלחן והא נתבטל קודם הפסח מן התורה כיון דלקיוהא בעלמא עבידי. ושוב אינו חוזר וניעור ועל כרחך לומר דקודם הפסח לא נתבטל משום דהיתר בהיתר לא בטיל. ואכתי קשה דהא נתבטל לאחר שש דלאחר שש הדין לר"א כמו בתוך הפסח לרבנן כדברי התוס' הנ"ל דלא אסר אלא בזמנו. ומזה מוכיח הש"ס דר"א יליף כל התורה כולה מחמץ ועל כן חמץ לאחר שש שהוא ככל איסורין שבתורה גם כן אסור בתערובות ולא נתבטל. וקודם שש נמי לא דהוי היתר בהיתר כנ"ל הנה בררנו דברי הש"ס נזיר דמוכח דר"א אוסר בכל התורה כולה כותח וחביריו: ז) ולפי זה מקום יש בראש להקשות למה דקיימא לן כר' יהודה דר"מ דמחייב בנוקשה כל שכן דמחייב בעל ידי תערובות. וממילא הוא הדין בכל איסורין היתר מצטרף. ובע"ז סובר ר"מ דנותן טעם לפגם אסור ואם כן גיעולי נכרים לאו חידוש הוא ונוכל ללמוד טעם כעיקר מגיעולי נכרים. ואם כן קשה משרת למה לי.

דליכא למימר דסובר כרע"ק דמשרת להיתר מצטרף לאיסור כיון דלדידי' בכל התורה היתר מצטרף לאיסור ואין לומר דבאמת לר"מ משרת וגיעולי נכרים הוי שני כתובים לעשות טעם כעיקר. דאם כן אמאי מחייב בחומץ אדומי במתני' דליכא כי אם טעם בעלמא. כיון דאפי' בכל התורה דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לדידי' אף על פי כן לא אמרינן טעם כעיקר אלא היכי דכתיב להדיא]: ח) וליישב זה נקדים מה דקשה לכאורה לדעת רש"י דטעם כעיקר פירוש שנעשה כולו איסור עיין בדבריו בדיבור המתחיל חייב ובדיבור המתחיל מפת ומיין והוא כשיטת ר"ת. אם כן קשה למה לי יקדש להיתר מצטרף לאיסור כיין דנבלע בו ותיפוק לי' משום דהוה כולו איסור ובשלמא במשרת יש ליישב דקרא אתא להיכי דלא נבלע בכולו. אבל יקדש אי אפשר לומר כן דמה שלא נבלע בבשרה לא נתקדש ויכול לאוכלה בפני עצמו. (ובדף מה) כתב רש"י ז"ל בד"ה ורבנן אמרי לך דלרבנן אצטריך קרא היכי דלא איבלע בבשרה ואכל חצי זית פיגול וחצי זית היתר עיי"ש. איברא דהיא גופי' קשיא למה לא פירש כן בדרע"ק דהא רע"ק אית לי' גם כן טעם כעיקר מגיעולי מדין: ט) גם צריך עיון בדברי רש"י בתחילת הסוגיא שהרי אמרה תורה משרת שאם שרה פתו ביין ויש בו טעם יין חייב. ואי איכא מיין לחודי' כזית למה לי קרא. והרי אפי' ליכא כזית אלא עם הפת שנבלע בו לא צריך קרא. כיון דטעם כעיקר. ולא צריך קרא אלא היכי דליכא כזית אלא עם שאר הפת שלא נבלע בו היין. והוה לי' לומר ואי איכא כזית בפת שנבלע בו למה לי קרא: י) עוד קשה לרש"י שכתב בסוף הסוגיא דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי על כורחין לית להו טעם כעיקר בחולין. ומבואר דסבירא לי' דמיני דמתני' טעם גמור אית בהו ודלא כהטור שכתב דלקיוהא בעלמא עבידי. א"כ קשה ר' אליעזר מאי סבירא לי'.

ממה נפשך אי סבירא לי' טעם כעיקר אם כן לא צריך לרבויי מכל ומשום היתר מצטרף לאיסור כיון דסבירא ליה דאתעביד כולה איסור ואי לית לי' טעם כעיקר אם כן חומץ האדומי דליכא אלא טעם לחוד מאי טעמא מחייב. וכמו שפרש"י בהא דמקשה הש"ס ורע"ק טעם כעיקר מנ"ל פרש"י מנ"ל היכא דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענביו במים. מבואר דסבירא לי' דאף דהיתר מצטרף לאיסור. מכל מקום אי לית לי' טעם כעיקר לא מחייב בדליכא אלא טעם לחוד. וא"כ אמאי מחייב ר"א בחומץ האדומי אלא ודאי דאית טעם כעיקר בחולין ואם כן למה לי כל לרבויי כותח הבבלי וחבריו. כיון דטעם כעיקר ואתעביד כולו איסור: יא) על כן נראה לי ברור בדעת רש"י דדוקא לרבנן דילפי טעם כעיקר ממשרת ענבים לא ישתה שאם שרה ענביו במים. והרי אמרה תורה האיסור על כל השתי', ועל כן אתעביד כולו איסור. מה שאין כן לרע"ק דיליף מדצוה רחמנא להגעיל הכלים ומזה אין ראי' כלל שיעשה אף ההיתר איסור דבלאו הכי אסור לבשל כל זמן שלא נגעל משום בליעת איסור גופי' ועל כן ניחא דלא כתב רש"י בדרע"ק דיקדש אצטריך היכי דלא איבלע בכולה. דבאמת לר' עקיבא אצטריך אפי' היכי דאיבלע בכולה. וגם משרת אצטריך אפילו היכי דאיבלע בכולה ור"א סבירא לי' נמי כרע"ק דילפינן טעם כעיקר מגיעולי מדין. ועל כן שפיר צריך קרא דכל לכותח הבבלי וחביריו ] [אך לדעת הטור אין צריך לומר כן בדר' אליעזר אלא דשפיר ס"ל טעם כעיקר כרבנן אלא דכותח הבבלי לית בי' טעם. ובאמת מוכרח לומר כן לדעת ר"ת דס"ל אפי' לר' יוחנן דסבירא לי' כר' עקיבא אמרינן טעם כעיקר ללקות על כולה: יב) אך לפי זה יקשה על הש"ס בהא דאמר דרע"ק יליף טעם כעיקר מגיעולי מדין.

ופריך ורבנן פירוש דכיון דנפקא להו דטעם כעיקר מגיעולי מדין משרת למה לי והא צריך משרת לומר נהפך ההיתר להיות איסור כנ"ל: יג) ונראה ליישב. דהנה מדברי רש"י שפירש בקושיית הש"ס ורע"ק טעם כעיקר מנא לי' היכי דליכא מידי עיקר אלא טעם כגון שרה ענביו במים מבואר דלא סבירא לי' כסברת התוס' בנזיר דודאי יותר מסתבר טעם כעיקר מהיתר מצטרף לאיסור ועל כן פריך טעם כעיקר מנא לי'. וטפי מסתבר ללמוד טעם כעיקר. דאם כן לא הי' צריך לפרש בשרה ענביו במים. אלא דקרא אתי לשרה פתו ביין אלא דקשה מנא לי' ללמוד היתר מצטרף לאיסור אימא דקרא לטעם כעיקר שיעשה הפת עצמו איסור. דאי לאו טעם כעיקר אף דגוף היין נבלע בו. מכל מקום לא נעשה הפת איסור. כמבואר בדבריו שם שכתב ואי הוה פשט היין בכל הפת לא הוה פטרי רבנן. דהא אית להו טעם כעיקר. משמע דבלא טעם כעיקר לא נעשה הפת איסור אף שנבלע בו גוף היין וזה פשוט. אלא ודאי דלא סבירא לי' כסברת התוס' וכן מבואר להדיא בדבריו בסוף הסוגיא במה שכתב דרבנן דר"א סבירא להו גיעולי מדין חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ודו"ק: יד) ואם כן צריך להבין במה פליגי רע"ק ורבנן דמר יליף לה לטעם כעיקר, ומר להיתר מצטרף לאיסור ועוד דבמשנה דנזיר לא נזכר שרבנן ורע"ק פליגי בהא והכי גרסינן בסדר המשנה משנה ראשונה אמרה עד שישתה רביעית יין. רע"ק אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בו לצרף כזית חייב. וצ"ע שריית פת מאן דכר שמי' בדברי ת"ק דקאי עלי' רע"ק. ובגמ' שם דתנא קמא לא יליף שתי' מאכילה. ורע"ק יליף מה אכילה בכזית אף שתי'. והפלוגתא בשריית פת לא מפרשא כלל לא בגמרא ולא במשנה: טו) על כן נראה לפי עניות דעתי דהש"ס ס"ל דהא בהא תליא. והנה בפרק יום הכפורים תנן האוכל והשותה אין מצטרפין.

ובגמרא שם דהטעם משום דלא שוו שיעורייהו להדדי לא מצטרפים. ועל כן כיון דסבירא לי' לת"ק דשתי' ברביעית ואכילה בכזית אי אפשר לומר דפירוש משרת ששרה פתו ביין והפת מצטרף ליין. דאפי' איסור ואיסור לא מצטרפי כהאי גוונא כיון דיין שתי' ופת אכילה. וזה בכזית וזה ברביעית ועל כן היין חשיב משקה אף שנבלע בפת דהא לא ישתה כתיב ועל כרחך דקרא לטעם כעיקר אתא. ובאמת לפי זה גם כן אם שרה פתו ביין חייב על הפת לחודי' כיון דפת גופי' אתעביד איסור ופת אוכל ושעורי' בכזית והיין הנבלע בו משלים שיעורו וכדפרש"י גבי חזר ותפחו (דף ל"ג:) עיין שם בדיבור המתחיל טמא מת שסחט שכתב ואף על גב דגשמים הנבלעים לאו חלב נינהו אפי' הכי כל מה דבגוי' משלים שיעורי' עיין שם. והא לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דנראית גדולה] ועל כן מוקמינן קרא כפשוטו לשרה ענביו במים. ובזה אי אפשר לומר דלהיתר מצטרף לאיסור אתא. דממה נפשך אי לאו טעם כעיקר אפי' נאמר היתר מצטרף לא יועיל. דהא ליכא מידי איסור. ואם נאמר טעם כעיקר אין צריך להיתר מצטרף לאיסור כיון דאתעביד כולו איסור ומוקמינן לקרא כפשוטו דטעם כעיקר ליעשות כולו איסור. וא"צ לשני חדושים טעם כעיקר והיתר מצטרף. אבל רע"ק דסבירא לי' שתי' גם כן בכזית על כרחך מפרש קרא בשרה ביין דטפי מסתבר לומר היתר מצטרף: טז) והיינו דפריך ורבנן דכיון דיליף טעם כעוקר מגיעולי מדין שיהי' הטעם הנבלע בעצמו אסור. שוב נוכל לפרש משרת להיתר מצטרף לאיסור אף דמפרש משרת בשרה ענבים דמכל מקום אצטריך קרא שיהי' המים מצטרף לשיעור. דבזה נוכל לומר כן כיון דאידי ואידי משקה. ומשני גיעולי נכרים חידוש הוא. ועל כן צריכים ללמוד ממשרת טעם כעיקר אם יפרשו בשרה ענבים. ואם כן מהיכי תיתי שנלמד גם כן היתר מצטרף לאיסור.

ובשרה פתו אי אפשר שיפרשו להיתר מצטרף כנ"ל דהאוכל ושותה אינם מצטרפים כנ"ל: יז) ועל כן ניחא טעמא דרבנן דפליגי אדר' אליעזר דסבירא לי' גיעולי נכרים חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור. דאינהו סבירא להו כר' עקיבא דמה אכילה בכזית אף שתי'. ובהא סבירא לי' כרבנן דגיעולי נכרים חידוש הוא. ועל כן מוקמי קרא דמשרת להיתר מצטרף ובשרה פתו: יח) ובזה ניישב הקושיא הנ"ל לר' מאיר דסבירא לי' בכל התורה כולה היתר מצטרף לאיסור דגמרינן מחמץ. משרת למאי אתא. ולהנ"ל ניחא דאתא לטעם כעיקר ליעשות כולו איסור דזה לא נוכל ללמוד מגיעולי מדין. ורע"ק דמוקי משרת להיתר מצטרף לאיסור היינו משום דיכול ללמוד היתר מצטרף לאיסור כיון דסבירא לי' אף שתי' בכזית טפי מסתבר ללמוד היתר מצטרף לאיסור. אבל לר"מ דנפקא לי' היתר מצטרף מחמץ שפיר יליף ממשרת טעם כעיקר ליעשות כולו איסור ודו"ק היטב בכל זה: יט) עוד נראה ליישב קושיא הפונה קדים דלר"מ משרת למאי אתא דטעם כעיקר נפקא לי' מגיעולי מדין. כיון דלדידי' לאו חידוש הוא ולהיתר מצטרף לא צריך קרא כיון דבכל התורה כולה היתר מצטרף דיליף מחמץ. דהנה התוספות בעבודה זרה תמהו משמעתא דפסחים דקאמר לרבנן סבירא להו גיעולי נכרים חידוש הוא דבעלמא נותן טעם לפגם מותר והכא אסור. ור' עקיבא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא. ובעבודה זרה אמרי' דמאן דאמר קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמה פורתא יליף מהכא דנותן טעם לפגם אסור. ואם כן היכי קאמר גיעולי מדין חידוש הוא. ותירוצם אינו מובן לי כלל עיין שם. ולחומר הנושא נראה לי ליישב דהנה שם בסוגיא מאי טעמא דר' שמעון דסבירא לי' נותן טעם לפגם מותר דגמר מנבילה כו'. ור' מאיר ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.

וביאור הדברים דבסרוחה מעיקרא לא חל האיסור כלל. מה שאין כן בנתנבלה אחר כך לא נפקע האיסור אף שנפסלה. וחילוק זה מבואר בש"ס כריתות ריש פרק דם שחיטה. התם לאחותי טומאה בעינן שתהא ראוי' לאדם. למיפק מטומאה עד שתפסל מכלב עיין שם. והנה בתוספות עבודה זרה כתבו בשם הר' יוסף דאף דטעם כעיקר כיון דיליף מגיעולי נכרים אין בו אלא עשה דתעבירו באש עיין שם. וכדבריהם מבואר בש"ס זבחים בכל אשר יגע בבשרה יקדש דקאמר ר' אליעזר יקדש עשה הוא ועיין שם דאפילו לחומרא מהני. דכשהוא בעין הוי לא תעשה ואתי עשה ודחי לה. והשתא עשה ואין עשה דוחה עשה. (והא דקאמר שם עשה ולא תעשה יבואר במקום אחר בעזר השם): כ) והשתא ניחא דקאמר גיעולי מדין חידוש הוא. דכל נותן טעם לפגם מותר. פירוש כשתחילת איסור בפגם דבזה כולי עלמא מודים דאפילו ר' מאיר מודה בסרוח מעיקרא. והכא אסור. פירוש דאי לאו קרא דמשרת לא נוכל ללמוד מגיעולי מדין. דאם כן יפקע הלאו ויחול העשה. ובשעת חלות העשה הוא לפגם. ואיך יחול העשה. הא הוה לי' סרוח מעיקרא. ובפירוש מעטי' קרא מנבילה. ועל כן גיעולי נכרים חידוש הוא. ואין ללמוד מזה טעם כעיקר. ועל כן איצטריך קרא דמשרת לטעם כעיקר. וממילא עובר בלאו. ולא הוי סרוח מעיקרא. דהלאו חל מקודם ושפיר יליף ר' מאיר נותן טעם לפגם אסור ודו"ק. והשתא ניחא דאף לר' מאיר דסבירא לי' נותן טעם לפגם אסור. מכל מקום אצטריך משרת לטעם כעיקר כנ"ל ודו"ק היטב: סימן שנו. א) (בדף מ"ד) בתוספות דיבור המתחיל לענין חמץ בפסח נמי. ואור"י דלא דריש ר' יוחנן אלא לאיסורא אבל להתחייב מלקות לא. הנה מבואר מדבריהם דלר' יוחנן דסבירא לי' חצי שיעור אסור מן התורה דדריש כל. סבירא לי' נמי בחמץ דדרשינן כל. ולר' מאיר דסבירא. לי' דאף חמץ נוקשה מרבינן מכל.