שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 117

וגם מסברא כיון דאינו מחמיץ חימוץ גמור הרי התחיל להחמיץ ולא גמר אינו ראוי לאכילה כמו שיאור דאינו ראוי לאכילה מטעם זה. אולם עיקר הפירוש בנוקשה אינו ראוי לאכילה כבר ביארתי על נכון בסימן הקדום מהו. ומוכרח לומר כן שעינינו רואות שאוכלין הנילוש במי פירות עם מים ועולה על שלחן מלכים: ה) נחזור לדברי הנודע ביהודה דיש לדחות קצת דאף דר' עקיבא סובר נוקשה דאורייתא. אנן קיימא לן דרבנן. כיון דסתם תנא סתמא בתרייתא שיאור האוכלו פטור דבחדא מסכתא יש סדר למשנה. ועיין בספר המלחמות. ואנו אין לנו אלא דברי השלחן ערוך דנוקשה דרבנן ומי פירות עם מים רק נוקשה. [אולם לפי מה שכתבתי למעלה בסימן הקדום דשיאור לדידן עדיף מנוקשה דמתקן קצת וברי' או ספיקא. והוא הדין במי פירות עם מים דמפורש במנחות דמתקן קצת כמו שביארנו לעיל והנה אי ספיקא הוה לי' ספק איסור כרת ספק מצה וכשנתבטל בששים הוה לי' ספק דרבנן על ידי גלגול ואסור אפילו לדעת מהרי"ל דאפילו נוקשה דאורייתא בטל בששים. ואי ברי' הוא לפי מה שביארנו לעיל בסימן הקדום דאסור באכילה מן התורה ובהנאה מדרבנן. אם כן למה שהעלה המגן אברהם דכשרק דרבנן בטל בששים צריך עיון אם באיסור אכילה לבד גם כן אסרו חכמים במשהו ולדעת מהרי"ל פשיטא דאי ברי' הוא מותר]: ו) עוד יש לומר ליישב קושיית הנודע ביהודה על הפוסקים דנוקשה דרבנן ומי פירות עם מים הוא רק נוקשה מש"ס מנחות (דף נ"ז:) דלרבות מנחת נסכים לחימוץ. ויתיישב גם קושיית התוספות לרבנן דאין מחמיצין בתפוחים משמע דנוקשה לא חשיב חמץ לענין מנחות. דהנה בשבת (דף י"ח.) אפי' לרבי דאמר אינו חייב עד שיגבל במידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו. ולפי זה גם בחימוץ דבירושלמי למדו משבת דאין חייב רק על בישול ברור כן בחימוץ בעינן חימוץ ברור יעוין שם.

ויש לומר דכי היכי דבשבת לא בעינן גיבול היכי דלאו בר גיבול הוא ונתינת מים זהו גיבולו כן בחמץ לא בעינן חימוץ גמור אלא במידי דבר חימוץ גמור הוא. אבל בעיסה שנלושה במי פירות עם מים דלא משכחת בה חימוץ גמור רק כל שהוא חייב אף על כל שהוא. וסברא זו מצינו בכמה מקומות בש"ס. עיין חולין (דף קל"ז.) במידי דלאו בר קצירה קיטוף הוא קצירה דידי' ותלישת שער בעז היא גיזתו: ז) והא דאמר ריש לקיש עיסה שנלושה בשמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת. ומסיק משום דמי פירות אין מחמיצין. היינו משום דמתחילה רצה לומר הטעם משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות. וכיון שאין יוצא בה ידי מצה משום דהוה לה מצה עשירה אין חייבין על חימוצה כרת. ואיתותב טעם זה מהמחהו וגמעו. וצריך להבין למה באמת לא דרשינן היקש זה. והרי נדרש לענין שאר מינים שאין יוצאין בהם ידי מצה משום שאין באין לידי חימוץ. ונקיש גם כן להיפך ואין היקש למחצה. אך זה אינו דהא בחלה דאינו חייב אלא חמשת המינים ויליף לה בש"ס פרק ר' ישמעאל מגזירה שוה דלחם לחם ממצה. ואלו עיסה שנלושה בשמן ודבש חייב בחלה אף שאינו יוצא בה ידי מצה. ועל כורחין משום שהקמח יוצא בה ידי מצה אם הי' נילוש במים שפיר חייב בחלה, והכי נמי חייב משום חמץ על קמח שבעיסה. ועל כן שפיר הטעם דמי פירות אין מחמיצין דאינו חימוץ גמור ואין לך לומר דבעיסה זו זהו חימוצה. שהרי עיסה זו כמו שהוא אין יוצא בה ידי מצה. ואיך יתחייב משום חמץ. רק צריך לומר משום הקמח בפני עצמו שיוצא בה ידי מצה אם נילוש במים. והרי הקמח אם נילוש במים. בא לידי חימוץ גמור. ואין חייב על חימוץ זה דמי פירות עם מים: ח) וכל זה ניחא בחמץ דפסח. אבל בחמץ דמנחות דחייב על המנחה בכללה. והרי בכללה עם השמן אינה באה לידי חימוץ גמור.

ושפיר חשיב אף חימוץ דמי פירות עם מים חימוץ לגבה. ודוקא במחמיץ שתי הלחם בתפוחים שגוף המנחה במים לבד ובאה לידי חימוץ גמור. על כן לא חשיב במחמץ בתפוחים: ט) ולפי זה נראה לי דבפסח מי פירות עם מים הוי חמץ גמור ללקות עליו דהא ריש לקיש אמר אין חייבין על חימוצה כרת. ולפי מה דסלקא אדעתן דמשום היקש מכל מקום לוקה. ונמצא דלענין שילקה הוה לי' כמו מנחות דמי פירות עם מים חמץ גמור. ואף שהצל"ח כתב דלמה דסלקא אדעתן משום היקש אין איסור כלל ויישב לשון הש"ס אין חייבין על חימוצה כרת. לפי עניות דעתי אין נכון. שהרי זומן של צבעים דמפרש הש"ס מיא דחיורא דצבעי בי' לכא. פרש"י מיא דחיורי מי סובין. אף דבסובין אין יוצאין ידי מצה כמו שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות חמץ ומצה הלכה ה'. ואין לומר משום דיוצאין בה עם תערובת קמח כשלא ניטלה מהקמח. דאם כן פת אורז יתחייב בחלה. דעם תערובת חטין יוצאין בה משום גרירה. ועל כורחך ר"ל רק לענין כרת אמר ההיקש. ממילא למסקנא גם כן להנ"ל לענין מלקות הוה לי' חמץ גמור: י) וכן נראה לי עוד שעוברין בבל יראה. דאין לומר מדמעטי' רחמנא מכרת על כורחך לאו חמץ גמור הוא. דאם כן מיא דסובין למה יעבור עוד כשהוא נוקשה כיון דאפילו לא הי' נוקשה לא הי' כי אם לאו. ממילא כשהוא נוקשה מנא לן לחייבו וכל שכן לפרש"י דמתניתין עוברין בבל יראה ובל ימצא דמוכח כן. ולפי זה יצא לנו הדין דמ"פ עם מים אוסר במשהו אפילו לדעת מהרי"ל. דחמיר מחמץ נוקשה ומחמץ משש שעות ולמעלה שהרי עוברין בבל יראה. ועיין בסמ"ג חמץ במשהו משום דעוברין בבל יראה: סימן שנא. לרב אחד א) אשר ישב קושיית הנודע ביהודה אהא דמי פירות עם מים הוי נוקשה ונוקשה דרבנן. מהא דמנחות לרבות מנחת נסכים לחימוץ. ומקשה מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין.

ומשני מנחת נסכים מגבלה במים וכשירה. הא מדאורייתא לא הוה חמץ כלל ותירץ כבוד תורתו על פי דברי מקור חיים דרוב מים ומיעוט מי פירות הוי חמץ גמור. משכחת לה שנתן מים יותר משמן: ב) הא בורכא. מדקאמר מגבלה במים והיא כשירה. אבל בלא מים ודאי כשירה. שמע מינה שבשמן לבד די ללוש. ואם יתנו מים עוד יותר יהי' בלילתה רכה גמור [במשנה קרי למנחת נסכים בלילתה רכה נגד מנחות הנקמצות. אבל בעצמה הוי בלילתה עבה] ולמה זה לשנות צורתה ליתן בה כל כך מים שלא לצורך כלל ולפי דבריו בשבת הי' מחוייבין ליתן בה מים כדי לעשותה בלילתה רכה ולא יחשב לישה. עי' שבת (דף קנ"ו.) ולמה לעשות מלאכה שלא לצורך. ואם תאמר משום דשבת הותרה בציבור כדאיתא בסוף טרף בקלפי. זה אינו אלא בתמידין ומוספין של שבת הואיל והכשירה דשבת בהם בכך. כמפורש ברש"י כריתות י"ד בסוף הסוגיא. דתמידי שבת חשיב הכשירה של שבת בכך. אבל מוספי יו"ט שקרבין בשבת דלא חשיבי הכשירה דשבת בכך. כמפורש בסוגיא שם הוי דיחוי. וזה כוונת רש"י עירובין (דף ק"ב) ד"ה הלכה כר' יהודא וז"ל ומלאכה דאורייתא לא הותרה במקדש חוץ מהקרבת תמידין ומוספין וקרבנות ציבור שדוחין את השבת עכ"ל. ולכאורה תמוה דאטו תמידין ומוספין לאו קרבנות ציבור נינהו. והי' לו לומר בקיצור חוץ מקרבנות ציבור שדוחין את השבת. אך כוונתו לא "הותרה" במקדש חוץ מתמידין ומוספין שהותרו בשבת. וקרבנות ציבור היינו מוספי יו"ט שחל בשבת שדוחין את השבת. ואם כן אם אפשר בלא לישה על ידי הוספת מים. למה יהי' מותר בלא מים. ובלאו הכי אין לומר כלל שיתנו משקה כפלים מהצורך: ג) ומה שכתב עוד שזה כוונת התוס' (דף נ"ח) שמפרשים נתחמץ מחמת דבר אחר בשמרי יין. ולא דמי לעיסה שנלושה ביין ושמן ודבש. משום שנלושה במים ויש בה רוב מים. ליתא.

דאם כן החמיץ מחמת המים לא מחמת השמרים. ועוד בחנם כתבו התוס' בשמרים. שאף אם הי' יין ושמן ודבש הדין כן. וטפי הי' להתוס' לומר במי פירות שכולל הכל. אך באמת כוונת התוס' דשמרי יין מחמיצין ולא דחשיב כמו מים. דהא ודאי ליתא. והטעם יבואר לפנינו בעז"ה: ד) והנה הגהות אשר"י פרק ב' דעבודה זרה. הובא בחק יעקב סי' תס"ב. כתב וזה לשונו התיר ר' אפרים אפי' פת שנתחמץ בשמרים של יין נסך אף על פי שיש בשמרים טעם יין. הואיל ואין בעיסה טעם יין. ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דהא מי פירות אין מחמיצין עכ"ל הגהות אשר"י. וכתב עלה החק יעקב וזה לשונו והנה לכאורה יש ללמוד מדבריו דעיסה שנילושה בשמרי יין לא נקרא מי פירות רק דינם כמים שמחמיצין. אבל באמת דבריו תמוהים דלמה לא נקראים מי פירות והלא מפירות ענבים קאתי עד כאן לשון הח"י: ה) ומעלתו כתב על דברי החק יעקב שבמחכ"ת דבריו תמוהים דכוונת הגהות אשר"י דהחימוץ מחמת השמרים בעצם. ובפשוט נראה דלש בשמרי יין לא עדיף מכל מי פירות. איני יודע מה הוא סח. ופשט דבריו שהעיסה נתחמצה רק שמרגישין טעם חמץ של השמרים. וזה אינו כלל. שהרי לשונו ומה שנתחמצה לא מחמת היין רק מחמת השמרים. מבואר שהעיסה נתחמצה מחמת השמרים. ויותר מפורש להדיא באור זרוע עצמו שזכינו לו בזמנינו זה לשונו בסי' קפ"ג תוך הדיבור תדע שהשמרים בלא יין מחמיצין. כגון שמרים יבשים. אף שאין בהם טעם יין אפילו הכי מחמיצין אבל יין בלא שמרים אין מחמיצין כלל. הנה מפורש שהשמרים מחמיצין העיסה. ולא שנרגש הטעם שמרים עצמם דאין זה לשון מחמיצין כלל. עוד שם אף אם תאמר השמרים והיין מחמיצין ביחד. אף על פי כן העיסה מותרת והביא הא דזה וזה גורם והיינו שמחמיץ את העיסה: ו) אך מה שהוקשה להחק יעקב הא מי פירות הוא.

נראה לי ליישב דהנה המג"א סי' תס"ב בשם ש"ג תפוחים ורמונים משקה היוצא מהן מחמיצין שכל משקה חמץ מחמיץ. והנה המג"א השיג עליו בעיקר הדין מגמ' אך על הטעם של הש"ג משום שמשקה החמץ מחמיץ. על זה לא השיג כלל. והנראה לי בסתירת הטעם על פי מה שכתב רדב"ז הובא דבריו בספרי אגלי טל מלאכת אופה ס"ק ט"ז אות ב' ולעיל סי' שמ"ח כי המצה הוא מאכל חשוב מן החמץ שהוא במעלתו כמו שבראו ה' וחמץ מלשון גזל כי נגזל ממנו מעלתו. והוא קצת קלקול העיסה. אך משום שהוא קצת מקולקל הוא קל העיכול עד כאן לשונו הצריך לענינינו. ואם כן תפוח ורמון אף שהם חמוצין אין להם ענין לחמץ בפסח דתפוח לא הוי קלקול ואדרבא זה צורת הפרי. ועל כן בתוספתא מאימתי קרי שאור משיפסל לכלב. הנה דמחמת קילקולו לגמרי שאינו ראוי אפי' לכלב. מיוחד לחמץ אחרים. ועל כן שמרים שאינם ראוים כלל. הם מחמצין אחרים מעין שאור. אך מפני שהשאור הי' תחלה משובח ונתקלקל. דומה לחמץ שהי' תחילה מצה ושמרים בעצמותם מעולם לא הי' ראויים רק שהי' בתוך היין על כן צריך קרא: ז) ועל פי מה שכתבתי הי' מקום ליישב קושיית התוס' (דף ל"ה:) בחומץ האדומי דשדי בי' שערי הא מי פירות אין מחמיצין. ואפי' נותנין מים גם כן הא מי פירות עם מים אינו רק חמץ נוקשה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דחומץ שהוא קלקול היין וודאי הוא מחמיץ מחמת קלקולו. ומה דאמר בירושלמי וכולן על ידי מוי. היינו דבלא שמו מים דהשתא השעורין אינם חמץ כלל אי אפשר שיעשו את היין חומץ. אך כשיש מים ונעשה על כל פנים חמץ נוקשה. שפיר גורם שהיין יעשה חומץ. ושוב החומץ מחמיץ את השעורין מחמת קלקולו. ח) ואפשר דהתוספות שלא תירצו כן משום דלא מסתבר שנוקשה יחמיץ היטב את היין ולעולם מודים התוספות דחמץ גמור מחמיץ בעיסה חמץ גמור.

אך ברא"ש פרק אלו עוברין סי' א' משמע שגם חומץ אינו מחמיץ בלא מים. וצריך עיון בזה לחלק בין שמרים לחומץ: סימן שנב. לרב אחד. ע"דצגרגרין שבולת שועל שנמצא בתוך חביות מים והשליכום ולא נודע אם נתבקעו או נתרככו גם אינו ידוע מתי נפלו אם נשרו מעת לעת: א) נראה לי פשוט שמותר. שהרי בנמצא חטה שאינה בקועה אלא שנתרככה בעיסה אוסרין שאר המצות שלקחו מעיסה טרם נמצא החטה באכילה. ולא שרינן מספק ספיקא באכילה וכתבו הטעם משום דהאי ספק שמא אינה ראוי' להתבקע הוא מחמת חסרון ידיעה כן כתב הט"ז והמ"א והרב בשלחן ערוך. הנה דמצרפינן הספק שמא נפל עתה להספק. ואם כן בנידן דידן שהשליכו הגרגרין ולא נודע מה הי' להם שפיר הוי ספק ספיקא: ב) ועוד דאף אם תמצא לומר דכיון שמחזיקין מזמן לזמן משום חזקה דהשתא חשבי' לודאי שתחילה נפל הנה יש לגרגרין חזקת שאינם חמוצים דבשעה שנפלה למים בודאי מחזקי' שאינם חמוצים. שהרי בשעת הדחק לוקחין קמח מן השוק ולא חיישי' שהחטין הי' חמוצים. נמצא הי' לגרגרין חזקה במקום שנמצאו שכשירים הי'. ואי אזלת בתר חזקה דהשתא שתחילה נפלי ניזיל נמי בתר חזקה דמעיקרא שלא נתחמצו הגרגרין: ג) אך אפי' הי' נמצאין הש"ש נתרככים. יש להתיר מכח ס"ס שהרי הרי"ף והרמב"ם כתבו דבאינם נבקעים הוי ספק אי כמר עוקבא או כשמואל. אך המרדכי אוסר משום דבר שיש לו מתירין. אך מכל מקום ספק הוי ומצרפין לספק ספיקא. ואף שבחטה שנמצאת בעיסה אוסרין המצות אף בנתרככה לבד. היינו משום שהרי"ו כתב משום הר' מקוצי דבחטין אפי' לא נתבקעו כנתבקעו. כיון דאית להו ציריא. וכתב רי"ו לפי שיטתו לעולם אסור והיינו בחטין וחסר תיבה אחת ברי"ו והוא טעות דמוכח עי"ש. ומכל מקום בש"ש פשוט שמצרפין הספק שמא כשמואל לס"ס ולפי מה שמוכח מט"ז ומג"א דמצרפין הספק שמא עכשיו נפל לספק.

מותר משום ס"ס. אך בנידון דידן פשוט להתיר כביעותא בכותחא, ועוד דבתרומות פ"י מ"ב שעורים במים הוה נטל"פ. ולדעת רוב הפוסקים נותן טעם לפגם מותר בפסח ונהי דמחמירין כדעת רשב"א דאסור בפסח. מכל מקום יש צירוף גדול להתיר. ובנידון דידן בלאו הכי מותר ומותר ואין בית מיחוש: נאום הק' אברהם. סימן שנג. שלום להרב החריף וכו' מו"ה מאיר נ"י אבדק"ק ראדזיעווע. א) דבר היין אשר נתנו בו ח"י פראצענט שפריט ולא נכלל בשטר מכירה. ושאלתו אם מותר בהנאה על ידי השלכת הנאה לים המלח. לפי דברי אחרונים כן הוא ושפריט ביין לא דמי למעמיד: ב) אך דבריהם צל"ע. איך אפשר להתיר לאחר הפסח ע"י השלכה כיון שנתערב קודם הפסח. ובפסח עצמו לא הי' מועיל השלכה והי' צריך לבער הכל אם כן אם נתיר לו בזה. לאחר הפסח יהנו לו מעשיו הרעים כמה שכתב הרמב"ם. ובנתערב לאחר הפסח דמותר ניחא שלא ישהה לשם כן. שהרי אם עירב בידים אסור באמת. ובמקור הדין בהגמי"י סוף ה' חמץ ומצה הוא בחיטין בחיטין. ובזה פסק המג"א כיון שמן התורה בטל לא קנסוהו לאחר הפסח. ואין הקנס רק מחמת שעבר כשהי' בעין שנתערב בפסח. וע"כ כשמשליך הנאה לים המלח לא הרויח במה שהשהה בעין: ג) ועוד שדעת הגמי"י שם שגם בפסח מהני השלכת הנאה דסבירא לי' שאר איסורים דומים לסתם יינם. אבל לדידן דקיימא לן בפסח לא מהני השלכה. למה יועיל אחר כך. ובאמת ברמ"א אינו מפורש שנתערב קודם הפסח ודברי האחרונים צל"ע ואיני אומר בזה לא איסור ולא היתר: ד) הבתים משכירין כמו שהוא נוסח הרב ז"ל מלאדי. אשר נאמר לו בשמי לקנות החדרים מהבעה"ב ולא החמץ ולסמוך בקנין אגב על המק"ח דחצר של שליח ומטלטלין של משלח מהני לקנין אגב. לעניות דעתי אין ראייתו ברורה משדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים.

דשאני התם דאפטרופוס זוכה עבור היתומים ויתומים מאפטרופוס זכו שכן דעת ר"ת במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. מכל מקום אסור להוליכן רק כרגלי הממלא דעשו הזוכה לחבירו כזוכה לעצמו וחוזר ומזכה לחבירו כן פי' הר"ן פרק קמא דבבא מציעא רק באותם שאין להם קרקע הייתי סומך באגב על קרקע שלו: דברי הדו"ש הק' אברהם סימן שנד. לרב אחד א) ע"ד אחד שכתב למוכר יינות לשלוח לו יין על חג הפסח ושלח לו יין מוכשר על חג הפסח. אך הכלים הי' מיינות שאין מוכרים על חה"פ. היינו שנותנים בתוכם שפריט כנודע. ולא נודע אם הי' בשגגה. או בפשיעות המוכר. או בפשיעות הפועלים. והמוכר מוחזק לאיש כשר. והוא בעצמו כתב לו זה אחר זמן רב. יש בזה חשש איסור למהדרין מן המהדרין לא: ב) תשובה. הנה הדבר פשוט דלפי המדומע יש הרבה פעמים ששים ביין המוכשר עחה"פ נגד חלק השפריט שיש ביין הנבלע בכלים ואין לחוש לומר בזה חנ"נ אפי' לדעת הרמב"ן דחמץ שמו עליו כמ"ש המג"א סי' תמ"ז ס"ק ל"ח. ועוד דפסק הרמ"א יו"ד סי' צ"ב דבשאר איסורין לא אמרי' חנ"נ בלח בלח במקום הפסד מרובה. וט"ז בשם רש"ל דבלח בלח שאינו דרך בישול לא אמרי' חתיכה נעשית נבילה אפי' בלא הפסד מרובה יע"ש. ועוד כמה פוסקים דאין צריך ס' רק נגד קליפת הכלי. ואם כן יש ששים ביין כשר אפי' נגד כל יין הנבלע. וכיון שנתבטל קודם הפסח שוב אינו חוזר וניעור. ולא מבעיא למה שכתב הרמ"א סימן תמ"ז סעיף ד' שנוהגין כסברא הראשונה שכתב המחבר דלח בלח אינו חוזר וניעור. וכן הלכה פסוקה ברמ"א סימן תמ"ג סעיף ג' וכן המנהג פשוט בכל ישראל. אלא אפילו ליש חולקין שכתב המחבר. היינו בגוף חמץ שנתערב. אבל לא בטעם בעלמא כמו שכתב המגן אברהם שם סק"ז. וכל שכן בטעם הנפלט מכלי דהוי נותן טעם בר נותן טעם דאינו חוזר וניעור ג) וכל זה אם נעשה הדבר בשגגה.

אבל אם הי' במזיד דמבואר בסימן קכ"ב דאסור להשתמש בכלי איסור אף שיש ששים. משום דהוה מבטל איסור לכתחילה. ובחמץ קודם הפסח דעת הר"ן בתשו' והטורי זהב סימן תרכ"ו סק"ב ובסימן תמ"ז סק"ה וס"ק י"ח דלית בי' משום מבטל איסור. אך מדברי הטור סימן תנ"ג שכתב שאם לא ביררו החטין מדגן שצמח אין בכך כלום ולא חשיב מבטל איסור כיון שאין כוונתו לבטל. ופשוט דמיירי קודם הפסח. דבפסח אינו בטל. הרי דסבירא ליה לטור דגם קודם הפסח אסור לבטל. מכל מקום יש לומר דקודם שלשים יום גם הטור מודה דמותר לבטל. כנ"ל להלכה ולא למעשה: ד) וכל זה לכתחילה. אבל בדיעבד נראה פשוט דאף אם תמצא לומר דהי' אסור לכתחילה מכל מקום בדיעבד אין לאסור להקונה. דהנה הבית יוסף כתב בסימן צ"ט ביורה דעה שני טעמים בדין שאסור למי שנתבטל בשבילו. הא' דקנסינן למבטל. הב' שאם נתיר למי שנתבטל בשבילו. שמא יאמר לגוי או לעבד שיבטל בשבילו. והנה הרש"ל והטורי זהב ופ"ת מתירים כל שלא ידע מי שנתבטל בשבילו. אך הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הוכיח מתשו' ריב"ש דאין חילוק וכנ"ל. דלא מבעיא לטעם ראשון דקנסי' למבטל שלא יעשה רצונו דאין חילוק. ואפילו לטעם שני. דומה להא דתנן במס' מכשירין ובשבת בגוי שנעשה מלאכה בשביל ישראל דאסור לישראל ליהנות ממנה. ואף שלא ידע ישראל כלל בשעה שעשה הגוי המלאכה. ושם גם כן הט ם שמא יאמר לו כמו שכתבו התוספות בפרק אין צדין: ה) אך במה שכתב הפ"ת דבמידי דלא ניחא לי' למי שנתבטל בשבילו. הדבר פשוט להתיר ואין אדם בעולם שיאסר בזה. נראה שזה ברור לטעם שני שבבית יוסף שמא יאמר לו. וכן בנידון דידן בודאי לא ניחא לי' לקונה שישלח לו בכלים האלו שאם לא הי' שולח בכלים אלו הי' שולח בכלים כשרים. ויותר ממה שהקונה חפץ לקנות המוכר חפץ למכור ולא שייך לחוש שמא יאמר לו.