שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 116

על כן צריך קרא בפני עצמו לחמץ. רק בפת חמץ שעיפשה כיון שהי' אוכל מתחילה לא פקע שם אוכל מינה. משום שראוי ליחדה לחמץ אחרים. וכהאי גוונא איתא בשבת (דף נ"ח) בזוג וענבל שניטל הענבל עדיין חשיב כלי משום שראוי להקישו על גבי חרס או לגמע בו מים לתינוק. ואף שלא יחדה להכי. מכל מקום לא פקע מינה תורת כלי עיין שם בתוספות. והכא נמי אף שלא יחדה לחמע בה לא פקע תורת אוכל שהי' עליו תחילה: ז) ובזה יתיישב הא דקשה טובא על הר"ן דכיון שראוי לשוחקה אפילו נפסלה מאכילת כלב נמי. שהרי שאור חייב אפילו נפסלה מאכילת כלב. כדתניא בתוספתא הובא בהגהת מיימוני מאימתי קרוי שאור משיפסל לכלב. ובלא זה צריך להבין מה שייכות שני הטעמים יחד. וממה נפשך אם בראוי לחמע תליא מילתא למה לי ראוי לכלב. ואם בראוי לכלב תליא. למה לי ראוי לחמע: ח) והנראה לי בזה דהנה במסכת ביצה (דף ז':) מקשה לבית שמאי דאמר שאור בכזית וחמץ בככותבת מר' זירא דאמר פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ לומר לך זהו שאור זהו חמץ. [ופרש"י פתח בשאור שאור לא ימצא בבתיכם ומסיים בחמץ כל אוכל מחמצת] ומשני לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי כי פליגי לענין ביעור. בית שמאי סברי וכו' עיין שם. והנה מבואר דלענין אכילה אין כאן לאו וכרת מפורש בשאור. ומכל מקום חייב עליו משום דהיינו חמץ נמצא הכל דבר אחד. אבל לענין בל יראה דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור כל אחד דבר בפני עצמו. עד שבלחם משנה פרק א' מהלכות חמץ ומצה הקשה למה לא חשבם במנין המצוות בשני לאוין עיין שם. ומכל מקום אפילו יבא במנין בלאו אחד שני דברים המה. וכן העשה דתשביתו הגם שנאמרה רק בשאור כתוב קרא אחרינא לא תשחט על חמץ דדרשינן זמן שחיטה קאמר רחמנא. ובירושלמי פרק תמיד נשחט לבית שמאי בשוחט על חמץ צריך כותבת.

מוכח דלענין העשה גם כן מחולקים. והוא הדין לבית הלל הם שני דברים על כל פנים. שהרי הלאו דלא תשחט משום עשה דתשביתו. ונפקא מינה אם עיסה ממוצעת בין חמץ לשאור כלומר ברי' בפני עצמו יתחייב על אכילתו. ולא בבל יראה. והרי בשלמים דכתיב אם זכר אם נקבה אנדרוגינוס ברי' בפני עצמו פסול דאינו לא זכר לא נקבה. וכן בירושה כתב הרשב"ם בבבא בתרא דאנדרוגינוס יורש רק מדכתיב עיין עליו ואין יורש ממה נפשך. והכא נמי אין עובר בבל יראה דאינו לא חמץ ולא שאור: ט) והנה בנבילה שנפסלה מאכילת אדם קיימא לן דמטמאה ופטור על אכילתו. ולענין ביעור דעת הר"ן פסחים הנ"ל דכשם שאין עובר על אכילתו כך אין חייב לבער [רק משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות] אף דלכאורה דמי לטומאה. צריך לומר כיון דנפק מכלל חמץ לענין אכילה אי אפשר שיעבור בבל יראה כמו שכתב הרמב"ן דאין לך דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. ממילא כיון שמותר באכילה אי אפשר שחייב בהשבתה. וכן בכלי מקדש שטעונין מריקה ושטיפה דכתב הר"ן דאף שאינו בן יומא ונותן טעם לפגם. מכל מקום הבליעה בעודה בכלי לא נפסלה. ומריקה ושטיפה במקום שריפה עיין שם. מכלל דאם הי' הבליעה נפסלה מאכילת גר לא הי' צריך ביעור והוא מטעם הנ"ל: י) ובזה נבא לביאור הענין. דודאי בשאור גמור אין נפקא מינה בין ראוי לאכילת כלב או אינו ראוי כיון דחזי למלאכתו לחמע בו. רק בפת שעיפשה דמשום חמץ לחוד לא דאין ראוי לאכילה. וגם לא משום דראוי לחמע משום שאור. דאין מיוחד לחמע. אלא דארכבי' אתרי ריכשי אחמץ ואשאור דכיון דראוי' לחמע לא בטל תורת אוכל שהי' עליו מתחילה. וכיון דלא מחייב משום חמץ לחוד כמו בשאור גמור דלא מחייב משום חמץ שהי' תחילה ראוי לאכילה. ולא משום שאור שהרי אין מיוחד לחמע רק דארכבי' אתרי ריכשי.

אם כן לא מחויב על ביעורו כמו בברי' בפני עצמו. על כן בעינן דוקא ראוי לכלב דחייב לבער כמו לענין טומאה. ושוב אין לומר דאין דבר שטעון השבתה ומותר באכילה. דליתא. דלענין אכילה שפיר מחויב משום דראוי לחמע. דלענין אכילה הכל אחד דאין לאו מיוחד באכילה אשאור וכנ"ל: יא) וראיתי להרב המגיד פרק א' מחמץ ומצה על מה שכתב הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא. וכתב הראב"ד הני מילי לשיעוריהן אבל כו' יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער והשאור אפילו נפסל מאכילת כלב חייב לבער משום שראוי לשוחקה לחמע בה כמה עיסות. וברייתא דפת שעיפשה חייב לבער משום שראוי לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות בפת שאור הוא. וכתב עלה הרב המגיד ואין דעת רבינו לחלק ביניהם עיין שם שהביא ראי' מהגמרא והרי"ף דברייתא דפת שעיפשה בחמץ ולא בשאור. ולפי עניות דעתי אף דקושטא דברייתא דפת שעיפשה בחמץ. מכל מקום מה שכתב שאין דעת הרמב"ם לחלק ביניהם אין נראה כלל לדחות תוספתא שהביא הגהת מיי' דשאור קרוי משיפסל מאכילת כלב מהלכה. ואף שחמץ גם כן ראוי לחמע ואף על פי כן אם נפסל מאכילת כלב אינו חייב לבער. כבר כתבנו לחלק ביניהם בטוב טעם. ואין ראי' כלל ממה שכתב הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור אחד הוא שדחה התוספתא מהלכה. שהרי הסמ"ג כתב גם כן כלשון הרמב"ם וכתב גם כן התוספתא: יב) עוד ראי' למה שכתבתי מדלא ביאר הרמב"ם בפרק ד' דפת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב מותר בהנאה רק כתב שמותר לשהותו והשמיט מימרא דרבא ריש כל שעה חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו [ופירשוהו הפוסקים בנפסל מאכילת כלב]. אלא ודאי שהרמב"ם סובר דבאמת אסור בהנאה משום שראוי לחמע. דלענין אכילה שאור וחמץ אחד הוא כנ"ל באריכות. וממילא אסור בהנאה.

ועל כן פירש מימרא דרבא שמותר בהנאה לאחר הפסח. ועל כן לא הוצרך הרמב"ם לבאר זה כיון שפוסק דחמץ לאחר הפסח אסור רק משום קנס. וכאן פסק שמותר לשהותו. ממילא מוכח שמותר לאחר הפסח [גם יש לפרש מימרא דרבא לדעת הרי"ף. ובעל המאור והרמב"ן ובעל העיטור והראב"ד והסמ"ג דקיימא לן כר' שמעון גם בלפני זמנו יש לפרש לאחר זמנו עד הלילה דהאיסור רק משום העשה דתשביתו. וכיון שמותר לשהותו ממילא מותר בהנאתו]: יג) שוב ראיתי להרמב"ם בפי' המשניות שפירש הא דחרכו מותר בהנאתו לאחר הפסח. הרי מפורש שדעתו שבפסח עצמו אסור בהנאה אמרתי שישו בני מעי שישו שזה ראי' ברורה לכל דבריי. ובלא זה אין טעם לחלק בין שהי' להנאה. ואמנם שדעת הרא"ש נראה שאף בפסח עצמו מותר בהנאה. ואפשר דכשנחרך כל כך עד שאינו ראוי לאכילת כלב אינו ראוי אף לחמע. אבל פת שעיפשה עד שנפסל מאכילת כלב לדעתי הדבר ברור דאין מותר אלא בשהי' אבל בהנאה אסור: יד) והנה מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה בשאור. נראה לי דבהא פליגי אם חמץ שאסרה תורה הוא דוקא בחימוץ המכשירו לאכילה. כמו בישול בשר בחלב כל שאחרים אוכלין אותו מחמת בישולו. וכן בישול דשבת כמאכל בן דרוסאי. או דכל חימוץ אסרה תורה. דר"י סבירא לי' דלא אסרה תורה אלא דוקא חימוץ המכשירו לאכילה. ועל כן סבירא לי' לר' יהודה דשאור שלא החמיץ כל צורכו ולא ניתקן היטב אף שניתקן קצת. [שהרי בש"ס מנחות (דף נ"ד.) מבואר דתפוח של תרומה שעשתה לעיסה חמץ נוקשה אוסרתו. וכן הוא מסברא כמו חימוץ גמור משבית לגמרי חימוץ קצת מתקן קצת] [הג"ה מש"ס מנחות אין ראי' כל כך שמשביח קצת. שהרי מבואר בירושלמי דנותן טעם לא לשבח ולא לפגם אסור] האוכלו פטור. ובזה מסופק הש"ס בחולין (דף כ"ג:) אם ספיקא הוא אם תיקון קצת הזה חשיב תיקון והוי חמץ גמור. או דלמא ברי' הוא.

וכל זה בשיאור שנתקן קצת. וכן במי בצים עם מים שאין חמץ גמור אין חייבין על חימוצו כרת אבל אסור משום ברי' או ספיקא. אבל נוקשה שאין החימוץ מתקנו כלל. לר' יהודה מותר מן התורה. ואפשר אף מדרבנן. ור' מאיר סובר דאף חמץ שאינו מכשירו לאכילה בלאו. על כן שיאור גם כן מקרי חמץ ללקות עליו כיון שהשיאור אוכל גמור הוא טפי ממצה. ואף שהחימוץ אינו מכשירו לאכילה לא איכפת לן בזה דרק לחייב כרת בעינן חימוץ המכשירו לאכילה דוקא: טו) והיינו דקאמר הש"ס מאן תנא דנוקשה בעיני' פי' דשלשה מיני אומנות הא אינם ראויים לאכילה. ואף שראויים לחמע הלא אינם מיוחדים לחמע שהם מיני אומנות. ועל כורחין הטעם דמכל מקום לא פקע שם אוכל שהי' עליהם מתחילה כיון שראוי לייחדם לחמע. וכנ"ל בפי' דברי הר"ן. ואם כן הוי חימוץ שאין מתקנו לאכילה כלל. דאי אפשר לומר שנעשה אוכל יותר בחימוצו. שהרי עכשיו אינו אוכל רק שלא פקע שם אוכל שהי' עליהם מתחילה. אבל אי אפשר שיעשה עכשיו אוכל יותר ודו"ק היטב. ועל כן לר' יהודה השלשת מיני אומנות אין בהם איסור כלל מן התורה רק באכילה משום דאחשבי' כמו שכתב הרא"ש באלמורי. ומדברי הפוסקים משמע דאף בהנאה אסור מדרבנן. ועל כן כתב הטור דמותר לשהותו. ועדיף משאור דישרף אף לר' יהודה. דנוקשה מותר מן התורה. ומשום דהתם הוי תיקון קצת. על כן הוי ברי' או ספיקא. אבל נוקשה אין החימוץ מתקנו כלל. והש"ס הוכיח מר' מאיר דעל כורחך לא סבירא לי' דלוקה משום דחשיב תיקון גמור דאם כן כרת נמי לחייב. וגם אין לומר דלר' מאיר חשוב ברי' ואתרבי מכל כמו כל חלב אתרבי חלב כוי דברי' הוא ביומא (דף ע"ד:) דאינו דומה דהתם מכל מקום חלב הוא. אבל הכא אם אינו קרוי חמץ איך אתרבי מכל מחמצת. אלא דסבירא לי' לר' מאיר דלענין לאו אינו בעי חימוץ שמתקן לאכילה:

טז) מעתה שפיר הוכיחו הפוסקים ממתני' דשיאור ישרף והאוכלו פטור דנוקשה בעיני' ולא כלום. ואף הם סבירא להו דטעמא דמתני' משום ברי' או ספיקא. רק דהא גופי' הטעם דלא הוה חמץ ברור. משום דאין מכשירו לאכילה כנ"ל: יז) [במה שהעלה הטור דאיסור דרבנן מותר לשהותו. והר"ן כתב דאסור. וראייתו מהא דשאור ישרף. וכתבתי לדחות משום דהוי תיקון קצת. שהרי תפוח של תרומה אוסרו כנ"ל. ואפי' נאמר דלא הוי לא לשבח ולא לפגם יחשוב טעם נרגש לאסור כמו כן יש לומר גבי חמץ ודו"ק. וליישב דברי הר"ן נראה משום דהש"ס בחולין (דף כ"ג:) מסופק אם ברי' הוא. ואי הכי אין אסור בהנאה מן התורה כיון דלאו חמץ הוא. וכעין שכתבו התוספות יומא (דף ע"ד:) דאי כוי ברי' ואינו לא חי' ולא בהמה פשיטא דלאו בר כסוי הוא. ומשיאור דאין בו איסור הנאה מן התורה רק מדרבנן ואף על פי כן אסור להשהותו נשמע דכל איסור דרבנן בחמץ אסור להשהותו. ומכל מקום לדעת הטור יש לדחות דעל כל פנים אסור באכילה מן התורה מלאו הבא מכלל עשה דשבעת ימים מצות תאכלו. וכיון דנפקא מכלל מצה אסור. ונהי דבהנאה מותר מן התורה. דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא לאו הבאה מכלל עשה כדמוכח ריש כל שעה דקאמר אותו אתה משליך כו' ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה ופרש"י משום דאין מפורש לאו באכילתן. מכל מקום מאחר שאסור באכילה מן התורה משום לאו הבאה מכלל עשה. שוב נזרינן דילמא אתי למיכל מיני'. ועל כן אין ראי' משיאור לאיסורי דרבנן. ומכל מקום נראה לי ראי' מהא דמלוגמא שנסרחה דמשמע מהרי"ף שלא הביא הירושלמי דמחלק בין נסרחה ולבסוף נתחמצה. דאפילו נסרחה תחילה כל זמן שלא נפסלה מאכילת כלב חייב לבער. וזה ממש דין נוקשה דמשנתינו]: יח) עוד ראי' לפירושי בחמץ נוקשה דהטעם משום דלא מקרי חמץ כלל.

שהרי כתב הרא"ש בהא דחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו יש שרוצים לומר לאו דוקא דהוא הדין נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאף על פי דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מכל מקום כיון דאיהו קאכיל לי' אסור וכן כתב הרב הברצלוני ז"ל וזה לשונו והני מילי דמותר בהנאה אבל באכילה לא ומהאי טעמא אסור כותח הבבלי כי אכיל לי' עד כאן לשונו. פי' דבגמרא אמרינן דאי משרף ואכיל בעיני' בטלה דעתו. ור' אליעזר אוסר ומחייב. והכסף משנה לדעת הרמב"ם שפוסק בהא כר' אליעזר. ואפילו רבנן לא פליגי אלא לחיוב אבל לאיסור מודים. ומזה הוכיח הברצלוני כיון דגלי קרא דבחמץ לא אמרינן בטלה דעתו. הוא הדין בחמץ שנפסל מאכילת כלב. וקשה דהא בסוגיא דאלו עוברין ור' יהודה מאי טעמא לא אמר כר' נחמן. אמר לך עד כאן לא קאמר ר' אליעזר אלא בחמץ על ידי תערובת אבל נוקשה בעיני' לא אמר ואי נוקשה הוא חמץ גמור אלא שאינו ראוי לאכילה. והא איהו קאכיל לי' ור' אליעזר הא מחייב במשרף ואכיל לי'. ומינה יליף הברצלוני אפילו נפסל מאכילת כלב. כל שכן נוקשה דנפסל רק מאכילת אדם. אבל לפי מה שכתבתי ניחא דדוקא בחמץ שנפסל מאכילה דחמץ הוא וכל ההיתר משום דלאו אכילה הוא. וכמו שכתב הר"ן בפרק השוכר את הפועל בטעם נבילה שאינה ראוי' לגר משום דלא מתהני מאיסור. על כן כיון דאיהו קאכיל לה אכילה הוא לגבי'. אבל בחמץ נוקשה ההיתר דלא מקרי חמץ כיון שאינו חימוץ המכשירו לאכילה. ואי אפשר שעל ידי שאוכל הוא לגבי' יחול שם חמץ על החפץ. ואי אפשר דלגבי האי יחשב מצה ולגבי האי חמץ [הג"ה צריך עיון בזה בחולין (דף ק"ב:) זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו עיין שם] ועיין בפרק המגרש האסור אסור לכל המותר המותר לכל כנ"ל לדעת הברצלוני:

יט) ואכתי פש גבן לברורי הא דחייב רחמנא בשאור מלקות וכרת על אכילתו אף דאינו ראוי לאכילה. משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות. הא מכל מקום שלא כדרך אכילתן אכיל לי'. שהרי הרמב"ם אומר כן פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות זה לשונו כל האוכלין אסורין אינו חייב עד שיאכל אותם דרך הנאה כיצד הרי וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהבאיש ונפסד מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם כן בשאור נמי שנפסד מאכילת אדם הוי שלא כדרך אכילתו וכן פת שיעשה: כ) ונראה לי דבשאור כיון שאין לו דרך אכילה אחר זה דרך אכילתו אף שאין דרך לאוכלו כלל. והא דכתב הרמב"ם דנפסד מאוכל אדם פטור משום שלא כדרך אכילתו. דהנה בעבודה זרה (דף ס"ח.) פליגי ר' מאיר ור' שמעון דר' שמעון סבירא לי' נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה. ור' מאיר מוקי לה לסרוחה מעיקרא דוקא. וצריך לומר שהרמב"ם פוסק כר' מאיר וכן כתב הנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן כ"ו. על כן הי' חייב לולי שהוא שלא כדרך אכילתו. ועל כן שפיר חשיב שלא כדרך אכילתן שהרי כמו שהוא עכשיו אינה ראוי' לנר. ואי אפשר לחול עלי' שם איסור שהרי אם הי' כך מתחילה הי' מותר אפילו לר' מאיר דסרוחה מעיקרא מותר. רק שמתחילה כשהי' ראוי' חל עלי' האיסור ושוב לא פקע. והרי אז הי' לה דרך אכילה ולא חל האיסור לאוכלה אף כשהבאיש דאי היתה אכילתה כך [היינו אחר ההבאיש] שלא כדרך אכילתה אבל בשאור דאף עכשיו חשובה אוכל משום שמחמיץ אחרים וכן פת שעיפשה שלא פקע שם אוכל מינה משום שראוי לחמע ואף עכשיו חל עלי' איסור חמץ ואפילו נסרחה ולבסוף נתחמצה כל שלא נפסל מאכילת כלב. ועכשיו אין דרך אחר לאוכלו ושפיר חשיב דרך אכילה:

אחר כל זה ראיתי להפרי מגדים בפתיחתו להלכות פסח שעמד בכמה דברים ונדחק מאד ובקצת דברים דברי תורה וקצת הניח בצריך עיון ולפי מה שכתבתי מיושב הכל בעזר השם והמבין יבין: סימן שנ. א) בשאלות ותשובות נודע ביהודה סימן כ"ב נשאל בחטה שנמצאת בחרעמזיל מי פירות עם מים אם בטל בששים למה דקיימא לן מי פירות עם מים הוא נוקשה ופסק המגן אברהם נוקשה בטל בששים הואיל ורק דרבנן. והשיב הנודע ביהודה דאי מי פירות עם מים הוי נוקשה על כרחך נוקשה מן התורה מדר' עקיבא מרבה מנחת נסכים לחימוץ ומקשה במנחות (דף נ"ז:) מי פירות הוא ומשני מגבלה במים וכשירה. ואם כן הוי מי פירות עם מים וקיימא לן כר' עקיבא מחבירו עד כאן דבריו. ובספר מקור חיים סימן תס"ב השיג עליו דבמנחות לא אמר אלא דשיאור דר' יהודה לר' יהודה לא הוי חמץ לענין מנחות משום דברי' הוא או ספיקא כדאיתא בחולין. אבל נוקשה אינו תלוי מנחות בפסח דשאני מנחות דרבי קרא דאין ללמוד הרבוי במנחות מרבוי דחמץ. ועוד דבפסח איכא לאוקמי הרבוי בתערובת דחמיר מנוקשה. ואין להקשות להש"ס בחולין (דף כ"ג:) דלר' יהודה ברי' או ספיקא דילמא לר' יהודה נוקשה לית לי' ושיאור נוקשה. זה אינו דעל כורחין צריך לומר דר' יהודה דקאמר שיאור ישרף היינו מדאורייתא דהא התוספות בדיבור המתחיל או שיאור דר' מאיר לר' יהודה מצה הוא הקשו והא תנן שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו. ותירצו דהא שיאור ישרף הוא מדרבנן. מוכח מדבריהם דוקא שיאור דר' מאיר לר' יהודה ישרף מדרבנן. אבל דר' יהודה לר"י ישרף מדאורייתא. ואי נוקשה דרבנן אף דר"י לר"י מצה מעלייתא היא עיין שם: ב) והנה תחילת דבריו דמחלק בין שיאור לנוקשה הם דברי אבן העוזר. אך מה שכתב דעל כורחין מי פירות עם מים דנוקשה הוא לר' יהודה מדאורייתא.

נעלם ממנו דברי התוספות במנחות (דף נ"ד.) יש לנטות ולהחמיר דלעולם בלא מים הוי חמץ נוקשה וכו' והא דדחיק רשב"ל דמגבלה במים אף על גב דבלא מים הוי חמץ נוקשה איצטריך לשנויי הכא משום דר' יהודה כדאמר לעיל דשיאור דר' יהודה לר' יהודה לאו חמץ הוא. ולפי דברי המקור חיים מה ראי' משיאור לנוקשה. אלא הא ליתא דנוקשה דמי פירות דאין מחמיץ הוי כמו נוקשה דשיאור ואין לחלק ביניהם דגם כן אין מחמיץ כראוי ודוקא בנוקשה דשלשת מיני אומנות יש לחלק בינם בין שיאור. והוא הדין לדידן במי פירות עם מים דדמיין לשיאור אפילו לדעת אבן העוזר. ג) ומה שכתב בסוף דבריו או שיבוש נזדמן לו בספרי ש"ס שלו שהעתיק בשם התוספות דשיאור דר' מאיר, לר' יהודה ישרף. ולא הי' ולא נברא. ומפורש ונותנו לפני כלבו, או יש טעות בספר מקור חיים ורצה לומר מדהתוספות כתבו רק בהא דנותנו לפני כלבו דהוא רק דרבנן. משמע דסבירא להו דשיאור ישרף דאורייתא. ואם כך כוונתו גם כן תימה דהש"ס הוכיח מהתוספות. ואדרבא יש לומר כמו סיפא דנותנו לפני כלבו מיירי מדרבנן גם רישא דשיאור ישרף מדרבנן: ד) עוד ראיתי שכתב בסוף דבריו והסכים במי פירות עם מים אוסר חמץ דידי' במשהו. דדוקא בנוקשה שאין ראוי לאכילה הוא דרבנן. ואיני יודע אם מי פירות עם מים ראוי לאכילה למה יקרא נוקשה. וכן כתב רש"י (דף ל"ו) דמי פירות הוי נוקשה כלומר רע עיין שם. סוף דבר כל דבריו תמוהים. ועיין באבן העוזר בחידושיו כתב הא דאין מחמיצין בתפוחים משום דאינו ראוי לאכילה ובקדשים בעינן למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. הרי דפשיטא לי' דמי פירות עם מים הוי אינו ראוי לאכילה כשאר נוקשה וכמו שיאור. וכן פשוט מדקרי לי' הש"ס נוקשה ופרש"י נוקשה אינו ראוי לאכילה.