שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 115

שהרי באמת אינו חמץ והוא חשב שנמכר: ו) אך יש לעיין אם זה חשיב שוגג דאומר מותר הוא. ובתרומות פרק ב' משנה ב' אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה, ר"י אומר אם הי' יודע בו בתחילה אף על פי שהוא שוגג לא עשה ולא כלום. ופי' רמב"ם בהלכותיו שיודע שהוא טמא ואומר מותר הוא כמזיד ופסק כמותו. והכי נמי בנידון דידן שאמר מותר וטעה בדין: ז) אך במשנה למלך פרק ד' מהלכות מאכלות אסורות הביא דברי התוספות בכורות להיפוך והניח בצריך עיון. ובאמת לא ידעתי קושייתו. והרי הר"ש בעל תוספות פי' בידע תחילה ושכח. ודלא כרמב"ם בהלכותיו. ובר"ן פרק כירה בשם הראב"ד דאומר מותר קיל משוכת דפשע. והטורי זהב ביורה דעה סימן צ"ט דאומר מותר חשיב כשוגג: ח) ובהא דתרומות נראה לי דר"י לטעמי' בעבודה זרה (דף כ'.) בקרא דלגר אשר בשעריך תתננה. דר' מאיר אומר קרא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי. ור"י פליג. ובתוספות שם פי' משום דלישראל אינו שוה רק דבר מועט שלא הי' נכרים מצויים ביניהם. ולגר שוה כשאר בשר. ור"י לא צריך קרא לזה עיין שם היטב. ועל כן בדבר שאין צריך לימוד מקרא רק מסברת הלב מצד היושר ודאי יש לקנוס אותו דלמה יהי' כסוס כפרד אין הבין. אך במה שצריך לימוד מקרא וזה לא למד שוגג הוא. ועל כן בתורם מטמא דאליו הוא ריוח מועט שהחילוק בין חולין טמאין לטהורין הוא מעט. ולכהן הפסד לגמרי דתרומה טמאה אסורה לגמרי ואינה ראוי' אלא להסקה, והוא מחשב ריוח מועט שלו נגד הפסד רב של כהן. מה שאין כברא לעשות כן אף לגדולי תרומה. על כן קונסין אותו וחשיב כמזיד. אך תנא קמא דמסתמא כר' מאיר דצריך קרא להקדים ומסברא לא ידענו. על כן חשיב שוגג. ועל כן כל אומר מותר חשיב שוגג ובנידון דידן אף שטעה בדבר פשוט. מכל מקום אין לדמותו להא דתרומה וגדולי תרומה.

דהתם הוא מצד היושר בין אדם לחבירו ומי שאינו בעל יושר הוא אדם גרוע. מה שאין כן באיסור בל יראה אין חילוק בין טעות גדול לקטן. ואין לדון בזה רק משום שבא על ידי גלגול ועיין פרי מגדים בכללי ספק ספיקא דפסק להתיר ספק דרבנן על ידי גלגול בלא נודע עד שנעשה דרבנן בהפסד מרובה: ט) ועוד יש לומר כיון שביטל בשעה שחל זמן איסור הוה ספיקא דרבנן לענין איסור בל יראה. אך שמכל' מקום הי' אסור להשהות משום דילמא אתי למיכל מיני' כיון דלענין איסור אכילה הוה לי' ספיקא דאורייתא. ממילא, לענין גזירה דילמא אתי למיכל מיני' הוה ספק דרבנן על ידי גלגול. אך משום זה אין קונסין כמו שכתב הר"ן בנוקשה דמותר מהאי טעמא לאחר הפסח. וכן משמע בירושלמי בפלוגתא דהפקיר חמצו דלא אסור רק משום הערמה. אבל לא משום דמכל מקום אסור להשהות דילמא אתי למיכל מיני'. שמע מינה משום הא לא קנסו. על כן נראה פשוט להתיר הריפות באכילה. אך בודאי חמץ שלא ראיתי בזה שום היתר רק משום ביטול ואנוס יחדיו. ואין נראה לי להתיר כי אם בהפסד גדול מאד למוכרו לנכרי. הק' אברהם. סימן שמה. שנית להרב הנ"ל א) מה שהקשה על מה שכתבתי ליישב דברי רי"ף בספק חמץ במשהו דהוה ספק דרבנן דלא שייך לומר כבר אסרתו מספק דלא עשינו אותו איסור כרת דעל ספק אין עונשין כרת. והקשה מעלתו הרי על חצי שיעור גם כן אינו חייב כרת. ואם כן הי' ראוי שלא יהי' במשהו רק אם בכל התערובות על כל פנים כזית חמץ. והרי רי"ף כתב בתרי ותלתא שערי דהוי חצי שיעור ואם נתבקעו אוסר במשהו. דברים אלו ליתנייהו שאם תאמר כן לא משכחת איסור משהו בלח כיון שהוא יותר מכדי אכילת פרס. הרי אכילתו בלא צירוף כזית. ובאמת אינו דמיון. דמה שאין חייבין על חצי שיעור לאו משום קלות האיסור שבו. רק משום דאכילה אמר רחמנא וליכא.

אבל האיסור של החמץ חמיר פחות מכשיעור כמו בכשיעור ומשהה פחות מכזית גם כן פטור. משום שאינו משהה חמץ בר אכילה]. ויכולין לומר גם כן. משום דאיכא תרתי לטיבותא שהוא ספק שאין בו חיוב כרת ועוד דהוי רק חצי שיעור. דלעולם במשהו הוא רק חצי שיעור כנ"ל: ב) מה שכתב על מה שכתבתי מש"ס עבודה זרה שאם אינו חושש לריוח מרובה של חבירו בשביל ריוח מועט שלו. זה נפש רעה. מהא דיבמות (דף צ'.) אכל תרומה טמאה משלם תרומה טמאה לכתחילה. אף דלו ריוח מועט החילוק שבין חולין טהורין לטמאין ולכהן ריוח מרובה אם ישלם טהורין דתרומה טמאה אינו שוה כלום רק להסקה: ג) הנה זה הי' קושיא למאן דאמר לפי מדה משלם. אך הא בדעת רמב"ם קיימינן ואיהו פסק לפי דמים משלם. ואם כן אם ישלם טהורין לא ישלם כל כך במדה כפי מה שאכל. שהרי אכל תרומה טמאה שדמיו מועטין כמו ששוה להסקה. והוא משלם הראוי לאכילה. ואינו משלם רק דבר מועט מה ששוה לאכילה. כמו שהי' שוה הטמאה להסקה. ואם ישלם חולין טמאין. כיון שלכהן לא יהי' שוה אלא להסקה יצטרך לשלם הרבה, ועיין בתוספות שם דיבור המתחיל חסורי מחסרא. נמצא שאינו מפסיד לכהן כלל במה שמשלם חולין טמאים אלא שמפסיד לעצמו. ואין זה נפש רעה אלא שוטה שמפסיד לעצמו. ואם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי: ד) ומה שהקשה עוד על מה שכתבתי דאומר מותר בדבר שמצד יושר בני אדם נחשב קרוב למזיד ולא כן בשאר דברים. איך דימה רמב"ם פרק ו' מהלכות מלכים בן נח אומר מותר באחת ממצוותיו ואומר מותר בהריגת נפש. ואף שרמב"ם נקט באשת איש שהיא גם כן ממצוות השכליות. מפשט דבריו שכן בכל מצוותיו: ה) לא ידענא מהיכי משמע לי'. אך אף לפי דבריו לא קשה דכי לא משכחת לה הורג שעל פי שכל אנושי אין רע כגון ההורג גוסס בידי שמים שאף ישראל חייב מיתה על זה.

כל שכן בן נח שאפילו הרג טרפה חייב. ומצד אנושית אינו עושה לו רע. שבלא כן ימות. והוא עוד מציל אותו מיסורין ושמעתי שיש נימוס באיזה אומה שכשאביו ואמו גוססים סמוך למיתה הוא שוחטם. ובדין תורה חייב מיתה על זה. ואם כן האומר מותר בזה ואף על פי כן חייב מיתה. שפיר יש ללמוד מזה כל האומר מותר: הק' אברהם. סימן שמו. להרב מטארטשין. שאלה, מעשה שנפלה דליקה בליל שבת קודש של ערב פסח והצילו החמץ מפני הדליקה ואחר השריפה הכניסו החמץ למקום אשר קבעו דירתם מחדש. וקצת הניחו קודם חצות. ומהם אשר הניחו אחר חצות. וכיון שמוכרים עד למדידה. אם כן הרי הוא באחריות הישראל. ואם כן הוה לי' אחריות כו' בבית של ישראל: א) תשובה. לכאורה יש לסייע דברי המקור חיים דמה שיפסיד מחמת שלא נמדד חשיב באחריות ישראל. מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר. ואי נפיק בעשירי ליפוק ומקריבין אותו ולא נחוש שמא של הכהן. משום דכיון דמחמת ספק הוא שלו חשיב שלו בודאי. הכא נמי כיון דמחמת ספק שלא נמדוד יפטור הגוי מלשלם כולו. אף אם באמת הי' הרבה. חשיב כאילו בודאי פטור הגוי יותר מהידוע שהי': ב) אך בגיטין (דף מ"ב:) גבי מעוכב גט שיחרור אם אוכל בתרומה. דבעי למיפשט מכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה אוכלין בתרומה כל זמן שלא שחררו זה את זה ממה נפשך. ואף דמחמת ספק אין לזה על זה כלום. שמע מינה מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה. ודחי התם אם יבא אלי' ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינא בי'. והתם גבי ספיקות נכנסין לדיר להתעשר לא אמרינן אם יבא אלי' כו' ממונו של כהן קרינא בי'. שמע מינה היכא דאיכא למימר ממה נפשך עדיף דהתם בספיקות יוכל להיות על כל פנים שהוא של ישראל. וכהאי גוונא חילק המשנה למלך פרק ח' מהלכות גירושין דיבור המתחיל מיהו לבי מהסס עיין שם.

והכא נמי ממה נפשך אם לא הי' רק כמנין המיעוט על זה מחויב הגוי באחריות. ואם הי' יותר באמת הגוי חייב באחריות ואנן הוא דלא ידעינן ואם יבוא אלי' ויאמר כו'. ולא נוכל לדונו רק כאחריות אלים. והרב פסק בשלחן ערוך שלו סימן ת"מ דבדיעבד אפילו תוך הפסח סומכין על הפוסקים אחריות אלים לא חשיב אחריות. על כן לא הי' מחויבין לבערו אפילו תוך הפסח: ג) ואשר נוהגין להשכיר הבתים ולא למכור. היינו משום דכהאי גוונא חשיב הערמה דאנן סהדי שלא ירצה אדם למכור ביתו אף אם יתנו לו כל שויו. ודעת התבואת שור והרב ז"ל מלאדי הערמה אסור בפסח. האומנם שהמקור חיים חולק על התבואת שור ובתשו' צמח צדק החדש דעתו גם כן מצד הסברא דמותר. מכל מקום למעשה לא רצה לחלוק עליהם. וכתב כגבוה שמים וגו' כן גבהו דרכיהם וגו'. ואשר כתב המקור חיים דלעולם חשיב כאחריות אלים אינו מוכרח. דמה שהגוי לא ישלם מחמת שאין לו לא חשיב בשביל זה החמץ ברשותו. ואם כן מי שגוי חייב לו מעות והלוה עני ואין לו רק חמץ המונח ברשות ישראל. יהי' ישראל מחויב לבערו. הא ודאי ליתא. ומאפס הפנאי קצרתי: הק' אברהם. סימן שמז. לק"ק בלונא. שאלה. קהלה אחת מכרו חמצם להרב וכן כתוב בשטר הרשאה מבני הקהלה על שם הרב ונחלה הרב רחמנא ליצלן ומכר הדיין שבעיר את החמץ. ולא זכר אז שההרשאה על שם הרב, עתה בבוא הפסח נזכר. ונפשו בשאלתו מה דין החמץ לאחר הפסח: א) תשובה. נהי דדיין המוכר לא נתמנה שליח מבני העיר למכור. מכל כיון דבני העיר ניחא להו במכירה. שהרי הרשו הרב למכור. מה נפקא מינה להם מי ימכור. ובודאי ניחא להו במכירה. ומהני מדין זכי'. ועיין בתרומת הדשן סימן קפ"ח שהוקשה לו הא דחולין (דף י"ב.) באומר לשלוחו צא ותרום. ושמע אחר ותרם שלא מהני. יועיל מדין זכי'.

ותי' דשמא ניחא לי' בשלוחו דוקא שיודע דעתו מדה יפה או מדה בינונית. אבל במכירת חמץ שאין עושין שום סכום בדמי המקח רק כותבין על פי שומת שלשה בקיאים. מה לי זה או זה. ומועיל מטעם זכי': ב) אך בתוספות קידושין (דף כ"ג:) בהא דבעי הש"ס עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו. וקשה דהא בלא שליחות מהני כדתנן ובשטר על ידי אחרים ולמה יגרע כשעשאו שליח. וכתבו תוספות בשם יש מפרשים דשמא מיגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות. והכא נמי כיון שלא נזכר בשעת מכירה וחשב שהוא השליח ובא מטעם שליחות. אך יש מפרשים פי' הבעיא באופן אחר. ואין ראי' משם. והרשב"א אף שפי' האיבעיא כפשטה כפי' יש מפרשים ראשונים. תי' קושיא זו דלמה יגרע באופן אחר באמר לו האדון הא כמו שאמר העבד ואדון לא מזכי גט מדעתי' אלא כמו שאמר העבד ושליחותו לאו כלום. ומדבריו יש עוד ראי' להיפוך דאף שבא בתורת שליחות מהני מדין זכי' [לולי אמירת האדון הא לך כמו שאמר]. והכא נמי אף שבא המוכר מכח שליחות. מהני מכח זכי': ג) אך יש לעיין שהרי במזכה לאחר שלא בפניו ואחר כך כשנודע לו אומר לא בעינא לזכיי' בטלה זכייתו. והכא נמי כיון שלא הי' שלוחם. רק מדין זכי' באת לקיים המכירה. אם כשנודע להמוכרים הבעלי הבית שלא הי' שלוחם אמרו לא בעינא לזכיי' בטלה המכירה למפרע. ועיין ריטב"א קידושין (דף מ"א) תחילת עמוד ב'. ואם כן הרי הוא שלהם מדין הואיל ואי אמרו לא בעינא לזכי'. ויותר מזה לדעת הר"ן הובא בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף קכ"ו) ובבית יוסף דהמזכה קרקע בפניו כל זמן שלא נתרצה המקבל הפירות לנותן כיון שאם אמר המקבל לא בעינא בטלה זכייתו והקרקע עדיין בחזקת נותן. והכא נמי עדיין החמץ בחזקת נותנים ועברו בבל יראה: ד) על כן לדעתי שבחול המועד יאמרו המוכרים שמתרצים למכירת הדיין משום זכי'.

ומועיל שלא יעברו מכאן ולהבא. ואם תאמר מכל מקום עברו תחילה והחמץ לאחר הפסח יאסור. לפי מה שכתבו תוס' ריש כל שעה דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף חמץ ומוכרו לנכרי מוכח דבמכירה לנכרי מקיים העשה דתשביתו. שהרי מוציא מביתו ומרשותו. ואינו עוד ברשותו דמרי' כל היכי דאיתא. שהרי מוכרו לנכרי. וקרינא בי' תשביתו שאור מבתיכם. והכי נמי במה שמתרצים לזכי'. ושוב אזיל טעמא דהואיל. וטעם הר"ן, והחמץ והבתים של גוי הקונה. והרי באותה שעה משבית החמץ מביתו ומרשותו ומקיים העשה דתשביתו ומינתק הלא תעשה דבל יראה למפרע ולא עבר כלל. ואף דהרמב"ם לא סבירא לי' דבל יראה ניתק לעשה והוא גורס כגי' ר"ח בפרק מי שהי' דחמץ אין בו מלקות לפי שאין בו מעשה. הנה חמץ שעבר עליו הפסח דרבנן ובדרבנן נקטינן להקל. מכל מקום הואיל אין ההיתר מפורש. לדעתי שיבטלו ברוב ובזה יש היתר ר' יונה גם כן: הק' אברהם. סימן שמח. ב"ה יום ב' א' דר"ח אייר ט"ז למב"י רנ"ח לפ"ק. לכבוד הרב כו' מו"ה ראובן ישעי' נ"י דומ"צ דק"ק ווייסליטץ. א) בדבר החמץ אשר שכח ליתן לגוי השטר מכירה ולעשות עמו האנדשלאק וליקח ממנו זאדאטיק יש לסמוך על התשב"ץ שהתיר בביטל והי' שוגג גם כן. וגם יש לסמוך על שהשכר שבזמנינו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ויש להתירו בהנאה על כל פנים ואך אם לא ביטל ביום אין להתיר החמץ ודאי רק השכר כנ"ל: ב) ואשר הקשה על תוספות פסחים (דף כ"ח) שכתבו דשמרי יין מחמיצין. והלא מי פירות אין מחמיצין זהו קושית הפני יהושע (דף ל"ה:) דמי פירות אין מחמיצין. ואני רגיל לפרש על פי דברי הרדב"ז בענין חמץ ומצה דחמץ הוא קצת קלקול העיסה. אך זה תקונו שמחמת זה הוא נוח להתעכל. ואלמלא זה הי' נוח לאדם לאכול מצה כל השנה שהוא מאכל חשוב כמו שנברא מהשי"ת בלי קלקול.

אך משום שהוא קשה העיכול ובימים של פסח לבד אינו מזיק ובמצרים הי' נותנין לישראל מצות לאכול כמו שנותנין לעבדים כדי שיהי' קשה העיכול ולא יאכלו הרבה עד כאן דבריו. והם קלורין לעינים בכמה עניני פסח. ועל כן שנו בתוספתא מאימתי קרוי שאור משיפסל לכלב. ומשום דבעצמו נתקלקל לגמרי מועיל לקלקל העיסה גם כן. ועל כן שמרי יין מחמת שהוא שמרים פסולת ומקולקל מועיל להחמיץ כמו שאור: כ"ד הדוש"ת הק' אברהם. סימן שמט. דין חמץ נוקשה. א) ראיתי להגאון החסיד בעל אבן העוזר בסימן תמ"ב בנה דייק על הרמב"ן והרא"ש והר"ן והריב"ש שכולם פסקו נוקשה מן התורה מותר באכילה ממתני' (דף מ"ח:) דשיאור ישרף והאוכלו פטור. ותמה הגאון הנ"ל שהרי מפורש בחולין (דף כ"ג:) בשיאור דר' יהודה לר' יהודה ברי' הוא ספיקא הוא. והכי נמי בשיאור דר' מאיר לתנא דידן. ואם כן אין ענין לחמץ נוקשה דהוא חמץ רק שאין ראוי לאכילה ועיין שם שהאריך. ואני מצאתו בעזר השם שדברי הראשונים ז"ל ברורים ואמתיים והגאון הנ"ל ז"ל לא יצא ידי חובת העיון בזה. ונראה לי ברור שדבריהם מוכרחים בסוגיא: ב) דהנה קשה טובא בהא דמדמי הש"ס (דף מ"ג.) נוקשה לשיאור. ופרש"י דשיאור גם כן אין ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר ולחמע בו עיסות אחרות כשאור נמי לא חזי. מוכח דנוקשה שאינו ראוי לאכילה בלאו כמו שיאור לתנא דברייתא דהוא ר' מאיר. וקשה מהא דאיתא במנחות (דף נ"ד) בהא דחפות תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחימצה הרי זו אסורה. דנהי דחמץ גמור לא הוי. נוקשה מיהו הוה. ולפרש"י דנוקשה וכן שיאור לא חזיין לאכילה וכן מוכרח לפרש במי פירות עם מים דקרי לי' הש"ס נוקשה. ואם כן אמאי אוסר התפוח של תרומה את העיסה הא הוי נותן טעם לפגם. דמתחלה כשהי' מצה הי' ראוי לאכילה.

ואין לומר דאתי כר' מאיר דנותן טעם לפגם אסור. דהא סיפא דהאי מתני' שעורים שנפלו לבור אף על פי שהבאישו מימיו הרי זה מותר, ופירש הר"ש וכן הרמב"ם בהלכותיו משום דנותן טעם לפגם מותר: ג) עוד תמוה דאם כן קשה למאן דאמר נוקשה בלאו [וכמו שפסק בעל אבן העוזר] הא נבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי נבילה. וכמו שהקשה הר"ן אהא דפת שעיפשה. ותי' הר"ן משום דראוי לחמע. ובנוקשה דאין ראוי לחמע. קושיית הר"ן קמה וגם נצבה ביתר שאת. דמיד שנעשה חמץ אין ראוי לאכילה. ויש עוד לומר דדמי לסרוח מעיקרא דאפילו ר' מאיר מודה ומוכרח לומר כן לפרש"י דשיאור אין ראוי לאכילה. ומזה הוכיח הש"ס דכל שכן חמץ דגן גמור על ידי תערובות. והא ר' מאיר סבירא לי' בכל התורה נבילה שאינה ראוי' לגר קרוי' נבילה. ואם כן אין ראי' מזה לעל ידי תערובת דמותר בכל התורה. לבד מאותו גירסא שהביא הרמב"ן במלחמות מש"ס דנזיר. ואף לאותו גירסא קשה רבוייא דכל למה לי. מיהו בהא יש לומר דלעולם נוקשה לא דמי לסרוח מעיקרא. ומכל מקום הי' פטור בנוקשה משום שאוכלו שלא כדרך אכילתן וכמו שפסק הרמב"ם פרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה יוד. ועיין בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק יורה דעה סימן כ"ו ואין להאריך]: ד) ועוד קשה על שאלת הש"ס (דף מ"ג.) מאן תנא נוקשה בעיני' בלאו ופרש"י חמץ נוקשה רע דאין ראוי לאכילה. הא הפת שעיפשה והכלב יכול לאוכלה נשרפת עם הטמאה בפסח. וכתב הר"ן דאף דנבילה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבילה הכא שאני דראוי לחמע בו כמה עיסות.

דהא שאור דלא חזי לאכילה ואסרי רחמנא מהאי טעמא, והכי איתא במכילתא עד כאן לשונו, והכי נמי נימא בנוקשה דמתניתין כיון דחמץ גמור הוא אלא שאינו ראוי לאכילה בודאי ראוי לחמע בו כמו פת שעיפשה ואינו דומה לשיאור שאינו ראוי לחמע בו כי שיאור לא נגמר חימוצו. אבל נוקשה בודאי ראוי לחמע בו שהרי נגמר חימוצו אם כן מהני טעמא דראוי לחמע בו אף לאוסרו באכילה. כמו שאור. וכן בש"ס עבודה זרה בתרומה שהחמיצה ביותר: ה) ואין לומר דראוי לחמע לא מהני אלא בשכבר הי' חמץ ראוי לאכילה. מה שאין כן הכא דתיכף כשנתחמצה לא הי' ראוי לאכילה. שהרי לבית שמאי דשאור בכזית וחמץ בככותבת. ואיך יחול איסור חדש בכזית מה שלא הי' עליו כשהי' חמץ. כיון דכל האיסור מחמת שהי' תחילה חמץ ולא פקע איסורו. אבל איך יאסור יותר. וכן משמע בר"ן דמה שראוי לחמע בו עיסות אחרות מהני אף בנפסל מאכילת אדם ואחר כך נתחמצה. שכתב על מה שהביא הרי"ף תוספתא דמלוגמא שנסרחה אין חייב לבער ולא חילק בין נסרחה ולבסוף נתחמצה או להיפוך כמו שחילק בירושלמי. משום דמיירי בנסרחה קודם הפסח. ואם איתא דבנסרחה ולבסוף נתחמצה בנפסלה מאכילת אדם סגי. עדיין הי' לרי"ף לחלק כמו בירושלמי. שהרי בנתחמצה תחילה בעינן שיפסל מאכילת כלב. אלא ודאי דחל שם חמץ אף אחר שנסרחה כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב משום שראוי לחמע בו כמה עיסות ואם כן קשה מה מקשה הש"ס מאן תנא: ו) ליישב כל זה נבאר תחילה דברי הר"ן שתירץ אהא דפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה צריכה ביעור משום שראוי' לשוחקה ולחמע בה כמה עיסות ומייתי ראי' ממכילתא דמהאי טעמא אסר רחמנא שאור. וקשה שהרי שם במכילתא מבואר דדוקא שאור מחמיץ אחרים ולא חמץ: ודוחק לומר דדוקא כשעיפש ראוי לחמע בה. וצריך לומר דדוקא שאור מיוחד לחמץ אחרים ולא חמץ.