שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 114

וברמ"ה דאפי' הי' לו קרקעות הרבה וחייב למלך דבר מועט חשובים כל הנכסים ראוי כיון שביד שליח המלך למכור כל מה שירצה כל פורתא ופורתא הוה ראוי. וכן משמע בנמוקי יוסף שהובא בסמ"ע סי' רע"ח. וכל שכן בנדון דידן שתחילת קנייתו הי' כך שכל בית ובית ביד המוכר ליתן לו דהוה ראוי ולפי התוספתא שהביא במלחמות פרק כל שעה שאין הלוקח נוטל בראוי [הג"ה. מה שלמד מזה הרמב"ן כיון דמלוה חשיב ראוי אפילו גבה קרקע ממילא שמעינן וק"ו וכל שכן הוא דאי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא כלום הוא שאין אדם מוכר ונותן בראוי כבמוחזק עד כאן לשונו. קשה לי דבסוף השולח דלמאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף חשיב הגוף לבעליו ראוי כיון דאידך בעל הקנין פירות כאילו הי' לו הגוף. ומכל מקום מפורש בבבא בתרא בן שמכר בחיי האב ומת הבן בחיי האב למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי לא קנה לוקח. מבואר דמת אב בחיי הבן קנה לוקח אף שהי' חשוב ראוי לבן כהא דסוף השולח. ועל כרחך מה דאמרה תוספתא דאין לוקח נוטל בראוי היינו במת מוכר קודם שהגיע לידו דומיא דבכור שאינו נוטל בראוי. ואם כן אם זבין מלוה ושוב גבה דבזה פליגי אביי ורבא שפיר יש לומר כאביי דלמפרע הוא גובה ומהני וצריך עיון] אם מכרו לוקח ומת קודם הבירור [ולפי משמעות רמב"ן אפי' בירר לו בחייו] לא קנה לוקח, ונראה לי עוד דשבח שהשביחו נכסים קודם שבירר לו הכל שייך למוכר. דכשם שכל פורתא הוי מוחזק למוכר וראוי ללוקח כך בכל פורתא יאמר המוכר ארעאי אשבח: ה) ואחר הקדמה הזאת נבאר דברי רי"ף ורש"י וזה לשון רי"ף בהכותב נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין וכו'.

וכתב רי"ף דתנא קמא סובר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדא לברורי' לההוא כל שהוא דלקני איהו שאר נכסי הלכך לא קנה בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה בנכסים כלום עצמו נחי לא קנה דלא פלגינן דיבורא. ור' שמעון סובר אף על גב דלא יכול לברורי' לההוא מידי ולא קנה נכסים עצמו קנה דפלגינן דיבורא. ויש לדקדק בדבריו דבדתנא קמא אמר וכפל לא קנה "ולא מידי" לא קנה בנכסים "כלום" ואלא בדר' שמעון כתב ולא קנה נכסים ולא כתב ולא "כלום". על כן נראה טעם הרי"ף הוא לתנא קמא דסבירא לי' לא פלגינן דיבורא וכיון דעד שבירר לו לא קנה שום נכסים לענין שיוכל להקנותן לאחר. ולפי מה שכתבתי אף לענין שבח. ונתבטלו מתנותיו במקצת בטלו כולם ולא קנה בנכסים. אך לר' שמעון מה שלא קנה בנכסים היינו שיחשב מוחזקים לו תיכף שיוכל להקנותם ושהשבח יהי' שלו. אבל מכל מקום מחויב ליתן לו אחת: ו) והשתא אתי הא דמנחות כהלכתא דפלגינן דיבורא מעתה לא קשה מירושלמי דירושלמי לשיטתי' כמו שהביא רי"ף פרק קמא דמכות דס"ל לא פ"ד. וכבר כ' במלחמות שדברי רי"ף צריכין תלמוד במה שהביא הירושלמי להלכה. ועל כן לדעת ירושלמי לא קנה כי אם במסיים נכסים ועוד יש לי בזה סברא דאפשר במתנות שכיב מרע כולי עלמא סבירי להו דלא פ"ד כיון דמתנת שכיב מרע דרבנן כדי שלא תטרוף דעתו עליו וכיון שסוף סוף יתבטלו דבריו במקצת לא תניח דעתו במה שקצת יהי' קיים. ועי' בר"ן נדרים (דף פ"ב:) בטעמא דמאן דאמר מתוך שמיפר למתענה מיפר לשאינו מתענה כיון דהפרה משום עינוי, ואינו בדין שיפר לחצאין דמעני לה טפי. הכי נמי אם יתבטלו דבריו במקצת ולא כולו יש לומר שיהי' לו עגמת נפש טפי אך עוד לא עיינתי בזה וצריך בדיקה עוד]. מכל בנדון דידן פשוט גם לדעת רמב"ם קנה והחמץ מותר בליהפקפוק: ז) ובדין ביטול ואנוס יחד.

אשר האריך לדחות ראיית נודע ביהודה מירושלמי דנימא נפקא מינה בין איסור הפקיר חמצו לאחר הפסח משום הערמה או משום דהפקר עד דאתי לרשות זוכה בהי' אונס גם כן. דמשום הערמה מותר. אלא ודאי באמת גם משום חשש הערמה אסור אפי' הי' אנוס גם כן. ודחה מעלתו דטעמא דר' יוסי דבעי' עד דאתי לרשות זוכה גם בחמץ אף דאינו ברשותו וסגי בגלוי דעת דחשוב שלו משום דיכול להסיק תחת תבשילו, וזה אינו כלום דמדרבנן על כל פנים אסור. דאפי' שלא כדרך הנאתן אסור מדרבנן ובלאו הכי לא הוטב בעיני פלפולו בזה כלל: ח) ומה שדחה ראיית הנודע ביהודה מהרב המגיד שהוכיח דאונס אסור מישראל שהרהין פת אצל נכרי לאחר הפסח אסור אף שהי' אנוס שלא הי' יכול לבערו שהי' ביד גוי. והקשה נודע ביהודה דמה אנוס הוא הלא בידו לבטל. א"ו אפי' ביטול אסור אף שלא הי' בידו לעשות יותר. ודחה מעלתו שאינו יכול לבטל כיון שאינו ברשותו עד כאן דבריו. למה יקרא זה אינו ברשותו וכי גזלו הגוי כיון דגוי מישראל לא קנה משכון שפיר חשיב ברשותו. ואף שיש דיעות שאף יותר מכדי חיובו אינו יכול הלוה להקדיש. היינו משום דבעל חוב קונה משכון יכול למכור בלי רשות בית דין מומחין וזה קנינו דמשום הכי חשיב שלו כמו שכתבו תוספות כתובות (דף צ"ו:) דאלמנה כיון שמוכרת למזונות שלא בבית דין חשיבה מוחזקת. והכי נמי במשכן כיון דיכול למכור בלי בית דין מומחין כדאי' בשלחן ערוך חושן משפט סימן ע"ג חשיב שלו. וזה ענין בעל חוב קונה משכון. שיכול למכור בלי בית דין מומחין ועל כרחך כיון דיכול למכור כל חלק משכון חשיב מוחזק בכולו. ולגבי לוה חשיב כולו אינו ברשותו מהאי טעמא אבל למאן דאמר גוי מישראל אינו קונה משכון חשוב כולו ברשות לוה: ט) מה שהקשה על ראיות הרב המגיד דאינו אנוס שיכול להקנות להגוי. לא קשה מידי.

דמשהגיע זמן איסור אינו יכול להקנות. וקודם זמן איסור לא חל עוד החיוב עליו. ולא דמי למה שכתב הריב"ש דכשסיבב בעצמו האונס לא חשיב אונס. דשאני התם דבעת שסיבב האונס הי' מחויב. מה שאין כן זה שעדיין לא הגיע הזמן. ודומה להי' בדרך רחוקה בהגיע חצות ערב פסח אף שתחילה הי' בידו להגיע לירושלים אך משום דתחילה עוד לא הגיע זמן חיובו חשיב אחר כך אנוס: י) ויש ליישב עוד דראייתו אף שלא הי' הגוי אצלו כמו שכתב מעלתו. ומה שהקשה על זה דהי' יכול להקנותו במתנה בלא דעתו בקנין חצר עיין בית יוסף חושן משפט סימן רע"ח בשם הר"ן דהמזכה מתנה לאחר בלא ידיעתו כל זמן שלא שמע ונתרצה השבח שהשביחו נכסים קודם שנתרצה לנותן. דחשיבי הנכסים קודם ריצוי ברשות מוכר. ואם כן עובר בבל יראה גם כן. כיון שחשיב ברשותו. אך אין צריך לזה כמו שכתבתי. יא) מה שכתב ראי' מרמב"ן דביטול ואנוס יחד גם כן לא מהני ממה שכתב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אף שהנגזל אנוס עיין שם. והרי טעם ביטול לרמב"ן משום יאוש ובגזל מפורש בגמרא דאף בסתמא הוי יאוש. דברים אלו יש להם פנים. אך עיין בהרב מלאדי בשלחן ערוך שלו בקונטרס אחרון סימן תל"ה שפי' כי מטא עידן איסורא מייאש לאחר שנאסר ואז לא מהני היאוש. אולם צריך עיון לדבריו מה מקשה הש"ס ואין לי פנאי כעת לעיין בזה: יב) מה שכתב סברא דביטול ואנוס יחד לא יועיל כיון דאנוס מלבער שוב הוי גורם לממון על לאחר הפסח כיון שישאר לאחר הפסח ובחמץ גורם לממון כממון דמי וממילא לא יועיל ביטול דהא כתב הר"ן דמה דמהני ביטול משום דחמץ אינו ברשותו וזה הוי ברשותו משום גורם לממון. יפה העיר. אך יש לדחות כיון דבעלמא לאו כממון דמי רק בחמץ.

זה הוא גם כן כמו עשאן כאילו הוא ברשותו כיון דבאמת קיימא לן לאו כממון דמי רק בחמץ עשאן כאילו ברשותו ומהני גילוי דעת. ויותר היה לו לומר כעין שכתב בתשו' הרי"מ כיון דיהי' מותר לאחר הפסח בטלה דעתו במה שהוא אומר שהוא אצלו כעפר: מחמת טרדת החג אקצר ואו"ש ממני הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שמג. להרב הצדיק מראדשיטץ שליט"א א) בדבר שליח שמכר חמץ ונכתב בשטר מכירה שלקח ממנו חתימת יד ערב קבלן ושכח ליקח זה והערב קבלן לא בא כלל ולא נתחייב ונזכר בחול המועד. והנה לכאורה דומה למקדש במנה ונמצא מנה חסר דינר דאינה מקודשת. ולדעת תוספות ורשב"א אפילו לא חזרה אינה מקודשת: ב) אך יש לחלק בין נידון דידן לההוא. שהרי דעת רמב"ן ורשב"א כתב לי' שטרא אדמי לא מהני לקידושין. והוכיחו כן מהא דמנה אין כאן משכון אין כאן. והוא הדין דלא מהני לענין קרקעות ומטלטלין כדמוכח מההוא דאמר שם גם כן מנה אין כאן משכון אין כאן. ואם כן בודאי דעתו הי' שהכסף שלקח לערבון הוא שיעשה הקנין. וחתימת ידו של הערב קבלן לא לקח רק כדי שלא יהי' לו עוד לישראל המוכר שום תביעה על הערל הקונה. אבל הקנין הי' בערבון לבד. ואם כן אף שנחסר הערבות קבלנות לא בטל קנין העירבון: ג) ואם תאמר מאי שנא מהא דכתב בתשו' רשב"א סימן אל"ף קפ"ו להוכיח מתוספתא דמקדש במחובר ותלוש יחד דבמחובר לבד נמי מקודשת. שאם במחובר לבד לא היתה מקודשת בשניהם יחד גם כן לא היתה מקודשת. והכי נמי כיון שהקנה בעירבון ובחתימת יד הערב קבלן ואם חתימת יד הערב קבלן לבד לא מהני גם בשנים יחד לא יועיל. יש לומר שאני התם שפירש שמקדשה בשניהם. מה שאין כן הכא שלא פי' שקונה גם בכתב הערב קבלן. אמרינן שהכסף לקח לקנין וכתיבת יד הערב קבלן רק שלא ישאר תביעה עליו. ובודאי הי' כוונתו כן כדי שיועיל גם לדעת רמב"ן ורשב"א:

ד) אך יש לומר באופן אחר דלדעתם דכתב שטרא אדמי לא חשיב כסף הוה לי' כתב שטרא אדמי כמלוה. וכמו מלוה ופרוטה דאמרינן דעתה אפרוטה לבד. הכא נמי דעת המוכר על הכסף בעין לבד. והשתא ממה נפשך קונה דאי כתב שטרא אדמי חשיב כסף הכי נמי קונה שפיר בשניהם. ואי לא חשיב כסף אם כן דעתו אכסף לבד וממה נפשך נקנה, אך בנחסר כתיבת יד הערב קבלן יש לומר שמא הדין כתב לו שטרא אדמי הוה כסף ואם כן דעתו אשניהם וכשחסר הערב קבלן אינו קונה. ואף דלענין חמץ שעבר עליו הפסח יש לומר לסמוך על הפוסקים דכתב לי' שטרא אדמי לא מהני. מכל מקום יש לומר כיון דלענין ממונא יש למוכר חזקת מרא קמא וחשיב שלו מן הדין. עובר בודאי בבל יראה ואסור לאחר הפסח: ה) אך יש לומר דכתב שטרא אדמי לא דמי למלוה. דמלוה לא נחשב ממון למוכר ולא מתקדשת כיון שאינו מגיע לו דבר חדש על כן דעתה אפרוטה. אבל כתב שטרא אדמי דלמקבל השטר ממון גמור הוא כמו שטר חוב דאחרים אך דלא מהני דאינו ממון מצד הנותן. אבל בשביל זה לא נאמר שאין דעת המוכר לשטר אף אם תמצא לומר כדעת רשב"א דכתב לי' שטרא אדמי לא מהני. ולפי זה אף במסר לו כתב יד הערב קבלן בצירוף כסף מזומן לעירבון נמי יקשה למה יועיל לפי דעת הרשב"א דכתב לי' שטרא אדמי' לבד לא מהני שוב גם בצירוף כסף מזומן לעירבון לא יועיל דדעתי' נמי אשטרא. ועל כורחין דאין לך לומר אלא כלשון ראשון כיון שאינו אומר שמוכר בשטר אמרינן הקנין כסף שלקח לעירבון ודאי לקנין נעשה. ושטר הערב קבלן שלא יהי' לו עוד לישראל שום חוב אצל הגוי. ואם כן אף להאומרים כתב לי' שטרא אדמי מהני אמרינן כן דודאי לא לקח השטר לקנין. דאם כן עירבון למה לי' רק העירבון לקנין ושטר שלא יגיע לו עוד חיוב אצל הערל הקונה: ו) אך יש לעיין נהי נמי דדעתי' אכסף ולא על השטר.

על כל פנים הוה השטר כמו תני כמו שכתב הרשב"א בתשו' אל"ף רל"ג במלוה ופרוטה וז"ל אלא שקבלת הפרוטה לקידושין על מנת שתהי' מחילה המלוה. ואם כן הכא נמי כיון דהוי תנאי על הערב קבלן ובאמת לא הי' בטל המקח. אך באמת כיון שחשיב שהי' הכל כראוי ולא הי' בלבו שום תנאי אך שנאמר שלא הקנה רק על דעת הערב קבלן ואלו הי' נזכר לא הי' מקנה. ובנידון דידן נהפוך הוא שבודאי רצה להקנות בכל אופן שלא יעבור בבל יראה: ז) גם יש לומר שאפי' נדון לתנאי בפירוש. מכל מקום אלו הוה ידע שלא יתקיים התנאי ודאי הי' רוצה להקנות בלא תנאי שלא יעבור ותנאי בטעות לא הוה תנאי לפי מה שכתב בתשובת הרא"ש דמהני ביטול התנאי ואף שלא נתקיים יחול המעשה. ואף שלא הקנה רק על מנת שיתקיים. מכל מקום כיון שכוון להקנות חל הקנין ותנאי מילתא אחריתא שהתנה שאם לא יתקיים התנאי יתבטל הקנין וכשיתבטל התנאי נשאר המעשה קיים בלא תנאי כאילו לא הי' תנאי מעולם. הכא נמי כיון שהתנאי הי' בטעות והתנאי בטל כאלו הי' המעשה בלא תנאי: ח) ובעיקר הדין בספק ממון שמן הדין הוא למוכר משום חזקת מרא קמא אם עובר בודאי בבל יראה. אשר לכאורה מוכח כן מסוגיא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דאי אמרת ת"כ אין מוציאין מידו נמצא פוטר ממונו בממונו של כהן אך לפי האמת דמוציאין חשוב ודאי ממון ישראל. ובחמדת שלמה העיר מסוגיא דבבא בתרא פ"א בקונה שני אילנות דמספקא לן אם קנה קרקע על כן מביא ואינו קורא. ולא אמרי' כיון דמשום חזקת מרא קמא אין לו קרקע לא יביא. ויפה העיר: ט) ואם באנו לחלק בין ספק מעשה לספק בדין אם כן בנידן דידן בספק דין לאחר הפסח יהא מותר. אך יותר נראה לחלק משום דכהנים אסחי דעתייהו מיני' כיון דספק הוא. ואי תקפו מוציאין מידו אבל בהא דב"ב יאוש בקרקע לא קנה.

ועוי"ל לפי מה דקיימא לן דלא כס' יראים ואי גזל נכרי מותר נעשה שלו ממש שכן מוכח מתשובת רש"י הובא ברמ"א חושן משפט סי' רפ"ג סעיף ב' הכי נמי בספק ממון הואיל והיתר הוא להחזיקו לעצמו קונה אותו כיון שהוא ברשותו ומתכוון להחזיקו לעצמו. וניחא גם כן הא דביכורים בבבא בתרא שם הואיל וקרקע היא שאינה נגזלת ובודאי אף למ"ד גזל נכרי מותר אם מחזיק בקרקע של גוי שלא מדעתו לא נעשה שלו הואיל ברשות מרא קמא קאי ואין להקשות לפי טעמים ההם דאם כן דהבעלים קונים אותו הוי לי' לקוח דפטור ממעשר. לא קשה מידי שהרי קונה אותו בעודו מחוסר זמן. ופסק רמב"ם בפ"ו מה' בכורות דלקחו מחוסר זמן לא נפטר משום לקוח ואפי' לרשב"י דסבירא לי' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וממילא נפטר משום לקוח כשהוא מחוסר זמן. יש לומר דהכא שלא יצא מרשותו כלל שתיכף כשנולד קונה אותו לא חשיב לקוח: י) והנה בנידון דידן שהישראל לא ניחא לי' דליקני ועוד דלא קיימא ברשותו שגם הקרקע הקנה וקרקע אינה נגזלת. שפיר יש לסמוך על הרמב"ן ורשב"א דכתב לי' שטרא אדמי לא מהני והוועכסיל של ערוב קבלן רק שלא יגיע לו לישראל כלום אצל הגוי ובדיעבד אינו מעכב: יא) ועוד דאינו דומה להא דקידושין דאשה אינה מתקדשת לחצאין מה שאין כן בנידון דידן כיון דעל כל פנים קונה בקרקע כנגד מעותיו שוב קונה המטלטלין אגב קרקע. ואף דאם כן הוה החמץ בביתו של ישראל וכיון שכתב עד למדירה הרי החמץ באחריות ישראל שאם יגנב לא ימדד ולא ישלם והרי חמצו של גוי בביתו של ישראל וקיבל עליו הישראל אחריות עובר. יש לומר דזה חשיב רק אחריות אלים דמחלוקת הפוסקים אם חשיב אחריות ולאחר הפסח נקטי' לקולא דמחלוקת בירושלמי באחריות גמור לאחר הפסח ואם כן הוה ספק ספיקא בדרבנן: ידידו הדוש"ת הק' אברהם. סימן שדמ.

ב"ה יום ב' אח"ק במחובר כ"א למב"י תרנ"ו לפ"ק. שוכ"ט לכ' אהובי הרב המאוה"ג חו"ב כש"ת מו"ה משה מנחם נ"י הכהן אבד"ק יעזוף א) סבבוני טרדות רבות והיום הגיע עת לעיין במכתבו ורום מעלתו פלפל בחכמה דבר עם הארץ שחשב שבמה שהעמיד חמצו לבית חבירו וחבירו מכר די להפקיע מאיסור בל יראה. והי' שם ריפות שבאו עליהם מים אך לא נתבקעו. והם ספק חמץ וגם ודאי חמץ. ומעלתו אזיל ומייתי בשם חק יעקב סי' תנ"ג לאסור בזה לאחר הפסח. אך הקשה על זה מדוע לא יהי' מותר משום ספיקא דרבנן ויש להעיר מדברי רי"ף פ' כל שעה בקרובה להתבקע דיש מחלוקת שמואל ומר עוקבא. וכ' רי"ף דבאיסור משהו נקטי' לקולא ואם נחמיר משום ספק דרבנן הבא על ידי גלגול גם בהא דרי"ף יהי' אסור מטעם שהרי גוף השעורים אסורים: ב) אך יש ליישב בזה למה דקיימא לן חמץ משש שעות ולמעלה בס' ודוקא בפסח משום דכרת אוסר במשהו. וכן פירש"י בגמ'. ועל כן בספק חמץ דליכא כרת דאין עונשין מספק אינו אוסר במשהו. מה אמרת שמא קמי שמיא גליא דודאי חמץ הוא ואוסר במשהו. על זה נשיב דספיקא דרבנן הוא. מה אמרת הלא פסקי' על גוף השעורין שאסורים מחמת ספיקא דאורייתא. ע"ז נשיב שלא פסקנו שהם איסור כרת דעל ספק אין מחייבין כרת ודו"ק היטב. אבל בנידן דידן שפיר יש לאסור משום דבא על ידי גלגול ונכונים דברי הח"י: ג) אך יש בזה עוד כפלים לחושי' שהרי הריב"ש כ' בהשליך הריאה במזיד קונסין אותו כדין מבטל איסור והבהמה טרפה. וכן פסק הש"ך סי' ל"ט סק"י ע"ש. וקשה ניזיל בתר רוב שלא הי' טרפה ולא עשה איסור כלל שהשליך בלא בדיקה. ומה זה דמיון למבטל איסור שאחת הי' איסור בודאי. וכשם שסומכין על גוף איסור טרפה על רוב. כמו כן נסמוך על איסור קנס שכשירה היתה ולא עשה איסור כלל.

וצריך לומר כיון שהוא לא ידע אם כשירה הוא לאיסור נתכוין. ובנזיר (דף כ"ג) בנזירה שלא ידעה שהפר לה בעלה ושתתה יין מכין אותה מכות מרדות. ועונשין על הכוונה לבד. הוא הדין דקונסין על הכוונה. הכי נמי כיון שספיקא דאורייתא הוא והי' מחויב לבערו ולא ביערו אף אם תמצא לומר שלא הי' חמץ קונסין אותו על הכוונה. ומודינא שאם יבא אלי' ויאמר שלא הי' חמץ שמותר לאחר הפסח אף שכיוון לאיסור. שהרי טעם הקנס כדי שלא ישהה על סמך שלאחר הפסח יהי' מותר. וכשאסור כל זמן שהוא ספק שוב לא ישהה. אבל אם נתיר כל זמן שהוא בספק לעולם ישהה: ד) ולא דמי לנוקשה כיון שלא עבר בבל יראה מן התורה מותר לאחר הפסח. דשאני התם כיון שהטעם שאסור לאחר הפסח כדי שלא ישהה ולאיסור דרבנן לא עביד רבנן הרחקה ותקנתא. אבל הכא השהי' הוא ספק דאורייתא והרי כוי אם שחטו ביום טוב אין מכסין את דמו גזירה משום התרת חלבו. הנה דעבדינן גזירה משום ספק איסור אפילו לבטל ספק מצות עשה [ועוד דעיקר טעם הר"ן בנוקשה דמותר לאחר הפסח משום דאינו בבל יראה ולהשהותו אסור רק דילמא אתי למיכל מיני'. אבל במקום שעובר בבל יראה מדרבנן אסור גם לאחר הפסח. וזה טעם הר"ן במפקיד חמץ אצל נכרי שאסור לאחר הפסח אף להגאונים. ומשום דמכל מקום עובר בבל יראה מדרבנן. אבל במקום שאסרו השהי' משום חשש תקלה דלמא אתי למיכל לא קנסו. דבגמרא אמר קנסא קניס. הואיל ועבר עלי' בבל יראה. אבל לא במקום שאיסור השהי' דלמא אתי למיכל. וכהאי גוונא מצינו לענין ברכה דעל ביעור חמץ שעבר עליו הפסח אין מברכין כיון שאינו רק מחשש תקלה. ואולי בחצי זית חמץ שמבערין בפסח מברכין, וידעתי שדעת המגן אברהם אינו כן]: ה) אך בנידון דידן ששוגג הי' יש נדון בזה, משום ספיקא דרבנן שאם אינו חמץ לא עבר ולא חישב לעבור.