שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 113

שאם יאבד אחת לא יתחייב הגוי לשלם שיאמר שהוא הי"א ואין הולכין בממון אחר רוב, יש לומר לדעת השיטה מקובצת סוף פרק קמא דכתובות דבגוי ליכא חזקת ממון שפיר נזיל בתר רוב. ועוד אפי' נאמר דאחריותו על ישראל הוי כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בבית הנכרי: ז) ואשר חש לתשובת רשב"א בת"א סי' פ"ב לחוש בזה לברירה. באמת דברי רשב"א נפלאים בעיני מתחילה ועד סוף. דמה זה ענין לברירה. הוא מקנה אליו שיהי' לו אחת מהם. ואחר כך מחוייב ליתן לו ממה נפשך אחת. וגם התי' אינו מובן שמתרץ שיוכל לחול אחר כך. ואם כן נאמר שהמוכר יוכל לחזור קודם שנותן לו. על כן לדעתי אין ללמוד מדברי רשב"א אלו טרם נבין דבריו ומותר לאחר הפסח: ח) מכל מקום נראה לאסור בקבוק אחד כיון שהאיסור חמץ שעבר עליו הפסח נולד בתערובת ונוכל לסמוך על ברירה. דומה לטבל דחשיב דבר שיש לו מתירין דאפשר להפריש ולא יפסיד. רק האיסור חשיב דבר שיש לו מתירין. הכא נמי על ידי ברירה לא יפסיד רק בקבוק אחד. ובדרבנן יש ברירה. מיהו אי הא דבדרבנן יש ברירה מחמת ספק. הכא נאמר להקל להיפוך שמא אין ברירה. והיכי שאין המתיר עתיד לבא בודאי כתב הרשב"א דחשיב אין לו מתירין. אך היש"ש בבא קמא כתב דהוא מתורת ודאי: ט) ואין להשיב על זה דכיון דחשבי' לחמץ שעבר עליו הפסח בא לעולם בתערובת אם כן בדבר שיש לו מתירין בטל. לעניות דעתי זה אינו דדוקא בא לעולם בתערובת לח כעין גיגית מלאה ענבים בעוטים הוא דלא חל איסור. אבל ביטול ביבש חשיב האיסור כמאן דאיתא. ועל כן בפסח כשנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור. האומנם כי האו"ה כתב בכל דברים חשובים בבאים לעולם בתערובת בטלים. התם טעמא אחרינא. דבעודם אסורים אין להם חשיבות. וחתיכה הראוי' להתכבד דאינה בטילה משום דכשתתבטל תהי' ראוי להתכבד. אי אפשר לביטול לחול.

אבל בבא האיסור בתערובת נאמר להיפוך שאי אפשר לאיסור לחול שאם יחול לא יהי' חשוב ויתבטל: י) ובמה שכתבתי יש ליישב דעת רש"י ע"ז ע"ד. בביטול ברוב ביבש משליך אחת. ואינו מובן למה. ולהנ"ל יש לומר רש"י לשיטתו דאין מבטלין איסור לכתחילה מן התורה. וקשה יאסר משום לא תאכל כל תועבה. וצריך לומר משום דתועבה לא נעשתה רק באיסור ואף האיסור דלא תאכל כל תועבה בטל. והדברים עתיקים בתשו' הרי"מ. ועל כן כיון דלאו דלא תאכל כל תועבה נולד בתערובת אמרינן שמא יש ברירה והוי יש לו מתירין. וסבירא ליה לרש"י ספק יש לו מתירין חשיב גם כן דבר שיש לו מתירין: יא) אשר הקשה ממה שכותבין על פי שומת שלשה בקיאים ושמאים אינם שמין כלל. ודומה למה שכתבו תוספות באומר שאני עתיד להפריש אם לא הפריש אחר כך שתה טבל למפרע אינו דמיון כלל. שהוא כאומר שמוכר לו בשויו. אך לידע מה שויו נסמוך על שלשה בקיאים ואף אם לא שמו הוא נמכר בשויו: יב) אשר הוקשה לו מאחר שאין פורטין כל מין הוי כאומר כל מה שבביתי מכור לך דלא מהני. אנן פורטין בצעטיל הכללי כל מין ומין רק כל יחיד אינו פורט, אך באמת באומר על פי שומת ג' בקיאים אינו דומה כלל לכל מה שבביתי מכור לך דאינו מכור. דשם מפורש הטעם שהוא כעין אסמכתא. שאינו יודע אם הוא חול או זהב. וזה במוכר בסכום ידוע. אבל באומר על פי שומה אם חול יתן דמי חול. ואם זהב יתן דמי זהב ומכירת אמת הוא: הדו"ש הק' אברהם. סימן שמ. ב"ה יום ועש"ק אמור רנ"ת לפ"ק. לכבוד המאה"ג הישיש מו"ה אברהם אבלי נ"י הכהן. דבר אשר מכר חדר וכל חמץ שבתוכו. ושכח להעמיד שם שלשים ליטרות קראחמאל. וספק לו אם נכתב בשטר מכירה: א) הנה הקראחמאל אינו חמץ ברור כי אם ספק. כי לא כל הבא עליו מים מחמיץ כמו שכתב בתשו' הרשב"א הובא בבית יוסף סימן תס"ז.

ומכל מקום אין לדון בו לאחר הפסח דין ספק דרבנן. מלבד שהוא ספק דרבנן הבא על ידי גלגול. עוד דומה להא דכתב הר"ן בתשו' סי' נ"א בהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול. דבה"ש של זמן הנדר יכול לישאל עליו. כיון דספק דאורייתא לחומרא חשיב חל הנדר. ולא אמרינן דלענין שאלה הוה חומרא לומר שלא חל הנדר. אלא דמכל מקום כיון דמספק אסור חשיב חל הנדר. והכא נמי כיון דמספק הי' אסור להשהותו קנסוהו: ב) ועוד יש לומר כי מה שאינו ודאי חמץ עוד מיגרע גרע. כי בביטול וגם הי' באונס האחרונים מתירין. והוא דברי התשב"ץ. ומסתמא ביטל חמצו גם ביום כנהוג. אך בנידון דידן שרק ספק חמץ. אם יזכה אחר בחמץ. יוכלו הבעלים לטעון שמא הוא מצה. ואינו בכלל הביטול והפקר. והוה ברשות בעלים ואף אם הוא חמץ מכל מקום הרי הוא חמץ שלו כיון דמספק הדין שאינו הפקר. ולדעת התוס' ביטול משום הפקר. מיהו יש לומר בנידון דידן דממה נפשך אם מצה אם הפקר גם הר"ן מודה. וכן כתב המשנה למלך פרק ח' מהלכות גירושין הלכה י"א בדיבור המתחיל ולבי מהסס יעוין שם, ואם כן יש היתר של התשב"ץ: ג) ודבר אשר מעלתו רוצה לומר דקראחמאל הוי חמץ נוקשה. יען מתחילתו לא הי' ראוי לאכילה. הנה החטים נשורין תחילה כמה ימים במים קודם שעושים הקראחמאל. ואם כן נעשה חמץ קודם שנפסל באכילה. אך בחי' ביארתי בעזר השם שאם בשעה שנעשה חמץ לא הי' עומד לאכילה חשיב חמץ נוקשה. ובצירוף דברי התשב"ץ יש להקל להתירו בהנאה ידידו ש"ב הק' אברהם. סימן שמא. ב"ה ה' בראשית תרנ"ה. שוכ"ט לכבוד אהובי הרב הגדול מעוז ומגדול חריף ובקי מו"ה יעקב מרדכי נ"י האבדו"ק בילגריייא: א) מכתבו היקר הגיעני דבר מי שנגנב מאתו חמץ קודם הפסח ונלקח החמץ לבית הממשלה יר"ה עד חקור דין. הנה אם נימא שהקנס לגזלן. ואף שיכול לומר הרי שלך לפניך.

מכל מקום כיון שרוצה לגוזלו הוי קנס לדידי'. יש בנידון דידן שגם לגזלן אינו ברשותו לא עבר עליו ולא קנסו. אך במי' רמב"ן פסחים מפורש שהקנס לנגזל. ואם כן בנידון דידן נמי אסור בהנאה. ועיין בשיטה מקובצת בבא קמא (דף צ"ו:) בשם רמ"ה גזל חמץ ועבר עליו הפסח לא זה וזה עוברין בבל יראה ואף על פי כן קנסו. והוא הדין בנידון דידן אף שנלקח לבית הממשלה יר"ה: ב) ועל דבר אם מקיים העשה דתשביתו בהוצאה מרשותו שהשאגת ארי' סובר שאינו מקיים. ואפילו מכרו לר' יוסי הגלילי. אולם הרא"ש כתב להדיא בפרק כל שעה דלר' שמעון דחמץ בערב פסח מותר בהנאה מותר למכרם לנכרי ואין צריך להשביתו מן העולם אלא מביתו עד כאן. הנה במה שכתב השאגת ארי' דאף מכירה לר' יוסי הגלילי אסור. גם התוספות חולקין עליו שכתבו להדיא ריש פרק כל שעה דלר' יוסי הגלילי אין צריך לשרוף חמץ דיכול למכרו לנכרי. וכן משמע מדבריהם במה שכתבו דביטול משום הפקר. ובגמרא מקשה וכי משכחת לה לבטלי'. ומשני דלאחר איסורו לא מצי מבטל לי'. אבל אם הי' מועיל הביטול הי' יוצא בו: ג) אך בהוצאה מרשותו לרשות הרבים. גם לרא"ש אינו יוצא בו לאחר שנאסר משום שכבר הי' אינו ברשותו מחמת איסור חמץ. ומה יתן ומה יוסיף מה שעשהו עוד אינו ברשותו. ודוקא אם מוציאו מרשותו קודם זמן איסורו. שעדיין לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו מהני הוצאה מרשות. ולא די זה שאינו מקיים עשה דתשביתו. אך גם בבל יראה עובר. ובגמרא דמקשה וכי משכחת לה לבטלי' דהיינו דביטול עושהו אינו שלו. ומשום איסור חמץ לא הוי רק אינו ברשותו. אך הוצאה מרשותו לאחר שהי' כבר אינו ברשותו לאו מידי הוא. וכך הם דברי הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו סימן תמ"ה סעיף ב' עיין שם היטב. אך שם כתב דחמץ אינו שלו כלל. אך בקונטרס אחרון סימן תל"ה סק"ב ביאר דאינו הפקר גמור.

ועל כן אי הוה מצי מבטל לי' לאחר זמן איסורו הי' מועיל עיין שם היטב. ועל כן מה שהוכיח השאגת ארי' ממתניתין דחכמים אומרים מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. דמבואר דהוצאה מרשות לא מהני. אינו הוכחה כלל כיון שכבר נאסר כדתנן עבר זמנו אסור בהנאתו. [הג"ה ור"י דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה כתבו כל הראשונים דלאחר זמן איסורו. לבד שיטת רש"י. ועלה קאי החכמים דאף מפרר וכו' ומפורש דחכמים איירי לאחר זמן איסורו. המעתיק] ועל כן שוב לא מהני הוצאה מרשותו: ד) והנה השאגת ארי' כתב דאף בבית המושכר לו אינו עובר מן התורה. וזה בודאי אינו דאין מצוות תשביתו ואיסור בל יראה חובת בית רק שלא יהי' החמץ ברשותו ומצוי בידו. וסבירא להו להגאונים דכשהוא בבית אחר לא חשיב ברשותו לגמרי ומעטי' רחמנא מדכתיב בבתיכם. אבל חצר המושכר דקונה לו משום חצר הוי ברשותו לגמרי. והרי בתוספות סוף פרק קמא דעבודה זרה יש סוברים בלא תביא תועבה אל ביתך אינו רק בבית בארץ ישראל, וכי יסברו הם שגם בחמץ אינו עובר רק בארץ ישראל. אך שאני חמץ שאינו עובר רק בשלו אם כן חובת הגוף הוא שלא הי' חמץ שלו. ובבתיכם מגלה שאינו עובר רק אם הוא ברשותו גם כן. ועל כן כשמושכר לו שהוא ברשותו לגמרי ודאי עובר: ה) והנה השאגת ארי' לפי שיטתו דהא דכתיב בבתיכם לאו משום שיהי' החמץ ברשותו רק חובת בית. אם כן אין ענין להא דעשאן כאלו הוא ברשותו דזה על החמץ ואכתי אינו עובר משום שהבית אינו שלו. אך לפי מה שביארנו שהכל משום החמץ. על כן לאחר זמן איסורו אינו מועיל הוצאה מרשות. אך לר' שמעון לפני זמנו ולר' יוסי הגלילי אפילו בתוך הפסח מהני הוצאה מרשות וכל שכן מכירה לנכרי והוא הנכון בדין זה: ו) מה שכתב בפשיטות דזה אינו יכול וזה אינו יכול אף דחייב בשבת אינו יוצא ידי מצוה במקום שצריך בעצמו.

לא כן אנכי עמדי ובודאי ראיית כבודו משחיטה דלא מהני על ידי כשר ופסול ביחד. על כן סבירא ליה לחלק בין לחייב שהוא חומרא בין לצאת ידי חובתו שהוא להקל. אבל קשה לחלק בזה בדאורייתא רק החילוק [הג"ה וכבר נתבאר זה בספר אגלי טל] בין אם דנין על אדם העושה או על הפעולה הנעשה. שאם דנין על האדם נוכל לחשוב כאילו עשה כולו. כיון שבלעדו לא הי' נעשה. ואף דלגבי חבירו נחשב גם כן כאילו עשאו הוא מה איכפת לו בחבירו. אך הפעולה הנעשית מה חזית דשדת לי' בתר כשר שדי' בתר פסול. ועל כן לענין מצוה שאנו דנין על העושה שמקיים המצוה זה אינו יכול וזה אינו יכול מהני: ז) ויש ראי' מחצי עבד וחצי בן חורין שמקיים כל המצוות ולא אמרינן אתי צד עבדות ומפיק צד חירות רק משום שדנין על העושה חשיב שצד חירות עשה כל המעשה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. רק שופר שצריך שישמע קול מבר חיובא ודנין על הקול. וכשבא משניהם אינו יוצא בו ובפוסקים מבואר גם במגילה דמינו אינו מוציא. והקשה בית יוסף דגם לעצמו לא יצא. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבמגילה דאפילו לא השמיע לאזניו יצא ויוצא בדיבור לבד שהוא פעולה חשיב כאילו צד חירות לבד עשה כל הפעולה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול. ובתשו' רדב"ז חלק, ב' סימן תת"ח כתב ששמע תי' בשם אחד מהגדולים והתחלת דבריו משום שבמגילה יוצא אפילו לא השמיע לאזניו. אך סיום דבריו שבקריאת מגילה כל צד מוציא את עצמו. וזה אין לו טעם שהרי הקריאה בא מכח שניהם. ועל כן כתב הרדב"ז כי השומע טעה ותלה בוקי סרוקי באותו גדול. ובאמת כן הוא שטעה ואותו גדול בודאי אמר דיוצא בקריאה משום זה אינו יכול וזה אינו יכול וכמו שכתבתי: ח) והנה בשלחן ערוך כתב דמינו אינו מוציא. ולא כ' דלעצמו אינו מוציא. יראה דחזר בו ממה שכתב בבית יוסף וסבירא לי' כנ"ל.

אך לא פי' דמוציא דיש לומר דמדבר הוא שמוציא קול עי' סנהדרין (דף ס"ה:) וכשהקול מורכב ממי שאינו בר חיוב יש לומר שאינו יוצא ורפויי מרפיא בידי'. מכל מקום זה ברור דזא"י וזא"י יוצא בו ידי מצוה ג"כ: ט) ובמ"ש כבוד תורתו ליישב דעת השל"ה ומג"א דיוצא מצות תשביתו על ידי עכו"ם. כוון למה שכתבתי במק"א תמצאנו לעיל סי' שי"ט]. ואני ביארתי החילוק יותר מבורר דבנזקין דהאיסור משום ההיזק הנעשה חייב אף בגרמי במוסר וכהאי גוונא. אבל בשבת הרי מותר להראות לגוי עצים ואש להסיק ונותנין לו שכרו באופן שבודאי יסיק. אך החילוק משום דבשבת אין האיסור כלל מפאת הנעשה בשבת שהרי מותר להתחיל מבעוד יום ושיוגמר בשבת. ואף שנעשה בשבת לא איכפת לן כיון שאינו עושה בשבת. וא"כ חזינן שהאיסור רק מפאת העושה על כן בעינן מעשה גמור. ועל כן בחמץ שהמצוה מפאת החמץ שיהי' מבוער סגי בגרמי. ועל כן כששוכר גוי להוציאו באופן שאין איסור מפאת השכירות יוצא מצות השבתה. והבאתי גם כן הראי' ממריצה לפני כלבו וממעמיד בהמת חבירו. ובתשובה ביארתי בזה ליישב קו' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל במכות (דף כ':) שמזמין ראשו חשיב לאו שיש בו מעשה. והק' ר' עקיבא איגר שהרי אינו עושה כלום. ואמרתי כיון שאף בלא מעשה כלל יש לאו בניקף שוב על המעשה סגי בגרמי דבשעה שמתחיל להקיפו ודאי ברי שיקיפנו וחשיב גרמי כמו מוסר ודו"ק היטב: י) מה שכתב בשם רי"ט אלגזי דמותר לפרוע חובו באיסורי הנאה. והק' כבודו מעול תחתי לאוצר יש לומר יין נסך שאני שאסור רוצה בקיומו. אך נראה דאיסור רוצה בקיומו אינו בסתם יינם. וראיה דהא גוי שנסך יין ישראל בכוונה מותר ליקח ממנו דמי אותו היין דיכול לומר דמי הזיקו שקילנא. הנה דאף שאינו מבערו שרי. וכן משמע ברמב"ם וטוש"ע דאינו מחוייב לבערו.

ואיסור רוצה בקיומו נצמח מהא דמחוייב לאבד עבודה זרה ומשמשי'. עוד ראי' ברורה מפורע חובו בפירות שביעית שאסור משום לאכלה ולא לסחורה כל שכן באיסורי הנאה. שוב ראיתי ביורה דעה סי' קל"ב דפסק דאף בסתם יינם אסור רוצה בקיומו. וע' בתשו' ביו"ד ה' מאכלי עכו"ם מה שכתבתי בענין זה: יא) ומה שהק' כבודו מהוכחת ר' עקיבא מצינו להבערה שהוא אב מלאכה והא משכחת על ידי גוי. יפה תי' כבודו דהמשמעות שמותר בעצמו ויכולין לומר יותר ברווחא על פי דברי מרדכי פרק קמא דחולין לשיטת רבינו אלי' צריך לקשור בכל יום. מכל מקום חשיב קשר של קיימא משום דרחמנא קרי' קשר. ה"נ כיון דרחמנא קריי' תשביתו חשוב עושה בעצמו גם לענין שבת ויום טוב. אך הא ליתא בשלמא קשירה דתפילין דקשר שאינו של קיימא לאו קשר והכא קריי' קשר מוכח דמשונה קשר זה ואף בשבת חייב. אבל בחמץ דינא הכי דלענין ביעור חשיב גרמי מעשה ולענין שבת ויום טוב לא הוי מעשה: יב) אך מה שכתב כבודו עוד ליישב דברי מגן אברהם דלענין ביעור לא בעי רק השתדלות יתבער כמו במילה לכמה פוסקים. אינו דמיון דבמילה כתיב ימול בדגוש מבנין התפעל וכן תרגום אונקלוס יתגזר וע"כ כאשר צוה אותו אלקים דכתיב גבי אברהם מפרשינן שצוהו שיתגזר אבל בחמץ דכתיב תשביתו בעי' שיעשה הוא: יג) ולענין בר אווזות הגדולים ולבנים יראה לי דגדלות אינו שינוי וגם תרנגולים יש קטנים וגדולים ולבנים נמי נראה דלא חשיב שינוי לפי מה ששמעתי שגם בר אווזות שלנו יש מהם לבנים. והעיקר לדקדק אם נכנסין לתוך המים כמו שלנו שאם אין נכנסין לתוך המים חלילה להתירם. אך אם נכנסין לתוך המים המיקל לא הפסיד: ידידו הדו"ש וש"ת באה"ר ואה"ע הק' אברהם. סימן שמב. ב"ה ב' נשא מ"ח למטמוני"ם תרנ"ה.

החוה"ש לכבוד אהובי הרב החריף והבקי כש"ת מו"ה שמואל יצחק נ"י החבד"ק סאבטע. א) אתמול העברתי עיני על מכתבו באחד שמכר חמצו ועשה רשימה וכתב בשטר מכירה דיתר החמץ שלא נכתב ברשימה נתן לו במתנה כנהוג ואחר הפסח ראה כי הי' מונח עוד מין חמץ גמור בחדר ומכירה הנ"ל הי' על ידי הרשאה שהרשה לו לעשות כנ"ל עד כאן לשון השאלה. והמשמעות שהרשה לו גם על המתנה. אך מסופק מחמת שהרמב"ם כתב פכ"א מהלכות מכירה דבמכר חשוב זה דבר שאינו מסויים. ובפרק ג' מה' זכי' דעתו דבמתנה דבר שאינו מסוים אינו קונה. הגם שבמתנה מצייר באומר שדה מנכסיי נתון לך לא באומר מה שיש בבית זה. משמע לי' למעלתו הואיל ואתי עלה משום דבר שאינו מסויים. ובה' מכירה כתב דזה חשיב דבר שאינו מסויים. גם במתנה כהאי גוונא לא קנה. ואזיל ומייתי בשם הגאון ר' ברוך ז"ל פרענקיל שכתב להיפוך. אך מעלתו כמדומה לי' להיפוך כנ"ל: ב) ולדידי פשוט שדברי ר' ברוך נכונים ואדרבה מדמצייר הרמב"ם במתנה באופן אחר מכלל דבאופן שצייר במכירה לא חשיב במתנה (דבר שאינו מסויים. ואני הייתי מיקל בדיעבד גם במכירה באומר כל מה שיש בבית זה לפי מנהגינו שכותבין על פי שומת שלשה אנשים בקיאים. דבזה לא שייך טעם הרמב"ם שהוא כמשחק בקוביא. דהתינח אם פורט סכום דמים ואינו יודע אם תבן או זהב. אבל באומר על פי שומא כמה הוא שוה הוא מסחר אמת. שאם זהב יתן דמי זהב אם תבן יתן דמי תבן. וזה במכירה. אבל במתנה אי אפשר לחושבו כלל דבר שאינו מסויים. דדבר שאינו מסויים היינו שאינו יודע מה הוא קונה ואף שהמוכר יודע הלוקח אינו יודע. וכן בנותן קרקע מנכסיו שהנותן א"י מה יגיע למקבל מתנה אבל באומר כל מה שיש בבית זה דמסתמא הנותן יודע. שכל אדם בקי בשלו אך שמקבל מתנה אינו יודע.

ובמתנה אין צריך דעת קונה רק דעת מקנה כמו שכתב הראב"ד ורשב"א דבדעת אחרת מקנה אין צריך כוונה לקנות. וא"כ מה איכפת לן מה שהקונה אינו יודע ועל כן מצייר הרמב"ם במתנה באופן אחר. ואפשר דבמתנה אם הנותן אינו יודע. חשוב גם כן אסמכתא כמו משחק בקוביא דאפשר אלו ידע שדבר יקר בתוכו לא הי' נותן אך בחמץ שאפי' חמץ יקר אם לא ימכר לא יהי' שוה כלום ואף חמץ יקר כזהב לא יהי' שוה אפי' כתבן. ואם כן לא הוי אצל הנותן דבר שאינו מסויים. ומצד המקבל לא איכפת לן במתנה כיון שאין צריך דעת מקבל וזה פשוט: ג) ובעיקר מחלוקת רמב"ם ור"י מיגאש עם החולקים עליהם בנותן קרקע מנכסיו שמקורו מדברי רי"ף ורש"י פרק קמא דגיטין. וכבודו הביא עוד מירושלמי פרק י"א דכתובות בשכיב מרע במסיים תנו שדה פלונית לפלוני. מוכח דבאינו מסיים לא קנה עד כאן הנה זה יקשה אף לרמב"ם לפי מה שכתב במגדול עוז החילוק בין הא דמנחות דבית בביתי אני מוכר לך דמהני. דהתם ידע על כל פנים שמוכר בית. אבל קרקע שם כללי לכמה דברים בית שדה גן פרדס וכו' והסכים עמו בדרישה ואם כן למה נקיט ירושלמי שדה זו די שיאמר תנו שדה. ד) ולפי עניית דעתי העיקר כהחולקים ומירושלמי אין ראי' וגם מרי"ף אין ראי' ואדרבא קצת משמעות להיפוך. ונקדים הקדמה. דהנה נראה לי דבר ברור דאף בבית בביתי אני מוכר לך ומפורש במנחות מראהו עלי'. הנה דעל כל פנים קנה אחת. מכל מקום אם מת המקבל קודם שכתב לו אין הבכור נוטל בו פי שנים. ואמינא לה מהא דבבא בתרא (דף נ"ה.) בשדות המשועבדות למלך דחשיבו ראוי משום דשיעבוד המלך כיון שיכול למכור מבלי שיתבענו חשיבי כמוחזקים למלך ואצל החיים ראוי.