שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 112

ולמדנו מדברי כולם דגילוי דעת מהני לזכי' ואפילו עשאו אחר ואפילו מעשיו לא הועילו. וכההיא דפרק חלון הנ"ל: ד) וראיתי להקצות החושן סימן שפ"ב שהביא ראי' דעשה אחר שליחותו לא מהני. מהא דאמרינן פרק התקבל באמר לשנים כתבו ואמרו לסופר כתוב דלא מהני משום דמילי לא מימסרי לשליח. ואי אחר יוכל לעשות שליחותו אמאי לא מהני. ובאמת לפי עניות דעתי מהתם אינה ראי' דודאי בדבר שסתמא הוא חוב גמור כמו לגרש אשתו אומר אני שמא חזר אחר כך. ודוקא בשליחות גמור בעינן חזרה בפירוש. מה שאין כן באחר דרק משום זכי' וגילוי דעת אתינן עלה וכההיא דירושלמי דהגע עצמך שצווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה. גם מה שדחה משום דבעינן שמיעת קולו. אמת הוא לדעת הרמב"ן. ומה שדחה בעצמו דחייתו אינו כלום עיין שם: ה) אך העיקר מה שנראה לי, דבגט אפילו באופן שאינו חוב גמור אין אחר יכול לעשות שליחותו מטעם זכי' אפילו לשאר פוסקים דבגט מהני שליחות שלא בפניו, דהנה הרב המגיד בפרק ד' מהלכות זכי' בשם הרמב"ן דמהא מוכח דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו הוא בשנתרצה כששמע. אבל לא נתרצה כששמע לא. וכן מבואר בכל הפוסקים. ויש לספק בדברים אלו אם הטעם משום כשמיחה אגלאי מילתא דלאו זכות הוא לדידי'. או הטעם דאפילו הוא זכות לא מהני אלא בשנתרצה ולא כשמיחה. ויש להוכיח כפי' השני מהא דכתב הר"ן. בפרק השולח בענין פרוזבול דהמלוה מזכה לו קרקע כל שהוא. דמהא מוכח דבכל מידי דזכות אין משגיחין במה שימשך ממנו חוב. ומיהו קיימא לן דיכול לומר לא בעינא לזכי'. עיין שם והנה יכול לומר לא בעינא. ואף דאין הוכחה שבעצמה הי' חוב אז. דעכשיו אמר לא בעינא הוא משום פרוזבול אבל גוף הקני' בעצמה זכות הי'. ואף שנמשך אחר כך חוב לא איכפת לו בהא. אלא ודאי הטעם כפשוטו דאף דקיימא לן דזכין לאדם שלא בפניו.

מכל מקום לא מהני בעל כרחי'. והדבר תלוי בדעתו כששמע: ו) ויותר יש להוכיח כן מדברי הר"ן הובא בשיטה מקובצת בבא בתרא (דף קכ"ו) בהא דבכור שמיחה מיחה. דמהא שמעינן דמי שזיכה לחבירו מידי על ידי אחר. וקודם שנודע לו השביחו הנכסים. השבח לנותן כיון שלא זכה בה עד שישמע המקבל ויתרצה במתנתו עיין שם היטב. ואי רק גלויי מילתא בעלמא היא אמאי השבח לנותן. אלא ודאי הדבר תלוי בדעת המקבל אף שזכות הוא. ועיין ביבמות בשמעתא דחליצת מעוברת ולא יכולתי לבאר יותר ודי למבין: ז) והעולה מזה דכל הדבר בספק. אם יתרצה המקבל בשעת שמיעה חלה המתנה למפרע ואם לא נתרצה בטלה למפרע. ובתוספות גיטין (דף כ"ז:) דיבור המתחיל לאיזה שארצה אגרש דאפילו למאן דאמר יש ברירה פסול דוכתב לה לשמה צריך שיהי' מבורר בשעת כתיבה עיין שם. והנה כיון דבשעת כתיבה בעינן שיהי' מבורר ואילו בשעת שמיעה יאמר לא ניחא לי ובטלה הזכי' למפרע ולא יחשב לשמה כמו שכתבו התוספות (דף כ"ב) דיבור המתחיל והא לאו בני דעה נינהו. ועל כן אף אם תתרצה לבסוף. מכל מקום בשעת כתיבה אינו מבורר. ולא חשיב לשמה. וכמבואר בדברי הר"ן הנ"ל דעד שעת שמיעה הדבר בספק. ועל כן השבח לנותן אפילו נתרצה לבסוף כנ"ל: ח) ואין לפקפק דכשגילה דעתו מתחילה לא מצי מתי אחר כך דליתא. ובקדושין (דף מ"א:) דמקשה הש"ס מהא דחבורה שאבדה פסחה מנא לי' דמשוי שליח לשחיטת הפסח. והקשה הריטב"א קרא למה לי הא זכין לאדם שלא בפניו וכו' דשאני הכא דעשאו שליח וניחא לי', ותירץ דמדין זכי' הי' יכול למחות כששמע הרי דאף דגילה דעתו מתחילה יכול למחות עיין שם. ומדברי הריטב"א נמי מבואר דאין הטעם משום דאגלאי מילתא דלאו זכות היא. דאם כן כשגילה דעתו מתחילה הרי זכות הוא לו אז. וכל זה ברור:

ט) ובזה יתפרשו דברי הרשב"א נדרים בשמעתתא דהתורם משלו על של חבירו דמה אתם לדעתכם. תדע שהאומר לחבירו תרום כו' אינש אחרינא שמע אזיל תרם כו' ואף על גב דניחא לי' שתיקן את כריו בתרומה לא מהני. ותמוה דזכי' מדין שליחות. ולא מצינו דתרומה בעי שליחות טפי משאר מילי. והא דבעי שיתרום לדעת דריש אלו מציאות דלא מהני כלך אצל יפות מבואר בתרומת הדשן סימן קע"ח משום דבשעה שתרם לא נודע אם הוא שלוחו: י) אך להנ"ל יובן בטוב טעם. דבזכי' נמי לא נודע אם הוא שלוחו עד שישמע ויתרצה. ודומה לההיא דאלו מציאות ודו"ק [ואין צריך למה שנדחק בקצות החושן בטעם דברי הרשב"א. ובריטב"א הנ"ל מבואר שלא כדבריו] ועיין ברשב"א קידושין בשמעתא דעבד בשטר על ידי אחרים. שהעלה במסקנת דבריו דאפילו בזכות גמור יכול למחות. רק בעבד כיון דיכול לגרש בעל כרחי' וזכות גמור הוא גם כן יכול לגרש בעל כרחי' על ידי אחרים עיין שם: יא) וראיתי במחנה אפרים הלכות זכי' ומתנה סימן ו' שהוכיח מההיא דחולין (דף פ"ג) בארבעה פרקים משחיטין את הטבח דפריך והא לא משך. ומשני בשזיכה על ידי אחר וקתני סיפא לפיכך אם מת מת ללוקח. והא יכול לומר לא בעינא לזכי'. ובר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה הא דלוקח כלים לשגר לבית חמיו. ואמר לו אם מקבלין אותם ממני הרי הם שלי ובאם לאו כו' ונאנסו בהליכה חייב. דטעמא דמילתא שכיון שהדבר תלוי ברשות לוקח הרי הוא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עיין שם היטב. ולפי זה יש לומר דהנה כיון שברשות לוקח הוא להתרצות בזכי' אם לחזור אם מת מת לו דחשיבא שלו עד שיגלה דעת שאינו רוצה במקחו. ואף שיש לחלק דהתם הי' מדעת לוקח. אבל הכא שזיכהו שלא מדעתו יכול לומר שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי והאיך יכול לחייבו שלא מדעתו.

מכל מקום כיון שנתן לו המעות רק שלא עשה קנין בחפץ וכיון שחשיב שבחפצו של לוקח נעשה מעשה אין צריך לחזור המעות ועדיין צריך עיון בזה: יב) עוד הביא במחנה אפרים מהא דסוטה (דף כ"ה) משמע שם דאם קינא ב"ד לאשתו של מי שהלך למדינת הים אם בא לביתו אינו יכול למחול על קנויו למאן דאמר בעל שמחל על קנויו אין קנויו מחול. וברש"י שם משמע דהא דבית דין מקנין לה היא משום דניחא לבעל. מוכח דאינו יכול לומר לא בעינא זכי'. ולפי עניות דעתי נראה על פי מה דקיימא לן בפרק האיש מקדש בבית דין שהעמיד אפוטרופס לטובת היתומים לחלוקה והגדילו אין יכולין למחות משום מה כח בית דין יפה. וקטן כשלא בפניו דמי אף על פי כן אינו יכול למחות. והוא הדין בזה. ובר"ן פרק קמא דכתובות רצה לומר בקטן שהטבילוהו על דעת ב"ד אם הגדיל אינו יכול למחות משום מה כח בית דין יפה עיין שם. ואף דלא קיימא לן הכי. יש לומר דהא סברא דרבנן ולא מהני להקל באיסור תורה להתירו בבת ישראל. וכיון דנאסר בבת ישראל. הא אין כח בית דין יפה ופקע הגרות לגמרי: יג) הנה יצאנו קצת מענינינו ונשוב לנידון דידן. הנה כבר בארנו דגילוי דעת מהני בזכי'. אך אם רצה יכול לבטל הזכי' לומר אינו רוצה בזכי' ובנידון דידן נהי דמהני המכירה ואף לשכירות הבית דהוי זכות לו לעשות כל מה שיצטרך לזה. מכל מקום עובר משום הואיל אי בעי אמר לא בעינא אף שגילה דעתו מתחילה כדברי הריטב"א פרק האיש מקדש הנ"ל. ואף שיש לומר דכיון שאחר כך נתברר שהוא של נכרי לא קנסי' לנכרי משום שעבר הישראל בבל יראה. ואין לומר דשוב לא הוי גילוי דעת שרוצה במכירה דרוצה למכור כדי שלא יעבור. מה שאין כן במכירת אחר דלא יועיל להצילו מבל יראה כנ"ל משום הואיל מכל מקום במומר שבטח אין דעתו לאיסור רק להתירו לאחר הפסח. ולזה זכות הוא.

והוי גילוי דעת ומועיל מכירתו. ואף שעבר לא קנסי' לחמצו של נכרי. אך בר"ן פסחים שהקשה אמתני' דנכרי שהלוה ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה דמוקמינן לה בדאמר לו מעכשיו. והקשה הר"ן דנימא הואיל ובידו לפדותו. והא מתני' לאחר הפסח קאי. אלא ודאי סבירא לי' להר"ן דשפיר הוי קנס לדידי' כיון שבידו שיהי' שלו. והכא נמי כיון שבידו לחזור הוי קני' לדידי': יד) ובמה שכתבתי יש ליישב קושית התוספות פרק קמא דפסחים ביוחנן חקוקאה דאמר לו צא ומוכרן בשוק ובירושלמי הביא הגירסא צא ומוכרן על פי בית דין. והקשה תוספות מפרק המפקיד עיין שם. ולהנ"ל יובן בטוב טעם דאם ימכור בעצמו ויועיל רק מטעם זכי' יוכל לומר לא בעינא לזכי' ויעבור מטעם הואיל על כן אמר לו למכור על פי בית דין ולא יוכל לומר לא בעינא דמה כח בית דין יפה כן נ"ל ליישב קו' מחנה אפרים: טו) ואולם דעת התוספות כיון דעל דעת כן נתן לו לשמור שיעשה לו כל הצורך חשיב שליח ולא יכול לומר לא בעינא. ותדע דהא לדעת המגן אברהם אם לא מכר חשיב פשיעה וחייב לשלם. ועל כרחך דגם זה בכלל קבלת שמירה. ואף לדעת האבן העוזר החולק כתב הטעם בשם דברי ריבות דחשיב גרמא במה שלא מכר. אבל בהא מודה דזה בכלל שמירה ודו"ק: טז) שוב עיינתי באבן העוזר ונראה מלשונו דזה אינו חייב מדין שומר כלל. לפי זה יש ראי' מדברי התוספות שאינם מצריכין בית דין למכירה דלא עבר בכהאי גוונא משום הואיל. גם יש לצרף דעת הפני יהושע דהואיל לא חשיב יותר מגורם לממון וקבלת אחריות. ובנידון דידן שגם הבית מושכר לגוי הוי לי' כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי. ואף דלפי זה גם הבית ברשותו מטעם הואיל. הא לענין הבית לא אתרבי גורם לממון. ודוקא אם החמץ ברשותו לגמרי עובר בקיבל עליו אחריות.

גם יש לצרף דעת רש"י דהואיל לא מהני לעבור עליו בבל יראה. וכבר נתבאר ביורה דעה בכללי הוראה דבשעת הדחק סמכינן בדרבנן על יחיד במקום רבים. ומקורו מש"ס נדה דף ואו כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק: יז) סיומא דפסקא דאם הוא שעת הדחק כמו שנראה ממכתבו יש לסמוך על רש"י והפני יהושע הנ"ל. ובאם לאו אין דעתי להתיר. כי הראי' מהתוספות יש לדחות דמקרא דוהשבתו לו. ראה האיך תשוב לו דבר שאינו עושה ואוכל ימכור. נראה מזה שהתורה נתנה לו רשות למכור. והוא כאדם העושה בשלו וכאלו המפקיד צוהו למכור. והוא הדין כאן דהוא כמשיב אבידה. מה שאין כן בנידון דידן דמומר אין אנו מצווין על אבידתו [ועיין בחק יעקב סק"ז דכשהי' יכול המפקיד למוכרו. חשיב אבידה מדעת. לפי זה הוה להו להפוסקים לבאר דבכהאי גוונא אינו מועיל מכירתו לדעת האבן העוזר דלאו מדין שמירה מחויב למכרו. ויש ראי' מזה כהמגן אברהם]. והגם שלדעת הר"ן דמשום הואיל אסור לאחר הפסח לעניות דעתי אינו מוכרח. ובחידושיי הראיתי פנים דלא כוותי' אך אין כח בידי לחלוק על הר"ן. ומשמעות הפוסקים דלא כרש"י ופני יהושע הנ"ל. אולם בשעת הדחק יש לסמוך עליהם כנ"ל. ובשלחן ערוך סוף סימן תל"ד אם אין האיש בבית תבטל האשה אף לדעת הפוסקים ביטול משום הפקר ונאמר הואיל וצריך עיון: כ"ד הדו"ש הק' אברהם. סימן שלח. א) כתב המקור חיים סימן תמ"ח סק"ט דאם השליח מכר ביתו של המשלח ואגב קרקע מכר החמץ והשליח חתם עצמו בשטר מכר לא מהני. כיון דאינו מוכח הראי' מתוך השטר. ובעינן צירוף עדים שעשאו שליח. והראי' שבשטר לא מקרי ראי' וחספא בעלמא הוא עיין שם ב) ולבבי לא כן ידמה. דאם כדבריו אפילו יהי' עדים בשעה שמסר השליח השטר לא יועיל. כיון דלא מהני לראי'. וליתא כמו שאבאר.

דהנה באבן העזר בסימן קל"א סעיף ו' אפילו נכתב לשמו אם נתנו לה בלא עידי מסירה אם לא נחתם לשמו הגט בטל. והוא מדברי הרמב"ם. ומבואר דכיון דלא ניתן בעידי מסירה וצריך לעידי חתימה. שוב צריך שיהי' נחתם לשמה. וכן דעת הר"ן בפרק המגרש ובחידושיו בפרק קמא. ולכאורה קשה על זה, דאם כן מה פריך הש"ס ריש גיטין לרבה אי ר' אלעזר כתיבה לשמה בעי חתימה לשמה לא בעי. הא איכא חשש שמא לא ניתן לשליח בעידי מסירה. [דהא להרי"ף והרמב"ם וסייעתם דמוכיחים מהא דהעדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם דבעידי חתימה לחוד מתכשר ע"כ דלא סבירא להו לסברת התוספות והרשב"א והרא"ש דמסתמא מסרו לה בעידי מסירה. ועוד דלשיטתם דבעידי חתימה לבד סגי. אם כן לפי טעותו דלא בעי לשמה. לא הי' צריך לעידי מסירה ליד שליח. ואם כן מהיכי תיתי שמסרו לו בעידי מסירה] ואם כן לולא עידי חתימה לא הי' מועילים עידי מסירה משליח לאשה מידי. דלא מהני לראי' דשמא אינו שליח כלל. אלא ודאי כיון דמבורר שבא מידי השליח מהני. והוא הדין בכתב יד השליח: ג) שוב ראיתי. שדבר זה מחלוקת בשלחן ערוך שהרמב"ם סובר בסימן קמ"א סעיף י"ב דגט בלא עידי חתימה שנמסר ליד שליח בלא עידי מסירה הוי ספק מגורשת דשמא שליח משקר. ומוכח דאם האמת כדברי השליח שהבעל שלחו חשיב שפיר עידי מסירה. ועל כן הרמב"ם לשיטתו לא קשה מידי. אבל להרא"ש שם סעיף י"א דאם השליח מודה שלא נתנו לו בעידי מסירה לא מהני. אם כן מוכח דבעינן עדים שבא לידו מהבעל. ואם כן חתימת יד השליח לא מהני אם אין עדים שעשאו שליח ולהרא"ש לא קשה מידי מהש"ס. דאיהו סובר דעידי חתימה לחוד לא מהני אלא משום דחזקה שנתנו לה בעידי מסירה. ואם כן עידי חתימה לא מעלים ולא מורידים ודו"ק. ואם כן יש לחוש להרא"ש: ד) אמנם נראה דהרא"ש יחידאה בדבר זה.

והרי הרשב"א דקאי בשיטת התוספות והרא"ש דעידי חתימה לחוד לא מהני. ואף על פי כן כתב בפרק התקבל דעדים שאומרים בפנינו אמרה אינו אלא לברר השליחות ועידי קבלה להכשרו של גט. הרי דעדי אמירה אינם צריכים להכשרם של גט. ובלעדם הגט כשר. ואין צריך להעדים רק שהבית דין יאמינוהו שהי' שלוחה. ועיין שם ברשב"א בדיבור המתחיל הא מני ר' אלעזר הוא. ותראה שכן כוונתו בבירור: ה) ועוד נראה לי דאף הרא"ש שסובר שהבעל צריך שיתננו לשליח בעדים. טעמא דידי' משום דשליחות דבר שבערוה לא מקיימא אלא בסהדי כמו דבר שבערוה גופה: ו) וראי' לזה דהא הר"ן סובר ריש פרק האומר דשליחות קידושין לא מהני בלא עדים. ואיהו סובר בהמגרש דעדי חתימה לבד סגי אלא שצריכין שיהי' לשמה. ואם כן קשה קושיא הנ"ל. דמה מקשה הש"ס על רבה כנ"ל. אלא ודאי הר"ן מודה דחשוב עדי קידושין אף שאין עדים על השליחות, רק דהשליחות גופה לא מקיימא אלא בסהדי, ואם כן אין ראי' מהרא"ש דפליג על הרמב"ם במה דמוכח מדבריו דחשיב עדים על הגירושין אף שאין עדים על השליחות וכן משמע מהרא"ש גופי' שכתב ששליח הולכה צריך למנותו בעדים. ולא כתב שצריך ליתנו ליד השליח בעדים. והעולה מזה. דחתימת יד שליח מהני: סימן של"ט. ב"ה יום ה' תרס"ז לפ"ק. שוכ"ט לכ' הרב החריף הבקי כש"ת מו"ה חנוך נ"י אבד"ק לאסקרוב: א) דבר האיש שהי' מוכר יין שרף שלא כדת הממשלה יר"ה ותפסוהו השוטרים וחפשו אצלו ומצאו הרבה צלוחיות יין שרף כשר ממאנאפאהל ואינו כשר ולקחו הכל ורצו לעשות פראטיקאהל ובקושי גדול ותחבולות שלא עשו. ועל גוף היין שרף לא דיברו כלום כי הי' די להם במניעת העונש. וחשב או שלקחו השוטרים לעצמם או אפשר שיחזרו לו על ידי מעות שיתן עוד. זה הי' קודם פסח. ובפסח באו השוטרים אליו שיקח בחזרה היין שרף.

ואם לאו יהי' מוכרחים לעשות פראטיקאהל. כי יראו לנפשם. ואמר להם כי בפסח אסור ליקח בחזרה ונשאר אצלם. ואחר הפסח נתנו לו בחזרה. והאיש הזה מכר חמצו כדין תורה. גם החמץ שיש לו במקומות אחרים. ונסתפק מעלתו שלא הי' יכול למכור שלא הי' שלו: ב) זה אינו חשש ממה נפשך שאם אינו שלו לא עבר בבל יראה. ולשון הרמב"ן פ' כל שעה שכתב באונס אף שלא עבר בבל יראה אסור. מגומגם. שמכל מקום עבר באונס. והקושיא שהק' הרמב"ן מחנות ופועלים ישראל שאסור לאחר הפסח אף שהוא של מוצאו אינו מובן דהא יאוש לכולי עלמא אינו קונה עד דאתי לרשות זוכה כדמוכח מהא דב"ק זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות, אבל באינו שלו והוא הפקר גמור למה יאסור. ובגזל חמץ שאסור לאחר הפסח אף דלכאורה על אינו ברשותו אינו עובר כהא דחמץ אינו ברשותו של אדם ועשאן כו'. משמע דחשוב שלו רק שאינו ברשותו ואף על פי כן אי לאו דעשאן כו' לא הי' עובר וכן כתב הרב בקונטרס אחרון מכל מקום שייך למקנסי' כיון דמכל מקום שלו הי'. דומיא דחמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבוער. ולאחר הפסח אסור [ועוד דגם לגזלן שייך קנס כיון שרוצה להזיקו ואינו חושש לאיסור גזל ולאיסור חמץ שעבר עליו הפסח יחשוש דמומר לדבר אחד לא הוי כו' זה שמעתי בילדותי מאדמו"ר זצ"ל מגור]: ג) נשוב לנידון דידן. דממה נפשך אינו עובר. אם אינו שלו לא עבר. ואם שלו חל המכירה ואף דאינו ברשותו כ' בשיטה מקובצת ב"ק ל"ג. בשם הרא"ש שאם בא אחר כך לידו חל ההקדש למפרע, הכא נמי חל המכירה למפרע. ואף דמכל מקום הוא באחריות ישראל שאם הי' נאבד לא היה חל המכירה ולא הי הנכרי משלם לו. הלא מקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי שרי. ואף דנוהגין בשכירות. וביחד לו בית מחמירים כרי"ף ורמב"ם. לאחר הפסח אין להחמיר בזה.

כל שכן לפי מה שכתב כבודו שעל פי דינא דמלכותא היין שרף למלך מכי תפסו השוטרים נעשה למלך ואינו עובר: ד) דבר האיש מכפר קשיוודע שנתן הרשאה למכור ולאשר האיש הזה הי' דר בכפר אחרת כ' שנה ובכפר זה הוא רק כחצי שנה. וכתב בהרשאה שם הכפר האחר וכן בשטר מכירה. נראה לי שאם מכר גם חמץ שיש לו במקום אחר. רק ששינה שם מקומו ובשינה שם מקומו בגט אף שפסק הרמב"ם שהגט בטל מן התורה. הב"ש סיים בצריך עיון לדינא. ואם אינו אלא מדרבנן. בשאר שטרות כשר. בפרט בזה שהי' שאר קנינים גם כן. וגם לדעת רמב"ם אינו מוכרח שיהי' שוה שאר שטרות לגיטין יש להתיר לאחר הפסח. ולרווחא דמלתא יבטלנו ברוב ויהי' היתר רבינו יונה גם כן: ה) וע"ד אשר לא מכר חמצו בכלל רק פרט בשטר מכירה עשרה בקבוקים יין שרף ואחר הפסח מנה ומצא י"א שיהי' דינו כדין המוכר דבר שאינו מסויים שדה משדותיו וכיוצא דלדעת רמב"ם פ"ג מזכי' הוא דיעה ראשונה בסי' רמ"א סעיף ד'] לא קנה. כיון שאין שום שדה מבורר שזה קנה. והכא נמי אין שום בקבוק יין שרף מבורר שזה קנה דעל כל אחת יאמר המוכר שהוא הבקבוק הי"א עד כאן דבריו. הגם כי יש חילוק ובדרבנן נקטי' להקל. כיון דלענין דינא נוקי בחזקת מרא קמא עובר בוודאי בבל יראה. אך עי' בתשו' הרי"מ חלק אורח חיים סי' ה' שהעלה בספק קנין מותר לאחר הפסח עיין שם באריכות כל שכן כאן ששכר המקום והגוי מוחזק: ו) ועוד נראה דינו של רמב"ם אינו אלא בקרקע שאינו יכול לחלוק כלל בלא שותפו. דיכול האחר לומר זה המקום בעינא. אבל במטלטלין דיכול לחלוק בשומת ב"ד הדיוטות כ"ש בכולם שוים דיכול לחלוק בעצמו שאין שום קפידא. ויכול ליקח בעצמו איזה שירצה. גם לדעת הרמב"ם י"ל שקנה. ואף שכל אחת אחריותו עליו.