שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 111

אלא מתוך שהותר בגוף אוכל נפש שאפשר מערב יום טוב הותר נמי בגוף צורך קצת שאפשר מערב יום טוב. ועל כן טלטול דלא משכחת בגוף אוכל נפש רק במכשירי אוכל נפש. ולא הותר רק באי אפשר מערב יום טוב. ועל כן אי אפשר שיותר אפי' בגוף צורך קצת שאפשר מערב יום טוב. שכיון שאין היתר בצורך קצת. רק מתוך שהותר באוכל נפש. וכיון שבאוכל נפש לא משכחת שהותר טלטול רק באי אפשר מערב יום טוב. אי אפשר שיותר בצורך קצת רק באי אפשר: ט) ויש לבאר הדברים יותר. דהא במכשירין אין היתר רק דיחוי כמו שכתב הטור סימן תק"ט וכן משמע בר"ן פרק ב' דביצה שכתב דאוכל נפש ביום טוב היתר הוא. שהרי מותר אפילו אפשר מערב יום טוב. וכיון דמכשירין לא הותר באפשר. ממילא אף באי אפשר אין היתר רק דיחוי נמצא שטלטול שאינו אלא במכשירין לא הותרו אלא שנדחה. ממילא אי אפשר שבצורך קצת יהי' היתר וכיון שרק דיחוי. אי אפשר שיהי' מותר באפשר לעשות מערב יום טוב. דאם כן הי' היתר כדברי הר"ן הנ"ל. ולא הותר הטלטול גם כן משום דאתי דאורייתא ודחי דרבנן. דאפשר להשהותו עד חול המועד. דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. ולא הוי לאו שקדמו עשה, דלא חל העשה רק ביום טוב. דקודם לכן הוי חמץ שאינו ידוע מיהו במוצא בשביעי של פסח לא יספיק טעם זה לענין דלא ליתי דאורייתא ולדחי דרבנן]: י) ולפי מה שכתבתי נראה לי להלכה שאם נתחמצה לו עיסה ביום טוב לכולי עלמא מותר לשורפו ביום טוב. ואין איסור לא משום מלאכה ולא משום טלטול. משום מלאכה לא דהא מידי דיום טוב הוא שנתחמץ ביום טוב. ולכולי עלמא אמרינן מתוך ומשום טלטול לא. דבזה שפיר נאמר מתוך שהותרה במכשירי אוכל נפש שאי אפשר מערב יום טוב. הותרה נמי במכשירי צורך קצת שאי אפשר מערב יום טוב.

הגם שיש לומר דהא לא קיימא לן כר' יהודה אלא במכשירי אוכל נפש ממש. אבל לא במכשירי צורך קצת כגון לכבות את הנר מפני דבר אחר. מכל מקום זה אינו דהא באמת עשה דתשביתו גוף צורך קצת. אלא דאי אפשר לומר בו מתוך להתיר באפשר כיון שהיתר זה לאו באוכל נפש. אבל באי אפשר. שוב נאמר מתוך. שהרי במכשירי אוכל נפש קיימא לן כר' יהודה והא גוף צורך קצת: סימן שלו. ב"ה אור ליום א' מוצש"ק אחרי תרמ"ז. שוכ"ט לכבוד ידידי הרה"ג המפורסם חריף ובקי מו"ה חיים נ"י מלפנים רב במאסקווא: יקרתו הגיעני ערב שבת בין השמשות. דבר אשר ביקש להשיב לו על איזה ספיקות במילי דפיסחא. אם כי הקשה לשאול כי ימים אלו יקרי הערך שעה ליום יחשב. עם כל זה לאשר ביקש מאוד להשיב לו להיות לו לעונג ושמחת יום טוב לקחתי מעט פנאי: א) על דבר אשר מסופק בהא, דבחמץ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. אם בלאו הכי אסור בהנאה כגון שהוא של כלאי הכרם. אם נימא דגם בזה עשאו הכתוב כאלו ברשותו לעבור עליו בבל יראה. או דילמא דוקא חמץ שקודם זמן איסורו הי' מותר בהנאה כו'. אבל בזה שבלאו איסור חמץ גם כן אינו ברשותו בהא לא עשאו הכתוב כאלו ברשותו. ולפי הצד הראשון מיישב קושית התוספות ריש פסחים על רש"י שפי' בדיקה שלא יעבור בבל יראה. והקשו בתוספות הלא הבודק צריך שיבטל וכיון שביטל למה לי בדיקה. וניחא לי' שמא ימצא חמץ של איסורי הנאה שאין בידו לבטל עד כאן תוכן דבריו: ב) אך זה אינו עולה לסיפא דמתניתין כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. ואטו מכניסין בבית חמץ של איסורי הנאה. ולמה יצטרך לבדוק עבור זה. עוד כתב ליישב בזה שיטת הכלבו. ויש ליישבו בלאו הכי בחמץ שקיבל עליו אחריות. ג) ובעיקר הספק. בחי' כתבתי בפשיטות כפי הצד השני. ולאשר מעלתו מסתפק בזה.

אביא לו ראי' מתוספות חולין (דף פ'.) בדיבור המתחיל שחיטה בהא דשחט אותו ואת בנו קדשים התראת ספק הוא שמא לא יזרוק דם השני והוה שחיטה שאינה ראוי' ורש"י מחקו דתיפוק לי' דשני פסול דמחוסר זמן הוא. ותירצו התוספות דכיון דאסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים גזירת הכתוב דללקי אף על גב דלאו שחיטה ראוי' הוא דהוי מחוסר זמן כיון דליכא פסול אחרינא עיין שם. והיינו דדוקא אם לא נזרק דמו לבסוף דהשתא אפילו לא הי' אותו ואת בנו לא הי' שחיטה ראוי' פטור על כן הוי התראת ספק שמא לא יזרוק דמו]. הרי דאף דגלי רחמנא באותו ואת בנו בקדשים דחייב אף דהוי שחיטה שאינה ראוי'. מכל מקום כשנולד פסול אחר שלא נזרק הדם בהא לא גלי קרא. והכי נמי בחמץ אף דגלי קרא דחשיב כאלו ברשותו. מכל מקום כשיש איסור אחר לא גלי קרא: ד) עוד ראי' מרמב"ם במעילה דיש שליח לדבר עבירה דיליף חטא חטא מתרומה. וכתב הרמב"ם דהיינו דוקא בקדשי בדק הבית. אבל אם הי' בשר עולה שנתערב בו איסור אחר אין שליח. והראב"ד שיבח דבריו. הרי דאף דגלי קרא דלאו דמעילה אינו מבטל השליחות לאו אחר מבטל. והכי נמי בנידון דידן אף דגלי קרא בלאו דחמץ דאינו מבטל השלו לענין בל יראה דעשאו וכו'. כשנתערב איסור אחר לא חשיב שלו דבלאו אחר לא גלי קרא. ויש לומר בזה טעם גם כן. דחמץ אם יחשב אינו ברשותו ויהי' מותר לשהותו יהי' גורם לממון על לאחר הפסח. דלענין בל יראה כממון דמי כמו חמץ שקיבל עליו אחריות. והדברים עתיקין. על כן עשאה התורה כאלו ברשותו. מה שאין כן באיסור כלאי הכרם דהוא איסור עולם. ואפילו יהי' מותר לשהותו יהי' אינו ברשותו: ה) ועל דבר אשר נסתפק במערב חמץ במצה מין במינו באופן שאינו עובר עליו בבל יראה. אם מקיים על ידי תערובות זה עשה דתשביתו. ודעתו נוטה דלא מקיים בזה עשה דתשביתו.

ושוב נסתפק אם לאחר שנתבטל ביער כל התערובות אפשר, דלא קיים עשה דתשביתו כיון דנהפך להיות היתר ולא ביער חמץ כלל. ואם כן יהי' משכחת בחמץ בטלו לעשה. כגון שביטל החמץ ברוב מצה דשוב אין בידו לקיים העשה: ו) הנה דברים האלו כתובים בספר תשו' ר' עקיבא איגר סימן י"ט בהג"ה. אולם הוא הקשה כן לסוגיא דמכות ומעלתו כתב כן ליישב שיטת הרמב"ם. ובאמת שיטת הרמב"ם בלאו הכי לא קשה מידי. שהרי פוסק קיימו ולא קיימו. ואם נשתהה החמץ עד אחר הפסח לוקה. וכן כתב בתשו' חכם צבי סימן מ"ב. ולדעתי אם נשרף החמץ מאליו לא נתקן הלאו. כמו בשלוח הקן אם פרחה האם מעצמה דלוקה. כמו שכתב הרמב"ם פרק י"ג מהלכות שחיטה הלכה ג'. והכי נמי לא נתקיים המצוה במה שהושבת מאליו. כמו כסהו הרוח דאף דנפטר מלכסות. מכל מקום לא קיים המצוה. מדקרי לי' [בפרק לולב הגזול] דחוי. והכי נמי בזה: ז) ואף דלכאורה יש לחלק דהכא מקיים העשה במה שאין לו חמץ ברשותו. ואפילו מי שלא הי' לו חמץ כלל גם כן מקיים העשה כמו שכתב בשאלות ותשובות מהרי"ק. ואם כן אפילו נשרף מאליו ניתקן העשה מה שאין לו חמץ. אומר אני דגם הא ליתא. דהנה בפרק אלו הן הלוקין אמר ר"י כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו, ומביא ראי' לזה ממתני' דהבא אל המקדש טמא, ואנן קיימא לן לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין. והא דהבא אל המקדש טמא לוקה, כתב הריטב"א בשם הרמב"ן דבשילוחו אינו מתקן למפרע רק על להבא שלא יטמא אחר כך המקדש עיין שם היטב. ולכאורה גם בחמץ איך מנתק העשה דתשביתו את הלאו. הא ההשבתה צריך שלא יעבור בבל יראה אחר כך. אבל איך מנתק למפרע. ועולה בזכרוני שר' עקיבא איגר ז"ל הקשה כן. אך באמת לא קשה מידי. דכדי שלא יעבור מכאן ואילך די שיחלקנו עד שלא יהי' כזית במקום אחד ולא בכלי אחד. ולא יעבור עוד מכאן ולהבא.

ולדעת השאגת ארי'. אם יוציאנו מרשותו אפילו לאחר זמן איסורו לא יעבור מכאן ואילך [ודעת הרב מלאדי בשלחן ערוך אינו כן. אלא דלאחר זמן איסורו דחמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כו' שוב לא יוסיף תת כח אם מוציאו מרשותו. דבלאו הכי כבר אינו ברשותו ועשאן כאלו ברשותו] ומחמת חיוב תשביתו שחל על חמץ זה אינו יוצא עד שיבערנו מן העולם. ועל כרחך מה שמבערו מן העולם דוקא הוא רק מחמת לשעבר. ולפי זה אם אינו מבער בעצמו רק שנתבער מאליו דלא קיים עשה במעשה הביעור רק העשה מה שאין לו חמץ בפסח. הלא זה צריך שלא יעבור מכאן ולהבא. ואין חילוק בזה בין נתבער לגמרי בין אין לו כזית במקום אחד. ודומה אל הבא למקדש טמא. ודו"ק היטב: ח) ובעיקר הדין דפשיטא לי' לר' עקיבא איגר ז"ל דלא קיים העשה בביטול ברוב כיון שאינו מושבת מהעולם. [ומעלתו כתב דתשביתו שלא כדרך הנאתן דהיינו אכילה. אטו ביטול אכילה הוא. אם תאמר דנהנה מביטול שהותר באכילה הלא אפילו במכירה לגוי לר' יוסי הגלילי קיים העשה אף דנהנה כמבואר בתוספות (דף כ"א ע"ב) בסוף דיבור המתחיל עבר] לדידי אינו מוכרח. דיש לומר דחשיב מושבת דעכשיו אין כאן חמץ כלל. דנהפך להיות מצה. ט) ויש לומר דתלוי בסוגיא דמנחות (דף מ"ח.) בפודה קדשים במקדש אם חשיב כמכניס חולין לעזרה. דהש"ס משני חולין ממילא הויין עיין שם פרש"י. ולא חשיב מכניס חולין לעזרה. אך אחר כך מייתי ברייתא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ. ופרש"י משום חולין לעזרה. ומשמע דלמסקנא גם ברייתא ראשונה דלא כרבי. דלרבי קשה דפריק לה היכא. וסברא דחולין ממילא הויין נסתר מברייתא דאין פודן אלא בחוץ. ומהיכי תיתי לשוויא פלוגתא בין הברייתות כיון דאיכא לאוקמא קמייתא נמי כראב"ש.

ואם כן נקטינן דהפודה קדשים בפנים ועשאן חולין חשיב כמכניס חולין לעזרה כמו שפרש"י בדיבור המתחיל ואי דפריק להו גואי. הנה דאף שלא הכניס הככר שהוא חולין שכבר הי' הככר במקדש תחילה רק שהכניס חולין שבככר. שבתחילה לא הי' חולין במקדש ועכשיו יש חולין חשיב כמכניס הככר שהוא חולין. הכא נמי אף שלא ביער הככר שהוא חמץ רק שביער חמץ שבו שעכשיו הוא מצה חשיב כמבער הככר חמץ: י) אך לדעת הרמב"ם דפסק כרבי דשחיטה מקדשה ופודם בפנים. על כרחין סבירא לי' דברייתא ראשונה סוברת חולין ממילא הויין דפודה בפנים לאו כמכניס. אלמא דאף שהכניס חולין שבו דתחילה לא הי' חולין. כיון שלא הכניס גוף הככר חולין לא חשיב מכניס. הכא נמי אף שביער חמץ שבככר כיון שלא ביער גוף הככר חמץ לא חשיב מבער: יא) ובתוספות שבועות (דף י"ז) בטהור שטימא עצמו במקדש בהתראה אל תטמא לוקה בלא שהי'. דטימא עצמו חשיב כנכנס בטומאה. והוא כסוגיא דמנחות הנ"ל דעושה מקדשים חולין חשיב כמכניס חולין. הכי נמי עושה מטהור טמא כמכניס טמא וכשהוא עצמו עושה כן הוי כנכנס טמא. אך לדעת הרמב"ם דפודה קדשים בפנים ועשאום חולין לא חשיב כמכניס חולין. הכי נמי מטמא עצמו בפנים לא חשיב כנכנס טמא. וראי' שהביאו תוספות מנזיר. גם כן אינו לדעת הרמב"ם שהוא לא פסק להא דנזיר. ועיין רמב"ם פרק ו' מהלכות נזירות הלכה ח'. ומיושב קושית המשנה למלך על הרמב"ם פרק י"א מהלכות שגגות הלכה ד' עיין שם היטב בחי' הר"ן. סוף דבר דין המבטל לדעתי תלוי במחלוקת תוספות עם הרמב"ם. דלדעת התוספות הוי השבתה. ולרמב"ם לא הוה השבתה: יב) אך מה שכתב דאי לא הוי השבתה הביטול. שוב לא חשיב השבתה אחר כך מה שמבער אותם שהרי ביער היתר. זה ודאי סברא נכונה. ומכל מקום במה שכתב דבמה שביטל החמץ ברוב הוה מבטל העשה.

ליתא שאפשר יערב עוד חמץ וקיימא לן חוזר וניעור ואחר כך יבערם. ואין לומר שיעבור על החמץ בבל יראה. שהרי כתבו התוספות דמשהה חמץ על מנת לבערו אין עובר עליו. ומותר לכתחילה. ביאור דבריהם. דאזלו לשיטתם שגורסים במכות ר' יוחנן אמר בטלו ולא ביטלו ריש לקיש אמר קיימו ולא קיימו וקיימא לן כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. ולמאן דאמר בטלו ולא ביטלו אמרינן בפ' שילוח הקן קמ"א דכל כמה דלא בטלי' לא עברי' ללאו, והיינו דהוה רק ספק איסור. אם יקיים לבסוף אין כאן איסור כלל. ועל כן אם נתבטל העשה מאליו. לא עבר הוא על לאו ודאי. דמחמת מעשיו הי' ספק שמא יקיים. ומאן דאמר קיימו ולא קיימו סבירא לי' דהלאו עבר תיכף. רק אם מקיים הוא מתקן. ועל כן ודאי אסור לכתחילה לעבור על סמך שיתקן אחר כך. אבל למאן דאמר בטלו כו' סבירא לי' דאם מקיים אין איסור כלל. על כן אין חייב אלא בביטלו דוקא. ממילא אם דעתו לכתחילה לקיים מותר. ועל כן אף שהרבה פוסקים לא הביאו דברי התוספות. היינו דסבירא להו להלכה קיימו ולא קיימו. וכפי גירסת הרמב"ם והראשונים ר' יוחנן אמר קיימו כו'. אבל השתא דאליבא דמאן דאמר בטלו ולא בטלו קיימינן ודאי דמותר להשהות על מנת לבער. ואפשר לערב בהיתר שיערב חמץ של הפקר. ונמצא שעדיין לא נתבטל העשה לגמרי שעדיין יש מקום לקיים העשה: יג) ואין לומר שאם יערב חמץ ויהי' חוזר וניעור ויעבור על בל יראה על החמץ הראשון שחזר וניעור. ליתא שהרי נגד זה שגרם איסור יתקן למפרע גם כן שלא נתבטל העשה. ולא עבר על הלאו למפרע בהחלט. וכדאיתא בפ' שילוח הקן שם דכל כמה דלא בטלי' לא עבר על הלאו. וכיון דבשבת התערובות הוי תיקון נגד מה שקלקל בשוה. שוב מכריע מה שאחר כך יקיים העשה ויתקן הכל: יד) ואין לומר דאם נאמר שמותר לערב. אפילו אם לא יערב לא נחשב ביטלו.

נמצא שבשעת תערובת זה לא גרם הקלת הלאו למפרע. ליתא דכיון דאם נאמר שאסור לערב יחשב ביטלו. ועל ידי היתר התערובת לא נחשב ביטלו. שפיר חשיב הקלת הלאו על ידי התערובת כמו שמוכח בתוספות פסחים (דף נ"ט.) בדיבור המתחיל אתי בתי' ריב"א שהותר לו להקריב כפרתו כדי שעל ידי זה יקיים מצוות פסח למפרע שיהי' ראוי לאכילה שיוכל להקריב ולאכול. ואף דכיון שהותר להקריב. שוב אף אם לא יקריב יקיים מצוות פסח. שהרי הי' ראוי להקריב. מכל מקום דוחה ההקרבה איסור השלמה. והכי נמי בנידון דידן: טו) ודבר מה שהעיר בדין מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. מהא דנדרים דכותים מחויבים בעלי' לרגל. והרי הם גרים ואין להם חלק בארץ. היטב דחה הרב החריף מו"ה מיכאל יוסף נ"י מקהלתכם שהרי הכותים נתגיירו לאחר שגלו עשרת השבטים ומאז שוב לא הי' היובל נוהג. וכשלקחו קרקע הוא שלהם לגמרי גוף ופירות: טז) ובעיקר דין מי שאין לו קרקע שאינו עולה לרגל. דיש כמה קושיות. הא' למה לא נשנה במשנה ריש חגיגה. הב' קושית הטורי אבן שם יעוין שם. אך לדעתי הי' נראה דהא דאין לו קרקע אין דינו ככל הני דנשנו ריש חגיגה. דבאמת מי שאין לו קרקע אם הוא בחג בירושלים מחויב בראי'. אלא שאינו מחויב לעלות לרגל. וכלשון רב אמי מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. שאינו עולה מביתו לירושלים. ואפרש דבריי. הנה בפרק מי שהי' (דף צ"ג:) מפורש דמי שהי' בחצות היום בדרך רחוקה נפטר מכרת. דבשעה שחל החיוב פסח אנוס הוא שאינו יכול לעלות. ולפי זה לכאורה איך מצינו ידינו ורגלינו במצוות ראי'. דבשעה שחל חיוב ראי' היינו בחג שוב אנוס הוא דאז אינו יכול לעלות. ובזה חילק רב אמי דמי שיש לו קרקע תיכף שעולה מביתו ומניח קרקעו על בטחונו של הקב"ה ומשליך קרקעו מנגד ועולה. תיכף המצוה מתחלת.

שכן משמעות התורה דולא יחמוד איש את ארצך בעלותך. שילך מקרקעו לירושלים ולא יתיירא. אם כן המצוה משעה שהולך מקרקעו. וכיון שהמצוה גם קודם החג חל עליו החיוב מאז דהוה כמצוה שהגיע זמנה ומחויב לעלות. אבל מי שאין לו קרקע אף שיש לו שאר דברים מטלטלין יכול ליטלם עמו. ואם יטלם עמו לא עשה מצוה אז, ואם כן אין אז עליו חיוב מצוה שהרי מותר ליקח אותם עמו ולא נעשה אז מצוה. וכיון שאין חיוב עליו. שוב אינו מחויב לעלות כלל. ועל כן לא נשנה פטור זה בריש חגיגה. דשם לא נשנה רק אותם שאפילו הם בירושלים אין מחויבין לעלות. ועל כן עבדים משוחררים בכלל החיוב אף שבזמן שהיובל נוהג אין להם קרקע. אלא דמכל מקום כשהם בירושלים בחג הם מחויבים בראי': יז) ואף שפירושי מדוקדק בלשון ר' אמי. עדיין לא קבעתי בזה מסמרות. לפי שבתוספות ריש חגיגה לא משמע כן. דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי. ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחויב לעלות מי שאין לו קרקע. ולא משמע כן בתוספות ראש השנה (דף ו':) דיבור המתחיל הא ליתא בראי'. ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים. איתא שם מי שאין לו קרקע פטור מן הראי'. על כן עוד הפי' מפוקפק אצלי. דברי הדוש"ת הק' אברהם. סימן שלז. ב"ה יום ועש"ק נשא. שלום לכבוד הרב מו"ה שלמה נ"י האבד"ק וואלבראם. א) מכתבו אתמול הגיעני וצחוק עשה לנו לשאול אחר שבועות שאלה מפסח. ואולם לאשר אני מכירו מאז אמרתי להשיבו. תוכן שאלתו במומר שהורגל בכל שנה למכור חמצו ליהודי והיהודי לנכרי. ובשנה הזאת הי' במרחקים וכתב לאשתו הגוי' שתמכור להיהודי הנ"ל ותחתום על שמו. והתחכם כבוד תורתו לכתוב בעצמו שטר מכירה לנכרי ונדמה לו דחשיב כאילו הורשה ליהודי למכור לנכרי. וזו סברא רעועה וקלושה בעצמה. ובטח גם כבוד תורתו ידע זה.

ובסוף מכתבו כתב דגם זכי' לא הוי כיון שהוא מומר ואיסור בל יראה במה נחשב אצלו. והחמץ יוכל למכור לאחר הפסח לעכו"ם. אלה דברי כבוד תורתו. ובמה דסיים אפתח: ב) לפי עניות דעתי נראה דחשיב זכי' אחר שגילה דעת שרוצה במכירה ובעירובין פרק חלק (דף פ"א:), נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב וחכמים אומרים לא זכו לו מעותיו. וכתב הרא"ש ז"ל והתוספות כתבו דאפילו זיכה לו על ידי אחר אינו עירוב כיון שהנותן נתכוין לקנות מן החנוני מיד. וכל הזכיות שעושה חנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין לאדם אלא מדעתו. ודברים הללו תמוהים בעיני דהא דאמרו חכמים דאין מערבין אלא מדעתו. היינו משום דחשיבה לו קצת חובה כנ"ל. וזה שגילה דעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעה לחנוני. ומאחר שאין קנה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא קנה עיין שם. וכדקיימא לן בשלחן ערוך סימן שס"ט. ועיין בטורי זהב במה שיישב דעת התוספות דיש לומר דלא ניחא לי' אלא בדידי'. ועל כל פנים למדנו דאף שמעשיו לא הועילו על כל פנים מועיל לגילוי דעת ושוב הוי זכי'. וכן נמי בנידון דידן דאף שלא הועיל שליחותו ממה נפשך הועיל מכירתו לנכרי מטעם זכי': ג) וברא"ש פרק האיש מקדש בהא דפריך דילמא ארצויי ארצי קמי הוכיח דמי שאמר לאחד לשדך לו אשה והלך וקידשה לו מהני מטעם זכי'. וכתב רבינו שמחה דאפילו הלך אחר וקידשה לו מהני וכן קיימא לן בשלחן ערוך כהרא"ש ז"ל ובתרומת הדשן סימן קע"ח בהא דאמרינן בחולין באמר לאחד צא ותרום לי ושמע אינש אחרינא ואזיל ותרם והוי לי' תורם שלא מדעת. והקשה בתרומת הדשן ממה נפשך יועיל מטעם זכי'. ותי' תרומת הדשן דאולי ניחא לו בזה שיודע דעתו אם מדה רעה או יפה. ועיין במשנה למלך פרק ד' מהלכות בכורות.