שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 110

ובזה סובר אביי כיון דבלאו הכי צריך לילך שם. ואין הליכתו מחמת הריח אין איסור בריח הבא לו ממילא. ורבא סובר כיון דמכוין ליהנות גם כן. אם כן הליכתו גם בשביל הריח וחשבינן מעשה של איסור. ומכל מקום מוכח דהנאה בלי שום מעשה אין איסור. ואם כן אם ימכור החמץ לגוי לאחר חצות שיחול המכירה משתחשך ואז יתחייב הגוי מעות המקח. לא עבר על לאו דלא תאכל עליו חמץ דכתיב בערב פסח אחר חצות. דהוי מעשה בלא הנאה. ולא עבר על לאו דלא יאכל חמץ דכתיב בפסח עצמו דהוה הנאה בלא מעשה. והני שני לאוין נמנין במנין המצוות לשתי מצוות. ושני מיני איסורין. בערב פסח אחר חצות משום קרבן פסח דעליו על קרבן פסח קאי. ובחג המצות משום החג. והוא דומיא דיום טוב ושבת שתי קדושות. וכי היכי דמותר לבשל מיום טוב לשבת דיום טוב תחילתו בלא סופו ושבת סופו בלא תחילתו. הכי נמי ערב פסח מעשה בלא הנאה ופסח עצמו הנאה בלא מעשה.) וכיון דיכול ליהנות בו. כהאי גוונא הוי שלו וחל המכירה ועל כרחך הא דחמץ אינו ברשותו לאחר חצות, הוא משום העשה דתשביתו, והנה לפי מה שכתבתי לר' יהודא אין נשים מצוות בעשה דתשביתו וחמץ לאחר חצות לנשים הוי ברשותו לר' יהודה: כד) והנה בהא דמכרן לאיסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת לדעת רש"י והרמב"ם הדמים אסורים למחליף עצמו למקדש ומכל מקום כיון דלדידה מותרין מקודשת [ועיין בר"ן סוף פרק האיש מקדש דמדמי לה לקידש בגזילה לאחר יאוש דכיון דהיא קנתה ביאוש ושינוי רשות מקודשת] ולכאורה הכא נמי הלא לדידה יהי' היתר הנאה דיכולה למוכרן כהאי גוונא כנ"ל. אך התירוץ הנכון דכיון דלדידי' אסורין הוה אינו ברשותו לדידי' ואינו יכול להקנותו לה. ועל כן אין האשה קונה החמץ. שהרי הם שלו. דנהי דאיסורי הנאה אינו ברשותו.

מכל מקום הוא שלו ואינה יכולה לקנותו בלי הקנאתו והוא אינו יכול להקנות שאינו ברשותו והא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת. היינו טעמא משום דאף למחליף עצמו אין הדמים אסורים אלא כל זמן שלא נתנם לאחר והם שלו מחמת איסור הנאה. דנמצא נהנה ממה שהחליף. אבל לאחר שנתנם לה גם לדידי' מותרין. וכיון דהא דלמחליף עצמו אסור הוא רק קנס דרבנן, לאחר שפסק האיסור חשבינן כאלו לא נאסר מעולם [ומצינו כזה בכמה מקומות. האחד. הא דטבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן ולא נאסר לאחר שתיקנו מיגו דאיתקצאי בין השמשות כתבו רש"י ותוספות ביצה (דף ל"ד:) משום דאיסור הפרשת טבל דרבנן על כן לאחר שכלה האיסור חשבינן כאילו לא נאסר מעולם ועיין בתוספות (שם ל"א:) דדוקא בטבל שלאחר שתיקנו מסתלק המוקצה מכל וכל יעוין שם. ובהכי ניחא הא דמוכיח בנדרים (דף מ"ז:) דחליפי חליפין מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת עיין שם היטב בר"ן שפירש דאי חליפי חליפין אסורין היתה אשה אסורה למקדש ואינו מובן דאטו מתני' בהיתר האשה לבעלה קאי, הלא עיקר קידושין לאוסרה אעלמא. ומה בכך אם אסורה למקדש. מכל מקום אהני קידושין לאוסרה לעלמא. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם תמצא לומר דעדיין איסור החליפין קיים לגבי האשה ולא מסתלק האיסור מן העולם, אם כן איך הי' יכול להקנות לה הדמים ודו"ק. עוד מצינו כן באסרה האשה ידי' על בעלה דלאחר שנתגרשה חל הנדר ולא חשיב דבר שלא בא לעולם. משום דמן הדין הי' ראוי הנדר לחול מחיים דבעל דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל.

על כן לאחר גירושין שנסתלק תקנת חכמים חשבינן כאלו לא הי' התקנה מעולם והי' דבר שבא לעולם] אבל במקדש משש שעות ולמעלה אף דלדידה הותר הנאה באופן הנ"ל, כיון דלדידי' איסור הנאה מן התורה משום העשה דתשביתו אינו יכול להקנות ואף בשעה ששית דרבנן כיון שלא נסתלק האיסור שעה ששית מן העולם ואף דנסתלק האיסור משום תשביתו לדידי' כיון דאינו שלו והאשה אינה מצווה. מכל מקום הלא החמץ דאורייתא רק הזמן דרבנן ואיסור הזמן לא נסתלק גם לגבי חמץ זה לאסרו בהנאה לדידי' לגמרי משום לאו דלא תאכל עליו חמץ כיון דאינו שלו [דאם הי' שלו הי' מצווה בתשביתו] והנאה אחרת אסור משום לאו דלא תאכל עליו חמץ וגם לדידה לאסור בכל הנאות לבד המכירה שתחול בלילה. וכיון דלא נסתלק האיסור שעה ששית מן העולם ואינה יכול להקנות לה על כן אינה מקודשת. והשתא מיושב קושיא הנ"ל מנא לן דאינו יכול לבטל. דילמא שאני הכא דאינו שוה לדידה ממון. ולהנ"ל ניחא דבאמת שוה לדידה ממון דיכולה למכור החמץ שיחול המכירה בתחילת הלילה, ועל כרחך משום שאינו יכול להקנות והוא הדין דאינו יכול לבטל: כה) והשתא מיושב הא דמייתי מדרב ולא מדר' יוחנן. דר' יוחנן סבירא לי' בפרק כל שעה כר' שמעון בלאחר זמנו ויש לומר דגם בלפני זמנו פוסק כר' שמעון. ולר' שמעון כבר כתבנו שגם הנשים מצוות בעשה דתשביתו, ויש לומר הא דאינה מקודשת משום דאינו שוה ממון ואין ראי' דאינו יכול לבטל אבל בפרק כל שעה לא רצה רק להוכיח דאינו יכול לקדש. וזה עדיף להוכיח מדר' יוחנן דאף דסבירא לי' כר' שמעון ומותר בהנאה מן התורה עד הלילה לר' שמעון אף על פי כן אינה מקודשת: סימן שלד. א) בשאגת ארי' סימן פ' האריך לחלוק על התוס' במה שכתבו דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. והקשה מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט.

ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה. שאם יקרא לה שם תחילה אם תחמיץ יעבור על בל יראה. והא יכול לשהותו כדי לבערו בחוה"מ. ודוחק לומר דבשביעי של פסח. דאם כן הי' לו לפרש. ולענין מה שהוכיח ר' יהודה דאם לא כן איך חשיב חמץ בר דמים משום שיוכל לפדותו להסקה תחת תבשילו הלא יעבור בבל יראה. אלא ודאי כיון שפודה על מנת לבערו אינו עובר עליו. דחה בשאגת ארי' משום דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור. ולשורפו קודם שיפדה חצי שיעור הב': ב) ותמהני דכל שכן דיש עצה זאת להפריש חלה בטומאה. שיחתוך השיעור שרוצה להפריש חלה לחתיכות פחות פחות מכשיעור. ולא יניחם במקום אחד. ובמקום שלא יתקבצו יחד. ובית אין מצטרף. אלא ודאי פחות מכשיעור. מדרבנן צריכה ביעור. ואפי' ביטלו. וכמה שכתבו האחרונים סי' תמ"ב ואם כן אזל לי' דחוי השאגת ארי'. ומוכח דמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר: ג) ומה שהוקשה לו מכיצד מפרישין נראה לי ליישב. דלמאן דאמר שעובר בבל יראה משום הואיל אי בעי מיחשיל. יש לומר למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ובתחילת השריפה שנחרך ושוב אינו ראוי לאכילה. אינו יכול לישאל דהוי דומיא דאכלה כולה ולא נשתייר ממנה כזית. כיון שלא נשאר שיעור אכילה אינו יכול לישאל. הכי נמי בנחרך. ואינו ראוי לאכילה עוד. דאינו יכול לישאל. והוי אז אינו שלו. ונפטר אז מלשורפו לגמרי. ובשעת שריפתו לגמרי. דאז עיקר המצוה. אינו שלו. ואינו מקיים המצוה ועיין בר"ן גבי חרכו שכתב דלא נפיק מאיסורי' עד דשריף לי' לגמרי ובוודאי אין כוונתו במה שכתב מאיסורי' מאיסור הנאה. דהא אפי' לאחר ששרפו לגמרי. עדיין אסור בהנאה וכל שכן דלא קיים מצות תשביתו במה שחרכו, ולאחר שנחרך עד שאינו ראוי לאכילה. ואינו יכול לישאל ואינו שלו. ולא מקיים מצוה בשריפה ואינו מנתק הלאו:

ד) ולמה דבעי למימר טעמא דר' אליעזר משום טובת הנאה ממון נמי יש לומר. דמשעה שנחרך ואינו ראוי לאכילה. אין בטובת הנאה דידי' שוה פרוטה. ולא חשיב שיש לו חלק וזכות בחמץ דומה למה שכתב רש"י בסוכה פרק ב' דהא דחכמים מוכיחים דיוצא בסוכה שאולה מדכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת ופרש"י אף דלא מטי שוה פרוטה לכל חד, ביאור דבריו דאפי' מה שאינו שוה פרוטה חשוב שלו. דאם לא כן ערבה שאין בדמי' פרוטה לא יצא בה ידי לולב. אך סוכה שיש לה דמים והוא אין לו בה פרוטה שאין טובת הנאה שוה פרוטה לא חשיב שלו. ולא יקיים המצוה בשריפה. ואתי שפיר למאן דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה: ה) ואם תאמר אכתי קשה לחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח. נראה לי דר"א לשיטתו על כרחין אית לי' אין ביעור חמץ אלא שריפה, שהרי ר' יהודה דן חמץ בבל תותירו ונותר בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. וחכמים השיבו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל כו'. והקשה בשאגת ארי' דמכל מקום יהי' מחוייב להשליכו לים כדי שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא דלאחר שפירר ומטיל לים אינו לא נראה ולא מצוי. ומה שתירץ בשאגת אריה דאי משום הא סגי במוציאו מרשותו כדעת הגאונים. אינו לפי מה שכתב הרב מלאדי בשלחן ערוך שלו. שדין הגאונים באינו ברשותו קודם שנאסר. אבל אחר שנאסר ועשאו הכתוב כאילו ברשותו. מה יועיל מה שמוציאו מרשותו. והא בלאו הכי אינו ברשותו והכתוב עשאו כאילו ברשותו: ו) אך נראה ליישב דבל יראה ובל ימצא הוא עובר ממילא. ואם יפרר ומטיל לים יבטל העשה דתשביתו בידים. מוטב שיעבור בשב ואל תעשה. ואף דבל יראה ובל ימצא בכל רגע. ועשה דתשביתו עובר רק פעם אחת שב ואל תעשה עדיף: ז) וראי' מהא דעירובין (דף ק') עלה באילן לא ירד.

דמוטב שישב באילן כל השבת ויעבור כל השבת בשב ואל תעשה משירד ויעבור פעם אחת בקום ועשה אך חלי לה התם בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בניתנים במתנה אחת שנתערבו בניתנים במתן ארבע. דלר' אליעזר דאמר ינתנו במתן ארבע הכי נמי ירד עיין שם. ואם כן לר"א לשיטתו לא שייך כל דין וכו'. דיהי' מחויב להשבית כדי שלא יעבור מכאן ולהבא. נמצא דלר' אליעזר אין ביעור חמץ אלא שריפה) ואינו מנתק הלאו כנ"ל באריכות ): ח) ואם תאמר לר' יהושע לשיטתו למה הוצרך לומר דאינו עובר בבל יראה. תיפוק לי' דלשיטתו דינתנו מתן אחת ביעור חמץ בכל מילי. ושפיר הוה ניתק לעשה. לא קשה מידי דהוצרך לטעם זה בשביעי של פסח. וזה פשוט: סימן שלה. בדין המוצא חמץ ביום טוב. א) בפרק קמא (דף ו') אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו את הכלי. ובטור אורח חיים סימן תמ"ו וזה לשונו אבל ביום טוב אינו יכול לטלטלו כדי להוציאו. ולא מיבעיא אם ביטלו. שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיטא שאינו יכול לטלטלו אלא אפילו לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפילו הכי לא יוציאנו כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר' יהודה עד כאן. מבואר דאם לא ביטלו אין איסור מחמת הטלטול רק מחמת הבערה שהוא מלאכה. ודעת התוספות כתובות (דף ז') להיפוך דאין איסור משום מלאכה דאמרינן מתוך [ואפילו ביטלו דמכל מקום מדרבנן צריך לשורפו וחשיב צורך היום] רק משום טלטול ותימה האיך יחלוק הטור על התוספות ובסברא הפוכה: ב) ונראה דשורש מחלוקתם. דהנה דעת התוספות פרק כל שעה דעל חמץ שאינו ידוע אינו עובר משום בל יטמין דלא חשיב מצוי בידו. והטור בסימן הנ"ל כתב שעד עתה לא עבר אלא בשוגג מבואר דעל כל פנים בשוגג עבר הנה דסבירא לי' דעובר על חמץ שאינו ידוע.

וכן מבואר מהראי' שהביאו שם התוס' לדבריהם מהא דגזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ופריך וכי משכחת ליבטלה משמע שעד עתה לא עבר. והטור בסימן תל"ד כתב בהא דהבודק צריך שיבטל דהשתא אפילו נשאר בבית חמץ שלא מצאו אינו עובר. מבואר דבלא ביטל אפילו בעוד שלא מצאו עובר. וכן מבואר ברא"ש שם גבי אי נימא משום פרורין. ובזה נבאר מחלוקתם כאן. דהנה רש"י שבת (דף קל"ג) גבי מילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב דמידי דחול לא עבדינן ביום טוב עיין שם. והאי טעמא נמי סגי דלא נימא מתוך. כיון דמידי דחול הוא לא חשיב צורך יום טוב. וכאילו אפה מיום טוב לחול. [וכל שכן הוא טעם זה לענין שלא נאמר מתוך ממה שמועיל טעם זה שלא נאמר עשה דוחה לא תעשה] ועל כן לדעת הטור דעובר על חמץ שאינו ידוע. הרי חל המצוה בערב פסח אחר חצות. ומידי דחול הוא ולא אמרינן מתוך. אבל להתוספות לא חל המצוה רק בשעה שנמצא ביום טוב ומידי דיום טוב הוא. ושפיר אמרינן מתוך: ג) ובזה נבאר מחלוקתם לענין טלטול. דהנה בשבת (דף קנ"ד) מקשה הש"ס והאיכא צער בעלי חיים וליתי איסור צער בעלי חיים דאורייתא ולידחי איסור מבטל כלי מהיכנו דרבנן [וצריך לומר דהא דשופר אין מפקחין עליו את הגל. משום דלא הוי בעידנא] הכא נמי אתי איסור בל יראה דאורייתא ודחי איסור טלטול דרבנן. וכי תימא הכא נמי לא הוי בעידנא. ליתא לפי דעת הטור למה שביארנו לעיל בסימן שי"ח אות ח' וי"א שדעת הטור כתוספות דבשעה שעוסק בשריפה שוב אינו עובר הוי שפיר בעידנא ואם תאמר הלא בידו להמתין עד חול המועד ולבערו. והמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו. דהא לאו שניתק לעשה הוא. ואי משום העשה הלא יכול לקיים העשה בחול המועד ואף שמכל מקום ביטל קצת מצוה במה שלא ביערו תיכף.

שהרי מצוותו לבער החמץ מן המועד וכיון שעבר מקצת המועד ולא נתבער ביטל קצת מצוה. לא מצאתי מקצת מצוה ידחה איסור דרבנן] ועוד דהעשה מידי דחול הוא. ליתא דכיון שחל העשה בערב פסח הוי לאו שקדמו עשה. ובגמרא דקאמר דהוי לאו שניתק לעשה. היינו שאין לוקין על בל יראה. דמלקות לא משכחת אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו בפסח. ואם כן חל העשה ביום טוב. אבל זה שהי' לו קודם יום טוב הוי לאו שקדמו עשה. הגם שברמב"ם פרק א' מהלכות נערה בתולה הלכה ו' ז' משמע שגם לאו שקדמו עשה חשיב ניתק לעשה וכן דעת הכסף משנה שם בשיטת הרמב"ם אך הלחם משנה פרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה ב' כתב בדעת הרמב"ם להיפוך עיין שם. וכל זה הטור לטעמי' כשיטת אביו הרא"ש ז"ל דעובר על חמץ שאינו ידוע. אבל להתוספות דאינו עובר אלא בשעה שמוצאה ביום טוב ולא הוי לאו שקדמו עשה. וניתק עשה אינו דוחה איסור טלטול שהרי יכול לשהותו עד חול המועד ולבערו ומקצת עשה אינו דוחה איסור טלטול: ד) והנה במחלוקת התוספות והטור. שהתוספות סוברים ההבערה מותרת וטלטול אסור והטור סבירא לי' להיפוך ההבערה אסורה וטלטול מותר בלא בטלו. אני מצאתי' להריב"ש סימן ת"א שכתב שאם ההבערה מותרת משום מתוך. כל שכן הטלטול. והוא דלא כהתוספות דסבירא להו דאף שההבערה מותרת משום מתוך הטלטול אסור. ונראה לבאר מחלוקתם. ה) והנה לפי מה שבארנו טעם הטור דלא אמרינן מתוך משום דמידי דחול שחל החיוב מערב יום טוב. ולכאורה קשה על זה דנהי דעשה חל בערב יום טוב. מכל מקום ביום טוב נתחדש איסור בל יראה. וגם מחמת איסור בל יראה חייב לבער כדי שלא יעבור בבל יראה. ומשום זה מידי דיום טוב הוא וגם בעשה דתשביתו יש לדון לפי מה שכתב מהרי"ק [הובא בדברינו לעיל סימן שי"ח אות ד'] דעשה דתשביתו הוא רק שלא יהי' לו חמץ.

ואם לא הי' לו חמץ כלל גם כן קיים המצוה. ואם כן כל שעה ושעה המצוה בשעתו. ומה שאין לו חמץ ביום טוב מידי דיום טוב הוא. ומצוה זו לא הי' מתקיים אתמול. שגם אם הי' מבער אתמול הי' המצוה זו שאין לו חמץ ביום טוב מתקיימת רק ביום טוב. ואינה דומה למילה שלא בזמנה שמצוה שעושה עכשיו. הי' יכול לקיים אתמול. מיהו כבר ביארנו לעיל בסימן שי"ח בראיות דלא כמהרי"ק]: ו) אך יש לומר לדעת הר"ן בשם התוספות בענין מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב דמותר ביום טוב לר' יהודה דאפילו שגג או נאנס מערב יום טוב לא חשיב אי אפשר. ודוקא שנפגמה ביום טוב הא דחשיב אי אפשר, ולפי זה אם נידון הביעור כמכשירי מצוה. הא לא אמרינן מתוך במכשירין כמבואר ברא"ש פרק ג' דביצה סימן י"ט. ובתוספות פרק קמא דכתובות. והוא הדין לר' יהודה באפשר לעשותו מערב יום טוב. אך באמת ההשבתה הוא גוף המצוה. וצורך היום הוא ביעור החמץ בעצמו. שהרי אין המצוה אם אין לו חמץ כלל. רק המצוה דוקא אם יש לו חמץ ומבערו. ואם כן הרי ההבערה עצם המצוה. אך משום כדי שלא יעבור בבל יראה. הא אין הביעור רק גורם שלא יהי' לו חמץ. וחשיב כמו מכשירין. וכמו כיבוי הנר מפני דבר אחר דחשיב מכשירין. דאינו נהנה מעצם הנר שכיבה. הכא נמי אינו נהנה מעצם החמץ שהבעיר. ודוקא לענין עשה דתשביתו דאינו מקיים אלא אם כן הי' לו חמץ וביערו הרי נהנה מהחמץ שהבעיר שעושה בו מצוה. מה שאין כ לענין בל יראה ודו"ק: ז) ועל כן להטור דהשבתה מידי דחול אינו מותר משום מתוך. ולהתוספות דחמץ שאינו ידוע אינו עובר עליו. והשבתה מידי דיום טוב אמרינן מתוך משום דעשה חשיב צורך היום. וכל זה בהבערה עצמה, אבל הטלטול מוקצה דלא משכחת לה בגוף אוכל נפש. דאוכל מוקצה אסור ביום טוב ולא משכחת לה אלא במכשירין.

ואינו מותר אלא באי אפשר לעשות מערב יום טוב. אבל באפשר לעשות מערב יום טוב אסור לטלטל. וכן כתב האבן העוזר ביצה (דף י"ח). ואם כן איך יהי' מותר משום מתוך באפשר לעשות מערב יום טוב. הא באפשר מערב יום טוב לא הותר כלל באוכל נפש. ובנידון דידן חשיב אפשר לעשות מערב יום טוב כנ"ל. אבל הריב"ש שכתב דבהבערה אמרינן מתוך דחשיב צורך היום שלא יעבור בבל יראה. הלא כתב משום עשה דתשביתו. אלא דתשביתו מידי דחול שחל מערב יום טוב על כן כתב משום בל יראה. ואף דמשום בל יראה חשיב רק מכשירין. על כרחך דהא חשיב אי אפשר לעשות מערב יום טוב. הואיל ולא נודע לו שיש לו חמץ. וכדעת הפוסקים דנאנס מערב יום טוב חשיב או אפשר לעשות מערב יום טוב. ממילא גם הטלטול מותר משום מתוך. ולפי זה צריך לומר דסבירא לי' להריב"ש כדעת הטור דעל חמץ שאינו ידוע עובר. ואי אפשר לחשוב צורך היום משום עשה דתשביתו. דמידי דחול הוא רק משום בל יראה הוא חשיב רק מכשירין. ועל כרחך דהא חשיב אי אפשר מערב יום טוב. ואם כן גם הטלטול מותר: ח) תוכן הדברים. דכיון שחמץ זה הי' לו מערב יום טוב. להטור דחמץ שאינו ידוע עובר עליו. עשה דתשביתו מידי דחול. ובל יראה הוי מכשירין שאפשר לעשות מערב יום טוב. [והטלטול מותר דחתי בל יראה דאורייתא ודחי דרבנן] ולהריב"ש הואיל ולא ידע מערב יום טוב חשיב לי' אי אפשר לעשות מערב יום טוב. וחשיב צורך היום משום בל יראה. ועל כן גם הטלטול מותר משום מתוך שהותר במכשירי אוכל נפש שאי אפשר מערב יום טוב. הותר נמי במכשירי צורך קצת שאי אפשר מערב יום טוב. ולהתוס' דחמץ שאינו ידוע אינו עובר והוי מידי דיום טוב אמרינן מתוך משום העשה דתשביתו דחשיב גוף המצוה צורך קצת. ולעולם חשיב אפשר מערב יום טוב. וכדעת הפוסקים דנאנס חשיב מכל מקום אפשר לעשות מערב יום טוב.