שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 109

מה טעמא שורו לית לי' קלא עין שם. והכא בתר דינא דאורייתא אזלינן. דהא מקשה אביי לרבה בבבא בתרא קכ"ה. משום דאי קדים וזבין זביני' זביני' ופירש הרמב"ן משום דשיעבודא לאו דאורייתא. ואף דמדרבנן מיהת לא מצי מזבין. הכי נמי להיפוך אף דמדרבנן מצי מזבין. כיון דמן התורה לא מצי מזבין: כד) שוב ראיתי בספר מלחמות ה' שפירש דלמסקנא גם לאביי מיתוקמא בשהרהינו. דלמפרע הוא גובה לא שייך הכא כיון דמצי מזבין. וצריך לומר לשיטתו דדוקא למאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא לא מהני מה דלא מצי מזבין מדרבנן דלא שייך בזה הפקר בית דין כו' כיון דמן התורה אין מציאות שיעבוד. ומטעם זה הסכימו הראשונים דלמאן דאמר שיעבודא לאו דאורייתא אפי' שעבדו בפירוש לא מהני. מה שאין כן להיפוך כיון דחכמים הפקיעו שיעבודו אף מן התורה אין כאן שיעבוד דהפקר בית דין הפקר. ומכל מקום אפשר לומר דהא דאמר הש"ס דלאביי ניחא. דאפשר דאביי לית לי' דרבא דעשה שורו אפותיקי וסבירא לי' דשיעבדו בפירוש אפי' במטלטלי מהני: [ואיך שיהי' תמוה לי על הרמב"ן שיישב בזה קושיית התוספות דאביי האיך מוקי למתני' ותירץ דמטלטלי גם אביי מודה דמכאן ולהבא. ומתוקמא בשהרהינו ופליגי בישראל מנכרי אי קונה משכון. ותמוה לי דבשהרהינו בזה שוה מטלטלי למקרקעי דלא שייך בזה פסידא דלקוחות, כיון שאין החפץ בידו ושוב טורף. דהא בעשה שידו אפותיקי אי לאו פסידא דלקוחות הי' טורף. אף דהתם לא שייך בעל חוב קונה משכון כיון שלא הרהינו. וצריך עיון גדול ליישב זה]: סימן שלג. דרוש לשבת הגדול שנת תרמ"ג לפ"ק. א) סתירת הסוגיות בפרק קמא דפסחים (דף ז'.) דמייתי ראי' דבשעה ששית אינו יכול לבטל מדרב גידל ארחב"י אמר רב ובפרק ב' (דף כ"א:) דמשני עבר זמנו אסור בהנאתו לשעות דרבנן ודרב גידל בר יוסף אמר ר' יוחנן.

ובודאי דר' גידל מתרווייהו שמעינהו. אך צריך להבין מה טעם בפרק קמא מייתי מדרב ובפרק ב' מייתי מדר' יוחנן. הלא דבר הוא. ב'. (בדף כ"ט) רב אשי אמר דכולי עלמא אין פודין ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי. והנה בדר' יוסף דמוקי פלוגתייהו בפודין פרש"י דכולי עלמא כר' יוסי הגלילי. היינו דפשיטא לרבנן לא מעל אפילו אם פודין דלנכרים ודאי לא מזבין הקדש ולא מעל למאן דאמר פודין רק לר' יוסי הגלילי. ומינה דלמאן דאמר אין פודין אף לר' יוסי הגלילי לא מעל דאין פודין להסקה. והנה רב אשי דאמר לר' יוסי הגלילי אפילו אם אין פודין מעל על כרחך סבירא לי' דלהסקה ודאי פודין דלא כר' יוסף. ומשמע לכאורה דלמאן דאמר פודין לכולי עלמא מעל אפילו לרבנן. ומשום דמזבין לנכרי כמו שפרש"י. נמצא פליג על ר' יוסף בתרתי ולא ידעינן במאי קמפלגי: ב) ועוד קשה לי לפרש"י דבכורות (דף י"ג) ר' יוחנן אמר דבר תורה מעות קונות דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכתבו התוספות דריש לקיש סבירא לי' שאני הקדש דאי אפשר במשיכה דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ואם כן רב אשי דסבירא לי' בפרק בתרא דעבודה זרה כר' יוחנן אי אפשר לגוי לקנות הקדש. דבמעות לא, דהא נכרי במשיכה ולר' יוחנן קנין הקדש והדיוט שוה. ובמשיכה לא. דכל היכי דאיתא כו' ואם כן למה לי' לרב אשי לומר דכולי עלמא אין פודין. הא אפילו פודין אי אפשר לגוי לקנות מהקדש: ג) ליישב כל זה נראה דהנה בתוספות הקשו אפי' לר' יוסי הגלילי איך יפדנו. הלא יעבור בבל יראה. ותירצו דהמשהה על מנת לבערו אינו עובר עליו דבל יראה ניתק לעשה והביאו ראי' מסוגיא דמי שהי' (דף צ"ה.) ועיין שם כל הסוגיא היטב. ולפי עניות דעתי דלכאורה קשה לר' יוחנן פרק ג' דמכות לאו שקדמו עשה לוקין עליו ובל יראה קדמו עשה. דהעשה דתשביתו חל מחצות.

ואפילו קנה חמץ בפסח או חמצו דלא חל העשה קודם הלאו. מכל מקום כיון דמשכחת שלא יהי' ניתק דומה להיכי שהלאו כולל יותר מהעשה דלא חשיב לאו הניתק לעשה ודו"ק: ד) אך סוגיא דהתם ניחא. דהתם אמרינן דלא ישאירו למעט בל יראה דדמי לי' דניתק לעשה, ולאו דעצם לא ישברו למעט לא תשחט פסח על חמץ דדמי לי' לאו גמור, וקשה כיון דמיעט לאו גמור לא ישאירו. למעט לאו הניתק למה לי כיון דאפי' לאו גמור נתמעט כל שכן לאו הניתק. וצריך לומר דלא ישאירו לגופי' שלא תאמר דוקא לאו גמור מוזהר. אך שהוצרך לומר דלא ישאירו מיעט בל יראה. דאם לא כן הרי מלא ישאירו נתמעט לא תשחט דאין דבר אחר למעט ולא ישברו למה לי. ועל זה אמר דלא ישאירו למעט בל יראה, והשתא לא קשה קושיא הנ"ל דקדמו עשה. דמכל מקום איצטריך לא ישברו דאי לא הוה כתיב לא ישברו ולא הי' נתמעט מעשה דהשבתה. ואם כן הי' מוכח שאין לאו דלא תשחט תלוי' בעשה דהשבתה. אם כן לא הי' עשה דהשבתה מחצות. דכל הראי' דמתחיל מחצות מדכתיב לא תשחט על חמץ לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ובגמרא מקשה ואימא כל חד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. ופירשו התוספות דאף דאמת הוא כל חד כי שחיט. מכל מקום סברא הוא דכיון דאזהיר בלא תשחט וצוה בעשה דהשבתה דמשעת שחיטה מצוה בהשבתה. והיינו דאי לא שהי' מחויב להשבית בשעת שחיטה לא הי' התורה מזהרת בלא תשחט על חמץ שכשעדיין חמץ קיים לא ישחט. שהרי מותר להשהותו: ה) וכל זה לפי האמת דאין פסח שני בלא תשחט רק פסח ראשון. דמחייב בהשבתה. אבל אם הי' גם פסח שני בלא תשחט. אף שאינו בחיוב השבתה ולא תלי הא בהא.

אם כן הוה אמרינן דבאמת אין חיוב השבתה רק בפסח עצמו ולא הוי לאו שקדמו עשה ושפיר אתי לא ישאירו למעט בל יראה, וכל זה אי לא הוה כתיב ועצם לא תשברו למעט לא תשחט מפסח שני, אבל השתא דכתיב ועצם ומיעט לא תשחט מפסח שני. ואמרינן דלאו לא ישחט משום חיוב השבתה. ועל כן חיוב השבתה מחצות והוי לאו שקדמו עשה דלוקין ואפילו קנה חמץ בפסח, הרי הלאו כולל יותר מהעשה אם הי' לו מערב יום טוב כנ"ל: ו) ונראה שהתוספות שהביאו ראי' מסוגיא דפרק מי שהי' לשיטתייהו בפרק קמא דקידושין דאין נשים מוזהרות בעשה דיום טוב. ויש לעיין לשיטתם אם נשים מצוות בעשה דתשביתו. ונראה דמצוות. כיון דנשים בראשון חובה. וממילא מוזהרות בלא תעשה דלא תשחט על חמץ. וממילא מוכח דמחוייבות להשבית החמץ מחצות. דאם לא כן למה יאסרו לשחוט על חמץ דמוכיח הש"ס מזה דהשבתה מתחיל מחצות. והרי בחצות ליכא לאו דבל יראה רק העשה דתשביתו. ומוכח דמחוייבות גם בהעשה. אך אם לא הי' ממעט פסח שני מלאו דלא תשחט ולא הי' הוכחה מהלאו דלא תשחט על העשה דהשבתה כנ"ל. לא הי' נשים מצוות בעשה דהשבתה. ואם כן אי אפשר לפרש דהא דאמר במי שהי' דלאו דבל יראה ניתק לעשה. היינו אם לא הי' כתיב ועצם לא תשברו למעט לאו דלא תשחט. דאדרבא אם לא הי' מיעוט לא הי' נשים מצוות בעשה והי' לאו כולל יותר מהעשה ולא הי' ניתק לעשה. ועל כורחך הש"ס לפי האמת לאחר שנתמעט לא תשחט מפסח שני ודו"ק. אבל רמב"ם לשיטתי' בספר המצוות בסופו דנשים מוזהרות בעשה דיום טוב והוא הדין בעשה דתשביתו ושפיר נוכל לומר כנ"ל: ז) וכל זה לפלפולא אך אינו לפי ההלכה דהא קיימא לן דלא כר' יוחנן ואפי' לאו שקדמו עשה הוי לאו הניתק לעשה דר' יוחנן עצמו חזר בו. אשר על כן נראה ליישב באופן אחר:

ח) והנה בירושלמי פרק ה' הלכה ד' נסתפק בשוחט פסח על החמץ [לבית שמאי דאמרי חמץ בככותבת לביעור ולאכילה בכזית] כמה השיעור בככותבת כביעורו או בכזית כאכילתו יעוין שם. והנה לפי הצד דכזית כאכילתו אין ראי' כלל שיהי' מצוות תשביתו מחצות מדאסרה תורה לשחוט על חמץ. דאפשר משום איסור אכילה שבו הזהירה תורה. דהא קיימא לן בכזית אין מחייב להשביתו ואף על פי כן עובר בלא תשחט. ואפילו לפי הצד דבככותבת כביעורו. היינו לפי האמת דהביעור מחצות יש להסתפק על מה הקפידה התורה. אבל אין להוכיח מזה כלום. והא דמייתי בגמרא וכן במכילתא ראי' דביעור חמץ מחצות מקרא דלא תשחט. היינו משום דמקשה הגמרא דכולי עלמא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מדאורייתא מנא לן. ועל זה משני בסוף מקרא דלא תשחט. והנה דקושיית הש"ס מדאורייתא מנא לן. הי' לר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר בהנאה ואין לאו על אכילתו. אבל לר' יהודה מעיקרא לא קשה מידי. שהרי מפורש לאו על אכילה. [והנאה כמבואר בתוספות (דף כ"ח:) בדיבור המתחיל יחד] רק לר' שמעון דמתיר הנאה עד הלילה מדאורייתא מנא לן דאסור באכילה על כל פנים. ועל כן שפיר משני מלא תשחט דלר' שמעון דאין אסור בשעת שחיטת הפסח בלאו. אם תאמר דגם עשה דתשביתו לא רמיא אז. אם כן היתר גמור הוא. ולמה אסרה תורה לשחוט על חמץ. ולר' יהודה דאין ראי' מלא תשחט מעיקרא לא קשה מידי מדאורייתא מנלן): ט) ולפי זה הא דחיוב השבתה מחצות לר' יהודה דלא מצינו פלוגתא בזה הוא משאר לימודים דמייתי הש"ס שם. והנה במכילתא דר' ישמעאל מביא הלימוד מקרא דלא תשחט. וכן הוא בש"ס דידן בשם ר' ישמעאל. והנה ממה שכתבנו נתבאר דנשים לר' שמעון ור' ישמעאל מחוייבות בעשה דהשבתה דלר' שמעון ור' ישמעאל הראי' מדנשים מוזהרות בלא תשחט שמחוייבות בעשה דתשביתו.

דאם לא כן הרי החמץ לאחר חצות לדידהו היתר גמור. אך לר' יהודה אין ראי' כלל הדרינן לסברא פשוטה דמצות עשה שהזמן גרמא פטורות מה שהזהירה אותן תורה בלא תשחט משום איסור אכילתו דאף דבירושלמי נסתפק אם הלאו כאכילתו או כביעורו היינו אם אין לנו הכרעה יש להסתפק. אבל לר' יהודה מוכח מזה עצמו ממה שהנשים מוזהרות אף דמסתמא אינם בתשביתו דהשיעור כאכילתו ודו"ק: י) מעתה אין ראי' מפרק מי שהי' טמא. דשם לפרש המכילתא דמייתי הש"ס שם יעוין שם. והמכילתא הא סבירא לי' הלימוד דלא תשחט. [ועל כרחך דסבירא להו להמכילתא כר' שמעון] ואם כן נשים גם כן מחוייבות בהשבתה מלימוד זה. ואין הלאו כולל יותר מהעשה. על כן הוה ניתק לעשה. אך לדידן דקיימא לן כר' יהודה בלפני זמנו ונשים אינם מחוייבות בהשבתה והוא כולל יותר מהעשה ולא הוה ניתק לעשה ודו"ק: יא) ולפי מה שביארנו דלמה דקיימא לן כר' יהודה בלפני זמנו. בל יראה לא הוי ניתק לעשה קמה וגם נצבה קושיית התוספות דאיך מעל לר' יוסי הגלילי הלא אי אפשר לפדותו דיעבור בבל יראה: יב) ונראה ליישב דהנה ידוע מה שהעלו האחרונים דלר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה. אין הוכחה דעשאן הכתוב כאילו ברשותו אלא דבאמת ברשותו כיון שמותר בהנאה. וכן משמע בליקוטי הרמב"ן פסחים. ולכאורה יש לשדות בה נרגא שהרי בפרק לולב הגזול אמרינן דאתרוג של תרומה טמאה פסול דכתיב לכם שיהי' בו היתר אכילה. אלמא במידי דמאכל לא חשיב לכם כשאין בו היתר. אם כן גם גבי חמץ כיון שאסור באכילה והוא מידי דמאכל לא חשיב שלו אלא שעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו גם לאכילה. ולא דמי לחמץ שקיבל עליו אחריות דעובר עליו אף שאינו יכול לאכלה. דשאני התם דאלו מיגנב משלם עבור מה ששוה לאכילה וחשיב המאכל שלו. ואינו דומה לאתרוג של תרומה טמאה שאינו שלו רק להסקה.

ומה שהאתרוג שוה לאכילה אין לו בזה כלום: יג) אך באמת זה אינו דגם חמץ לר' יוסי הגלילי יכול למכרה לנכרים נמצא לוקח מעות עבור מה שראוי לאכילה ועיין ברש"י סוכה שם דתרומה טהורה לישראל חשיב יש לו בה היתר אכילה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. ובודאי דלאו דוקא בן בתו רק שיכול להאכילה לכהן שרוצה. והכא נמי יכול להאכילה לגוי שרוצה ולוקח מעות עבור זה: יד) ועוד דבשלמא אתרוג דאינו יוצא בו אלא אם כן ראוי לאכילת אדם צריך שיהי' שלו לאכילת אדם. אבל חמץ דבראוי' לכלב חייב לבער כיון שמותר בהנאה ומריצה לפני כלבו חשיב שלו: טו) ולכאורה יש לעיין עוד מהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב. הא שפיר יכול להשהותה וחלה טמאה הואיל ואינו ראוי' אלא להסקה לא יחשב כשלו כמו שאינו יוצא בתרומה טמאה ידי אתרוג. ואף דחמץ אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו ברשותו. מכל מקום כשאינו שלו קודם שנאסר משום חמץ ודאי אינו עובר והיא היא חלה טמאה קודם שהחמיץ. טז) ונראה דלא קשה מידי לא מיבעיא לפרש"י דתרומה טמאה בחול מותר להאכילה לכלבים רק ביום טוב אסור דחשיב שורף קדשים ביום טוב. אם כן קודם שהחמיץ חשיב שלו שהרי יכול להאכילה לכלבו לערב ובחמץ עובר על גורם לממון. ומה שהי' שלו לאחר זמן חשיב גורם לממון כמו חמץ של הקדש דחשיב גורם לממון להקדש מה שיכול לפדותו לאחר הפסח. ואפילו להתוספות דתרומה טמאה אינו יכול להאכילה לכלבו דמצוותו בשריפה דוקא. מכל מקום אין איסור בהאכילה לכלבים בעצם רק שמבטל מצות עשה דשריפה ואם זרקו לים גם כן עשה איסור זה שביטל המצוות עשה. ומשום זה לא נפקע השלו וכמו שכתב התוספות רי"ד קידושין (דף נ"ח:) בהא דהגונב טבלו של חבירו משלם דמי טבלו ואינו מנכה התרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. והקשה בתוספות רי"ד הא כתיב תתן כדי נתינה.

ותירץ דאם לא הפריש כדי נתינה מהי דביטל מצות עשה. מכל מקום טיבלו ניתקן ומותר באכילה וחשיב שלו כיון שמכל מקום מותר בהפריש חטה אחת. הרי דמשום חיוב מצוה לא נפקע השלו. הכא נמי כיון דאין איסור באכילה לכלבים. רק שמצוה לשרפו חשיב עדיין שלו משום היתר אכילת כלבים כיון דלענין בל יראה בראוי' לכלב חייב לבער: יז) העולה מזה דחמץ שאין לו היתר רק להסקה לא חשיב שלו לעבור עליו. ואם כן מיושב קושיית התוספות שהקשו איך יכול לפדותה הלא יעבור בבל יראה. ולהנ"ל ניחא כיון דאין פודין להאכילה לכלבים וגם לאחר פדיון אינו יכול להאכילה לכלבים [שהרי התוספות כתבו שאינו יכול למוכרו לנכרי והנכרי יסיקנו מיד דגזרינן שמא יאכלנו. הרי דאף שתחילת פדיון להסקה אסור להאכילה אחר כך לכלבים] ואם כן אינו נחשב שלו והרי אינו שלו לבד איסור חמץ. ועוד דאליבא דר' יוסי הגלילי קיימינן דלית לי' עשאן הכתוב כאילו ברשותו כלל. אלא דאכתי קשה. לר' יוסף דסובר מאן דאמר מעל סבר פודין. וכיון דפודין ויכול להאכילו לכלבו אם כן יעבור בבל יראה: יח) אך לא קשה מידי לר' יוסף לשיטתי' בפסחים (דף קט"ז:) דאיתא התם אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בנינו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומא. ומקשה והאמר מרימר מאן אמר אגדתא בי' ר' יוסף ר' יוסף וסגי נהור הי' והאיך הי' יכול להוציא אחרים. ומשני קסבר ר' יוסף מצה בזמן הזה דרבנן. ומקשה והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומשני הכי השתא בשלמא התם מדהוה לי' למכתב בנינו הוא וכתיב בנינו זה שמע מינה פרט לסומין אבל אי לאו בעבור זה מה לכתוב אלא בעבור מצה ומרור הוא דאתא: יט) והנה לא קאמר בש"ס אלא הכי השתא כו'. משמע דלא חזר בו ממה דאמר דר' יוסף סבירא לי' מצה בזמן הזה דרבנן.

והיינו דנהי דלית לי' דרשה דבעבור זה מכל מקום הא ר' יהודה סובר סומא פטור מן המצוות ור' יוסף גופי' בבבא קמא (דף פ"ז.) מספקא לי' הלכתא מהו. ואם כן איך הוציא אחרים ידי חובתם שמא הלכה כר' יהודה ובשל תורה הלך אחר המחמיר. אלא ודאי סבירא לי' בזמן הזה דרבנן ומדרבנן גם סומא מחויב ועיין בתוספות ראש השנה (דף ל"ג:) וברא"ש פרק קמא דקדושין סימן מ"ט ובמקנה קידושין (ל"א). וכיון דסבירא לי' לר' יוסף מצה בזמן הזה דרבנן מוכרח דסבירא לי' כר' שמעון דחמץ לפני זמנו מותר. שהרי ר' שמעון הקשה לר' יהודה הרי אומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. ור' יהודה ההוא לקובעו חובה בזמן הזה הוא דאתא. ולר' יוסף דאית לי' מצה בזמן הזה דרבנן ולית לי' לקובעו חובה בזמן הזה. על כרחך הקישא אתא דבשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ ). וכיון דחמץ לפני זמנו מותר. שוב מוכח מדנשים מוזהרות בלאו דלא תשחט דמחויבות בעשה דתשביתו כנ"ל ואין הלאו כולל יותר מן העשה והוה לאו הניתק לעשה ומשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו: כ) וכל זה ר' יוסף לשיטתי' דסבירא לי' כר' שמעון. אבל רב אשי סבירא לי' כהלכתא מצה בזמן הזה דאורייתא והלכה כר' יהודה בלפני זמנו ונשים אין מצוות בעשה דהשבתה והלאו כולל יותר מהעשה ולא הוה ניתק לעשה. ואי אפשר לומר דמאן דאמר מעל סבירא לי' פודין. דאם כן יעבור בבל יראה ולנכרים לא מזבין הקדש. ועל כורחין סבירא לי' אין פודין ולא חשיב שלו לעבור בבל יראה. על כן הוצרך רב אשי לחדש דאפי' למאן דאמר אין פודין להאכיל לכלבים להסקה פודין. והא דקאמר דכולי עלמא אין פודין. לאו דלמאן דאמר פודין אפילו לרבנן מעל. אלא להיפוך דלמאן דאמר פודין אפילו לר' יוסי הגלילי לא מעל.

שהרי יעבור בבל יראה ולנכרים לא מזבין הקדש כלל. ועוד דבמה יקנהו הנכרי דקנינו במשיכה. ובהקדש אי אפשר דכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא: כא) ובזה יתיישב מה שהוכיח הש"ס בפרק קמא מדר' גידל אמר רב ולא מדר' גידל אמר ר' יוחנן. דהנה בכנסת הגדולה כתב דמוכר בשעה ששית חל המקח מן התורה והא דאין חוששין לקידושין משום דלא שוה פרוטה. ששום אדם לא יתן בעדו כלום. ובאמת בגמרא לא משמע כן, שהרי מוכיח מזה דלא מצי מבטיל. אך קשה באמת על הגמרא דילמא שאני קידושין דאינו שוה כלום: כב) ונראה ליישב דהנה נחקור בהא דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו אם הוא מחמת הלא תעשה דלא תאכל עליו חמץ. או הוא מחמת העשה דתשביתו. ונראה לי דהוא מחמת העשה דוקא. דהנה כבר ביארנו במקום אחר בהא דמבשלין מיום טוב לשבת ומותר להושיב הקדירה על הכירה יום טוב סמוך לחשיכה אף שאינה מתבשלת כמאכל בן דרוסאי ביום טוב מבעוד יום אלא לאחר שחשכה בשבת וליכא הואיל וחזי ליום טוב. אלא דהיינו טעמא דכי היכי דאין חיוב חטאת בשבת עד שיהי' תחילתו שגגה וסופו שגגה הכי נמי אין חיוב בישול אלא עד שיהי' תחילתו בשבת וסופו בשבת. ויום טוב ושבת שני קדושות הם ולא חילל יום טוב דהוה תחילתו בלא סופו ולא חילל שבת דהוה סופו בלא תחילתו [ואף ביום הכיפורים ושבת כהאי גוונא יש לומר דפטור כמו חצי שיעור בשבת חצי שיעור ביום הכיפורים דמפורש בכריתות (דף י"ט.) דפטור אף דקדושה אחת הם. כיון דמכל מקום הם חלוקין לחטאות]: כג) והנה בשמעתא דהנאה הבאה לאדם בעל כרחו מוכח. דהנאה הבאה לאדם ממילא אין איסור. מדשרי אביי לא אפשר וקמכוין. ולכאורה אינו מובן דאטו משום שצריך לילך שם נתיר לו איסור תורה אך הענין דריח הבא ממילא לחוטמו אין איסור. רק מחמת הליכה באנו לאסור.