שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 108

וקדושת דמים נמי חל אלא שבעל חוב בגבי' מפקיע ההקדש כמו פדיון שמפקיע קדושת דמים ואחר כך כתב בשם הרא"ש שלפי פי' זה נסתלקה קושיית התוס' על רש"י למה חילק בין קדושת מזבח לקדושת דמים דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים. והבין בקצות החושן שכוונת הרא"ש ליישב דברי רש"י פסחים דמשועבדת חשוב אינו ברשותו של לוה וקשה למה קדושת הגוף חייל. ותירץ הרא"ש דכי יקדיש את ביתו קודש קדושת דמים הוא. ואם כן מה זה שכתב שלפי פי' זה נסתלקה כו' והרי שני פירושים הם ורחוקים זה מזה בתכלית הריחוק. דפירוש הראשון דחשיב ברשותו אלא דבקדושת דמים בעל חוב בגבייתו מסלק ההקדש. פירוש הב' דאינו ברשותו ואף על פי כן קדושת הגוף חייל יעוין בספר תוספי הרא"ש גופי' שם בפרק החולץ שהביא הריב"ש והנה כתב פירוש התוס' בגיטין בשם רש"י. ולבסוף כתב שלפי פירוש זה נסתלקה קושיית רבינו תם על רש"י שחילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים אי כביתו דמי וברשותו חשבינן לי' לחפץ המשועבד אפי' קדושת דמים תחול ולפי מה שכתבתי הטעם אינו כלום עד כאן לשונו. ומה שכתב בדפוס הריב"ש דכי יקדיש את ביתו קדושת דמים הוא ליתא כלל בתוספי הרא"ש והוא טעות הדפוס בריב"ש. ומעולם לא עלה על דעת הרא"ש וריב"ש ליישב פרש"י פסחים. ולא דיברו בו כלל. ומאד נפלאתי על הקצות החושן איך לא הרגיש בטעות הדפוס: יג) גם מה שכתב בקצות החושן שם לדמות לדברי הבית יוסף בסי' רל"ד ביו"ד דקונם משום דקדושת הגוף הוא חל אפי' בדבר שלא בא לעולם. וכן כתב בשם הר"ן פ"ה דכתובות ובכסף משנה פרק י"ב מהלכות נדרים. הנה מה שכתב בשם הר"ן. להד"ם. גם בכסף משנה לא כתב כן אלא כיון דמדינא חייל מהשתא בכלל דבר שבא לעולם חשיב. רק הבית יוסף כתב כן ובכסף משנה שחיבר באחרונה חזר בו וכתב טעם אחר. והדין עמו שחזר בו.

שהרי בסוגיא דקדושין (ס"ב) וברמב"ם פ"ה מהלכות תרומות הלכה ט' דתרומה לא חייל על דבר שלא בא לעולם אף דקדושת הגוף הוא. גם קדושי אשה קדושת הגוף חשובה בנדרים (כ"ט.). וכן בריש קידושין מדמי קידושין לעולה לענין שיפשטו קידושין בכולה ואף על פי כן לא חיילי קידושין בדבר שלא בא לעולם: יד) וגוף הסברא דלא ילפי' קדושת הגוף מקדושת דמים לענין דבר שאינו ברשותו. גם כן לא נראה כיון דבבבא קמא (ס"ט.) יליף מיני' קנין חילול והפקר ולמה לא נילף מינה גם כן קדשי מזבח. וסברא זו אין לה מקום כי אם לשיטת הרשב"א שבועות (ל"ג) דללישנא בתרא דנהרדעי יכול להקנות דבר שאינו ברשותו וגזירת הכתוב הוא בהקדש, לפי זה יש לומר גזירת הכתוב בקדושת דמים דוקא: טו) אך לפי זה אי אפשר לומר איסורי הנאה חשיב שלו אלא שאינו ברשותו. דאם כן חמץ לאחר שש למה אינו יכול לבטל, וממה נפשך תירוץ כבוד גאונו על התוס' חולין אי אפשר להולמו: ולדעתי נראה לפרש דבריהם לפי מה שכתב בשיטה מקובצת לענין ממון שאין יכול להוציאה בדיינים דכשהוא אצל הקונה יכול להוציאו בדיינים מהני הקנאתו והכי נמי להקדיש עצמו היתר הוא שכשר להקרבה. ובאמת שקשה לי לשיטה זו בדבר שאינו ברשותו שאינו יכול להקדיש. הא מידי דהקדש כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא אפי' נגנב כדאיתא ריש שילוח הקן ובירושלמי שקלים. ואולי יש לחלק בין הי' הקדש קודם שנגנב או אחר כך: ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן שלב. בדין נכרי שהלוה. הנה הרא"ש ז"ל הקשה על הרמב"ם דאפי' במכבשיו בעי הגיע זמנו קודם הפסח דהא לאביי ניחא לי' להש"ס וכל שכן לרבא ועיין שם: א) וליישב דברי הרמב"ם אציע מה דמספקא לי לאביי דאמר למפרע הוא גובה אם הוא קנוי לי' לגמרי למפרע.

או דילמא דאינו אלא קנין שיעבוד למפרע וכמו קנין משכון לר' יצחק דהוא קנין שיעבוד לבד [וכמ"ש התוס' והרשב"א בפרק הפרה אהא דמשכונו של ישראל ביד הגר ומת הגר כיון דמית הגר פקע לי' שיעבודא וזה לשונם ואפי' משכנו שלא בשעת הלוואתו ואפי' לר' יצחק דעל כרחך אין לו עליו אלא שיעבוד כיון שהי' יכול ישראל לפדותו ולסלקו בדמים] ואף על פי כן אין הישראל עובר בבל יראה. כמו כן יש לומר לאביי. והא דמהני הקדש לאביי. היינו שההקדש חל על השיעבוד. וממילא כשגובה הקרקע להקדש ותדע דאם לא כן אפי' כל זמן שלא גבאו יהא הלוה אסור לדור בבית. וכההוא דערכין פרק האומר משקלי דפריך שוכר היכי מצי דייר בי' במעילה קאי, אלא ודאי דכל זמן שלא נגבה אין להקדש בגוף הקרקע אלא השיעבוד לבד. ולרבא אף השיעבוד אינו יכול להקדיש, אף שפרש"י דהחוב יכול להקדיש אף לרבא. מכל מקום אינו יכול להקדיש אלא כל החוב. אבל כששייר החוב לעצמו ואינו מקדיש אלא השיעבוד שיש לו בקרקע לא מהני כיון שיכול לסלקו מקרקע זו מה שאין כן כשמקדיש כל החוב דממה נפשך צריך לשלם לו: ב) וכן מוכח מדברי הרשב"א כתובות דלרבא אף השיעבוד אינו יכול להקדיש. שכתב בסוגיא דהמקדיש ידי אשתו אהא דמתוך שיכול לכופה למעשה ידי' נעשה כאומר יקדשו ידי' לעושיהן. דלמאן דאמר יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אין לו בידים אלא שיעבוד לבד. ואינו יכול להקדיש. דקיימא לן כרבא דאי אקדיש מלוה לאו כלום הוא ועיי"ש בשטה מקובצת שהביאו, הרי דלרבא אפי' הקדיש שיעבוד ידים גם כן לא מהני. דאם לא כן נימא נעשה כאלו הקדיש השיעבוד. [ומשמע קצת גם כן דלאביי נמי לא חל הקדש רק על השיעבוד דאם לא כן מנא לן דלרבא אף אם הקדיש השיעבוד לא מהני] כי שם הקדיש הידים והקדיש השיעבוד הכל דבר אחד כמובן.

אלא ודאי דלרבא אפי' הקדיש השיעבוד לא מהני כיון דיכול לסלקו בזוזי. וה"ה התם כיון שיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה. ותוכל לסלקו בזה: ג) נחזור לענינינו דיש לומר לפי זה לאביי דכשגבה קרקע זו הוא כאלו נתברר שיעבודו למפרע על קרקע זו. ושלא יסלקנו בזוזי. ועל כן יכול להקדישו אבל מכל מקום אינו נקנה לו למפרע: ד) ובזה נתיישב לי מה שהקשו הראשונים ז"ל הובא בבעל התרומות שער מ"ג חלק ב' תן אהא דאמר כיון דמטא זמני' כו' דמשמע דכיון דמטא זמני' יכול להקדיש ולמכור. דאף רבא לא פליג עלי' רק לענין למפרע. והאיך יכול בעל חוב למכור בלי שומת בית דין יע"ש. ולפי מה שכתבתי ניחא דמדמטא זמני' ולא פרעי' יכול למכור השיעבוד שיש לו בקרקע: ה) ובזה יש ליישב פרש"י שפירש אהא דפליגי באקדיש מלוה וזבין מלוה שלא הקדיש את החוב אלא את הקרקע. וכשבא לגבותה חוזר בו מן ההקדש ולכאורה קשה דלמה לי' שחוזר בו מן ההקדש. אפילו אינו חוזר הוה לי' דבר שלא בא לעולם. דשפיר יכול להקדיש השיעבוד שתחול בעת תגיע זמן הגבי'. היינו כשמטא זמני' ולא פרעי' כיון דיכול להקדיש השיעבוד מעכשיו על ידי שיקדיש כל החוב ודו"ק:. ו) ובזה יש ליישב פרש"י במשנה שפירש משנתינו בשהרהינו. ולכאורה קשה ממה נפשך דאם לפי המסקנא הי' צריך לפרש גם כשאמר לי' מעכשיו ולפירוש הא' הוה ניחא לי' בלא הרהינו. ולפי מה שכתבתי ניחא דרש"י סבירא לי' דלמסקנא אף לאביי מתני' בשהרהינו דוקא. דהנה מה שכתבנו דיש לומר דלאביי אין לו למפרע רק שיעבוד לבד ומכל מקום אינו עובר בבל יראה מידי דהוה לר' יצחק דקנין משכון שלא יעבור בבל יראה ולכאורה יש לדחות דהנה התוס' בפרק האומנין הקשו אהא דר' יצחק אינו בשעת הלוואתו דאם כן מה מועיל.

הא מתני' בשעת הלוואתו, ותירצו דכיון דשלא בשעת הלוואתו מהני להחשב קניין גמור הוא הדין בשעת הלוואתו מהני לענין שלא יחשב מצוי בידו. וכיון דאפקי' מלא ימצא בעינן שיהא מצוי בידו. ומידי דהוה איחד לו בית דאינו עובר עליו משום דלא חשיב מצוי יע"ש. ולכאורה קשה דמה ענין ליחד לו בית. דהתם אינו שלו אלא שקיבל עליו אחריות ומוכח מלא ימצא דאסור לקבל פקדונות מן הנכרים. ועל כן בעינן מצוי בידו. מה שאין כן הכא שהוא שלו לגמרי ועוד מה זה שכתבו כיון דאפקי' מלא ימצא: ז) אמנם ביאור דבריהם הוא על פי מה שכתבו התוס' בריש פרק כל שעה בדיבור המתחיל ואי אשמעינן חי' משום דאי משיירא מיהת מצנעא. וכתבו התוס' וזה לשונם ואינו עובר משום בל יטמין דבל יטמין נפקא לן מלא ימצא ואין זה מצוי בידו. וסבירא לי' דהכא נמי כשמשכנו ביד נכרי הוה כמטמין בבורו. כיון דאינו מונח במקום שיוכל לראותו. והנכרי לא יתננו לו בלא פדיון מעות וכיון דאין אסור רק משום בל יטמין. וזה נפיק מלא ימצא ועל כן בעינן שיהא מצוי בידו ואתי שפיר. ועל כן יש לומר הא דמהוי קנין משכון אף דאינו אלא קנין שיעבוד לבד היינו משום דלא חשיב מצוי. וכל זה בשהרהינו. אבל למה דסלקא דעתך שלא הרהינו דאם כן איסורו לאו משום בל יטמין רק משום בל יראה. שהוא מונח ברשותו במקום הראוי לראות. לא מהני קנין שיעבוד לחוד שלא יעבור בבל יראה: ח) אמנם מדברי התוס' משמע דלא הוצרכו לסברא זו דלא חשיב מצוי אלא משום דבשעת הלוואתו. אבל שלא בשעת הלוואתו הוה ניחא להו בלא סברא זו. ואף על גב דשלא בשעת הלוואתו גם כן לא חשיב אלא שיעבוד כדמוכח מדברי התוס' פרק הפרה כנ"ל. אולם לדעת רש"י יש לומר דלמסקנא אף לאביי צריך לומר כשהרהינו ומשום דחשיב הטמנה ומותר משום דלא חשיב מצוי בידו:

ט) ולפי מה שכתבתי מקום יש ברא"ש ליישב קושיית התוס' דאביי האיך יתרץ להך מתני' יעיין שם. דהנה פרק השולח ובכל מקום קאמר רבא קונמות הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופרש"י חמץ כגון נכרי שהלוה לישראל על חמצו. ולכאורה צריך עיון גדול הא דכייל רבא חמץ בהדי הקדש ושחרור. דבהקדש שפיר אצטריך רבא לאשמעינן דהוה אמינא דבעל חוב מפקיע בשיעבודו ההקדש כשם שהי' יכול לגבות ממנו. דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש. וכשם שאומרים כן בקדושת דמים. קמשמע לן דקדושת הגוף כיון דחייל תו לא פקע. וכן בשחרור הוה אמינא לא עדיף כח עבד שמשתחרר מכח רב. וכשם שמוציא מלוקח שלקח את העבד כמו כן יוציא מן העבד קמשמע לן דשחרור שחל בו לא פקע. אבל חמץ אפילו יהי' לנכרי בו קנין הגוף. מה בכך סוף סוף נאסר משום דעבר עלי' ישראל בבל יראה. ומאי איריא משום דמפקיע שיעבודו: י) ומכאן נראה לי ראי' ברורה לדברי הנודע ביהודה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דהחמץ מותר לאחר הפסח יע"ש דאתי עלה משום אין אוסר דבר שאינו שלו. וזה לשונו שם ורואה אני שהדברים קל וחומר ומה המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה וכו' עיין שם. ואף שלפי האמת דין שלו ליתא ומפורש בחדושי הרמב"ן שאסור. ומשום שהנגזל עבר עלי' בבל יראה. ואף שהי' אנוס נאסר כמפורש ברמב"ם. מכל מקום סברא זו אמתית דאין אדם יכול לאסור חמץ חבירו מדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו: יא) מעתה הוה אמינא דאינו נאסר אלא הזכות שיש לישראל בחמץ. אבל לא שיעבודו של גוי. וכשהגוי גובהו חוזר להיות מותר, דאינו יכול לאסור חמץ גוי. קמשמע לן כיון דמתחילה נאסר אי אפשר שישוב היתר ודו"ק כי הוא לפי עניות דעתו נכון וברור בפירוש הש"ס: יב) ומעתה הוא שוה לדין הקדש וקונמות שמפקיע מידי שיעבוד. אבל לא קנין הגוף.

וכמו שהקשה הר"ן ריש פרק השותפין דהיכי מצי אסר שותף אחברי' ואין אדם יכול לאסור של חבירו על חבירו. ומתרץ משום דכל אחד אין לו קנין הגוף אלא בחצי ובחצי שני אין לו אלא קנין שיעבוד. הרי דאי הי' לכל אחד קניין הגוף לא הי' יכול לאסור עליו. ועל כן בחמץ גם כן אם הי' לנכרי גם כן קנין הגוף לא הי' יכול להפקיע זכותו של נכרי ודו"ק: יג) מעתה מיושב קושיית הר"ן שהקשה דמה מועיל מעכשיו הרי בידו לפדותו ועבר עלי' משום הואיל. ולפי מה שכתבתי ניחא דנהי דעבר עלי' ישראל משום הואיל. מכל מקום כשלא פדאו ואגלאי מילתא דיש לנכרי בה קנין הגוף למפרע לא מצי ישראל לאסור חמצו של נכרי: יד) ומעתה מיושב קושיית התוס' דלפי זה אף לאביי בעי מעכשיו. דאם לא כן כיון דמשום הואיל חשיב שלו ומצוי בידו כדברי הר"ן ז"ל רק ההיתר משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכבר כתבנו דלאביי דאמר למפרע הוא גובה אין לו אלא קנין שעבוד. והרי חמץ מפקיע מידי שיעבוד כיון דישראל עבר עלי' משום הואיל. והכי פירושא דברייתא לאביי. ישראל שהלוה לנכרי אחר הפסח אינו עובר דסבירי לי' לרבנן מכאן ולהבא גובה. משום ר' מאיר אמרו עובר דסבירי לי' למפרע הוא גובה. [ולאביי על על כורחין כתנאי] אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו דברי הכל עובר משום הואיל. כיון דאין לנכרי אלא קנין שיעבוד ויכול הישראל לאסור דחמץ מפקיע מידי שיעבוד. ומתני' דתנן מותר בהנאה מיתוקמא או דאמר לי' מעכשיו. או דאתי כר' יהושע דלית לי' הואיל באלו עוברין: טו) והשתא מיושב מה שנבוכו המפרשים אהא דמייתי ראי' מברייתא דנכרי שהרהינו כו' דמאי אילמא דברייתא דנכרי שהרהינו מסתירת המשנה מהברייתא. ולפי מה שכתבתי ניחא דבמתני' אין הכרח לאוקמי במעכשיו אלא דאתי כר' מאיר דלמפרע הוא גובה וכר' יהושע דלית לי' הואיל.

אבל ברייתא דישראל שהלוה את נכרי על חמצו אינו עובר על כרחך יאמר אביי דאתי כרבנן דאית להו מכאן ולהבא הוא גובה. ואם כן הא דאם אמר לי' הגעתיך עובר דאמר לי' מעכשיו: טז) ודע דלפי מה שהעליתי דכשיש לנכרי בה קנין הגוף אינו נאסר. אף כשעבר הישראל בבל יראה. נסתר תי' התוספות דברייתא מיירי כשפדאו לבסוף. דאם כן ישראל שהלוה לנכרי אמאי יאסר. דודאי זכותו של לוה במשכון שיכול לפדותו חשיב קניין הגוף. כיון דאין למלוה אלא קניין שיעבוד כדברי התוספות בפרק הפרה: ולפי זה יצא לנו דין מחודש דאפי' לר' מאיר דישראל שהלוה לנכרי עובר. היינו דוקא בשלא פדאו לבסוף: יז) ובעיקר הדין דברייתא מיירי כשלא פדאו דוקא. מצאתי להרמב"ן בפ"ק דקידושין כדברינו. אך מטעם אחר וזה לשונו משמעתא דפסחים דמשכון דתפיס לי' מלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו. והוחלט המשכון בבית דין למפרע הוא גובה. ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הכהנה שפיר הקדיש ושפיר זבין. ובמלחמות ה' בשמעתין כתב שיוצא מכלל השמיעה דישראל מישראל שקונה משכון כדר' יצחק אי זבין מלוה או אקדיש שפיר עבד עיין שם. ואין לנו משמעות אחר רק מדאמרינן דלרבא דלא מהני הקדש המלוה. הוא הדין דלענין בל יראה לא חשיב שלו, ובמשכון אמרינן דלענין בל יראה חשיב דמלוה. אם כן הוא הדין דלענין הקדש חשיב דידי'. ואי ברייתא מיירי אפילו כשפדאו חשוב של המלוה בימי פסח אם כן הוא הדין לענין הקדש יחשב שלו. ומאי אריא משום דגבאו לבסוף ומשום דלמפרע הוא גובה. אלא ודאי סבירא לי' להרמב"ן דמשום קנין משכון לחוד לא חשיב שלו כיון דאינו אלא לשיעבוד וכדמוכח ההוא דפרק הפרה דכיון דמית לי' גר פקע שיעבודי'. ובפרט לשיטת הרמב"ן דהא דר' יצחק אפי' בשעת הלוואתו דמוכח דהא דר' יצחק אינו אלא לשיעבוד. ואם כן האיך חשיב שלו לענין בל יראה.

ולא סבירא לי' כסברת התוספות בפרק האומנין. על כן מפרש הרמב"ן דמשום קנין משכון אמרינן למפרע הוא גובה אפי' לרבא וקושיית התוס' לאביי ישבה הרמב"ן בפנים אחרים בספר המלחמות עיין שם. ולשיטת הרמב"ן ודאי ליתא למה שכתבתי לעיל לאביי דאינו קנוי לו למפרע לגמרי וראי' ממשכון ולהרמב"ן נהפוך הוא וק"ל: יח) נחזור למה שכתבנו למעלה דלאביי נמי לא חשוב למפרע אלא קנין שיעבוד. ויש להביא ראי' לזה מהא דיש נוחלין קכ"ד: בשמעתא דראוי דהקשה אביי לרבה דסבירא לי' גבו קרקע יש לו. ומותיב לי' מאי שנא גבו מעות דלא דלאו הני מעות שבק להון אבוהון. קרקע נמי כו'. ועוד והא את הוא דאמרת מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנא זביני' זביני. ולכאורה תמוה דהא אית לי' לאביי למפרע הוא גובה. והרי הוא כתנאי דעלמא. ומה בכך שהי' יכול למכור כיון דהשתא אגלאי מילתא דהי' שלו ולא הי' יכול למכור. אלא משום דאם הי' מוכר נמצא שאז לא נתקיים התנאי שלא הי' גובהו: יט) אבל לפי מה שכתבתי דלמפרע הוא גובה לא מהני רק לענין שיעבוד ניחא. דנהי דמשעבדא לי' מעיקרא. מכל מקום אינו נוטל פי שנים בגוף הקרקע ואף דאי אקדיש מהני. היינו משום דהקדש חל על השיעבוד. ממילא כשנגבה גוף הקרקע להקדש. מה שאין כן הכא שלא זכה הבכור פי שנים בשיעבוד. דלא זכה בחלק בכורה עד שאומר שרוצה בחלק בכורה. דמהאי טעמא אינו נוטל פי שנים בשבח. ולא מצי אמר שני חלקים שלי השביחו. וכמו שכתב השטמ"ק (דף קכ"ו) דיבור המתחיל בכור שמיחה מיחה יע"ש: כ) אולם כבר כתבנו דמדברי הרמב"ן בקידושין נראה דלמפרע הוא גובה הוא קנין גמור למפרע. וכן משמע דעת התוספות בפרק השולח שכתבו דלאביי דאמר למפרע הוא גובה לא אמרינן הקדש חמץ וקונמות ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד. ואי אינו רק שיעבוד חשיב למפרע.

מכל מקום חייל קדושת הגוף ותו לא פקע. ולשיטתם צריך ליישב ההוא דפרק יש נוחלין: כא) ונראה דאביי הקשה לרבה לשיטתו דסבירא לי' בפרק גט פשוט שיעבודא לאו דאורייתא. ולדידי' לא אמרינן למפרע הוא גובה. והיינו דאמר דאי קדים וזבין מהני משום דשיעבודא לאו דאורייתא (וכן פי' הרמב"ן בחי' שם דלא כרשב"ם שם שפירש דאי קדים וזבין ומסלק לי' בזוזי] והשתא ניחא דאביי דאמר למפרע הוא גובה סבירא לי' שיעבודא דאורייתא: כב) איברא דקשה לי לפי זה הא דניחא ליה להש"ס מתני' אליבא דאביי. הא מתני' במטלטלי דודאי מהני אי קדים וזבין. וכיון דמהני קדים וזבין שוב לא אמרינן למפרע הוא גובה. וכדמוכח בפרק יש נוחלין. ועלה בדעתי ליישב על פי מה שכתב הרשב"א בתשו' תולדות אדם ובמיוחסות סי' ס"ט אהא דתניא בתוספתא גר שמת והיו עליו בעל חוב ובזבזו ישראל נכסיו כל בעל חוב מוקדם קודם לגבות. והוקשה להרשב"א דאמאי גבו בעל חוב. ליהוי כמטלטלי דיתמי דלא משתעבדא לבעל חוב. ותירץ הרשב"א דשאני מטלטלי דיתמי דתיכף שמת חייל רשות יתומים. ולא חייל רשות בעל חוב. מה שאין כן הכא שבשעה שמת לא הי' בעלים. חייל שיעבוד בעל חוב עליהם. ושוב לא פקע כשחזר וגבה ועי"ש כי הוא נקודה נפלאת ודין מחודש מאוד. ולפי זה הכא נמי בשעה שהגיע זמן איסורו דפקע שם בעלים מיני' ותייל שיעבוד בעל חוב ודיני' כמקרקע אלא דהתינח בנכרי שהלוה לישראל אבל בסיפא בישראל שהלוה לנכרי דבעי למימר דפלוגתייהו בלמפרע הוא גובה ובזה הדרא קושיא לדוכתא: כג) ועלה בדעתי לומר על פי מה שכתב הרשב"א והובא בקצות החושן סי' ל"ט דמן התורה אין חילוק בין מקרקעי למטלטלי. וכל שכן הכא ששיעבדו בפירוש דבזה ודאי מן התורה קונה. אי לאו משום פסידא דלקוחות. כדאיתא במס' ב"ב מ"ד: עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו.