שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 107

ד) ומה שכתב כבוד תורתו עוד דהוה מצי לאוקמי' כר' יוסי הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה. הא ודאי לאו קושיא לאוקמי דלא כהלכתא. אבל דבר הגורם לממון יש פוסקים כממון דמי והרמב"ן בדינא דגרמי שפסק לאו כממון דמי ראייתו מסוגיא דפסחים האוכל חמץ של הקדש במועד דלר' אשי דהוא בתרא לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דאמר דמאן דאמר לא מעל כר' נחוניא בן הקנה דחייבי כריתות פטורין מתשלומין. מוכח דסבירא ליה לכולי עלמא דגורם לממון כממון דמי. וכן פרש"י שם. ואם כן ר' יוחנן שחיבר הירושלמי סבירא לי' כר' שמעון בדבר הגורם לממון: ה) ובמה שחידש המקור חיים דלר' יוסי הגלילי אסור למוכרו. ובדברי התוספות ריש כל שעה מבואר שמותר למוכרו לנכרי. יש לומר דאתחילת שש קאי יעוין שם. וכן הוא בשיטה כתיבת יד תחת ידי מהרשב"א בעל התוספות ואין כאן מקומו: ו) באות ב' כתב כבוד תורתו דמה שכתבתי בשם השיטה מקובצת בהא דלסלקי בי' תרי מינייהו ולדייני דקשה והא ממון שאין יכול להוציאו בדיינין אף במקרקעי אינו קדוש. ותירץ בשיטה מקובצת משום שעל ידי סילוק נעשה ממון שיכול להוציאו בדיינין וכתב על זה כבודו דליתא בשיטה מקובצת רק דברי קצות החושן הם. וכתב כבודו להשיג על הקצות החושן. נוראות נפלאתי שהרי הם דברי עליות הר"י שהובא בשיטה מקובצת שם וזה לשונו בדיבור המתחיל דכתב לי' דין ודברים. ואף על גב דכל שאינו יכול להוציאו בדיינין אפילו במקרקעי אינו קדוש והוא הדין שאינו יכול לקנותו. הכא עם ההקנאה יכול הקונה להוציאו בדיינין דהא אית עלי' סהדי בתר הכי כנ"ל עליות הר"י ז"ל עד כאן לשונו בשיטה מקובצת: ז) מה שכתב ליישב קושיית הקצות החושן על פי השיטה מקובצת בבא קמא בדבר שאינו ברשותו אם בא אחר כך לרשותו קדוש למפרע.

אם כן מהשתא אינו נוגע שאם יבוא לידו הרי הוא נקנה לשותפו. הם דברים נכונים ושפתים ישק. [אך מה שכתב עוד דבסילוק אף אם לא נסבור כרא"ש סילוק עדיף. תמוה דמפורש שם דבעי "קנו מידו"]. האומנם דקצת קשה לי על השיטה מקובצת בבא קמא הנ"ל. דאם כן מאי מקשה ר' יוחנן על ריש לקיש דאמר חיובי' לפני יאוש הוא. אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח. ממתני' דגנב והקדיש ואחר כך טבח אינו משלם ארבעה וחמשה. אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא לאחר יאוש וטעמא דהקדיש וכו' ומשני ר"ל שהקדישו בעלים ביד גנב. ומקשה ומי קדוש והא אינו ברשותו. ומאי קושיא והא לאחר שהקדישו שוב הבעלים מתייאשים שאם יוציאנו יהי' להקדש ולריש לקיש יאוש קני. [אמר המגיה לא זכיתי להבין הקושיא אולי נשמט בשגגת הסופר איזה מילין ואולי הקושיא הוא על תירוצו של ר"ל שהקדישו הבעלים ביד הגנב. והא לאחר שהקדישו הבעלים שוב מתיאשין ממנו שאם יוציאנו יהי' להקדש. ואם כן אכתי נימא טעמא דהקדישו הבעלים דהוה לי' הקדש ויאוש. הא יאוש גרידא מחייב. דאי לאו הכי לאשמעינן יאוש גרידא. וכל שכן הקדיש. אלא ודאי דהקדש הוא הגורם לפטור ויאוש גרידא מחייב ואכתי קשה לריש לקיש]. ויש ליישב דאינו מתיאש כדי שיוציאנו מידו ויביא קרבן דלהביא קרבן הוא מתכוין: ח) ומכל מקום דברי השיטה מקובצת אלו אינם מוסכמין. ומדברי הרמב"ן בשמעתתא דהרשאה מבואר שאם בא לחזור חוזר. ולנידון דידן אין נפקא מינה כל כך כי מאחר שהרבינו יונה כתב כן להדיא אין בודקין מן המזבח ולמעלה: ט) אך מה שרצה כבוד גאונו לחלק בין ההוא דבבא בתרא לנידון דידן. דהתם בשעה שבא להעיד לשותפו יש לומר דחשיב בזה ממון שיכול להוציאו בדיינין ובא בבת אחת רשותו והקנאתו. מה שאין כן הכא בחמץ בפסח שאינו ברשותו ולא יבא עוד לרשותו לעולם.

רק דאם יהי' חל ההקדש יוכל לשהותו עד אחר הפסח והוי גורם לממון של הקדש. אבל לא יהי' לו לעולם שום זכי' בו ולא יהי' שום גורם לממון אליו בין שיחול כעת ההקדש או לא יחול. ואם כן סוף סוף על מה יחול כעת ההקדש על דבר שאינו ברשותו ולא יהי' לו בו שום זכי' לעולם מצד עצמו עד כאן לשונו דמר. העתקתי כל לשונו כי גוף החילוק אינני יכול להולמו כלל. דגם בהא דבבא בתרא אצל העד המסלק עצמו הוא ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין. דהוא לעולם אינו יכול להוציאו בדיינין רק השותף הקונה יכול להוציאו. וכן מבואר בלשון השיטה מקובצת שהעתקתי דמשום דהקונה יכול להוציאו בדיינין מהני ההקנאה. והפריז כבוד תורתו על מדותיו במחילת כבודו הרמה במה שכתב לא דמי כלל להך דשמעתין ואין ענין ודמיון זה לזה. כי אינני רואה שום חילוק ביניהם. אולי יש לו לכבוד גאונו עוד איזה כוונה בזה. ימחול להודיעני. אות ג' יען אינו לענינינו לא אעיין בו כעת ביומי דכלה: י) באות ד' השגה ראשונה דאינו גורם לממון לבעלים כי אם להקדש. הלא על זה הבאתי דברי השיטה מקובצת דמה שהלוקח יכול להוציאו בדיינין וכו' והוא הדין בנידון דידן דלהקדש גורם לממון לר' שמעון ואינני יודע כלל מה הוא משיג בזה: יא) ומה שכתב עוד דר' שמעון לא אמר אלא היכי דנגנב ולא היכי דעדיין בעין. וחילי' דידי' מדברי רש"י פסחים (דף ה'.) הנה בטורי זהב סימן ת"מ מבואר להדיא דלר' שמעון השתא דגלי קרא אמרינן בכל מקום כממון דמי. שהרי כתב דלרבנן קאי בבתיכם על החידוש שחידשה תורה בחמץ דכממון דמי. מה שאין כן לר' שמעון הדין בכל מקום כממון דמי. ממילא ממון גמור וגורם לממון שוין. ואם דלר' שמעון בכל מקום היכי דאיתא בעיני' לאו כממון דמי וחידוש שחידשה תורה בחמץ איתא.

נימא דבתיכם קאי על החידוש ובקצות החושן שהביא כבוד גאונו בעצמו הביא שני ראיות ברורות שאין להשיב עליהם דבכל מקום אפילו איתי' בעינא כממון דמי לר' שמעון. רק מדברי רש"י פסחים למד ההיפוך. והרי מדברי הטורי זהב הנ"ל מבואר שאין ראי' מרש"י. ואני יש לי עוד פירוש אחר בגמרא הנ"ל לפי גירסות החדשים שנדפסו מחדש. ואין כאן מקומו. אך אף למאי דסלקא דעתי' דהיכי דאיתי' בעינא לאו כממון דמי לר' שמעון. אינו ענין לכאן. דהתם כל זמן דאיתי' בעינא לאו גורם לממון כלל. רק הברחת ארי בעלמא. מה שאין כן בנידון דידן שהוא גורם לממון על לאחר הפסח: יב) מה שכתב דכשם שאינו יכול למכור קדשים שחייב באחריותן כמו כן בנידון דידן. הא ודאי אינו דומה דבקצות החושן מדמה למוכר פקדון של חבירו דאינו כלום. מה שאין כן דהחסרון רק משום דאיסורי הנאה לאו ממונא. וכיון דהוי גורם לממון על לאחר הפסח יכול להקדישה: יג) מה שתמה על הפני יהושע בהא דגזל קרבן דחברי' שהקשו התוספות הא אפילו מכר לו לא מהני דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום. ותי' הפני יהושע בקדשים שחייב באחריותן. והקשה כבודו מהא דבבא בתרא (דף ע"ז:) דגנב קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון ומכר פטור. לדידי אין ענין דכיון דכתיב קרבנו ולא הגזול והגזלן אינו יכול לפטור עצמו בהם לאו גורם לממון הוא לגזלן. ולא דמי לשאר גניבה דאי בעי אכיל לי' באיסור. אבל זה אינו יכול לפטור עצמו בהם [וכל היכי דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי'] ואינו יכול למוכרם. אבל הבעלים יכולין למכור קדשים שחייב באחריותן לר' שמעון לענין שהלוקח יפטור עצמו בהם ממה שנתחייב. ומכל מקום אין ענין לנידון דידן: יד) מה שכתב עוד דבהא דהאוכל חמץ של הקדש במועד דחשיב גורם לממון משום לאחר הפסח. קשה דגם לרבנן ממון גמור הוא דלאחר הפסח יהי' בעצמו ממון גמור.

ודומה להא דפרק קמא דבכורות (דף י"א.) גבי פטר חמור דחשיב ממון. משום דלאחר פדיון יהי' מותר בהנאה אף על פי שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן. הנה לא מבעיא לדעת הרא"ש שם דעכשיו יכול למוכרו להלוקח יפדנו וכן פסק הרמ"א. דאין ראי' משם כלל. אך אף למה שכתב הבית יוסף שדעת הרמב"ם אינו כן אין מדמין בידו לאלתר ללאחר זמן. דהא כל שבידו לא הוי דחוי ומחוסר זמן הוי דחוי כדאיתא פרק קמא דזבחים: טו) מה שהקשה על תי' הב' דהשתא דגלי קרא דלא ימצא אמרינן דקרא דלא יראה דכתיב בי' לך מיעט רק היכי דלא קיבל עליו אחריות. מי לא ידע שנוכל לומר כן. אך כבר כתבתי שמדברי הרמב"ם בפי' המשניות ובספר המצוות לא משמע כן: טז) ויען כי אין חידוש במכתבי זה רק ישוב דברי הראשונים. ולא יהי' מכתבי כסוכה ישנה שלא חידש בה דבר אכתוב מעט חידוש. דאף בלא דברי השיטה מקובצת נוכל לומר דחשיב גורם לממון גם לבעלים. שהרי הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומן התורה אפילו לכתחילה. וכתבו תוס' דוקא בעלים יכולין לחלל בפחות משוי' ולא אחר. ובטורי אבן הביא ראיות לזה. וקשה כל הקדש יחשב ממון לבעלים מטעם זה כמו פטר חמור קודם שיפדנו. וצריך לומר דשאני פטר חמור דשלו הוא אלא שאסור מה שאין כן הקדש דממון גבוה. ולר' שמעון דסבירא לי' גורם לממון כממון דמי צריך לומר כעין מה שכתבו בתוספות על הקושיא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' דחשבי' רחמנא של גבוה דכתיב קודש לד'. הכי נמי בזה. ודוקא קדשים שחייב באחריותן דחיוב אחריות הוא דבר מבחוץ. ונהי דהקדש בעצמותו חשיב של גבוה מצד אחריות נחשב שלו. אבל קדשים בעלמא לאו שלו הם מדכתיב קודש לה'.

אבל קודם שהקדישו שפיר הוי גורם לממון, דאי בעי מקדיש ומשהי לאחה"פ ופודהו בפרוטה יז) ואל תתמה על זה דלאחר שהקדישו לא יחשב שלו וקודם שהקדישו יחשב שלו משום דאי בעי מקדיש לי'. דכהאי גוונא מצינו בפרק ג' דעירובין דף למ"ד:) תרומה נמי אפשר דמחשיל עלי'. אי מתשיל עלה הדרא לטיבלא ופריך ולפרוש עלה ממקום אחר. והקשו בתוס' אם כן אמאי אין מערבין בטבל. ותי' דטבל גמור הואיל ואינו ראוי לשום אדם לא מהני מה שראוי לתקן יע"ש הרי דאף דבטבל גמור לא מהני הא דבידו להפריש. מכל מקום בתרומה מהני משום דאי בעי מחשיל והדרא לטיבלא ומפריש. הכא נמי אף דבהקדש לא מהני הא דבידו לפדותו מכל מקום בחמץ בפסח חולין חשוב שלו משום אי בעי מקדיש ומשהי ופדהו: ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם. סימן של"א. עוד להגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) במ"ש ליישב דברי התוס' חולין (ק"מ:) אמאי שנסתפקו בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר. ותמוה דאינה שלו ואינו יכול להקדישה ותירץ כבוד גאונו על פי ריטב"א סוכה דהוא שלו אלא שאינו ברשותו. ועל פי קצות החושן בשם תוס' רא"ש הובא בריב"ש שתירץ דברי רש"י פרק כל שעה דקרקע המשועבדת אינה ברשותו. והקשו בתוס' דאם כן קדושת הגוף דמפקיע מידי שיעבוד איך יכול להקדיש. ותי' הרא"ש שהרי הא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו מאיש כי יקדיש את ביתו קודש ילפינן ודוקא דומיא דקדושת בית שהוא קדושת דמים. אבל קדושת הגוף גם מה שאינו ברשותו יכול להקדיש. אך הקשה כבוד תורתו לעצמו מהא דשור הנסקל שהקדישו בעליו לאחר שנגמר דינו אינו קדוש. ואף דקדושת הגוף הוא. דדוחק לאוקמי בבעל מום דוקא: ב) ונראה לי ליישב דהנה בתמורה (כ"ח:) הרובע והנרבע כו' הרי הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן ואחר כך הקדישן.

ואינו מובן הדמיון דאין טעם רובע ונרבע כטעם מום עובר כלל. ולא תלוי זה בזה, והי' להש"ס לומר הדין בפני עצמו ירעו עד שיסתאבו: ג) ונראה לי לפרש על פי הסוגיא שם (י"ט:) המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ומקשה בש"ס למה לי תסתאב תימכר כיון דלא חזיא היינו מומא. אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא. דאמרינן מיגו דנחתא לה קדושת דמים נחתה לה נמי קדושת הגוף. ולפי זה יש לומר דהמקדיש רובע ונרבע שדינם ירעו עד שיסתאבו נמי מהאי טעמא הוא. והנה יש לעיין בהאי מיגו דלאחר שירד להם קדושת הגוף לא יהי' ראוי לפדיון כיון שתמימים הם. ולא יהי' קדושת דמים רק קדושת הגוף ולגופה הא לא חזי ולא מצינו מיגו כזה. אך יש לומר דאף אחר שירד להם קדושת הגוף שם קדושת דמים עליהם גם כן לכשיוממו. והשתא הדמיון של מום עובר מובן היטב. דכי היכי דמום עובר חל עליו קדושת הגוף משום שראוי לאחר זמן. הכי נמי רובע ונרבע אף לאחר שירד עליהם קדושת הגוף חל עליהם קדושת דמים גם כן. דראוין לדמים לאחר שיוממו. וכיון שחל עליהם קדושת דמים. חל עליהם נמי קדושת הגוף. וכיון דהדין שוה וגם בטעם יש דמיון קצת. על כן תלה זה בזה: ד) הן אמת דקשיא לי לפי מה שכתבתי דהיכי דלאחר שירד להם קדושת הגוף אין עליהם קדושת דמים לא אמרינן מיגו מהא דכריתות (כ"ז:) מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל. ונדחה ידחה כו' שמע מינה קדושת דמים מדחה והקשה רש"י והא אין פדיון לעוף ותי' רש"י הני מילי היכי דחזי להקריב בשעת הפרשה. אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם. עד כאן. ולכאורה נראה דהא ודאי שקדוש קדושת הגוף. דאם לא כן למה ידחה יפדנו ויחזור ויקדישנו. ועל כורחין דחל על הקן קדושת הגוף. וכיון שחל קדושת הגוף שוב אין פדיון לעוף. רק שתחילת קדושתו קדושת דמים.

דמה דנחתא לה קדושת הגוף משום מיגו הוא כמו במפריש נקבה לאשם כנ"ל. ועל תחילת קדושתו קאמר הש"ס קדושת דמים מדחה. וקאמר רש"י דנפדנו כיון דתחילת קדושתו לדמים כמו המקדיש עוף מחוסר אבר דנפדה כמו המקדיש עצים ואבנים. אבל לבתר דנחתא לה קדושת הגוף. שוב אין לו פדיון. ואם כן לפי מה שכתבתי דהיכי דלבתר דנחתא לה קדושת הגוף שוב אין לו קדושת דמים לא אמרי' מיגו. אם כן אין לו קדושת הגוף כלל ויפדנו כשהוא תם. וכמו המקדיש בעל מום קבוע וילדה דהולד נפדה כשהוא תם וכדאיתא פ"ב דבכורות. אך באמת לשון רש"י משמע דיש לו פדיון באמת אף שחל קדושת הגוף: ה) ונראה הטעם דהנה בפרק י"ב דמנחות (דף ק':) המנחות והנסכים שנטמאו משקדשו בכלי אין להם פדיון העופות שנטמאו אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה כו' ובגמרא שם סלקא דעתך אמינא מנחות שנטמאו יש להם פדיון הואיל ובעל מום אקרי טמא טמא נמי כבעל מום דמי קמשמע לן דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק. וקשה דאם כן עופות שנעשו מחוסר אבר יהי' להם פדיון. ואף דלאו בהמה נינהו מכל מקום הרי מנחות הא דאין להם שי הוא רק משום דקדשו בכלי ואם כן עופות שלא קדשו בכלי יהי' להם פדיון. ולכאורה הי' מקום לומר כיון דאין מום פוסל בעוף רק מחוסר אבר ולא אשכחן בקרא דאקרי טמא. ותדע דהא מחוסר אבר בפנים נמי פוסל כדאשכחן בבכורות (ל"ט.) ומכל מקום לא הוי מום לפדות על ידו מיהו רש"י ז"ל כתב שם במחוסר אבר בפנים דלאו מומא הוא כולה האי לפדות על ידו. מבואר דקצת מום הוה. וא"כ יש לומר דמחוסר אבר בעוף גם כן משום מום הוא ואקרי טמא: ו) אך הרמב"ם פ"ו מהלכות ביאת מקדש הלכה יו"ד מחוסר אבר בפנים באדם כשר. ואי קצת מום הוא.

הלא באדם פסול מום טפי מבבהמה כמפורש בכל פרק מומין אלו וברמב"ם שם פ"ח משמע דסבירא לי' מחוסר אבר לאו משום מום הוא. ואם כן מחוסר אבר דפסול בעוף נמי לאו משום מום הוא. ובזה יתיישב היטב לשון הש"ס מעילה (י"ב.) הואיל ואין מום פוסל בעופות אין לעופות פדיון, ובתוס' שם לאו דוקא דאפי' מחוסר אבר דפוסל בעופות אין לו פדיון. ולהנ"ל דוקא ודוקא הואיל ואין מום פוסל אף מחוסר אבר אין לו פדיון דפסול מחוסר אבר לאו משום מום היא ולא אקרי טמא: ז) אך יש להעיר בזה מסוגיא דמנחות (ט:) זאת אומרת חסרון כבעל מום דמי. והא דמכשיר הרמב"ם מחוסר אבר באדם, היינו משום דבאדם לא כתיב קרא לפסול ומבהמה לא נוכל ללמוד דמה לבהמה שכן פוסל בה יוצא דופן וטריפה ואותו ואת בנו ובאדם כשרין כדתנן בסוף פרק ז' דבכורות. אבל במקום שפוסל בו מחוסר אבר משום מום, דחסרון כבעל מום דמי כנ"ל ואקרי טמא. וכן לשון הש"ס בכריתות (כ"ז:) הפריש עוף ונסתאב כו' שאין פדיון לעוף. אלמא מחוסר אבר דעוף נמי אקרי טמא ולמה לא יהי' לו פדיון: ח) אשר על כן נראה משום דעוף אינו טעון כלי שרת. ודוקא בהמה דצריך כלי שרת אין קדושתו גמורה עד שיתקדש בכלי שרת אבל עוף כיון דאין צריך כלי שרת כמי שנתקדש בכלי שרת דמי: ט) ולפי זה יש לומר במטמא מקדש עשיר שהפריש קן כיון דהקן עדיין אינו ראוי להקרבה עד שיעני. ודכוותה אם הי' מביא מנחת עני בכלי שרת לא הי' מתקדש דאין כלי שרת מתקדשין אלא בזמנו. וזה עדיין לא הגיע זמן הקרבתו עד שיעני. וכ"ש הכא. וכיון דמחוסר מעשה עניות דאפי' הי' מגיע לכלי שרת לא הי' קדוש. לא עדיף עוד שאין צריך כלי שרת ממנחה שהגיעה לכלי שרת. ואין קדושת העוף מחוסר זמן גמורה יותר מבהמה דכשהוממה יש לה פדיון. הכי נמי העוף מחוסר זמן שנעשה מחוסר אבר:

י) ואין להקשות דהא אין כלי שרת מקדשין אלא בפנים כדתנן זבחים (פ"ח:) וכולן אין מקדשין אלא בקודש ופרש"י בעזרה. ואם כן עוף שלא הוכנס לעזרה ונסתאב יפדה. דלא קשה מידי דמה דאינו מתקדש אלא בעזרה. לאו משום דאין דבר מתקדש אלא בעזרה. שהרי השוחט את התודה ולחמה בירושלים קיימא לן כר"י דמתקדש הלחם אף שאין הלחם בעזרה. ומה דאין כלי שרת מקדשין אלא בעזרה משום גריעותא דכלי שרת הוא שאין הכלי בעזרה. וכמו שכתבו התוס' ריש פרק איזהו מקומן דצריך שיהי' הכלי בפנים לאפוקי אם רוב הכלי מבחוץ והדם מקלח למיעוטו שבפנים. ועל כן שפיר העוף שאינו טעון כלי מתקדש קדושה גמורה בחוץ. אבל שלא בזמנו שאין ריעותא בכלי רק בדבר המתקדש שאינו יכול להתקדש קדושה גמורה שלא בזמנו. הוא הדין עוף שאינו מתקדש קדושה גמורה שלא בזמנו. מיהו במעילה (י"ב) משמע קצת דאפילו עוף מחוסר זמן אין לו פדיון וצריך עיון: יא) נחזור לענינינו דרובע ונרבע ונוגח דחייל עליהם קדושת הגוף משום מיגו דחייל עליהם קדושת דמים. ואם כן שור הנסקל דעל כורחך הוא נוגח או רובע ונרבע. דלא חייל קדושת הגוף רק משום דחייל קדושת דמים. והכא אי אפשר לחול קדושת דמים דאין לו דמים דאיסורי הנאה הוא. ועוד דלהקדישו קדושת דמים אינו יכול דאינו ברשותו: יב) אך כל זה לפי דברי קצות החושן שחידש דקדושת הגוף מהני בדבר שאינו ברשותו. ושמח שכן מצא בתוספי הרא"ש הובא בריב"ש. אך באמת קורא אני על הקצות החושן ולשמחה מה זו עושה. והמעיין בריב"ש יראה שאין שום קישור לדבריו [וטעות דמוכח נפל בדפוס] שתחילה כתב בשם תוספי הרא"ש החילוק שכתבו התוס' בגיטין דמשועבדת חשוב ברשותו של לוה ועל כן חייל קדושת הגוף. וכיון שחייל שוב לא פקע.