שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 104

ומקיים תשביתו אפילו לר"ן דתשביתו שלא כדרך הנאתו. וברמב"ן מפורש דוקא באכילה אינו מקיים תשביתו שאין דבר טעון השבתה ומותר באכילה. אבל בהנאה מותר כמו תרומה טמאה: ב) מה שכתב דצל"ח (דף מ"ט.) כתב דלאו דלא תשחט על חמץ אינו בחמץ שקיבל עליו אחריות. בגליון צל"ח כבר כתבתי כי שאגת ארי' חולק על זה בפשיטות וכן עיקר. עתה נתיישבתי שדברי צל"ח יש להם מקום והוא כי בירושלמי נסתפק אם כשיעור אכילתו או כשיעור ביעורו ואם כשיעור אכילתו צריך שיהי' שלו לאכילה. אבל חמץ שקיבל עליו אחריות נהי דגלי קרא דחשיב כממונו. מכל מקום זכות אכילה אין בו. האומנם כי בגמרא דידן דיליף מלא תשחט זמן השבתה מחצות מדאסרה תורה לשחוט על חמץ מוכח דאסור אז להיות לו חמץ. משמע לכאורה דכשיעור השבתתו. דאי כשיעור אכילתו אין ראי' שמחויב בהשבתה. שהרי הקפידה תורה לשחוט על חמץ אף שאין לו שיעור שיהי' מחויב להשבית. אך לא קשה מידי דהא בגמרא קאי למיסר חמץ משש שעות ולמעלה. ולר' יהודה פשיטא דאסור בהנאה מלאו דלא תאכל עליו חמץ אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, ואפילו לחזקי' כיון דגלי קרא באחד מהם איסור הנאה הוא הדין באינך כמו שכתבו התוספות. רק לר"ש בעי. ולדידי' יליף שפיר דאי אפשר לומר משום אכילתו. דהא לר"ש ליכא לאו באכילה. ועל כרחין מדמחויב אז בהשבתה ). ולפי זה לדידן דקיימא לן כר"י. שפיר יש לומר גם לגמרא דידן כשיעור אכילתו. ועל חמץ שקיבל עליו אחריות אינו עובר כנ"ל: ג) אך מכל מקום עובר בעשה דתשביתו [דלפי שיטה זו לדידן דקיימא לן כר"י אין הראי' מלא תשחט. ולר' שמעון על כרחין כשיעור השבתתו כנ"ל]. גם בעיקר הדברים שעשיתי סמוכין לדברי הצל"ח מהירושלמי אינו מוכרח כלל. דהירושלמי לא אמר אלא שגם בשיעור אכילתו חייב אף שאינו אוכלו.

וכל שכן דחייב משום שמחויב להשבית ואינו משבית וזה פשוט: ד) אשר כתבתי דהא דמכילתא דיצא זה שאינו יכול לבערו אנפלה מפולת קאי. אבל של נכרי שלא קיבל עליו אחריות מקרא דלך נפקא. וכן כתב רמב"ן בפי' התורה. ותמה מעלתו שהרמב"ן על התורה כתב גם בנפלה מפולת בגל גדול שאבוד ממנו ומכל בני אדם ומקרא דלך. הנה אנכי לא כתבתי בשם רמב"ן רק דחמץ של גוי לא נתמעט מאינו יכול לבערו. אבל הא דנפלה מפולת נפיק מאינו יכול לבערו הם דברי רמב"ן בחי' יעוין שם. וחזר בזה ממה שכתב בפי' התורה בזה. ובאמת מוכרח לומר כן דהא במכילתא דיצא זה שאינו יכול לבערו סמוך ונראה לנפלה עליו מפולת רק הא דחמץ של גוי נסמוך על דברי רמב"ן בפי' התורה. משום דיש לומר דקאי רק אדסליק מיני' לבד והסברא מוכחת כן דלמה יקרא חמץ של גוי משום שלא קיבל עליו אחריות אינו יכול לבערו. וכבר כתבתי בגליון רמב"ן על התורה לעיין ברמב"ן בחי': ה) מ"ש סניגרון לדבריו שכתב דאף ביהיב דמי הוי גזל והשבתי עליו דביהיב דמי אינו עובר רק בלא תחמוד דכתיב בי' רעך. וכתב כבוד תורתו דמדנענשו בני נח במבול על כי מלאה הארץ חמס מוכח דהוי גזל ואף ביהיב דמי. וישראל במתן תורה לא יצאו להקל. אשתמיטתי' דברי תוספות בבא קמא (דף ס"ב.) בהא דבעי הש"ס מה בין גזלן לחמסן דלא יהיב דמי כו'. וכתבו תוספות בלישנא דקרא אין חילוק ביניהם [והכא בעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן]. ואם כן חמס דקרא בלא יהיב דמי. ומכל מקום קרי לי' חמס דבלשון המקרא הכל אחד. וכן כתב הרא"ם בפי' התורה: ו) ואני חושב בו סברא. דיש לומר בן נח מוזהר אף בדיהיב דמי.

דהנה רמב"ן פרשת וישלח כתב בני נח מצווים על הדינים היינו דיני אונאה גניבה כו' ולישראל הם הרבה מצוות ולבן נח הם מצוה אחת כן יש לומר בין יהיב דמי בין לא יהיב הכל בבני נח אזהרה אחת גזל. ולישראל נתחלק לשתים. גזל וחמדה מכל מקום מה שסיים שגם ישראל לבני נח אסור ביהיב דמי שלא יצאו במתן תורה להקל. זה טעות שהרי אונאה בני נח מוזהרין. וישראל אינו מחזיר אונאה לבן נח. ואין זה מיעוט בקדושה שתחילה לא הי' מוזהר אלא לרעהו שגוי עם גוי הוי רעהו. ובמצרים כתיב וישאלו איש מאת רעהו. ואחר מתן תורה נאסר רעהו. ומי שאינו רעהו לא נאסר מעולם רק שמתחילה הי' בן נח רעהו ועכשיו אינו רעהו. כן בזה שאף שמתחילה הי' נאסר אף ביהיב דמי. הרי תחילה הי' נקרא רעהו. ולרעהו גם עתה אסור וזה פשוט: ז) מה שכתבתי דמשום דהכל מחוייבין לבערו פקע ממונו של גוי. ותמה מעלתו דאדרבא אם לא יהי' רשאי לא יהי' הפקר. הנה לא דיקדק בדברי להבינם. שכתבתי שאין איסור גזל עומד בפני מצוות ביעור כיון דמצוות ביעור בעצמו. ותרצה לומר שהגזל יאסור עליו הביעור. נאמר שאדרבא על ידי המצוה פקע ממונו שהכל מצווים עליו לבערו. ורמזתי לו דברי הר"ן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא באוסר על השוכר. אבל באוסר על אחרים כיון דשיעבוד שוכר קיים משוכר מתהני. ודוקא באוסר על שוכר דנפקע שיעבודו. ותקשה למה יפקע שיעבודו. הא כל זמן שלא נפקע משל עצמו נהנה ומותר לדור ולמה יפקע שיעבודו. אך משום דגוף הבית של משכיר ויכול לאוסרו רק שיעבוד שוכר מעכב. כיון שאם יחול הקונם יפקע שיעבודו אין השיעבוד מעכב על הקיום מלחול. והכי נמי מצוות ביעור בעצם. רק שתאמר שלא יוכל לבערו משום איסור גזל. כיון שאם יחול החיוב לא יהי' איסור גזל אין איסור, גזל מעכב. ובאמת נידון דידן עדיף מהא דר"ן וקל להבין:

ח) בדין אם מחויב לתת סך רב שלא יעבור על איסור תורה בשב ואל תעשה. הסכמת רוב אחרונים דאינו מחוייב. דחילוק הר"ן בין עשה ללא תעשה מפורש בדבריו דמצות עשה עובר בשב ואל תעשה. מכל מקום הדמיון והראי' שהביא מכלאים אינו ראי'. דכלאים רוצה בקיומו תליא. וכל שאינו מוצא פועלים לשכור בהוספה שליש לא נקרא רוצה בקיומו. ותדע דהוספה יותר משליש לפועלים אינו סך רב. מכל מקום הסכמת אחרונים דאינו מחוייב: ט) נדון מה שנסתפק בחמץ שקיבל עליו אחריות. אם יעלה האחריות לסך רב. בשלמא אם החמץ שלו הא אסור בהנאה. אינו מיושב כל הצורך דהא הטעם כתב הר"ן דעניות כמיתה כמו שאמרו עשה שבתך חול וכיון דלאחר הפסח יהי' מותר לו גם בחמצו שייך טעם זה. זולת בהי' אפשר למכור קודם הפסח דאז אסור אחר הפסח משום קנס. ואם נאמר שהאמת כן הוא יבוא מזה קולא ופירצה גדולה. ויש לי בזה עיון גדול וצריך אני להתיישב בדבריי בהחפזי כל האדם כוזב [ועיין בתשובה שאחר זו]: י) אשר הוקשה לו איך אוכלין הקעפליך מחריין בשבת לפי מה שכתב המגן אברהם דאין מברכין עליו ברכת הנהנין דדמי לפלפלין ושום דאין מברכין עליהם ופטור עליהם ביום הכיפורים דלאו אכילה הוא. ואם כן יהי' בו חיוב טוחן במה שמרסקו בשיניו עד כאן דבריו. למה לא הוקשה לו איך יוצאין ידי אכילת מרור דכיון דלאו אכילה הוא. ואם תאמר כמו שכתב רא"ש ופסקי מהרא"י להדיא דלא כתיב אכילה במרור דיאכלוהו בפסח כתיב. מכל מקום הא מברכין על אכילת מרור. וכתב רא"ש דמשום הכי צריך כזית. ועל כרחך כיון שקיבלו חכמים דחמשת מינים הללו יוצאים בהם ואחד מהם כמכא. רחמנא אחשבי' אכילה. כמו אכילת גיד הנשה ושקצים ורמשים לחיובי. כן זה למצוה. ממילא בשבת דכשאינו מתקן פטור והתיקון הוא המצוה והמצוה אינו אלא מה שהוא אכילה דאם לא כן לא הי' יוצא.

נמצא שכל התיקון הוא מה שהוא אכילה. ומחמת שהוא אכילה הא אינו מלאכה. והייתי יכול לומר בפשיטות על פי דברי מרדכי פרק ג' דחולין בקשר של תפילין לשיטת ר' אלי' דצריך לקשור בכל יום. מכל מקום חשיב קשר של קיימא לענין שבת דרחמנא קריי' קשר הכא נמי רחמנא קריי' אכילה. אך לא יתכן למה דקיימא לן מרור בזמן הזה דרבנן על כן צריך לומר כמו שכתבתי: ידידו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן שכה. ב"ה ג' אחרי יוד למב"י סת"ר. עוד להרה"ג הנ"ל. א) בדבר אשר נסתפק כבוד תורתו בחמץ שקיבל עליו אחריות והאחריות עולה לסך רב באופן שבמצות עשה לא הי' מחויב לפזר סך כזה. ודברי אחרונים דאפילו בלאו כל שאינו עובר בעשה אינו מחויב לפזר כמו במצות עשה וכן משמע מחילוק הר"ן. הכא נמי נאמר שלא יתחייב לבער. הנה בתשובתי הקודמת כתבתי דאם כן גם בחמץ שלו נאמר כן. ואף שאסור בהנאה. הלא לאחר הפסח יהי' מותר כיון שהי' מותר לשהותו ושם כתבתי שאכתוב לו עוד בדבר זה: ב) והנה הדבר ברור דאף שחילק הר"ן בין מצות עשה דשב ואל תעשה שאני. מכל מקום ודאי אף לאו שחשיב אין בו מעשה לענין מלקות. מכל מקום מחוייב ליתן הון ביתו שלא יעבור. והיינו כגון חסימה בקול לר"ל או גם לדידן באינו בשפתיו רק בקול לבד דכהאי גוונא חשיב גם לדידן לאו שאין בו מעשה כמו שכתב הרי"ף פרק ארבע מיתות. או בחטא שעיקר הוא במחשבה דחשיב לאו שאין בו מעשה כמו מגדף. מכל מקום אין לדמותו לשב ואל תעשה: ג) ותדע דריש פרק ג' דמכות דמקשה לר' עקיבא דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. אם כן חייבי קרבן בשוגג נמי לא ללקי עלייהו במזיד דלאזהרת קרבן אתא. דהא פסח ומילה דלית בהו לאו אין בהם קרבן.

ומשני התם היינו טעמא דהוקשה לע"ז מה עבודה זרה שב ואל תעשה הכא נמי שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום ועשה נינהו פרש"י ע"ז המצוה שב ואל תעשה והוא עובר ועושה עיין שם. ולכאורה קשה דהא ר' עקיבא הוא הסובר קרבן לא בעי מעשה [ואפילו מגדף חייב] כדאיתא בכריתות (דף ג':) ובסנהדרין (דף ס"ה.) ולר"י דקיימא לן כוותי' לגבי ר"ל ר' עקיבא אפילו מעשה זוטא לא בעי כדאיתא סנהדרין (דף ס"ה.) אלא ודאי מכל מקום אין לדמותו לפסח ומילה שאינו עושה גם במחשבתו רק שנמנע ולא עשה המצוה. אבל מגדף העובר במחשבה שפיר דומה לע"ז דסוף סוף הוא עובר בפועל. רק שלענין מלקות חשיב אין בו מעשה שאינו עושה באבריו כמו משמר דלאו כעושה מעשה מהאי טעמא: ד) והוא הדין בנידון הר"ן שכתב הטעם מצות עשה משום דשב ואל תעשה שאני הוא דוקא במה שאינו פועל כלום גם במחשבתו. ועל כן בל יראה דאינו ברשותו ועשאו כו' וכתב רמב"ן בחי' דהיינו משום שדעתו עלי' ורוצה בקיומו. וכיון שהאיסור תלוי בדעתו ורצונו שפיר חשיב מעשה לענין שצריך ליתן כל הונו שלא יעבור. ואף גם בתוך הפסח שכבר נעשה ברשותו ואפילו עכשיו עומד וצווח שאינו רוצה בו ומבטלו אינו מועיל. מכל מקום על כרחך עבר עלי' בתחילה בעוד הי' תלוי החטא בדעתו. ונאסר משום קנס. ושוב אינו מפסיד כלום בביעורו: ה) מעתה נדון בחמץ שקיבל עליו אחריות. דהנה בפשיטות נראה דבזה אין צריך דעתו ורצונו כלל. דבזה אין צריך כלל לטענת עשאן כו' כיון דמותר לפטור עצמו בחמץ מאחריות לכתחילה. ואפילו מבטלו מתחילה אינו מועיל. ממילא דומה להא דר"ן במצות עשה ו) אך יש בזה מקום עיון. דהנה ריש ביצה בהכנה דרבה דפרש"י דרבה אית לי' מוקצה מן התורה ומידי דשבת ויום טוב צריכין הכנה מבעוד יום של חול ואין שבת מכין ליום טוב כו'.

ולדידן דקיימא לן מוקצה דרבנן והכנה דביצה דאורייתא צריך לומר כמו שכתב הרשב"א דאף דאין צריך הכנה. מכל מקום שייך הכנה בהם וכשמכין משבת ליום טוב אסור. והנה הר"ן בהא דנולדה בזה אסורה בזה כתב דזה אינו רק מדרבנן שאסרו נולד בו ביום דמדאורייתא כיון שלעצמו הכינה. הדבר ברור שאף בשני מותרת. ומדבריו נלמוד דאף שלא אכלה בראשון חשיב שהכין לעצמו דאי הוה בעי הוה אכיל לה. וצריך להבין אם כן למה יאסר האכילה בשני משום שלא יכין שבת ליום טוב. הלא אף אם לא יאכל כבר נעשה הכנה במה שמותר לאכול בשני. כשם שאתה אומר שחשיב שהכין לראשון במה שהי' מותר לאכלו. ומה איסור עושה במה שאוכל בפועל בשני. וצריך לומר כיון שאם יאסר לאכול בשני לא יעשה הכנה. ועל ידי ההיתר בשני יהי' הכנה. על כן באמת אסור בשני כדי שלא יהי' הכנה): ז) ולפי זה יש לומר גם בחמץ שקיבל עליו אחריות צריך לטעם עשאן כי' דאי לאו עשאן הי' הדין שאסור לפטור עצמו מגוי בהחמץ. כיון דעל ידי ההיתר הוי גורם לממון ועובר בבל יראה אסור לפטור עצמו ממנו בהחמץ ולא הוי גורם לממון ואינו עובר אך משום עשאן אף אם יאסור לפטור עצמו יעבור. דאף שאסור לפטור עצמו מכל מקום יכול לפטור עצמו. וכמו חמץ שלו אף שאסור בהנאה. הכי נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות אף שאסור לפטור עצמו עשאן וכו' וכיון שבין כך ובין כך יעבור. על כן מותר לפטור עצמו מגוי: ח) ולפי מה שכתבתי יועיל ביטול בחמץ שקיבל עליו אחריות כמו בחמץ שלו דמפורש ברמב"ן הטעם דכיון שהסכימה דעתו לדעת התורה שוב לא עשאה התורה כאלו ברשותו. והכא נמי בחמץ שקיבל עליו אחריות כיון שהסכימה דעתו שיהי' כעפר ולא יפטור את עצמו ממנו כמו שהוא הדין שאסור כדי שלא יעבור. לא עשאה התורה כאלו ברשותו. ועל כן אסור לפטור עצמו:

ט) נמצא שכל האיסור בל יראה בקיבל עליו אחריות תלוי בדעתו ורצונו. ושוב מחוייב ליתן ע"ז כמו בלא תעשה דמעשה. ובחמץ שקיבל עליו אחריות האיסור מחמת דעתו ורצונו בכל הפסח. דהשתא דעובר משום עשאן שוב מותר לפטור את עצמו והוי גורם לממון ממש ויכול לבטל. שמעתה הוא אצלו כעפר ולא יפטור עצמו. ומעכשיו נאסר מלפטור עצמו. וכל האיסור מחמת דעתו ורצונו ומחויב לפזר כנ"ל: י) בדין גזל מגוי ויהיב דמי שכתבתי שמותר. וכבודו מביא ראיות דגוזל על מנת לשלם אסור. גם אנכי דעתי דעל מנת לשלם אחר זמן אסור דנחשב גזל. אך במשלם תיכף או מזומן בידו לתתו תיכף דכהאי גוונא חשיב הילך שבזה מיירי הש"ס בבא קמא (דף קי"ג:) בזה לא חשיב גזל: יא) ואעתיק לו מה שכתבתי בחידושי לקידושין. בשליחות יד. אמר לעבדו ולשלוחו מנין תלמוד לומר על כל דבר פשע. קשה לי דהא שליחות יד דגלי רחמנא על כרחך היינו באופן דאינש דעלמא הי' פטור. ואם כן השליח לאו בר חיובא. ועיין בריטב"א פרק שנים אוחזין דאפילו כהן דאמר לכהן גם כן חשיב לאו בר חיובא אף דאם הי' מקדשה לעצמו הי' חייב. והכא נמי אף דאם הי' שומר הי' חייב השתא מיהא לאו בר חיובא. והניחא לשיטת הר"ן דשליחות יד דגלי רחמנא היינו דאפילו הגביה רק ליטול מקצתה ונטל מקצתה חייב בכולה. ואינש דעלמא אינו חייב אלא באותו מקצת ניחא. דלאותו מקצת הרי שליח בר חיובא. וכיון דלאותו מקצת אין המשלח חייב. כל שכן שאינו חייב בשאר. אך לשיטת הריטב"א דשליחות יד היינו שלוקח על מנת לשלם אם כן גבי שליח לאו גזילה הוא כלל ושליח לאו בר חיובא הוא כלל: יב) והנראה דהנה טעמא דלוקח על מנת לשלם לאו גזילה על פי המבואר בתוספות בבא קמא (דף ק"ז:) בסוף העמוד דכשטוען טענה שחייב בדמי' ובאמת הוא ברשותו לא חשיב כפירת ממון עיין שם.

והכא נמי כשרוצה לשלם דמי' לא חשיב גוזל ממון. אולם זה כשישלם תיכף. אבל בגוזל עתה לשלם לאחר זמן ודאי חשיב גזלן. דמכל מקום עכשיו גזלן הוא. וגדולה מזה הדין בשואל שלא מדעת דגזלן הוי אף שלאחר שישתמש בה דעתו להחזירה ובעיני'. אך במגביה החביות על דעת שיטול ממנו רביעית ודעתו שבעת נטילתו ישלם. בכי הא באינש דעלמא פטור. דכל עצמו לא נעשה גזלן רק משום שחושב שיטול. וכיון שחישב שבעת נטילתו ישלם לא נעשה גזלן כלל: יג) והנה ידוע דכל שהוציא מרשות בעלים אף שלא הכניסה לרשותו אלא לרשות אחר נעשה גזלן. וראי' ממתני' בבא קמא (דף ע"ט.) דנתנו לבכורות בנו או לבעל חוב דנתחייב הגנב במשיכת הכהן. וכן מדברי רש"י בבא קמא (דף ס"ה.) דאם בשעת מכירה שוה יותר מבשעת גניבה משלם יקרו כשעת מכירה דחשיב כתברא או שתיא. הרי דחייב אמכירה אף שלא הכניסה לרשותו. וכן מבואר ברמב"ם ושלחן ערוך. והטעם משום שהי' לו להשיבה. וכל שלא השיבה ומכרה חשיב כאלו הוציאה מרשות בעלים לרשות אחר וחייב: יד) מעתה מיושב קו' הנ"ל דאי לאו דגלי רחמנא שליחות בשליחות יד לא הי' באפשרי לחייבו משום דשליח לאו בר חיובא וחייב המשלח. דאם יתחייב המשלח הרי נעשה המשלח גזלן ויצא מרשות בעלים תיכף בשעת הגבהת השליח. נמצא שהשליח הוציאה בהגבהתו מרשות בעלים לרשות המשלח. מעתה לא יועיל מה שחישב לשלם בעת שיטול הרביעית כיון שהוציאה מרשות בעלים עכשיו והתשלומין יהי' אחר כך. דבשלמא אם לא חידשה תורה דין שליחות יד הי' מועיל מחשבתו לשלם בעת שיטול כיון דעכשיו אינו גזלן ובשעה שיטול ישלם. אבל לאחר שחידשה תורה דין שליחות יד שהמשלח נעשה גזלן. שוב אף השליח שהוא אינש דעלמא יתחייב. כיון שהחפץ יצאה לרשות משלח תיכף וישלם אחר כך בשעה שיטול. ושוב השליח בר חיובא ושוב יפטור המשלח.

ואי אפשר לחייב המשלח. דאם יתחייב יהי' השליח בר חיובא. ואין שליח לדבר עבירה. ולפי מה שכתבתי בטלו כל קושיותיו: טו) אך דעת הרב מלאדי ז"ל דאפילו ליקח על מנת לשלם מותר בגוי. ועליו יפול קושיותיו. ולא אטריח עצמי ליישב מאחר שדעתי שנעשה גזלן בזה. והנה כבודו דעתו שנעשה גזלן. ומשום דמכל מקום גוף החפץ גוזלו. ותוספות דבבא קמא שהבאתי בחי' ורשמתי גם כן בגליון. הקצות החושן סימן ע"ג כתב שיש לו פירוש בהם ולא כתב מה. ונפלאתי שלא כתב ליישב הא דבבא קמא (דף קי"ג) שהביא הרב והמקנה וגם לא כתב ליישב הא דהלכה רווחת היכי דיהיב דמי אינו אלא בלא תחמוד. אך לדידי לוקח ומשלם הוא לא תחמוד לבד ועל מנת לשלם הוי גזל אתי שפיר הכל: טז) מה שכתב שהוכיח מירושלמי דחמץ של גוי שקיבל עליו אחריות מותר לאחר הפסח מוכח דנשאר של גוי. זו חטאת קולמוס באמת שלא עשתה מחשבתי והייתי סבור שכבר השבתי לו ע"ז דהטעם משום שלא יהי' קנס לישראל במה שיהי' נאסר שהרי יכול לומר לו הרי שלך לפניך. וכך הם דברי הנודע ביהודה בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דמותר לאחר הפסח דלגזלן שעבר לא יהי' קנס והנגזל לא עבר שאינו ברשותו ואף דבאמת לא קיימא לן כנודע ביהודה בזה. מכל מקום מבואר ברמב"ן בחי' דאין קנס זה לגזלן אלא לנגזל והוכיח דאפילו באונס קנסו. והיינו כנ"ל משום דלא יפסיד. והכי נמי בזה: יז) על מה שכתבתי בחמץ שקיבל עליו אחריות אין איסור במה ששורפו דכיון שמצווין לבערו נפקע ממון הנכרי. והקשה כבודו דאם כן יקשה לשיטה מקובצת כתובות דר' מאיר סובר בפקוח נפש יעבור ואל יהרג נימא משום פקוח נפש נפקע ממונו. מלבד שבעצמו אינו דמיון כלל. אך גם אני לא אמרתי רק בגזל גוי שאין האיסור מפאת חסרון הגוי רק מפאת ישראל שלא ילמוד בגזל כמו שכתב חכם צבי.