שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 103

דאז לא רמיא חיובא וחיובא דתוך שלשים מדרבנן כמו שכתבו התוס' ע"ז (דף ה':) דיבור המתחיל והתנן] ובעידנא דרמיא חיובא כבר הוא בדרך רחוקה ואז פטור. דומה למפרש ואין דעתו לחזור: ג) ובטורי אבן ראש השנה (דף ט"ז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל דכתיב בנבלתם לא תגעו ברגל. וכתב בטורי אבן דלרגל עצמו לא צריך קרא דכבר נתחייב בראי' וחגיגה ושמחה שאי אפשר לעשותם בטומאה. פשיטא שאסור לטמא לבטל המצוה שכבר נתחייב בה. רק קודם הרגל אם יגע בנבילה ולא יטהר עצמו. דהוה אמינא דמותר. דעדיין לא רמי חיובא עלי' עיין שם, והוא גם כן כמו שכתבתי דחיובא דתוך שלשים מדרבנן. ואחר כך ברגל פטור מחמת הטומאה. דומה למפרש ואין דעתו לחזור: ד) איברא דקשה טובא מהא דסוכה (דף כ"ה:) דיליף העוסק במצוה פטור מן המצוה מהא דטמאי מת מצוה שחל שביעי שלהם בערב פסח שהיו מותרין תחילה לטמא לקרובים, [דמתי מצוה היינו קרובים כן פירש"י שם] אף שעל ידי כן מתבטלין מפסח עיין שם. ותמוה דאפילו לדבר הרשות הי' מותרין לטמא מדאורייתא כיון דעדיין לא חל עליהם חובת פסח ואחר כך יהיו פטורין וכנ"ל: ה) על כן נראה דוקא מפרש ואין דעתו לחזור דבימי פסח אינו במקום החמץ. ודומה למפולת היתר הוא [לר"ן אפילו בלא ביטול ולסמ"ק בביטול] וכן מפליג בספינה דאחר כך משום פקוח נפש היתר הוא אבל טמא בפסח לא פטור הוא מלעשות. רק פטור הוא מעונש שאינו יכול לעשות פסח ראוי לאכילה. אבל מחויב הוא לעשות אם הי' יכול, ודומה לפומי' דכאיב לי'. על כן מחויב תחילה להיות טהור אף דעדיין לא רמיא חיובא: ו) ומה שדרך רחוקה בחצות פוטרתו מכרת. אף שבתחילה הי' יכול לבוא ולעשות. רק שאחר כך אנוס שאינו יכול לבוא.

נראה לי דהיינו טעמא דמה שמחויב להיות טהור אף דלא רמיא חיובא עלי' הוא משום דמושבע מהר סיני לעשות המצוות כל אחת בזמנו. ושבועה חל אף קודם הזמן. ואם לא כן הי' יכול לחזור. על כרחין דחל בשעת שבועה. ומה שמותר במפרש קודם שלשים [גם מדרבנן] וגבי הפלגה בספינה קודם שלשה [גם מדרבנן] היינו דודאי העושה מלאכה בשבת לחולה לא נדחה רק איסור לא תעשה מלאכה. אבל איסור שבועה אין צריך לדיחוי כלל. שלא נשבע בפרט על כל מצוה. רק בכלל לעשות כדין. ואם עושה מלאכה משום פקוח נפש. הרי עשה כדין ולא חילל שבועתו כלל וכלל. ודוקא עצמות האיסור. דכתיב לא תעשה מלאכה ביום השבת. והוא עשה מלאכה, רק שהותר או נדחה משום פקוח נפש. אבל השבועה לא נתחללה כלל. שנשבע שיעשה כדין והרי עשה כדין. וכן בהא דמפרש ועושה ביתו אוצר. כיון שאחר כך לא נתחייב לבער משום מפולת. לא נתחללה שבועת הר סיני. שכדין עשה שבהגיע הזמן ומפולת עליו הא אינו חייב לבער. רק כשכבר נתחייב בשבת שלא לעשות מלאכה והרי עושה מלאכה. וכן בתוך שלשים במפולת שכבר נתחייב לבער. ומפולת אינו ביעור גמור רק כמבוער בכף הדמיון. היינו שאינו חייב עוד לבער אבל זה כבר חל עליו חובת ביעור. אבל במטמא עצמו קודם פסח. הרי כשמגיע פסח אף שאנוס הוא ורחמנא פטרי' מעונש. מכל מקום לא עשה כדין שמחויב לעשות פסח ונתחללה שבועת הר סיני. ועל השבועה לא נפטר משום אונס כיון שחל השבועה אף קודם שהגיע זמן פסח. ואז לאו אנוס הי'. וניחא דסוכה. דשפיר יש ראי' ממה שהי' מותרין לטמאות עצמם קודם הזמן. דאף שעדיין לא חל חובת מצוות הקב"ה לעשות פסח. מכל מקום חל עליו שבועת הר סיני לעשות המצוה בזמנה. ומי שהי' בדרך רחוקה בחצות דפטור. אף דקודם חצות הי' יכול לבוא וחל עליו שבועת הר סיני. מכל מקום על השבועה אינו חייב כרת.

רק על עצם מצוות פסח שלא חל עד בוא הזמן. אך לפי זה ליתא להא דטורי אבן בטומאה קודם הרגל לחגיגה דאי לאו קרא הי' מותר. ולהנ"ל הי' אסור משום שבועת הר סיני שחל אף קודם הזמן: ז) אך דהא מילתא דטומאה שאינו פטור מפסח וחגיגה רק משום דאנוס הוא אינו ברור. כי ממה שאמרו בחגיגה דטמא בראשון ונטהר בשני פטור משום דתשלומין דראשון הוא ומאן דלא חזי בראשון כו' נראה שפטור הוא הטמא. דאי רק אנוס הוא. אבל מחויב הוא. מחייב בתשלומין ואז לאו אנוס הוא. אלא ודאי פטור הוא הטמא [ואין לומר שאני חגיגה שהרי יכול לשלוח חגיגתו על ידי אחרים דערל וטמא משלחים קרבנותיהם. אלא משום דאיתקש לראי' כמו שכתבו תוספות פסחים (דף פ'.) בשם ירושלמי על כן חשיב פטור. שאם הי' חייב הי' יכול להביא. ולמה אינו מביא על כרחין דפטור, ושוב גם מראי' פטור. אף דבראי' יש לומר שחייב רק שאינו יכול לבוא למקדש לראות פנים. מכל מקום הא איתקש לחגיגה. אבל בפסח יש לומר שמחוייב רק משום שאינו יוצא רק בפסח ראוי לאכילה. וטמא אינו ראוי לאכילה. אינו יכול להביא. מכל מקום מחוייב הוא. דליתא דאם כן מה אמר ר' ירמי' בחגיגה (דף ט') שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. ובתוספות שם דלר' ירמי' טמא בראשון ונטהר בשני חייב בחגיגה עיין שם. הא אין ראי' כלל מפסח לחגיגה]: ח) ואין להביא ראי' דטמא חשיב חייב בפסח. רק שאנוס מלהביא. מהא דערל שלא מל בערב פסח חייב כרת. וכן טמא מת בשביעי שלא הזה וטבל על כרחין שמחוייב הוא הטמא. דאי פטור. למה יתחייב במה שלא הביא עצמו לידי חיוב. דלא קשיא דביבמות (דף ס"ו.) מבואר דמי שעומד לתקן ולאכול חשיב גם בעת איסורו פומי' דכאיב לי' עיין שם ברש"י ורשב"א. הכא נמי כיון דעומד ליטהר בערב פסח חשיב פומי' הוא דכאיב לי' ובר חיובא הוא.

אבל טמא שאין לו תקנה פטור הוא ולאו משום אנוס לבד מיפטר. רק שאינו בר חיוב כלל כשהוא טמא שאין לו טהרה. וניחא דברי הטורי אבן בראש השנה הנ"ל: ט) והא דסוכה יש לומר דר' יצחק סבירא לי' פסח שני תשלומין דראשון. ולדידי' גלי קרא דטומאה יש לו תשלומין כדברי ר' ירמי' הנ"ל, דלא דמי לשאר פסולים שאין להם תשלומין. והיינו דגלי קרא דאף שהוא טמא לא פקע חיובא מיני'. דאי לאו בר חיובא הוא. מה שייך תשלומין למי שלא נתחייב. על כרחך גלי קרא דבר חיובא הוא. ועל כן מחויב לראות גם קודם פסח מחמת שבועת הר סיני שיוכל לעשות הפסח בזמנו. ואין זה דוחק להעמיד דברי התנא דלא כהלכתא. דרמב"ם פסק רגל בפני עצמו דכבר השיג עליו ראב"ד דאין הלכה כרבי מחביריו. ומה שתירץ הכסף משנה בשם בן בנו של הרמב"ם דרבי חנניא בן עקביא דסבירא לי' שני תיקונו דראשון לית לי' תשלומין דראשון. והוה לי' ר' נתן יחיד במה דאית לי' תשלומין דראשון. ור' חנניא בן עקביא יחיד במה דאית לי' תיקונו דראשון. אך רש"י פירש בדרחב"ע דתשלומין דראשון הוא ותקנתא דראשון. ואם כן הוה להו רבים לגבי רבי דאית להו תשלומין דראשון. והלכה כמותם: י) מלבד זה נראה דר' יצחק דאמר שחל שביעי שלו בערב פסח אית לי' כרחב"ע תקנתא דראשון. שהרי התוספות הקשו (דף צ':) למה אמר להם לעשות פסח שני. יטבלו בו ביום וישחטו עליהם. ויש לומר דהכי אמר להם משה אם לא תטבלו תדחו לפסח שני. ותמוה דאטו בידם הדבר תלוי. הלא מחוייבין לטבול, ואם לא יטבלו בני כרת נינהו. וצריך לומר דסבירא להו תקנתא דראשון. ואם הזיד בראשון ושגג בשני פטור. ועל כן דומה ללאו הניתק לעשה למאן דאמר בטלו ולא בטלו. דמבואר בחולין (דף קמ"א) דכל כמה דלא בטל לעשה לא עברי' ללאו. ומהאי טעמא סבירא להו לתוס' המשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו.

ומשום דלפי גירסת רש"י ותוספות במכות סבירא לי' לר' יוחנן ביטלו ולא ביטלו. והלכה כמותו לגבי ריש לקיש. על כן מותר להשהות על מנת לבערו הכי נמי כיון דאין חיוב אלא אם הזיד בשני מותר לכתחילה שלא לעשות בראשון אלא בשני. רק מדרבנן ודאי אסור להמתין עד שני שלשים יום. שמא ימות בנתיים. דשלשים יום כתב רא"ש ריש נדרים דחשיב זמן מרובה. אבל מדאורייתא הי' מותרים להמתין. ושפיר אמר להם משה אם לא תעשו בראשון. הנה דבלאו הכי מוכח דסבירא לי' לר' יצחק תקנתא דראשון. ולפירש"י כל שכן דסבירא לי' תשלומין דראשון. ולדידי' טמא בר חיובא כנ"ל והי' אסורין לטמא עצמם לולי דעוסק במצוה פטור מן המצוה: יא) ואל תתמה על מה שכתבתי דכל הראי' מחמת דפסח שני תשלומין דראשון. והרי אז עדיין לא נאמרה פסח שני. דלא קשה מידי דמכל מקום הראי' ממשה רבינו. איך לא הודיעם שלא יטמאו לקרובים. שהוא ידע כל מצוות שבתורה מהלוחות שהי' כתוב בין השיטין כל תרי"ג מצוות, כדאיתא בירושלמי רק שעדיין לא נאמר לו לאמר לישראל. מכל מקום למד מהלוחות שטמא בר חיובא הוא. וניחא הא דסוכה. ודברי טורי אבן בדר' יצחק אמורא ניחא לדעת רמב"ם שני רגל בפני עצמו: סימן שכב: בענין זמן שלשים יום קודם הפסח איך נחשב. א) בשלהי מגילה. בהא דבאחד באדר משמיעין על השקלים. דלחכמים הטעם משום דבאחד בניסן תורמין את הלשכה והוה לי' שלשים יום קודם. ולרבן שמעון בן גמליאל דאמר שני שבתות הטעם משום דבט"ו השלחנות יושבים: ב) וקשה לי דעל כורחין לרבן שמעון בן גמליאל נחשב שתי שבתות עד יום המעשה שהרי למד זה מדמשה רבינו עמד בראש חודש ומזהיר על הפסח. ואם כן בשלחנות שיושבים בחמשה עשר די שישמיעו בב' בו. וכשם שפסח שזמנו בארבעה עשר שואלין בא' בו. כך שלחנות שיוצאין בחמשה עשר ישאלו בב' בו.

וצריך לומר שאני פסח שזמנו מחצות על כן ערב פסח קודם חצות נחשב לפני הפסח ומתחשב מכלל השלשים יום. אבל שלחנות דמצפרא זמנם. אין יום השלחנות עולה מן המנין: ג) אך קשה לפי זה לחכמים דילפי זמן שלשים יום מדמשה רבינו עליו השלום עומד בראשון ומזהיר על השני. וכיון דיום המעשה מתחשב הוה להו אחד ושלשים יום. ממילא תרומת הלשכה שזמנם בבוקר. שהרי לוקחין מהם קרבנות לבו ביום. ואין יום התרומה מתחשב ישמיעו מערב ראש חודש. וכבר עמד בזה הטורי אבן: ד) אך התירוץ לזה כי משה רבינו עליו השלום עומד בראשון מחצות יום ולהלן זמן ראשון [ולראב"ד לאחר שקיעת החמה שעבר זמן שחיטה ולא נחשב עוד בין הערבים. אף שעדיין יום הוא. ועיין בשאגת ארי' דיני תפלה] על כן נחשב שלשים יום מעת לעת ולא נחשב ל"א יום. אך קשה לפי זה למה יתחילו לדרוש בפורים יום ארבעה עשר [כמו שפירש"י ראש השנה (דף ז') בדיבור המתחיל שהי' אומרים עד הפורים ובדיבור המתחיל אתי לזלזולי בחמץ] וכיון שארבעה עשר של ניסן נחשב מפני שזמן פסח מתחיל מחצות הוה להו אחד ושלשים יום. ודי אם יתחילו לדרוש בחמשה עשר בו. וצריך לומר דכיון שתקנו חכמים לבדוק ולברך בליל ארבעה עשר הרי התחיל זמן ביעור תחילת ארבעה עשר ואין ארבעה עשר נחשב מן המנין מדרבנן על כל פנים, ולפי זה צריך להבין בבכורות נ"ח. דמפרש פרוס הפסח ערב ראש חודש ניסן. ושם לעיל מינה וכמה פרוס חמשה עשר יום. וכיון דיום ארבעה עשר אינו מן המנין לא הוי רק ארבעה עשר יום: ה) אך לא קשה מידי דנהי דמתחילין לדרוש ביום ארבעה עשר אדר הלכות ביעור חמץ שזמנו תחילת ארבעה עשר כנ"ל. מכל מקום הלכות פסח אין מתחילין רק בחמשה עשר. דלענין פסח ארבעה עשר מן המנין משום שזמנו מחצות.

והוה לי' פרוס ימי הדרשה של פסח עצמו דיום ארבעה עשר מן המנין והוי חמשה עשר יום: ו) עוד יש מקום עיון במגילה כ"ט דתרומת שקלים שבראש חודש ניסן מתחילין מראש חודש אדר. והא אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. והוי כ"ט יום. ואינו דומה למשה רבינו שעומד בארבעה עשר בניסן ומזהיר על פסח שני. דניסן לפי סדר החדשים מלא והווין שלשים יום: ז) ונראה דלא קשה מידי מאחר שאינו מפורש בכתוב אם הי' אז ניסן מלא או חסר למדין ששואלין חודש קודם יהי' מלא או חסר. ועיין ש"ך יורה דעה סימן קפ"ט סק"ל בכמה מקומות שהשיעור שלשים והכוונה חודש יהי' חסר או מלא יעוין שם: אחר כל זה ראיתי בתוספות בכורות (דף נ"ז) פלפלו הרבה במנין זה ולבסוף נדחקו בתירוץ ולפי עניות דעתי לפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל: סימן שכג. ב"ה א' שמיני סת"ר לפ"ק. לכבוד הרב הגאון שיחי' מקונצק. א) על דבר אשר הוקשה לו בחמץ שקיבל עליו אחריות דחייב לבער למה יהי' רשאי לעבור בקום ועשה על איסור גזל עכו"ם ואף שמשלם לו מכל מקום גזלו גוף החמץ. ואין לומר בזה עשה דוחה לא תעשה. דבמקור חיים כתב דבחמץ שקיבל עליו אחריות ליכא עשה דתשביתו עד כאן דבריו: ב) הנה הדבר פשוט וברור דבחמץ שקיבל עליו אחריות יש בו עשה דתשביתו. שהרי בתשביתו לא כתיב לך ומהראוי שאפילו בשל אחרים לגמרי יעבור. רק דילפינן מלך דכתיב גבי ראי' בגזירה שוה דשאור שאור וכיון דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה דהא בש"ס מוקי דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים בשלא קיבל עליו אחריות. מבואר דבקיבל עליו אחריות עובר בבל יראה. כל שכן שעובר בעשה דתשביתו. ואפילו למשמעות רמב"ם בספר המצוות דבקיבל עליו אחריות אינו עובר רק בבל ימצא. מכל מקום מה חזית דילפת משאור דכתיב גבי ראי' תיליף משאור דכתיב גבי מציאה.

וכל היכי דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן: ג) האומנם כי יש לומר לדעת רש"י ותוספות דבל יראה הוי ניתק לעשה. יחשב חומרא מה שאין בו עשה דתשביתו ולא יהי' הלאו ניתק לעשה. אבל הא דעובר בעשה דתשביתו לא יחשב חומרא. דבלאו הכי מחויב לבער משום הלא תעשה. אך לא מסתבר דהא איכא בעשה שמחויב לבער בערב פסח מחצות ולמעלה וכיון דאיכא חומרא בגופי' אינו בדין שנניח חומרא דבגופו ונתפוש חומרא דאי עביד: ד)ועוד דממה נפשך לשיטת רש"י ותוספות הא פשט הסוגיא דבקיבל עליו אחריות עובר גם בבל יראה. ולמשמעות רמב"ם בספר המצוות דאינו עובר בקיבל עליו אחריות רק בלא ימצא. הא לא הביא בחיבורו דבל יראה ניתק לעשה. אדרבא כתב בפשטות דבעשה מעשה לוקה. ואחרונים הקשו עליו מסוגיא דפ' מי שהי' שממנה הוכיחו התוספות דהוי ניתק לעשה. אך לא נתגלה בימיהם פר"ח על פסחים דמפרש סוגיא הנ"ל דבל יראה אינו לוקה לפי שאין בו מעשה. ופשוט דרמב"ם מפרש כפי' ר"ת. ואף דבחמצו לוקה. מכל מקום הלאו בעצמו הוא השהיי' ואין בו מלקות. וגם המשנה למלך כתב שדעת רמב"ם בל יראה לא הוי ניתק לעשה כל זה ברור בעיני: ה) עתה עיינתי במקור חיים. שהביא כבוד תורתו. בסימן תל"א הביא דברי שא"ר שכתב כמו שכתבתי כיון דבגופי' לא כתב לך רק דילפינן מגזירה שוה דשאור שאור נילף משם לקיבל עליו אחריות דעובר. והשיג עליו המקור חיים. דהא דאינו עובר בחמץ של נכרי ילפינן מקרא דבבתיכם. דבמכילתא מבבתיכם יצא חמצו של נכרי שברשותו ואינו יכול לבערו. והוא הדין דילפינן מבבתיכם דכתיב גבי עשה דתשביתו: ו) ואני תמה זה החכם מה סבירא ליה אם קיבל עליו אחריות שייך האי טעמא. אם כן למה עובר בבל יראה בקיבל עליו אחריות. ואם קיבל עליו אחריות חשיב יכול לבערו אף שיצטרך לשלם לו.

אם כן מהאי טעמא יתחייב גם בעשה דתשביתו. ועוד בר מן דין הא כתב ריטב"א סוכה (דף י"ג.) דבגזירה שוה דגמירי אינה אלא במלות סתם ולא בפרשיות ידועות ואם כן אף אם תמצא לומר דמקרא דבתיכם יליף. מכל מקום למה לא נילף שאור שאור לגזירה שוה שיעבור בעשה דתשביתו. דאי אפשר לומר דשאור דכתיב גבי תשביתו לא גמירי לגזירה שוה. דהא לא גמירי אלא למלות סתם. ועוד עיקר דבריו תמוהין הרבה שהביא בשם המכילתא דיצא זה שברשותו ואינו יכול לבערו על חמץ של נכרי קאי. וליתא דהא על חמץ שנפלה עליו מפולת קאי. אבל חמץ של עכו"ם מגזירה שוה דלך לך יליף. וכן מפורש ברמב"ן בפי' התורה. ותמהני איך העלים עיין מדברי רמב"ן במקומו. ואם כן דברי השאגת ארי' ברורים כשמש: ז) עוד שם כתב לדחות ראיית השאגת ארי' דאם איתא דקיבל עליו אחריות אינו עובר בעשה דתשביתו הוה לי' לאו כולל יותר מעשה ולמה יחשב ניתק לעשה. וכתב המקור חיים דאף על גב דאינו מצות עשה דתשביתו. מכל מקום אם ביערו תיקן העשה דלא חמור מחמץ דידי'. והביא ראי' דאם כן נשים שהותירו קדשים ילקו כיון שאין מחוייבין בעשה דבאש תשרופו. ואינו שום דמיון. דהתם הנותר בעצמו יש עליו חיוב שריפה רק שהאשה אינה מצווה. מכל מקום בשריפתה נתקיים המצוה בנותר שנשרף. למה הדבר דומה לקטן שאכל קדשי קדשים דלא נתבטל העשה דואכלו אותם אשר כיפר בהם. דמכל מקום הקדשי קדשים נאכלו. והכא נמי הנותר נשרף. אבל חמץ שקיבל עליו אחריות אם תמצא לומר שאין בו חיוב השבתה לא נתקיים שום עשה, ואיך ינתק הלאו: ח) אך באמת ראי' זו השני' אין לה מקום לפי מה שכתבתי דרמב"ם לית לי' דבל יראה הוה ניתק לעשה. אך אין צריך בזה עוד ראי' ודברי שאגת ארי' ראשונים ברורים ופשוטים: ט) ואשר כתב עוד דאפילו ישלם להנכרי מכל מקום גזל גוף החפץ.

ליתא דהיכי דיהיב דמי אינו עובר בלא תגזול רק בלא תחמוד דכתיב בי' רעך לאפוקי נכרי. ולחד תי' בתוספות גם בלא תחמוד אינו עובר. והדברים עתיקין. כל זה אני כותב לפי הבנת כבוד תורתו: י) אך לדעתי נראה ברור דאין איסור גזל מעכבתו מלהשביתו כמשפט. כיון שאם יחול חיוב השבתה מחמת העשה או הלא תעשה יופקע ממונו של נכרי כיון שהכל מצווין עליו לשורפו. וגרע מאנס בא כנגדו על כן חל חיוב השבתה. ונמצא כי בשעה שמבערו אינו גוזלו כלום שכבר נעשה הפקר על ידי חיוב ביעור. והיינו דחמץ מפקיע מידי שיעבוד הנכרי ועיין ר"ן נדרים (דף מ"ז) בענין הקדש מפקיע מידי שיעבוד מה שמחלק בין אסר על השוכר או אסר על אחר. דוקא על השוכר משום דנפקע שיעבודו על ידי הקונם. ממילא כשם שהקדש מפקיע מידי שיעבוד פירושו על ידי הקדש. כן חמץ מפקיע מידי שיעבוד על ידי איסור חמץ. ואף שאין הנכרי מוזהר על כרחך משום שישראל מחוייב לבער והכי נמי בנידון דידן וכמו שכתבתי: יא) ואין להקשות אם כן שנפקע ממונו אי מיגניב או מיתביד למה יתחייב לשלם לגוי. לא קשיא דבלאו הכי אינו מדינא דרעהו כתיב אלא כעין אחריות אלים או בקנו מידו. והרי על דעת זה קנו מידו שאם יאבד בפסח ישלם. יחוג החג הקדוש בקדושה וטהרה ובשמחה וטוב לב וינצל ממשהו חמץ: כנפשו ונפש דו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שכד. ב"ה יום ה' י"ג ניסן סת"ר. להרב הגאון הנ"ל בענין הנ"ל. א) נדון חמץ שקיבל עליו אחריות אם מחויב בעשה דתשביתו כבר כתבתי מה שיש בו די. ואשר כתב שמהמגן אברהם משמע שאינו מחויב מדמתיר להחזיר הפקדון אף שהגוי יאכלנו. רק לר' יוסי הגלילי דמתיר בהנאה שפיר מקיים תשביתו במכירה לנכרי. מה שאין כן לדידן, איני יודע מה הוא סח. דלמה לא יקיים תשביתו בחזרה לגוי שלא חשיב הנאה לישראל ואם כן הוא מוציאו מרשותו בלי הנאה.