שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 102

ודאי אינו ראי'. וכמו שהבאתי דמיון שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לכסותו [ואינו דומה למצוות ציצית. דעל כל פנים בעידן ריתחא ענשינן. דכיסוי רשות נקרא כמו שחיטה כמבואר ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות. וביאור הענין כתבתי במקום אחר בתשובה]: ז) ועוד נראה לי ראי' דלא כמהרי"ק מהא דכתבו התוספות פרק כל שעה גבי האוכל חמץ של הקדש במועד מעל. דמוקי לה כר' יוסי הגלילי וחמץ בר דמים הוא דיכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו. והקשו בתוספות איך יפדנו הא עבר בבל יראה. ותירצו שהמשהה חמץ על מנת לבערו אינו עובר עליו דהוי לאו הניתק לעשה וקשה מכל מקום עובר בעשה דתשביתו דיש לו חמץ שעה אחת. כיון דתשביתו דקרא הוא שלא יהי' לו חמץ ביום טוב. וכמו שביתה דשבת ויום טוב. ואם עושה מלאכה שעה אחת עובר בעשה זו. והכי נמי כשיש לו חמץ שעה אחת. אלא ודאי המצוה ההשבתה בפועל: ח) ומכל מקום מודינא שאסור להשהותו אפי' שעה אחת משום העשה כדתנן ושורפין בתחילת שש. אלא דכל זמן שעוסק בשריפתו אינו עובר לא בבל יראה ולא בעשה דתשביתו וכמו שכתב בתשו' הר"ן בנדר שלא יהי' ביום פלוני בעיר אחת אם צריך לצאת מהעיר קודם אותו יום. או די שבאותו יום יצא מן העיר. והשיב שהדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוספות פסחים (דף ד':) דלדעת רש"י שפירש בסוגיא דכתיב שבעת ימים לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו ופרש"י שאם משבית ביום טוב של פסח חמץ שהה שעה אחת, ואם כן צריך לצאת מן העיר קודם. אך התוס' שם השיגו על פרש"י. ולשיטתם די אם יצא בתחילת יום פלוני. דבשעת יציאתו חשיב שאינו שם. כשם שבשעה שעוסק בביעור חשיב שאין לו חמץ. ואם כן לשיטת התוספות אם בשעת פדיון יעסוק בשריפה גם כן. כגון שיכין עצים ואש לא יעבור כלל בעשה דתשביתו כיון שעוסק בהשבתה. אבל לענין בל יראה אי אפשר לומר כן.

שהרי אינו עוסק בשעת פדיון שלא יהי' לו חמץ ברשותו. דכל שכן שאם לא יפדה לא יהי' חמץ ברשותו. רק עשה דתשביתו אינו עובר שעוסק בהשבתה שאף אם לא יפדה לא יעשה מצוות השבתה. ואם כן שפיר חשיב עוסק בהשבתה במה שמכין עצים ואש בשעת פדיון. וכל זה לפי מה שכתבתי דעשה דתשביתו אינו מקיים אלא אם כן ביערו בפועל. אבל לדעת מהרי"ק דבמה שאין לו חמץ מקיים עשה דתשביתו. אם כן כשם שאין מועיל לו עסקו בשריפה שלא יעבור בבל יראה כמו כן אינו מועיל שלא יעבור בעשה דתשביתו ואם כן אכתי קשה איך יפדנו הלא עבר בעשה דתשביתו. ואין עשה מנתק עשה. אלא ודאי כדכתיבנא: ט) ומאחר שביררנו דאינו מקיים העשה דתשביתו אלא אם כן השביתו בידים. אם כן הוא דומה לכל מצות עשה דמתעסק לא יצא אפילו למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה. כתב הר"ן בשם הרא"ה דאם אוכל מצה ואינו יודע שהוא ליל פסח לא יצא. ובטורי אבן הביא ראי' מהשוחט קדשים וכסבור שהם חולין פסולין וקרי לי' הש"ס מתעסק. ומפורש במשנה המתעסק במצוה לא יצא. והכי נמי אם טועה בין שש לשבע ויחשוב על שבע שהוא שש ויבערנו לא קיים המצות עשה של תורה בשריפתו דמתעסק הוא. כמו האוכל מצה ואינו יודע שהוא יום טוב. כן זה מבער חמץ ולא ידע שהוא אחר שש, ואין לומר שאני הכא דהמצוה על חמץ זה שיבערנו וחשיב סתמא לשמן קאי דהא בקדשים דסתמן לשמן ומכל מקום מתעסק כסבור שהם חולין לא יצא: י) ואין להקשות יהי' מחויב להמתין עד שיהי' לפי דעתו שבע ויבערנו בשריפה. ליתא דכל עצמינו נחייבנו לבערו בשריפה שמא טועה והוא שבע. והלא יותר יש לחוש שמא עכשיו באמצע שש וטועה חצי שעה וכדומה ואם מבערו עכשיו הוא עושה כדין ואם ימתין שעה עד שיהי' שבע לפי דעתו. הוא משהה חצי שעה באיסור: יא) והשתא ניחא מה שכתב הטור שרוב העולם מבערין קודם סוף שש.

שאם הוא בסוף שש שפיר נחוש שמא טועה ושבע הוא. וכיון שלפי דעתו שש הוא אפילו יבערנו אינו מקיים המצוה. אם כן מחויב להמתין עד תחילת שבע לפי דעתו. דאי באמת עכשיו סוף שש הוא. הוא יבערו כדינא מדאורייתא בתחילת שבע. ואם טועה ועכשיו שבע. ועכשיו אינו יכול לקיים המצוה כי מתעסק הוא. ואפילו ישרפנו יהי' דינו כמפרר. אם כן מחויב להמתין עד אחר כך שיקיים המצוה. וכמו כשאין לו עצים לשורפו דלר' יהודה יושב ובטל עד שימצא עצים. הכא נמי יושב ובטל עד שידע שהוא שבע ולא יהי' מתעסק. בשלמא בתחילת שש חיישינן שמא תחילת שבע האמתי הוא בין זמן של עכשיו לזמן שהוא תחילת שבע לפי דעתו. ואם יבערנו עכשיו הוא כדינו שעדיין לא חל עליו העשה. ואם ימתין יעבור בעשה על שהיית הזמן מתחילת שבע האמתי עד תחילת שבע לפי דעתו. אבל בסוף שש שאין זמן באמצע בין זמן של עכשיו לתחילת שבע לפי דעתו אם כן ממה נפשך ימתין כנ"ל. ועוד דבסוף שש יוכל לעסוק זמן מועט בהכנת השריפה עד תחילת שבע ואז ישרפנו והזמן שהוא עוסק אינו עובר כתשו' הר"ן הנ"ל: יב) ובהכי ניחא ליישב סוגיית הגמרא בפרק בל שעה עבר זמנו אסור בהנאה פשיטא לא צריכא לשעות דרבנן כדר' יוחנן דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו. ופירשו התוספות פשיטא דהא תנן בפרק קמא דשורפין חמץ וקשה דמה משני דצריכא לשעות דרבנן דהא נמי פשיטא. דהא תנן בפרק קמא שורפין בתחילת שש. ואם לאשמעינן דאין חוששין לקידושין. קידושין מאן דכר שמי' במשנה. ודוחק גדול לומר דממשנה יתירה ילפינן הכי. דכל כי האי הוה לי' לש"ס לפרושי: יג) אשר על כן נראה דסיפא זו תני כלפי רישא דלפני זמנו מותר בהנאתו. וקאמר בגמרא דאשמעינן כדרבא דאמר חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו. ונגד זה תני סיפא עבר זמנו אסור בהנאתו.

דחרכו לאחר זמנו אסור ומקשה הש"ס פשיטא כיון שכבר חל עליו איסור הנאה אפילו אפרו פשיטא דאסור ומאי קמשמע לן. ומשני לשעות דרבנן. והרבותא על פי מה שכתבו התוספות שבת (דף ע"ב ע"ג בנתכוין וכפי מחשבתו באיכות הדבר ההוא הי' היתר חשיב מתעסק וכגון נתכוין לחתוך את התלוש ונמצא אותו דבר הי' מחובר. וכן דעת הרמב"ן והר"ן שם. ועל פי דברי רמב"ן ע"ז ור"ן פרק. גיד הנשה דהא דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה היינו דוקא אכילה ובעילה ולא שאר הנאות ומתולדות שניהם נשמע דנתכוין ליהנות בדבר שלפי מחשבתו היתר ונמצא איסור אין איסור של כלום מן התורה כיון דאפי' בחייבי חטאות פטור כל שכן בשאר איסורים. ולא תאמר רק מקרבן פטרתו התורה אבל איסורא איכא דהא שנים שעשאו דפטרה תורה מקרבן ומבואר ברמב"ם דהוא רק איסור דרבנן ): יד) והנה העושה מלאכה בשבת וכסבור שהוא חול דחייב ולא חשיב מתעסק. היינו משום דשבת אסור בו מלאכה. ושם האיסור מלאכה. לא מלאכה בשבת. שהרי כתב הרמב"ן חמץ לעולם חשיב איסורא בלע, דכשמגיע פסח חמץ אסור. ושם זה הי' עליו קודם לכן. הרי שאין שם האיסור חמץ בפסח. דשם זה לא הי' קודם פסח. ועל כרחך שם האיסור רק חמץ לבד. והכא נמי שם האיסור מלאכה לבד. ועל כן אף שלא ידע שהוא שבת לא חשיב מתעסק: טו) ולפי זה חמץ שגזרו חכמים בשעה ששית לאוסרו בהנאה שמא יטעה על שבע שהוא שש ולא יחשב מתעסק. משום שאין שם איסור חמץ לאחר זמנו רק חמץ כנ"ל. והרי ידע שהוא חמץ. ודומה ממש לעושה מלאכה בשבת וסבור שהוא חול. אבל בחרכו בשעה ששית. יש לומר דשפיר יהי' מותר בפסח דהא אין איסור רק אם חרכו לאחר זמנו וכיון שלפי דעתו חרכו לפני זמנו ומותר בפסח הוא מתעסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר מותר היום בפסח.

ואינו דומה לחמץ בששית, דאינו טועה באיכות הדבר וידע שהוא חמץ וכפי מחשבתו באיכות הדבר הוא באמת אסור עכשיו. רק שלא ידע שעכשיו אסור חמץ. ולא חשיב מתעסק. אבל בנחרך שאין איסור בפסח מה שנחרך קודם זמנו. וכיון שהוא חושב שנחרך קודם זמנו ומותר ליהנות היום. הרי עוסק בדבר שלפי מחשבתו באיכות הדבר היתר הוא. והוה אמינא דשרי. קמשמע לן מתני' דאסור בהנאה. ומשום דמתעסק אסור מדרבנן על כל פנים. והביא מר' גידל אמר ר' יוחנן. דאי מותר בחרכו בששית. הא ר' יוחנן סבירא לי' בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש במועד דבר הגורם לממון לכולי עלמא כממון דמי. ויש אומרים לא מעל משום דסבירא לי' כר' נחוניא בן הקנה. וממילא דהכי הילכתא. שהרי הרמב"ן בדינא דגרמי הביא ראי' דקיימא לן לאו כממון דמי משום דלמסקנא לר' אשי לכולי עלמא לאו כממון דמי עיין שם. ממילא לר' יוחנן דלכולי עלמא כממון דמי הילכתא כממון דמי. ואם כן כשמקדש בשעה ששית. הרי נתן לה דבר הגורם לממון דאי בעיא חרכו, ויהי' מותר בהנאה וכאילו נתן לה ממון גמור ועל כן לא מייתי מדרב. דיש לומר כמו שכתב הרשב"א במקדש בערלה דאף דאפר מותר. מכל מקום כמו שהוא עכשיו לאו ממון. אבל לר' יוחנן קשה דעל כל פנים גורם לממון הוי. וכן דעת הב"ח אבן העזר סימן כ"ח וחלקת מחוקק שם ס"ק ל"ט דמשום אפרן חשיב גורם לממון. וכל שכן הכא בחרכו ודו"ק: סימן שיט: בדין המוצא חמץ ביום טוב. א) כתב המגן אברהם בסימן תמ"ו בשם השל"ה לבער על ידי עכו"ם. והמגן אברהם הקשה עליו דלא הוי בעידנא. ולפי עניות דעתי נראין דברי השל"ה. שהרי הדיבור לגוי אין איסור רק משום ודבר דבר כמו שכתב רש"י במסכת עבודה זרה (דף ט"ו וכאן מידי דמצוה הוא אין איסור משום ודבר דבר. ואין לאסור אלא משום שהגוי עושה בשליחות ישראל.

ואיסור זה שאינו רק בשעת עשיית גוי והוי בעידנא שבשעה שהגוי מניחו על האש נעשין העבירה והמצוה בבת אחת: ב) וראיתי בחי' הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל הקשה דאם כן אין ישראל מקיים המצוה שהגוי שורפו, ולדידי גם זה לא קשה. שהרי מפורש פסחים (דף ל"ב.) דלר' יוסי הגלילי אם רוצה מריצה לפני כלבו. ואף שהביעור נעשה על ידי הכלב שאוכלו ואין ישראל מקיים תשביתו. אבל באמת לא קשיא שהרי המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב מטעם מזיק בידים. והטעם ברור דדומה למוסר. ובשבת דמעמיד בהמתו על המחובר ולא חשיב קוצר. היינו שבשבת כל האיסור מה שהאדם אינו שובת. אבל הקצירה בעצמותה אין איסור של כלום. שהרי עושה אדם מערב שבת שהמלאכה נגמר בשבת. ולא איכפת לן כלל במה שהמלאכה נעשית בשבת. דכל האיסור רק משום האדם. ועל כן אין איסור במעמיד בהמתו על המחובר. וכן כשמראה לגוי עצים לעשות אש. ובנזקין כהאי גוונא חשיב מוסר דהוי כמזיק בידים. אך זה החילוק דנזקין שאני. דאפילו בלא האדם העושה נעשה ההיזק. ואפילו בגרמא דלא נחשב שהאדם עושהו חייב בדיני שמים ועל כן חיוב בגרמי. ואם כן נידון דידן לענין עשה דתשביתו דאפילו נתבער מאליו לא גרע מכיסה הרוח את הדם דנפטר מלכסות דהקפידה תורה שלא יהי' דם מגולה. והרי אין כאן דם מגולה. רק שהאדם לא עשה המצוה. וכן אם נשבת החמץ מאליו מכל מקום אין לישראל חמץ בפסח רק שלא קיים מצות תשביתו, בזה שפיר דומה לנזקין שאם מריצה לפני כלבו דומה למעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו חייב. והכא נמי קיים המצוות. וכן המצוה לגוי לבערו. דומה למוסר ביד גוי דחשיב מזיק בידים. הכא נמי מקיים המצוה: ג) קיצור הדברים דביעור חמץ דומה להיזק דאף בלא מעשה האדם מכל מקום נעשה היזק. ונעשה ביעור שאין לו חמץ. ושוב גם בגרמי חשיב כעשה בידים.

ובודאי שאין לגוי הנאה בביעור אינו ברי הזיקא. ולא דמי למוסר שבודאי האנס יקחנה לצרכו. אך הרי יכול לפסוק לגוי עבור זה איזה דבר. באופן שלא יהי' שכירות ממש. רק שהגוי ידע שיתן לו איזה דבר כנהוג. ושוב יש לגוי הנאה מזה וברי הביעור. והוי גרמי דחשיב כעושה בידים כנ"ל: סימן שכ. א) שאלה. נשים חייבות בעשה דתשביתו מחצות ולמעלה אף דהוי מצוות עשה שהזמן גרמא משום דאתקש לאכילת חמץ או לא ולא מיבעיא לדעת התוספות פרק קמא דקידושין (דף ל"ד.) דאפילו בעשה דיום טוב אינם מוזהרות אף דאית בהו לאו גם כן. מכל מקום אינם מוזהרות בעשה דידהו. אלא אפילו להר"ן דבעשה דאית בי' לאו גם כן מוזהרות. מכל מקום בערב פסח דליכא רק עשה גרידא אינם מחוייבות: ב) תשובה. הנה בספר החינוך כתב להדיא דמחוייבות. שכתב מצות עשה להשבית חמץ בארבעה עשר. ובסוף דבריו ונוהגת בזכרים ונקבות. איברא דיש לומר דהחינוך לשיטתו הי' לו הכרח לסברא זו. דהנה בלאו דלא תשחט על חמץ דם זבחי כתב החינוך דהאיסור על משהה החמץ. והנה הדבר פשוט דנשים מוזהרות גם כן בלאו דלא תשחט. דאם לא כן לחשבי' בקידושין (דף כ"ט.) בהדי לאוין שאין הנשים מוזהרות. וכללא כייל התם כל לא תעשה נשים חייבות חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים ובפרק קמא דפסחים יליף דעשה דהשבתה מחצות ערב פסח מדכתיב לא תשחט כו' לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ואימא כל חד וחד כי שחיט זמן שחיטה קאמר רחמנא ופי' התוספות אף על גב דאמת הוא דכל חד וחד כי שחיט. מכל מקום כיון שהזהיר על השבתה והזהיר שלא לשחוט על החמץ. סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה. ביאור הדברים דסברא הוא כיון דמוזהר על השבתה משום הכי הזהיר נמי שלא לשחוט הפסח כל זמן ששהי' החמץ אצלו באיסור.

אבל אם בחצות לא הי' מוזהר עוד לבער לא היתה התורה מזהרת שלא לשחוט עד שיבער החמץ. דאין נפקא מינה אם החמץ ברשותו או לא כיון שעדיין לא נאסר וכן פירש בתשו' שאגת ארי' סימן ע"ח [אלא שהשיג על זה ופירש פירוש אחר בגמרא. וכל ראיותיו הם למעיין כמוץ אשר תדפנו רוח בזה במחילת כבוד תורתו הקדושה הרמה והנשאה ואם ירצה השם יבואר במקום אחר] ואי אמרת דנשים אינם בעשה דתשביתו. אם כן למה מוזהרות בלא תשחט על חמץ כיון שהן מותרות להשהות החמץ אז: ג) וכל זה לשיטת החינוך דהלאו על המשהה. אבל לשיטת התוספות בפרק תמיד נשחט ס"ג: דאינו עובר אלא השוחט והזורק כו' כל זמן שיש חמץ לאחד מבני חבורה. אם כן יש לומר שבאמת אם הנשים מבני חבורה יש להן חמץ אינו עובר השוחט. ומכל מקום שפיר איתנהו בלאו כמו האנשים אם שוחטות הפסח ואחד מבני חבורה יש להן חמץ ודו"ק : ד) איברא דכד מעיינין אף לשיטת התוספות ראי' זו נכונה. דבפרק ערבי פסחים (דף ק"ח) בדיבור המתחיל נימא לבן בתירא דאמר פסח ששחטו בארבעה עשר שחרית כשר. מכל מקום לכתחילה אסור משום לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. ביאור הדברים דאף שיבער החמץ קודם שחיטת הפסח. מכל מקום כיון שלא הגיע זמנו לבער חשיב שעדיין קיים. וזה פירוש הגמרא גם כן זמן שחיטה אמר רחמנא דהזמן שחיטה צריך שיהי' מבוער החמץ כלומר שהגיע זמנו לבער דאם לא כן נקרא שחמץ קיים וזה דבר נפלא למבין. ואם כן אי אמרת דנשים אינם מצוות להשבית החמץ מחצות. הרי אצלם נקרא שהחמץ קיים ואיך שוחטות הפסח. אלא ודאי דאף נשים איתנהו בעשה מחצות: ה) ועוד נראה ראי' מהא דהמקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו ולדעת הראב"ד והרמב"ן ובעל העיטור דקיימא לן כר' שמעון גם בלפני זמנו. אלא דמכל מקום אסור באכילה מעשה דתשביתו.

ובהנאה מדרבנן גזירה שמא יאכל וישהה כמו שכתב הרמב"ן במלחמות. ואם הנשים אינם בעשה דתשביתו. נמצא דחמץ שלהם מותר בהנאה ולהם אפילו באכילה. ואם כן מאי שנא מהא דתנן בקידושין (דף נ"ו:) המקדש בערלה כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ודעת רש"י שדמי איסורי הנאה אסור למחליף עצמו. ומכל מקום מקודשת כיון דלדידה מותר יעוין שם בר"ן שמדמהו לגזל דאחרים דאף דלמקדש לא הי' שלו. כיון שהיא קונה אותו מקודשת יעוין שם. ולכאורה קשה איך יכול להקנות לה כיון דלדידי' איסורי הנאה ואינו ברשותו. וכדאמרינן במכילתין דחמץ משש שעות ולמעלה אינו ברשותו ואינו יכול לבטלו. והוא הדין דאינו יכול להקנות לה. וצריך לומר דמכל מקום כיון דלדידה היתר הנאה יכולה לקנותו כיון דניחא לה ומתרצה. ודוקא ביטול שמכחו אינו חל ודו"ק: ו) ואם כן המקדש משש שעות ולמעלה היא תקנהו ויקיים הוא בזה עשה דתשביתו כיון דנעשה אינו שלו ומתחילה הי' רק אינו ברשותו ונהי דלאו לך מקרי. מכל מקום אינו הפקר גמור. וכמו שביאר הרב בקונטרס אחרון סימן תל"ה. ובזה עשאן כאלו ברשותו. אבל אם נעשה אינו שלו בודאי אינו עובר. דהא הש"ס משני על הקושיא דוכי משכחת לה לבטלי' דלאו ברשותי' הוא ולא מצי מבטיל. אבל אם הי' מתבטל הי' מועיל. ואף דביטול משום הפקר ואם כן כשזכתה בו האשה שוב אינו עובר וקיים העשה דתשביתו. כמו לר' יוסי הגלילי דמקיים העשה כשמוכרו לנכרי כמו שכתבו התוספות (דף כ"א:) בדיבור המתחיל עבר זמנו. וכן כשמטיל לים דמקיים עשה דתשביתו לרבנן אף שעדיין קיים. אלא משום דנעשה אבוד ממנו ומכל אדם ונעשה הפקר גמור. דאין לומר משום דעל ידי שמטיל לים נתמסמס ונרקב וכלה מן העולם דאם כן גם לר' יהודה מועיל כשכלה מעולם לגמרי כמו שריפה.

כמו שהוכיח בתשו' חתם סופר חאו"ח סי' ק"ד מדברי הרע"ב שלהי תמורה. אלא כיון שעדיין קיים אף שסופו להתמסמס כיון שעדיין קיים עובר בכל רגע כן כתב בתשו' חתם סופר. [וכן משמע לי כדברי חתם סופר דשריפה לאו דוקא מדכתב הר"ן דמריקה ושטיפה בכלי מקדש כיון שטעון שריפה וזהו ביעורו. הרי דלאו דוקא שריפה ממש] ואם כן מהאי טעמא מהני לרבנן. ועיין ברש"י פרק כל שעה דמבואר מדבריו דהא דבעי פירור משום תקלה שמא ימצאנו אחר ויאכלנו ולא כפשטו דבלא פירור כיון שעדיין אפשר לאוכלו אינו מבוער. אלא ודאי דמכל מקום חשיב אבוד ממנו ומכל אדם דחשיב הפקר וכיון דחשיב שלה לגמרי מקיים בזה מצוות תשביתו והיא מותרת בהחמץ ולמה אינה מקודשת. אלא ודאי דגם נשים מוזהרות ואסור גם לה: סימן שכא. בדין המפרש והיוצא בשיירה. א) מבואר בסוגיא המפרש והיוצא בשיירה תוך שלשים יום חייב לבער. וכן העושה ביתו אוצר קודם שלשים יום פטור מלבער, והני מילי שאין דעתו לחזור או לפנות האוצר. אבל אם דעתו לחזור או לפנות האוצר בימי הפסח אפילו קודם שלשים חייב לבער. דכשיראהו או יפנה האוצר יעבור. רק אם אין דעתו לחזור או לפנות ולא יעבור אחר כך. רק שתאמר שעכשיו נתחייב ביעור גמור. על זה אמרינן קודם שלשים לא נתחייב: ב) וכיוצא בזה כתב בעל המאור ז"ל בהא דאין מפליגין בספינה תוך שלשה ימים קודם השבת. משום דמתרמי שצריך לחלל שבת. אך שמותר משום פקוח נפש. מכל מקום תחילה חייב לראות שלא יבא לידי חילול. אף שאחר כך יהי' היתר. אבל קודם שלשה מותר כיון שאחר כך יהי' היתר. וכמו קודם שלשים בשמעתין. כיון שאחר כך יהי' היתר משום מפולת ואינו במקום החמץ [לר"ן אפילו קודם ביטול ולסמ"ק אחר ביטול דוקא] וכן בהי' בדרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ ערב פסח בחצות היום דפטור. אף שקודם חצות הי' יכול לבוא.