שו״ת אבני נזר – אורח חיים – קטע 101

יב) ונראה ליישב דהנה תוספות יום טוב דאורייתא ויליף לה ר' עקיבא ראש השנה (דף ט':) משנת השביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות ואתא לתוספת, ומינה יליף לשבתות וימים טובים עיין שם בתוספות דיבור המתחיל ור' עקיבא. והנה הדבר ברור דלאיסור חמץ בפסח וחיוב סוכה בחג ליכא תוספת דאין תוספת רק בשביתה כדילפינן מתשבות דכתיב בשביעית לר' עקיבא או מתשבתו שבתכם דכתיב גבי יום הכיפורים לר' ישמעאל. ואם כן חיוב תשביתו אי לא הוה צריך מערב יום טוב הי' צריך רק שיהי' מושבת ביום טוב עצמו. ואינו מחויב לעשות מעשה השבתה רק סמוך ליום טוב עצמו. ואז כבר נאסר במלאכה משום תוספת: יג) ובזה יתיישב הא דשמע מינה הבערה לחלק יצאת. ואינו מובן. וכמה פירושים נאמרו בזה. ועיין בתוספות ופי' ר"ת. ולפי דרכינו יובן דלמאן דאמר ללאו יצאת כיון דבשבת דמלאכה בכרת ומיתת בית דין. הבערה בלאו. ממילא ביום טוב דמלאכה בלאו. הבערה ביום טוב הוא איסור בעלמא ועוד פחות [כעין חצי שיעור וחלב טמא או כעין אמותו לאחר מיתה לקצת פוסקים דהוא בארור בעלמא] מלאו. וליכא למיגמר משביעית לתוספת. דתוספת שביעית ילפינן מחריש וקציר תשבות שהם לאו. ואף תוספות כתבו מועד קטן (דף ג'.) דיבור המתחיל שהרי דלר' עקיבא לוקה על חרישה ושבותים באמת מותר בתוספת עיין רמב"ם פרק ג' מהלכות שמטה ויובל הלכה ט'. ומותר בתוספת יום טוב לר' עקיבא דיליף משביעית אי הוה סבר ללאו יצאת ומוכח דסבר לחלק יצאת: יד) ועוד נראה לי טעם דלמאן דאמר ללאו יצאת ליכא תוספת משום דתוספת הוא עשה לבד. והכי איתא סוף פרק הישן. ואם כן אינו נוהג רק במלאכה שיש בה עשה דשביתה. אבל אי ללאו יצאת אין בה עשה כמו שכתב הרשב"א יבמות (דף ו') בשם מורו ז"ל בלאו דמחמר דאין בו עשה דאין תשבות אלא ממלאכה. ואף החולקין במחמר.

היינו דמכל מקום עושה מלאכה בצירוף הבהמה. מה שאין כן בהבערה אינה מלאכה כלל למאן דאמר ללאו יצאת ליכא עשה. ואם כן אין איסור בתוספת. כיון דבתוספת אין לאו רק עשה דתשביתו. וכיון דבהבערה אפילו ביום טוב עצמו ליכא עשה. כל שכן בתוספת. וכיון דלאו ליכא בתוספת אין בהבערה איסור תוספת כלל. ואם כן יש לפרש שביום טוב יהי' מושבת ועד סמוך ליום טוב באמת מותר להשהותו ויבערנו בתוספת ודו"ק: טו) ובזה יתיישב עוד מה שהקשו לרש"י דסבירא לי' לאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר. אם כן מה הוכיח ר' עקיבא הא שפיר יש לפרש ביום טוב. ואז השבתתו בכל דבר. אך לפי מה שכתבתי אתי שפיר דביום טוב עצמו אי אפשר דאם כן שהה בו שעה אחת. רק סמוך ליום טוב שעדיין לא חל איסור חמץ. ואם כן הוא בשריפה ואי אפשר משום תוספת: טז) ובזה יתיישב עוד קושיית התוספות דלמה יאסר הלא יכול ליהנות בגחלתו. ולפי מה שכתבתי ניחא. דהנה הא דגחלתו מותר. היינו דוקא בערלה וכלאי הכרם שהם מהנשרפין אבל נקברין הא אפילו אפרן אסור. וכן כתב שם הרא"ש ז"ל. והנה טעם נשרפין אפרן מותר הוא משום דנעשה מצוותם. וכן כתבו תוספות שלהי תמורה. ואי תשביתו ביום טוב אין כאן מצוה סמוך ליום טוב מחמת הזמן ששורף בו רק מחמת יום טוב. ואיסור לאו יש באכילתו והנאתו לדעת רוב הפוסקים כר' יהודה בלפני זמנו. ואם כן אי אפשר העשה דשריפה דנימא דנעשה מצותו שיתיר איסור ההנאה שבחמץ לפני זמנו כיון שבאותו זמן אין עשה בתשביתו כלל. וההשבתה סמוך ליום טוב הוא מצוות יום טוב לבד. דו"ק והבן וקושיית התוספות הוא לשיטתם דלית להו הא השהה בו שעה אחת וחלקו על רש"י ופירשו דהש"ס רק מייתורא פריך:

יז) קשה לי לדעת התוספות דרק מיתורא יליף אביי הא איצטריך עשה דתשביתו שלא יועיל אם יחלקנו לכזית חמץ ויניחנו בשני מקומות דאין מצטרפין דבית אינו מצטרף ושוב לא יעבור. ומחמת העשה דתשביתו מחויב לבער דוקא. וקל וחומר ממה שכתב מהרש"ל דאינו מקיים העשה דתשביתו בביטול. כל שכן בזה שאינו ביעור כלל רק שנעשה פחות פחות מכזית: יח) ואפשר לומר כי היכי דגרדומין כשרין כגון בציצית כיון דחל עליהם חובת ציצית נפטר הבגד אף אחר כך שלא נשתייר רק כל שהו פוטר כשם שפטר מתחילה. וכן גרדומי אזוב פרש"י פרק קמא דסוכה שכבר הזה בו ונפסק ונשתייר כל שהו דכשר להזות בו. כיון שכבר הוזה בו כשהוא שלם. הכי נמי באיסורין כשכבר עבר עליו בבל יראה כשהי' כזית. עובר עליו אחר כך אף כשאין בו כזית. ואף להציל מבל יראה אינו מועיל ביום טוב. ושוב מיותר קרא דתשביתו. אך הוא חידוש דין לא מצאתיו בשום מקום. סימן שיז. א) בדין ביטול יש שלשה שיטות שיטת התוספות דבעי הפקר גמור שהקשו (בדף ד':) דיבור המתחיל מדאורייתא והא הפקר בפני שלשה. ותירצו דמדאורייתא אין צריך עד כאן. וזה שאמר מדאורייתא בביטול בעלמא. סגי ביטול שמועיל מן התורה. ויש לעיין אם עובר מדרבנן בבל יראה כל זמן שלא ביטלו בפני שלשה. ואם נאמר כן נסתר קושיית התוספות על רש"י ריש מכילתין למה הצריכו בדיקה. דיש לומר משום שאינו מבטלו בפני שלשה. אך בתוספות שבת (דף י"ח:) לענין שביתת כלים דאפקר להו. והקשו בתוספות הא הפקר בפני שלשה, ותירצו הכא לא בעינן דמסתמא מפקיר להו, ולכאורה גם בחמץ נאמר כן. אך לפי מה דהוה סבירא לן דמדאורייתא בעינן בפני שלשה. אם כן יש לומר להיפוך דכיון שלא הפקירו בפני שלשה שוב נימא דמסתמא לא הפקירם בינו לבין עצמו כיון דלא מהני ולא ינצל בזה מאיסור חמץ, ושביתת כלים.

רק משום דמדאורייתא אין צריך. ושוב מסתמא הפקיר בינו לבין עצמו להנצל מאיסור תורה. שוב מועיל גם מדרבנן. כיון דמסתמא עשה כן הוי כבפני שלשה ודו"ק. מכל מקום דעת התוספות דבעינן הפקר גמור: ב) שיטת הר"ן ביטול מטעם הפקר אך אפילו ביטול בלב מהני ואפילו לר' יוסי דאמר הפקר עד דאתיא לרשות זוכה לא נפקא מרשותי' מכל מקום כיון דחמץ אינו ברשותי' של אדם ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו בגילוי דעתא דלא ניחא לי' בגוי' סגי: ג) שיטת רמב"ן בחי' גם כן ביטול מטעם הפקר על דרך הר"ן. אך כתב שיש עוד ביטול שמבטלו מתורת חמץ והוא כעפר בעלמא. עיין שם במה שכתב שלשה מיני ביעור הם. ויש לעיין הא דלאחר איסורו לא מצי מבטל לי' דלאו ברשותו בשלמא אי מטעם הפקר כשם שאינו יכול להקדישו כך אינו יכול להפקירו. אך לשוויי כעפר מה נפקא מינה במה שאינו שלו. אך הא לא תברא. שהרי עורות של גזלן אין מחשבה מטמאתן. כיון שאינו שלו לא מהני מחשבתו לשוויי כלי. הכי נמי לא מהני מחשבתו לשוויי עפר. אך יש לעיין הא גבי ביטול ע"ז מהני ביטול הגוי בשל חבירו. אך יש לומר דבעבודה זרה הא לא הוה ביטול רק בעשה מעשה בגופה כגון פחסה בפני'. [אבל רק בפני' השתין בפני' לא בטלה כדתנן בעבודה זרה נ"ג.] והא' קיימא לן אדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. והוא הדין דיכול לבטל של חבירו על ידי מעשה ולפי זה טח בטיט יועיל אף אחר זמן איסורו: ד) לפי זה יש לעיין בהא דכתב הר"ן ריש פרק כל שעה חרכו אחר זמנו לא נפיק מאיסורו עד דשריף לי' לגמרי ובודאי אין כוונת הר"ן לענין שיהי' מותר בהנאה, דאפילו שריף לי' לגמרי אינו מותר. דהר"ן עצמו פסק שם דחמץ מהנקברים עיין שם. ואם כן עפרם אסור [מיהו דעת האבני מלואים בתשו' י"ט בשיטת רמב"ם דאף לחכמים אפרו מותר].

אך כוונת הר"ן לא נפיק מאיסורו שיהי' מותר להשהותו עד שישרוף לגמרי. אבל בחריכה לבד לא סגי ואסור להשהותו שעדיין לא קיים תשביתו ולדעת הרמב"ן דביטול לבטלו מתורת חמץ והיכי דחרכו בידים דעביד בי' מעשה לבטלו מתורת אוכל הא אפילו לאחר זמן איסורו בטל. ואם כן הא קיים תשביתו. כיון דתשביתו היינו ביטול מתורת חמץ והא אפי' לאחר איסורו בטיל. אך הר"ן לשיטתו דלא סבירא לי' ביטול מתורת חמץ סגי רק מטעם הפקר לבד. אך לרמב"ן בחריכה לבד קיים תשביתו אפילו לאחר איסורו כמו בביטול קודם איסורו. מיהו לר' יהודה דאין ביעור חמץ אלא שריפה הא דמהני ביטול משום דקודם איסורו השבתתו בכל דבר. אבל לאחר איסורו שוב לא מהני ביטול לר' יהודה. על כן חרכו לאחר זמן איסורו אסור. ולא דמי לעפרן משום דעדיין לא נעשה מצוותו. אבל לרבנן אפילו לאחר איסורו מהני חרכו לדעת רמב"ן: ה) וקרוב בעיני לומר דאף לר"ן יצא חובת השבתה בחריכה כיון דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא השבתה גמורה הוא לרבנן. וראי' לזה מדאמר אביי תרי קראי כתיבי כו' ופירשו התוספות דמיתורא לבד דייק והא צריך תשביתו דצריך לבער לגמרי אלא ודאי זה ביעור לגמרי. והא דאמר לא נפיק מאיסורו עד דמבער לגמרי. היינו מאיסור הנאה. ולכי מבער לגמרי מותר. אף דקיימא לן כחכמים כמו שכתב האבני מלואים בתשו' סימן י"ט בדעת הרמב"ם יעוין שם. ואין להקשות אכתי לר' יהודה מנלן כיון דלר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה ובודאי לא סגי בחריכה ואיצטריך קרא להכי. לא קשה מידי דאביי לא הוצרך ליישב כלל אליבא דר"י מנלן דשורפין בתחילת שש. דהא ר' יהודה סבירא לי' לפני זמנו בלאו]: ו) ובעיקר דברי רמב"ן דביטול לבטל מתורת אוכל קשה לי דהא אוכלין אינם יוצאין מתורת קבלת טומאה במחשבה כדאיתא פרק קמא דסוכה.

וכשם שעדיין חשיב אוכל לקבלת טומאה יחשב אוכל גם כן לעבור עלי' בבל יראה. ואי משום דאיסור הנאה הוא בהכי לא נפיק מתורת אוכל דקיימא לן הערלה וכלאי הכרם מטמאין טומאת אוכלין. וצריך לומר לדעת רמב"ן דגזירת הכתוב הוא מדכתיב תשביתו מבטלין ומטעם הפקר בלא קרא ודאי לא נפיק מתורת אוכל בדיבור לבד כנ"ל: ז) כתב הפני יהושע דחמץ של ישראל חבירו עובר בבל יראה והביא ראי' ממכילתא דקתני יצא חמץ של עכו"ם ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת שאף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אם כן חמץ של ישראל חבירו שיכול לבערו עובר בבל יראה וזה תימה דאם כן איך יועיל ביטול מטעם הפקר. וראיתי בסוף דבריו דהא דסגי בביטול היינו כגון שאינו אצל החמץ או כגון מפולת וכהאי גוונא. ותמוה דאם כן ביטול זה מה טיבו. הלא אין הפטור רק מחמת שאינו יכול לבערו. ועוד למה לי טעם בשל נכרי משום שאינו יכול לבערו תיפוק לי' מדכתיב לך. ועוד דאם כן דשל נכרי דומה למפולת ובשניהם הפטור משום שאינו יכול לבערו. אם כן כמו שאסור להפיל עליו מפולת בתוך שלשים קודם הפסח. כמו כן יהי' אסור לקבל פקדונות בתוך שלשים אף בלא קבלת אחריות. ועוד דנהי שאינו יכול לבערו. מכל מקום יכול להחזירו לבית גוי לפי מה שכתבתי לעיל סימן שט"ז אות ב' בשם התוס' דמקיים תשביתו לר' יוסי הגלילי במכירה לנכרי ומשום דמוציאו מביתו ומרשותו והכי נמי בזה שאינו שלו רק ברשותו וכשמוציאו מרשותו זה השבתתו. ח) והנה רמב"ן בפי' התורה דחמצו של נכרי בבית ישראל אמעיט מלך. והא דנפלה עליו מפולת מיירי בנפל עליו גל גדול עד שאבדה ממנו ומכל אדם עד כאן דבריו. והנה דברי רמב"ן הוא כשיטת הסמ"ק דנפל עליו מפולת מדאורייתא צריך ביעור אם לא ביטל רק אם ביטל שחייב בביעור מדרבנן בזה הקילו במפולת.

על כן העמיד המכילתא בגל גדול מכל מקום לשון המכילתא שאינו יכול לבערו קשה מאד לפי שיטתו. שהי' לו לומר שאינו יכול ליטלו, והנה שיטת רש"י דמה שצריך במפולת ביטול הוא רק מחשש שמא יפנה הגל. אבל מן התורה אין צריך ביטול. ולפי שיטתו המכילתא כפשטו דפטור משום שאינו יכול לבערו. אך צריך להבין למה כללם המכילתא יחד חמצו של נכרי בבית ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת כיון דמשני טעמים חלוקים. זה משום שאינו לך. וזה משום שאינו יכול לבערו: ט) ונראה לי דטעם ההיתר שאינו יכול לבערו. אף שיכול להעביר המפולת ולבער ולא מצינו שידחה איסור תורה בשביל מעט ממון. אך הענין הוא כמו שכתב הרמב"ן עצמו בחידושיו דענין עשאן כאילו ברשותו משום שרוצה בקיומו יעוין שם. והיינו דמשום שאינו מבערו מן העולם נראה שרוצה בקיומו. ואם לא כן למה אינו מבערו. ומזה מוכח שאינו כעפר אצלו. אבל בנפל עליו מפולת שיצטרך הוצאות על הביעור שוב אין הוכחה שהחמץ חשיב אצלו. ולעולם הוא אצלו כעפר. אך שאינו רוצה להוציא הוצאות על העברת המפולת. נמצא דשניהם נתמעטו מדכתיב לך. דבנפל מפולת שאין הוכחה שרוצה בקיומו לא עשאתו כאילו ברשותו ואינו שלו. ודומה לחמצו של נכרי. ועל כן כללם המכילתא יחד. והאי אינו יכול לבערו אחמץ שנפלה עליו מפולת לבד קאי. וזה ברור בפירוש המכילתא: י) ובזה נראה לי לפרש דברי הר"ן במה שכתב שמא תאמר למפרע עובר עליו. ליתא שהרי התורה סמכה על החזקות כו' עיין שם. ואינו מובן דמכל מקום עבר בשוגג בבל יראה וכמו שנשאת על פי עדים בטעות שחייבת חטאת. אך הוא הדבר. דכל שיצא ידי חובתו מן התורה. שלא הי' לו לחוש לככר בשמי קורה. שוב לא עשאתו התורה כאילו הוא ברשותו כי אין ראי' כלל שרוצה בקיומו: יא) העולה מזה שאין שום ראי' ממכילתא לאסור חמצו של ישראל לעבור עליו הנפקד.

אך מרש"י במשנה כיצד מפרישין דעל של ישראל אחר עובר. וכן משמע מדבריו באיבעיא דהמשכיר בית לחבירו. והטעם משום דמקרא לא שמעינן רק הפקר וגבוה: יב) ובמה שכתבתי לבאר המכילתא לשיטת רש"י ור"ן דחמץ שנפלה עליו מפולת מותר להשהותו מן התורה בלא ביטול משום דאינו יכול לבערו הוכחה שרוצה בקיומו. יש ליישב שיטת רש"י ור"ן במשנה (דף מ"ט.) דההולך לשחוט פסחו ולמול בנו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצוותו יחזור ויבער ואם לאו יבטל בלבו. להציל מן הנכרים מן הנהר הדליקה מן המפולת בין כך ובין כך יבטל בלבו. ופרש"י משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. וכן כתב הר"ן. והוכיח באבן העוזר מדלא פירש כן ברישא מכלל דברישא אפי' אינו יכול לבטל אין צריך לחזור ודלא כהמגן אברהם. והטעם בזה כתב משום דמשהה על מנת לבערו אינו עובר עובר עליו עיין שם סימן תמ"ד. והנה הטעם שכתב נסתר ממה שפרש"י (דף ה':) בהא דתרי קראי כתיבי דאי ביום טוב הרי שהה שעה אחת. ועוד תמוה גדולה דאיך יכול לעשות הפסח אם לא ביער החמץ ולא ביטל. ומקרא מלא לא תשחט על חמץ דם זבחי. ובגמרא לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים. הרי דאפילו דעתו לשורפו אחר כך עובר בלאו. ובעיקר הדין. בשאלתות פרשת צו שאילתא ע"ג מפורש כהמגן אברהם דהטעם בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו משום דמן התורה מהני ביטול והיכי דנזכר בשית חוזר: יג) אך לפי מה שכתבו רש"י ור"ן לטעמייהו דבמפולת מותר מן התורה בלא ביטול. ומבואר במכילתא הטעם משום דאין יכול לבער. ופרשנו דשוב אין ראי' שרוצה בקיומו. ואם כן זה שאינו יכול לבער ולחזור למצוותו אין שום ראי' שרוצה בקיומו דמה שאינו חוזר ומבער משום שצריך לעשות הפסח ולמול את בנו.

אבל בהולך להציל ממפולת דיכול לבער ולחזור להציל הוצרך רש"י לפרש משום דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. ושאלתות אפשר דכרמב"ן בפירוש התורה וסמ"ק ורב המגיד סבירא לי' דבמפולת בעי ביטול מדאורייתא ולא מהני מה שאינו יכול לבערו: סימן שיח. לבאר ענין מצות עשה דתשביתו. אם הוא שיהי' החמץ מושבת אצלו. או דווקא השבתה בפועל: א) (בדף י"ב:) אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר. ופירש רבינו תם דשעת ביעורו הוא שעה ששית. ואז השבתתו בכל דבר. משם ואילך בשריפה. וקשה לי כיון שגזרו חכמים לאסור בהנאה בששית משום טעות בין שש לשבע ואפילו חמץ נוקשה דרבנן אסור. למה לא גזרו גם כן מחשש זה שמא הוא שבע. ונמצא מבטל מצות עשה דאורייתא כשאינו שורפו כדינו. וכי חמור איסור דרבנן מעשה דאורייתא. והא ספק איסור דרבנן לקולא וספק מצות עשה של תורה להחמיר. ולמה בחשש זה שמא טועה ושבע הוא החמירו בדרבנן ולא במצות עשה של תורה: ב) עוד קשה במה שכתב הטור אורח חיים סימן תמ"ה לשיטת הרבינו תם וזה לשונו ולפי זה אפי' לר' יהודה אין צריך לשורפו. שרוב העולם מבערין קודם סוף שש מבואר דבסוף שש בשריפה. ולמה. הא כל הטעם דילפינן מנותר. ונותר לא צוותה תורה לשורפו אלא לאחר איסורו. ובסוף שש עדיין לא נאסר: ג) וליישב זה נקדים לבאר מה הוא המצות עשה דתשביתו. אם המצות עשה שיהי' החמץ מושבת אצלו בפסח. ואם מעולם לא הי' לו חמץ גם כן קיים המצוה. או דילמא דהמצוה הוא השבתה בפועל. ונהי דודאי שאינו מחויב להיות לו חמץ כדי להשביתו. כמו שאינו מחויב לשחוט עוף כדי לקיים מצוות כיסוי. מכל מקום המצוה לא קיים אלא אם כן הי' לו חמץ והשביתו: ד) והנה ראיתי למהרי"ק וזה לשונו כשמבערו קודם שבע.

לכשיבוא שבע ואין לו חמץ הוא מקיים עשה דתשביתו לשעתו. כיון שהגיע שעה שביעי ואין לו חמץ. דאטו מי שאין לו חמץ כלל. ואפי' פסק חמצו שלשים יום קודם הפסח יצטרך לקנות חמץ כדי לשורפו ולקיים מצות עשה דתשביתו. אלא ודאי הדבר פשוט דאין לך השבתה גדולה מזו. ומשום הכי אפקה רחמנא בלשון לא יראה ולא ימצא ולא אפקה בלשון שריפה: ה) והנה לכאורה נראה ראי' ודוגמא לסברת מהרי"ק מהא דאיתא במכות (דף ט"ו) דלא תעשה דלא יטמאו את מחניהם דכתיב בבא אל המקדש טמא לא הוי ניתק לעשה דוישלחו מן המחנה. דהוי לאו שקדמו עשה. והנה לאו שקדמו עשה פרש"י שיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו. ואם כן מוכח שאם אינו נכנס אל המקדש טמא מקיים גם כן עשה דוישלחו מן המחנה שאין עשה אלא שלא יהי' טמא במקדש והוא הדין עשה דתשביתו אינו אלא שלא יהי' לו חמץ בפסח וכדברי מהרי"ק: ו) אך ראיתי בריטב"א שם הביא פרש"י קדמו עשה שיכול לקיים קודם עבירת הלאו. והקשה דהא הגמרא חשיב לא יטמאו את מחניהם לאו שקדמו עשה. הא וישלחו לבסוף משמע ולא מעיקרא. יש לומר כל שקדמו בכתיבה לא בעינן קדמו במעשה. אלא דאמרינן כל שקדמו במעשה אף על פי שאינו קדמו בכתיבה ועוד דהתם נמי זימנין דקודם במעשה. לטומאה שאירע בפנים כו'. ומכל מקום מפורש בריטב"א דאינו מקיים מצוות וישלחו במה שאינו במקדש טמא עד שיהי' טמא במקדש ויצא. ולא אמרינן שאין וישלחו רק כדי שלא יטמא. והכא נמי לא מקיים עשה דתשביתו אלא אם כן יש לו חמץ ומשביתו. ודלא כמהרי"ק שכתב שאין מצוות תשביתו אלא כדי שלא יראה. ומה שכתב במכילתא איזהו השבתה שהוא בבל יראה ובל ימצא הוי אומר זה שריפה. היינו דהתורה אמרה השבתה גמורה שלא יראה ולא ימצא. ומכל מקום אם אינו משבית בפועל אינו מקיים המצוה. והראי' שהביא מדאינו מחויב לקנות חמץ כדי להשביתו.