ערוך לנר – יבמות – קטע 99

שם בתוספ' ד"ה ר' יהודה. דומיא דדם הפר: ולפ"ז גם לרבנן דילפי מזה דעולין אין מבטלין זה את זה ג"כ לא אמרינן הכי אלא בדבר לח ומתערב והשתא להטעם שכתב הר"ן בנדרים דלכך דבר שיש לו מתירין לא בטל דהוי היתר בהיתר ודומה לעולין שאין מבטלין זה א"ז א"כ יבטל דבר שיש לו מתירין יבש ביבש וזה אינו דהא אמרינן בביצה (דף ד') דביצה שנולדה בי"ט לא בטל באלף מטעם דבר שיש לו מתירין וכן קאמרינן (שם) לענין עצים שנשרו מן הדקל, וצ"ל לפי טעם זה דהר"ן באמת לא מחלקינן בין לח ליבש גם לרבי יהודה וכאידך שיטה דר"ת שהביאו התוספ' בזבחים (דף ע"ג) ע"ש:

בא"ד. כדמשמע גבי ליטרא קציעות: עיין בזבחים (דף ע"ג) ובמנחות (דף כ"ב) שהביאו התוספ' עוד ראיות דתרומה בטלה לר' יהודה, ולכאורה הי' אפשר לישב כל הקושיות הללו במה דמשמע בחולין (צ"ט:) וכמו שאכתוב לקמן דבאיסור דרבנן ס"ל לר' יהודה דמין במינו בטל וכיון דר' יהודה ס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן כמו דהוכיחו התוספ' לקמן (ע"ב) מהא דליטרא קציעות א"כ לכאורה מכל הני דתרומה לק"מ רק מה שהקשו מהא דרמוני בדן ומהא דנפלו ונתפצעו עדיין קשה לכאורה, ולענ"ד יש לישב דהך דרמוני בדן איירי ג"כ בתרומה כמש"כ רש"י גופא בזבחים (דף ע"ד) והך דנפלו ונתפצעו י"ל דאיירי שנפלו אגוזי פרך בתוך שאר אגוזים שאינם מינם ונתפצעו וע"י שנתפצעו ליכא להכיר האיסור וא"ל דא"כ איך קאמר שם בגטין (נ"ד:) והא הכא מדאורייתא חד בתרי בטל הא הוי טעם כעיקר כיון שאינו מינו די"ל דלהנך שיטות דטעם כעיקר דרבנן בלא"ה א"ש ואפילו להנך שיטות דס"ל ט"כ דאורייתא מכ"מ י"ל דאיירי שנפלו באגוזים ששוין בטעמן לאגוזי פרך ולא בשמן דהא לענין מין במינו קיימא לן דבתר שמא אזלינן ובלא"ה י"ל דלא שייך טעם כיון שנתערבו ביבש ואוכלם כן והשתא כל הקושיות מתורצים שפיר:

בא"ד. דמעלין את המדומע: בזבחים (דף ע"ג) שהביאו התוספ' ג"כ הך שיטה כתבו שחזר בו ר"ת ויישב הך דתרומה דלא חשיב מין במינו דא"א למבטל שהם חולין להיות כבטל דהיינו תרומה ע"ש, ולענ"ד צ"ע דשפיר אפשר לחולין להיות תרומה אם אכל תרומה בשוגג דמשלם חולין מתוקנים דוקא והם נעשים תרומה כדאמרינן (תרומות פ"ו) ע"ש וא"כ אפשר למבטל להיות הבטל:

בד"ה טהורות. לא פי' כן: מה שלא ניחא להו בפי' רש"י י"ל דקשה להו וכי טעמא אליבי' דב"ש אתי לאשמעינן דרק ב"ש ס"ל שם סברא זו דטמאה בטהורה לא בטיל ואפילו ב"ש חזר בו והודה לב"ה דבטל ועוד הא דבטל טמאה בטהור' כבר שמעינן מרישא וא"כ איך אפשר למיטעי אי הוי נקט תרווייהו בטמאה בטהורה והוי מחלק בין נימוחה ללא נימוחה:

בד"ה רישא איסור לאו. ומיהו לא יתכן כלל לפרש כן: לענ"ד י"ל דלפי' זה הוקשה מה שהוקשו התוספ' בחולין (דף ק') למה לא חשיב חתיכה של חטאת כחתיכה הראוי' להתכבד ולכן ס"ל כתירוצם שם דמה שאסור בהנאה לא חשוב ראוי' להתכבד, ומה שהביאו ראי' מחתיכות בב"ח נגד זה כבר כתבתי לעיל דאין ראי' די"ל דבב"ח הטעם משום דבר שבמנין ולא מטעם ראוי להתכבד וגם ס"ל להך פירושא מש"כ התוספ' לעיל דלא שייך כבוד גבי כהנים במקדש, אכן הי' נראה לו דוחק לפרש מה דאמרינן סיפא איסור כרת שיבא לידי כרת אם אוכל בטומאת הגוף דא"כ דקאמר משמע שהוא עתה איסור כרת ולכן מפרשים דסיפא איירי לא תעלה לאכלו לכהן בטומאת הגוף דאין לפרש לאכלו לישראל דלישראל ודאי שרי כיון שלא שייך כבוד גבי כהנים וחתיכה הראוי' להתכבד כשהוא עתה בעינן ולא דיינינן איך הוא לאחר שנתערב וכמש"כ הט"ז (בהל' חנוכה) בשם תה"ד אבל לאכלו הכהן בטומאה בזה אסרינן משים כרת לאכלו בטומאת הגוף אבל משום חתיכה הראוי' להתכבד לא שייך דלא שייך כבוד גבי כהנים, ואפשר שלזה כיון גם תה"ד ומתורץ בזה מה שהקשה הט"ז הנ"ל עליו:

בד"ה משום. ומיהו קשה למאי דס"ד השתא: ביישוב קושיא זו גם מה שהקשו מעגול בעגולים י"ל דלכאורה בלא"ה קשה ארב אשי איך יחשב זה דבר שיש לו מתירין כיון שיכול להאכיל לכהן הא זה מבואר בכמה מקומות בש"ס דמה שאינו נאכל רק לכהנים נמכר בזול הרבה ממה שנמכר אף לישראל כדאמרינן בכמה דוכתי ימכר לכהנים בדמי תרומה והרי מבואר בי"ד (סי' ק"ב) דלכך לא חשיב כלי שנבלע מאיסור דבר שיש לו מתירין ע"י הגעלה כיון שיש הפסד שצריך להוציא הוצאות להגעילו וא"ל איך חשיב הכא דבר שיש לו מתירין ואמאי לא מקשה בש"ס כן ארב שי, אכן י"ל דזה לא שייך רק גבי תרומה שיש הרבה לכל כהן וכהן שהיא קדשי הגבול אבל בחתיכות חטאת ולחם הפנים שלא יש הרבה בשר ולחם סולת כ"כ לכהנים מקדשי המקדש נמכר התערובות לכהן כמו לישראל:

א"נ י"ל דלפמש"כ לעיל לשיטת התוספ' ע"כ איירי חתיכות של חטאת ושל לחם הפנים שנתערבו בחולין שהחולין הם בפנים בעזרה מאותם שהכניסו לאכול הקדשים על השובע וכיון שהכהנים הם האוכלים קדשים בעזרה גם החולין הם להכהנים כי ודאי הישראל לא יספיק לכהן חולין כדי שיאכל הקרשים על השובע וכיון שהחולין הם לכהנים א"כ לא שייך בזה הפסד כיון שהוא בעצמו אוכלם ומה דאמרינן לא תעלה אינו רק שלא יוכל להאכיל לישראל מהם ולכך שפיר ס"ד דרב אשי דחשיב זה יש לו מתירין אבל בתרומה דלא שייך כל זה ודאי גם רב אשי ידע דלא חשיב יש לו מתירין אם נתערב לישראל תרומה בחולין כיון שיכול למכרו לכהנים דבזה איכא הפסד שצריך למכור בזול ומתורצים קושיות התוספ', אכן אגמרא קשה לענ"ד אמאי מסיק לרב אשי בבדותא דלמא רב אשי מוקי הך לא תעלה בכהן דהיינו שאין מותר לכהן להוציאו לחוץ לעזרה ולאכלו בתורת חולין אלא צריך לאכלו בפנים בתורת חטאת ולא לפסלו ביוצא תוך התערובות ווה שפיר חשוב יש לו מתירין כיון שיכול לאכלו בפנים, ולכאורה י"ל דכבר כתבתי לעיל דחולין אסור לאוכלם בעזרה וא"כ ע"כ צריך להוציאם לחוץ ולכן שפיר פריך לרב אשי, אכן זה אינו דאדרבא כש"כ שיקשה לר' אשי היאך חשיב דבר שיש לו מתירין כיון שצריך להוציאם לחוץ א"כ אפילו לכהן לא מותר בלא בטול וע"כ לכאורה ראי' מזה לשיטת התוספ' שהביא המ"ל ובהל' שחיטה פ"ב) דחולין שנאכלין על השובע נאכלין בעזרה ודלא כרש"י דאוסר ולרש"י באמת צ"ע מרב אשי דהכא וכמו שהקשתי לעיל לפי' רש"י עצמו, אכן השתא גם לשיטות התוספ' קושיתנו במקומה עומדת דלמא רב אשי הכי קאמר לא תעלה להוציאן לחוץ אלא יאכלו בפנים לאכול חטאת על השובע לכהנים דבזה שפיר הוה שיש לו מתירין וצ"ע:

בד"ה שתי קופות. ור"ל לאפלוגי עלה: ק"ל דממנ"פ אי ידעו דאפליגי אמתניתן ג"כ א"כ מאי קושיא דה"ל לאפלוגי הא באמת פליגי ואי לא ידעו דפליגי א"כ מה הקשו בתחלה דה"ל להקשות ממתניתן היאך מצי להקשות הכי דלמא ר"י באמת ס"ל והוא שרבו במתניתן ועוד דהר"ש בתרומות מביא הירושלמי דבאמת פליגי וא"כ מאי קושיא דה"ל לאפלוגי, וי"ל דהתוספ' הקשו מכח ממנ"פ אי ס"ל ש"ס דילן כהירושלמי ובאמת פליגי אמאי לא מקשה ממתניתן ואי חולק ש"ס דילן אירושלמי אז קשה באמת אמאי לא פליגי, אכן לענ"ד י"ל דבאמת פליג הש"ס דילן אירושלמי וס"ל דלא פליגי ומה שהקשו דבאמת אמאי לא פליגי בזה י"ל כיון דמסיק דר' יוחנן מוקי ברייתא כרבנן ואנא דאמר כר' יוסי ומלשון זה משמע דר' יוחנן לעצמו סבר כר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא לכן לא בעי לאוקמי' מתניתן ואע"פ שלא רבו כיון דסבר הלכה כסתם משלה, ולפ"ז הי' צ"ל דס"ל מתניתן תרומה בזה"ז דרבנן מה דלא הוי כהלכתא לר' יוחנן אכן גם אם נאמר דמה דאמר ר' יוחנן אנא דאמר כר' יוסי היינו אליבי' דר' יוסי אבל הוא לעצמו סובר ג"כ תרומה בזה"ז דרבנן וכמו שנראה גרסת רש"י שהי' לר' יוסי וכמו שכתב הריטב"א בפי' מכ"מ י"ל בזה דלא בעי ר' יוחנן לאוקמי' מתניתן אע"פ שלא רבו כיון דר' יוסי פליג שם בסיפא דמתניתן דקאמר ר' יוסי פוטר ואי ס"ד דאיירי בלא רבו ה"ל לפלוג גם ברישא וכדדייקינן לקמן (ר"פ מצות חליצה) ואין לומר דאכתי אליבי' דירושלמי היאך אתי שפיר מה דלא פליג ר' יוסי ברישא ג"כ די"ל דאליבי' הירושלמי באמת גם ר' יוחנן ס"ל כר"ל דגם ר' יוסי סבר תרומה בזה"ז דרבנן וברייתא דסדר עולם לאו ר' יוסי היא:

בא"ד. שרי בה ר' יוחנן בלא רביי': אין להקשות היאך משכחת בנפל סאה אחת בלא רביי' דניחזי אנן די"ל כמש"כ הש"ך והט"ז בי"ד (סי' קי"א ס"ב) ע"ש:

בד"ה אלא לר' יוחנן. תקשי' לי' היכי סמכינן: ק"ל דהא בלא ר"י לק"מ די"ל דאיירי בנתערב ביותר מכדי אכילת פרס אבל השתא שפיר קפריך כיון דר"י אמר אע"פ שלא רבו וס"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא א"כ ע"כ ס"ל דתרומה דרבנן הוי מצי למימר וליטעמיך כיון דר"י אמר אע"פ שלא רבו [עיין בתוספ' שם בפסחים (דף מ"ד) שסתרו מש"כ בחולין (צ"ט.) ובפסחים ע"כ קאי דבריהם להנך שיטות דס"ל טעם כעיקר דרבנן] ולא הבנתי ג"כ למה לא תרצו התוספ' הכא כמו שתרצו שם בפסחים די"ל דאיירי במין שאינו מינו כמו כן יש לתרץ הכא אפכא דלכך לא הוקשה לו מכזית כדי אכילת פרס די"ל דר' יוחנן מוקי במין במינו:

ע"ב בגמרא ומר סבר כזכר: הקשה ברשב"א דלפ"ז מאי פריך לקמן (פ"ג:) לרב יהודה א"ר דאמר אנדרוגינוס חייב עליו סקילה מב' מקומות מהא דר"א דחייב עליו סקילה כזכר ודחיק לאוקמי' דס"ל כר' סימאי אמאי לא קאמר דס"ל כר"י ור"ש דמתניתן, ולענ"ד יש לחזק קושותי בשנאמר דהא רב ע"כ כר' יוחנן ס"ל מדקאמר לקמן ליתא למתניתן מקמי' ברייתא ולר"ל משנה וברייתא שווין דתרווייהו ס"ל דאנדרוגינוס ספק הוא כמש"כ התוספ' לעיל (דף פ"א ד"ה ואין) אע"כ דכר"י ס"ל דזכר ודאי הוא לרבי יוסי ור"ש וא"כ ע"כ לא פליגי אדר"א רק בהא דמחייבי סקילה אב' מקומות וא"ל כיון דאמוראי ננהו אליבי' דרב כמש"כ התוספ' לקמן א"כ דלמא רצה לאוקמי' הא דרב לקמן אפילו כאמרי בי' רב לקמן דפליגי אהא דרב דאמר ליתא למתניתן מקמי ברייתא, וכש"כ דא"ש כן לגירסת התוספ' דגרסו בהא דלקמן אמר רב הונא א"ר תחת אמר רב יהוד' א"ר דאמרי בי' רב הוא ג"כ רב הונא כדאמר לן בסנהדרין (ספ"ק) דז"א דהא לפי' רש"י דהלכה כרבי יוסי דקאמר הוא כרבי יוסי דמתניתן ג"כ מוכח דרב כר' יוחנן ס"ל, ולכאורה מזה ראי' לשיטת שאר הראשונים דפירשו הלכה כרבי יוסי דכר"י דברייתא קאמר דלפ"ז אעיר י"ל דאמרי בי' רב ס"ל כר"ל ומשנה וברייתא שווין הן דלתרווייהו ספיקא הוא ולפי' רש"י צ"ל בזה כמש"כ הרשב"א דר"י גופא אר' סימאי דלקמן סמיך דאי לא דאשכחנא לר' סימאי דמחייב סקילה אב' מקומות גם ר"י לא הוי מוקי לרבי יוסי ור"ש הכי, אכן לפמש"כ לפי' הרשב"א בלא"ה לק"מ די"ל דרב הונא א"ר כר"ל ס"ל, גם לפי מה שפירש הרמב"ן בהא דברי' בפני עצמו הוא דהוא ברי' ממש ולא ספק א"כ פשיטא דאפילו בתרומה דרבנן נמי אינו ואכיל ומה דקאמר ר"ל דמאכיל בתרומה דרבנן היינו לרבי יוסי דמתניתן דס"ל ספק זכר הוא והשתא אפילו מימרא קמא דרב י"ל דכריש לקיש ח"ל ומה דקאמר ליתא למתניתן מקמי' ברייתא היינו מתניתן דס"ל דספק זכר הוא מקמי' ברייתא דס"ל ברי' בפני עצמו הוא:

שם ברש"י ד"ה ואיבעית אימא. וליכא למימר חזר ונטלה: ק"ק דלפ"ז מ"ט אמרינן דדוקא עד י"ט כשר אבל אם נטל ך' סאים פסול הא בתוך ך' סאים שנטל יש ג"כ לפי חשבון מים שאובים ואכתי איכא רוב מים כשרים גם אם נטל ך' סאה ממי התערובות דהא כשנטל סאה ראשונה הי' בתוכו לפי חשבון חלק א' מארבעים מים שאובים וכשנטל סאה שני הי' בתוכו חלק א' מעשרים וכשנטל סאה שלישי הי' בתוכו חלק א' מי"ג ממים שאובים וכן עד למטה וכשנטל סאה עשרים אינו רק מחצה מים כשרים ומחצה מים פסולים ואם נאמר דחיישי' שמא נשארו מים פסולים הכל במקום א' ומה שנטל הי' הכל ממים כשרים וכדמשמע במכות (ד'.) דאפשר לומר כן במי מקו' אכ הקושיא במקומה עומדת נימא גם הכא שאני אומר וכל מה שנטל הי' ממים פסולים, ועיין בר"ש במקואות דמשמע מדבריו דבאמת לא משערינן רק שישאר רוב לפי חשבון אבל מרש"י דהכא לא משמע כן מדכתב עד י"ט דוקא:

שם בתוספ' ד"ה ירושה. לאו כולהו סליק: לענ"ד י"ל ביישוב שיטת ר"ח דדוקא לענין תרומה דתלי רחמנא בירושה בה אמרינן משירשו בימי יהושע לא הוצרכו עוד לירושה דאף כשגלו לבבל נשאר ארץ ישראל ירושתם וארצם כדכתיב ואתכם אורה בגוים והיתה ארצכם שממה אבל חלה דתלה הכתוב חיובה לא בארץ בלבד אלא גם בביאת כלכם א"כ משיצאו ממנה בטל החוב מהם שבא ע"י ביאה לארץ וכמו שפסק היובל אפילו בשעת ישיבתם בארץ משגלו שבט ראובן וגד מדאין כל יושבי' עלי' כדאמרינן ערכין ודף ל"ב) ולכן קאמר שפיר כי אסקינהו עזרא לאו כולהו סליק ולא חל אז חיוב חלה עוד שבטל משגלו לבבל:

בא"ד. לר' יוחנן דקדשה לעתיד: קושיא זו לא יכלו להקשות רק אחר שהשיבו אשיטת ר"ח דלר"ח וראי לק"מ דירושה ראשונה גבי אבות לא שייך רק גבי ארץ ישראל אבל התם דאיירי מקדושת ירושלים וביהמ"ק שזה ודאי לא הי' קדושה עד אחר שנבנו ואז קדשו לע"ל וקאמר שפיר קדושה ראשונה קדשה לע"ל דבהם לא הי' רק קדושת אחת, הן אמת דגם לשיטת התוספ' הי' נלענ"ד לישב קושיא זו דודאי היכי דקתני אחר ראשונה שני' ושלישית ב"ה נראה לעין דראשונה היא מספר מתנגדת לשניי' ושלישית אבל היכי דקתני רק ראשונה לבד אין זה מספר רק פירושו קדומה כמו שאל נא לימים ראשונים וא"כ מה דקאמר ר' יוחנן שם קדושה ראשונה קדשה לע"ל הקדושה הקדומה שקדשה בימי עזרא קאמר אבל באמת זה אינו שהרי רצה לומר שם דר' יוחנן כר' יהושע ס"ל ור' יהושע ע"כ איירי מקדושה ראשונה שבימי יהושע שהרי קאמר דכשבנו בימי עזרא לא הוצרכו לקלעים מפני שק"ר קדשה לע"ל ולכן רק לשיטת ר"ח מתורצת קושית התוספ':

בא"ד. וכן לר"ל רבי יוסי סבר: הך וכן לריש לקיש ק' קצת דמשמט מזה דראי' ראשונה אינה לר"ל וזה אינו דלר' יוחנן אין ראי' מהא דליטרא קציעות דרבנן הוא דהא הוא סבר דאורייתא ואעפ"כ בטל מטעם ראת שדרכו למנות שנינו כדאמרינן לעיל והראי' מלטרא קציעות היא ג"כ לר"ל דוקא דדייק לעיל מהא דעגיל בעגולים עולה דתרומה בזה"ז דרבנן וכן הוא בפי' בתוספ' זבחים (דף ס"א) וא"כ מש"כ וכן לר"ל צ"ע שוב ראיתי בגמרא ישנה שכתוב הך תיבת לר"ל קודם תיבת ובטלה ולפ"ז באמת גם ראי' ראשונה הביאו לר"ל דוקא והכי מסתברא: בא"ד.

ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן: נלענ"ד ליישב קושי' זו דבמדרש רות הכי איתא ג' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו עמהם ב"ד של מעלה ואחת מהן מעשרות וקאמר מעשרות מנ"ל שמעון בר אבא בשם ר"י כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום הה"ד ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום ע"כ, הרי שמה שגזרו הי' בימי עזרא וברישא דהאי קרא דנחמי' כתיב הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתתה לאבותינו לאכול את פרי' ואת טובה הנה אנחנו עבדים עלי' הרי דבזמן ההוא עדיין לא היו אדוני הארץ וכיון דתלה קרא חיוב תרומות ומעשרות בירושת הארץ כדכתיב וירשתה וזה לא הי' אז א"ש דלא נהגו תרומה מן התורה עד אח"כ דבטל מלכות פרס או עד שנתן להם ממשלה שלמה:

בד"ה נתן סאה. ועוד י"ל דמדאורייתא קמא קמא בטל: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שהרי אפילו להחמיר לא אמרי' קמא קמא בטל גבי בצל של שביעית. ולענ"ד לק"מ שהרי ר' יוחנן דאליבי' קיימין בפי' אית לי' קמא קמא בטל בנדרים דף נ"ז) ואף דפריך התם מאידך מימרא דר' יוחנן ומתרץ התם להחמיר מכ"מ מוכח דע"פ עיקר הדין קמא קמא בטל רק משום חומרא בעלמא החמירו רבנן שלא לומר להקל כן אבל עכ"פ מוכח דמדאורייתא אמרינן כן דמדאורייתא אין לחלק בין להקל בין להחמיר ואפילו לס"ד דמקשן שם דאמוראי ננהו אליבי' דר"י כמו שכתב שם הר"ן מכ"מ פריך הכא שפיר להך מ"ד דס"ל אליבי' דר"י דקמא קמא בטל אבל התוספ' לקמן הקשו שפיר לר"י כיון דלענין יין נסך אפילו להקל אית לי' לר"י קמא קמא במל וע"כ דאפילו מדרבנן התיר:

בא"ד. א"נ קאי אתמד שיש בו מים: הרמב"ם (בפ"ד מהל' מקואות הל' ז') הביא דין זה דברייתא לענין מים שאובים והכס"מ שם הביא הרא"ש שהקשה עליו אבל י"ל דיש סיוע להרמב"ם דלא תקשי' כקושית התוספ', ועיין בב"י (סי' ר"א שהביא המרדכי בשם הריב"א שכתב דמי פירות הם דרבנן גם לשיטה זו יש סיוע מכח קושית התוספ' דהכא:

בד"ה אמר ר' יוחנן. אבל אם אין ס' מן ההיתר לא: עיין ברש"י שם בע"ז דס"ל דאפילו באין ס' נמי אמרינן ראשון ראשון בטל כדמוכח מפירושו שם וכ"כ התוספ' שם בשמו וא"כ לדידי' לכאורה קושית התוספ' במקומה עומדת, ונ"ל דהנה רש"י כתב שם בע"ז אהא דראשון ראשון בטל דמותר בהנאה והרא"ש שם הקשה עליו מ"ט לא התיר ג"כ בשתיי', ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתא דלרש"י הוקשה קושית התוספ' שם ומה שהעירו ג"כ הכא דאי ראשון בטל דוקא עד ס' מאי פריך מהא דיין במים בנ"ט אע"כ דגם בפחות מס' מותר. אך לפ"ז יקשה מה שהעירו התוספ' שם וכי יערה אדם חלב לתוך קדרה כל היום כולו ויהי' מותר מטעם ראשון ראשון בטל לכן הוכיח רש"י דמה דמתיר ר"י ביין נסך מטעם ר"ר בטל לא התיר רק הנאה אבל שתיי' לעולם לא מתירינן מה"ט כיון דבאינו מינו אסור מטעם כעיקר גזרינן מינו אטו שאין מינו דהא מה"ט בעינן לדידן ס' גם במין במינו בלח אבל בהנאה מותר כיון דאינו נהנה מעיקר האיסור דבטל הוא וכמו דחלקו התוס' לעיל לענין יוליך הנאה לים המלך דרק הנאה מותרת אבל אכילה אסורה, וממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו התוספ' מבצל שעקרו בשביעית דהתם לענין אכילה איירי וכן מהא דמקואות ל"ק דהוי ג"כ כמו אכילה דגוף האיסור של שאובים לא הותר: