ערוך לנר – יבמות – קטע 98

שם ברש"י ד"ה דברי הכל. תרומה דרבנן היא: ק"ק הרי ר' יוחנן הוא דמייתי הך ברייתא דחתיכות להשיב אדברי ר"ל שאין ראי' מעגול דתרומה בזה"ז דרבנן והרי לפי דברי רש"י ע"כ גם לר' יוחנן יהי' מוכח מת"ק ושהוא ר' יוסי כמו שכתבו התוספ' לעיל) דס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן ואין לומר דלעולם תרומה בזה"ז דאורייתא והא דבטל עגול בחולין וחתיכה בחולין לא בטל היינו משום דתרומת תאנים דרבנן ורבי יוחנן אליבי' דר' יוסי לא ס"ל דגזרינן דרבנן אטו דאורייתא דז"א דא"כ למה הוצרך ר' יוחנן להשיב לר"ל שאני שונה חתיכות בחתיכות עולה לימא בקצור לא גזרינן דרבנן אטו דאורייתא אע"כ דבעיקר סברא מודה לר"ל דאי תרומה בזה"ז דאורייתא אף דתרומת תאנים דרבנן הי' לנו לגזור דרבנן אטו דאורייתא א"כ אכתי קשה גם לדידי' מ"ש דעגול בחולין עולה וחתיכה בחולין אינו עולה, לענ"ד מטעם זה באמת התוספ' חולקין על רש"י ומפרשים דמטעם חתיכה הראוי' להתכבד לא בטל דהוי את שדרכו גם לר"י אבל דעת רש"י צ"ע, ועיין במהרש"א מ"ב שנדחק למה התוספ' לא מפרשים כפי' רש"י ותמו' לי שלא הרגיש בזה שטעמא רבא איכא שלא נראה להתוספ' פי' רש"י:

שם בתוספ' ד"ה כולן ידלקו. או ליתן לפועליו: עיין במהר"ם שפירש דלכך בחבילי תלתן לא שרינן להוליך הנאה לים המלח ולהאכיל לפועליו דחיישינן דלמא יאכל ג"כ דבכלאי כרם אין חלוק בין אכילה להנאה משא"כ ביין נסך אכן זה לא שייך לכאורה רק להנך שיטות דגם ע"י הולכת הנאה לא שרי רק בהנאה ולא באכילה אבל להנך שיטות שהביא הרא"ש בע"ז (דף מ"ט) דאפילו באכילה מותר לכאורה לא שייך תירוץ זה דלהני הולכת הנאה לים המלח בח"ת אפילו להתיר לאכול ולכן ע"כ הני שיטות ס"ל כתירוץ הראשון דהתוספ' דהכא דדוקא גבי עכו"ם אמרינן הכי משום דתופסת את דמיו:

בד"ה פרך. שנפרך מעצמו: ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י דודאי לשון אגוזי פרך משמע כפרושי דלפי' התוס' הי' צ"ל אגוזים נפרכים וגם מדקתני דומיא דרמוני בדן ומה דקאמר בפסיקתא שנפרך מעצמו אפשר שקראו להמקום פרך על שם שגדלים שן אגוזים הנפרכים:

בד"ה ככרות, דחמיר טפי: בזבחים (ע"ב:) כתבו התוס' דסמידא טפי ע"ש וע"פ דבריהם שם הגי' הצאן קדשים גם דבריהם דהכא ולפ"ז בכל פת נקיי' דסמיד טפי הוי כחתיכה ראוי' להתכבד, ומזה יש סתירה לדברי הפנים מאירות (חלק א' סי' צ"ח) שנראה שם דגרס דחמיר טפי אבל מדברי התוספ' הרא"ש דכאן שכתב שאלי לחם הפנים דחמירא וחשיבא טפי עכ"ל משמע דגרסא נכונה דהכא דחמיר טפי היא העיקר ולפ"ז מפת נקיי' דחולין לא חשיב חתיכה ראוי להתכבד:

בד"ה הראוי לערלה. האי תנא תרתי אית לי': לישב זה הא דלא מתרץ בירושלמי כן י"ל ע"פ מה שהקשו התוספ' בחולין (ק.) דלמה אמרינן בחטאת תעלה הרי הוי חתיכה הראוי' להתכבד וכ"ת כיון דאסור בהנאה לא מקרי ראוי' צנה לבר בהרי חשיב התם בב"ח דלא בטל מטעם ראוי להתכבד ועוד הקשו התם דבחולין אמרינן דחתיכה נבילה לא בטל ובע"ז אמרינן דדוקא היכי דאיכא תרתי דבר שבמנין ואיסור הנאה אמרינן דלא בטיל אבל נבילה בטל ועוד הקשו למה לא משני אקושיא ליתני חתיכה נבילה הא תנא לי' התם, ונ"ל ליישב קושיות אילו ע"פ מה שי"ל עוד אהא דאמרינן בע"ז (ע"ד.) תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין קחשיב ליתני נמי חתיכה נבילה דמשמע דמטעם דבר שבמנין לא בטל והרי בחולין אמרינן דמטעם חתיכה הראוי' להתכבד לא בטל אבל דבר שבמנין לא מקרי למ"ד את שדרכו למנות שנינו ואף שמדברי התוספ' זבחים (ע"ב.) נראה דס"ל דע"י שהוא חתיכה ראוי להתכבד מקרי את שדרכו מכ"מ מדברי הריטב"א בשמעתין לא נראה כן וכן משמע ג"כ לשון הגמרא, ונראה לתרץ כל הני קושיות דהכי פריך התם אי דבר שבמנין וכו' דהא דחתיכות בב"ח לא בטל לתנא דמתניתן על כרחך לא משום ראוי להתכבד הוא כמו במתניתן דחולין דהא כב"ח לא שייך ראוי להתכבד כיון דאסור בהנאה כמו דלא שייך ג"כ בחתיכות חטאת אלא ע"כ משום דבר שבמנין הוא ולריש לקיש אתיא מתניתן כר"מ דס"ל כל שדרכו למנות שנינו ולר' יוחנן דס"ל את שדרכו למנות שנינו מוקי כתנא דלטרא קציעות וכמו דמתרץ הברייתא דביצה בביצה (ג':) ומתניתן דזבחים בזבחים (ע"ב:) לר' יוחנן וא"כ ליתני נמי חתיכות נבילה והשתא לא שייך הא תנא לי' התם דהתם תנא לי' מטעם ראוי להתכבד אבל הכא ליתני דמטעם דבר שבמנין לא בטל אפילו לא הוי ראוי להתכבד כגון שגדול יותר מדאי ואהא משני האי תנא תרתי אית לי' דאף דחתיכה הראוי' להתכבד אפילו באינו איסור הנאה לא בטל מכ"מ מה שלא בטל כל שדרכו להאי תנא ס"ל דוקא בשהוא איסור הנאה ג"כ לא בטל אבל בלא"ה בטיל כל שדרכו להך תנא וכעין סברא זו כתבו גם התוספ' בזבחים (ע"ג.) לר"מ דאף דס"ל כל שדרכו בטיל באיסור דרבנן מכ"מ בכלאי כרם שהיא אסור בהנאה ג"כ לא בטיל, ולכן א"ש ג"כ הא דלא משני בירושלמי דלכך לא תני תרומה דהאי תנא תרתי אית לי' די"ל דזה לא מתרץ רק התם כיון דבלא"ה איכא פלוגתא אי כל שדרכו מקדש או לא בזה י"ל דהאי תנא ס"ל דדוקא כל שדרכו באיסור הנאה מקדש אבל ששה דברים ס"ל דלא גרע מחתיכה הראוי' להתכבד דמקדש לכ"ע אף דלא הוי איסור הנאה

ובפירושינו לסוגיא דע"ז א"ש ג"כ מה שהקשו התוספ' בדבור הסמוך אירושלמי דס"ל דרק י' דברים הוי את שדרכו ממתניתן דע"ז וכתבו דדוחק לומר דתנא דלטרא קציעות הוא דא"כ ה"ל להש"ס לפרש כן, ולפ"ז א"ש דבהא לא הוי מצי להש"ס לפרש כן דאין ראי' דאתיא כוותי' שהרי התנא דלטרא ס"ל דכל שדרכו אפילו במה שמותר בהנאה כגון תרומה לא בטיל והך תנא ס"ל דדוקא באיסור הנאה לא בטל כל שדרכו, וגם שאר הקושיות מהא דיין נסך דע"כ בחביות סתומות איירי ומהא דשור הנסקל שהקשו התוספ' לקמן הכל מתורץ בדרך זה אי אמרינן דהך תנא ס"ל דאפילו כל שדרכו לא בטל דאיסורי הנאה וא"ל דא"כ יקשה מה שהקשו התוספ' לקמן דלמה לא פריך בש"ס שם מחבילי תלתן דחשיב הכא ברישא דבלא"ה יש ליישב קושיא זו כמו שאכתוב לקמן בס"ד, וגם אין לומר דאיך אפשר דאיסור הנאה לא חשיב ראוי להתכבד דהא בירושלמי מוקי האי דשור הנסקל במתניתן דע"ז בחתיכות מטעם ראוי להתכבד כמש"כ התוספ' לקמן דיש לומר דאדרבא מדל מוקי בש"ם דילן כן כמש"כ התוספ' ס"ל דאיסור הנאה לא חשיב ראוי להתכבד ופליג אירושלמי ועוד דמה שכתבו התוספ בחתיכות ומטעם ראוי להתכבד זה לא כתוב מפורש בירושלמי דשם לא כתוב רק דבחתיכות איירי והתוספ' לפי דרכם פירשו מטעם ראוי להתכבד כמו שפירשו גם בחתיכות בב"ח אבל באמת י"ל דגם בשור הנסקל הוי הטעם דהחתיכות הם דבר שבמנין כמי שפירשו בבב"ח:

בד"ה ר"י. ואורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד: המפרש בירושלמי שם פירש דהני ב' מ"ד פליגי אי האי ובמוקדשין כל שהוא ר"מ קאמר לה ונחשב מוקדשין לא' או לא אלא ככרות חשיב לאחד ולפ"ז לא שייך מש"כ התוספ' דאורג מצמר הבכור נחשב לאחד דא"כ ה"ל י"א ולכן נראה דהתוספ' לא פירשו הירושלמי כן אלא דפליגי אי האי אורג מצמר הבכור ר"מ קאמר לה משום דבבגד שצבעו בקליפי ערלה ובצובע הלא היסט בקליפי ערלה הוזכר ר"מ במתניתן שם ובאורג מצמר הבכור הוזכר אבל מוקדשין ודאי לא הוחשב כאחד, אכן ק"ק לפי' התוספ' אי אורג מצמר שצבעו בקליפי ערלה ואורג מצמר הבכור נחשב כתרתי א"כ גם אורג משער נזיר ומפטר חמור דקחשיב במתניתן שם למננהו לכל א' לבדו אבל לפי' המפרש א"ש ושם אורג חד הוא, ולישב לשיטת התוספ' נ"ל דקחשיב שם אורג בחולין לחד ובקדשם לחד ולכן בכלל אורג מצמר ערלה שער נזיר דחולין הוא ובכלל צמר בכור הוי פטר חמור:

בא"ד. ומחבילי תלתן דחשיב הכא ברישא לא פריך: י"ל דלכך לא פריך מחבילי תלתן דזה לא משכחת רק בכלאי כרם ולמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן גם כלאי כרם דרבנן כמש"כ התוספ' לעיל ודלמא בדרבנן ס"ל דלא מקדש דבר שבמנין ואיסור הנאה דכל הני דחשיב שם דאורייתא ננהו ולכן פריך מאגוזי פרך ורמוני בדן שהם דאורייתא כשהן ערלה ועל כן כדפריך התם דלחשוב ככרות של בעה"ב כדי שלא נטעה דמתבואת כ"כ קאמר שהוא רק דרבנן מפרש בש"ס ולענין חמץ בפסח דזה הוי דאורייתא כמו אחריני דחשיב התם:

בא"ד. א"נ אשמעינן דלא שרי ע"י פדיון: ק"ק דזה שמעינן כבר מע"ז ועורות לבובין דקחשיב התם דאוסרין בכ"ש, וי"ל דתירוץ זה ס"ל כתירוץ התוספ' דלעיל דגם ר"א לא ס"ל דיוליך הנאה אלא בשאין ממשות האיסור בעין חוץ ביין נסך ס"ל אפילו בשממשות בעין דלא שייך שיהנה מגוף האיסור כיון דגם בסתם יינם אין מותר רק למכור או ליתן לפועלים ולכן מע"ז ועורות לבובין לא הוי שמעינן דלא כר"א ששם יהנה מגוף האיסור ורק מיין נסך שמעינן שפיר כן מדלא שרי ע"י הולכה ליה"מ:

בא"ד. הן כבשות קטנות: ודאי יש ג"כ חטאות יחיד מתות גדולות כגון פר כהן משיח ושל יוה"כ ושל העלם דבר אבל מכ"מ פריך התם שפיר וליבטל ברובא דדוחק לאוקמי' חטאת המתות בהני דוקא אבל מכ"מ ק' דהא קתני במתניתן דע"ז ג"כ צפורי מצורע וע"כ מודה ר"י דלא בטיל וכתבו התוספ' בזבחים (דף ע"ב) דאיירי בצפור דרור דגדולים וחשיבי ואיך ס"ד דכבש קטן בן שנה לא יהי' חשוב כצפור דרור:

בא"ד. דהפסד דקדשים דקאמר התם: התוספ' בדיוקא נקטי הך צריכותא דוקא דאידך צריכותא דאי מהכא ה"א וכו' אפילו לפי הירושלמי הוי צריכא דאפילו אי איירי התם בחתיכה מכ"מ כיון דחתיכה עדיף מבהמה שלמה א"כ כיון דאשמעינן בזבחים דבהמה שלמה לא בטלה לא הי' צריך להשמיענו בע"ז דחתיכה לא בטל ולכן לא נקטו התוספ' רק דלהירושלמי לא הי' צריך הצריכותא דאי מהתם וכו', אבל ק"ל היאך מוכח מזה דהש"ס שלנו חולק על הירושלמי הרי גם לפי מה שחלקו התוספ' בין כבשות קטנות לשור הגדול ג"כ קשה כן ל"ל הך צריכותא דאי מהתם וכו' פשיטא דאי אשמעינן התם דשור הגדול לא בטל אכתי לא הוי שמעינן דגם כבשות לא בטלות ואין לומר דהקושיא היא דלא לאשמעינן בזבחים רק חטאות המתות ולא לנקוט שור הנסקל ג"כ דז"א דזה גם במה דמתרץ דה"א משום הפסד קדשים ג"כ לא אתי שפיר דלזה ל"צ לנקוט רק חד או שור הנסקל או חטאות המתות אע"כ דליכא קפידא בזה כל דצריך למתני הבבא אי נקט התערובת בחד או בתרי וא"כ מה שהקשו התוספ' להירושלמי גם לשיטתם קשה:

בד"ה ר' יודא. ואין נראה דדוקא בדבר המתערב: לכאורה אין זה קושיא על רש"י שהרי בזבחים (ע"ג.) מבואר שחזר בו ר"ת ממה שחילק בין לח ליבש וא"כ י"ל שגם רש"י סובר כן, אכן בתוספ' הרא"ש הקשה עוד על פי' רש"י ממה דקאמר אי הכי מ"ט דר"י משמע דקודם לזה ידע שיש טעם אחר לר' יהודה ומהרש"א הרגיש ג"כ בזה, ולענ"ד י"ל דרש"י מפרש הברייתא לפי המסקנא כדרכו בכמה מקומות ולהס"ד דמקשן באמת ה"א דטעמא דר' יהודה דס"ל כל שדרכו למנות לא בטל, ולפ"ז שפיר י"ל דגם רש"י ס"ל כן דיבש ביבש לר"י מב"מ בטל:

בד"ה דברי הכל. אמאי לא נקט טמאה בשל חולין: ביישוב זה י"ל דאף דלא ס"ד טהורות בטהורות עדיף לי' היינו דלא מסיק אדעתי' לחלק בין איסור זרות ובין איסור טומאה כמו שפירשו התוספ' דכיון דאיירי בנימוחה א"כ בהא דלא תעלה בטמאה אף לכהן אשמעינן דחד איסור לא בטל וגם בטהורה לזר יש חד איסור אבל בשלמה ודאי י"ל דידע שפיר דיותר רבותא יש בטהורה בחולין דליכא רק חדא איסור לישראל מבטמאה דאיכא ב' איסורים איסור זרות ואיסור טומאה לישראל דע"כ לישראל בעינן למישרי הך תערובות דאי לכהנים דוקא לא חשיב ראוי להתכבד לפירוש התוספ' וא"ל דאין איסור חל על איסור דאיסור טומאה חשיב איסור מוסיף דאתוסף איסורא אחתיכה אף לכהנים:

דף פ"ב ע"א בגמרא ולר"ל מאי שנא רישא: הרשב"א הביא גרסא בשם הגאונים שגרסי ולר' יוחנן מ"ש רישא וח"ש סיפא ומסיק רישא בדרבנן וסיפא בדאורייתא אבל הקשה על גרסא זו שהרי ר' יוחן אפילו בדאורייתא ס"ל כל שדרכו בטל והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דהגאונים ס"ל כמש"כ התוספ' דגם ת"ק ס"ל דמין במינו בדאורייתא לא בטל וגם ס"ל כמו שחזר ר"ת דאין חילוק במין במינו בין לח ליבש ולכן רישא דטומאת משקים דרבנן ס"ל לת"ק דתעלה דמשום דבר שבמנין ליכא כיון שכל שדרכו הוא ומשום מב"ח ליכא כיון דמדרבנן הוא אבל רבי יהודה ס"ל לא תעלה דס"ל דאפילו כל שדרכו לא בטל גם לר' יוחנן כדמוכח מהא דלטרא קציעות כמו שכתבו התוספ' לעיל אבל סיפא דדאורייתא הוא גם לת"ק לא תעלה דמין במינו לא בטל:

שם רישא בטומאת משקים דרבנן: ק"ק למה הוצרך למינקט טומאת משקים דפליגי תנאי בזה בפסחים (ט"ו) אי הוי דאורייתא או דרבנן ולא נקט בטומאת אוכלים כשנטמאו החטאת ולחם הפנים ע"י אוכלים דלכ"ע הוי דרבנן דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה כדאמרינן שם (יד.) או לנקוט סתמא דרבנן דהא יש כמה טומאות דרבנן בי"ח דבר כגון ידים וספרים וכדומה, ולכאורה מזה ראי' גדולה להשיטה שהביא הרשב"א דטעמא דר' יהודה דס"ל דטומאת משקים הוי דאורייתא ולכך צריך למינקט טומאת משקים דוקא וכשיט' זו ע"כ ס"ל גם התוספ' בחולין (צ"ט:) שפירשו מה דאמרי' שם שאני ציר דזיעה בעלמא הוא כיון דמדרבנן הוא ס"ל ר"י דמין במינו בטל ע"ש והרי הכא ס"ל לר' יהודה דגם בנטמא טומאה דרבנן דליכא רק איסור דרבנן ג"כ לא בטל מין במינו וא"כ היאך מוקי רב שישא ברי' דרב אידי אליבי' דר"ל מתניתא דציר אע"כ דהך פי' דהתוספ' שם סבר כפי' הרשב"א דהכא ורש"י והתוספ' דלא פירשו הכא כן מפרשי הך דניר דזיעה בעלמא לא מב דאיסור דרבנן הוא אלא משום דאינו אלא איסור גרוע וכמו שכתב בשטר המלך (פ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות) ע"ש וכשיטת התוספ' דחולין הנ"ל ע"כ ס"ל גם התוספ' בנדה (ע"א:) ע"ש:

שם והא רבה הוא דאמר כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו: בגמרות שלנו כתוב לקמן (דף קי"ט) רבא ולפ"ז לא מקשה מידי מרבא ארבה וע"כ או דגם הכא רבא גרסינן וכמו שהוא בתוספ' הרא"ש או דלקמן גרסינן רבה, אכן בלא"ה, ק"ק דלפי מש"כ רש"י לקמן (שם) משמע דלא שייך לומר כן מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו אלא בשיש חשש שיבא לידי איסור לאו אבל בהרחקה ודאי יש לומר דלאיסור כרת עבדו הרחקה ולא לאיסור לאו והרי הכא מה שגזרו רבנן דמין במינו לא ובטל באיסור כרת או שדבר שבמנין לא יבטל באיסור כרת לאידך פירושא דאיירי בלא נימוחה ע"כ לא הוי רק הרחקה ובזה שפיר יש לחלק בין כרת ללאו, גם צ"ע אמה שכתב הרשב"א לעיל (כ"ד.) לחלק בין ספק חליצה לענין כהונה ולענין אחות אשה דמשמע ג"כ דמחלקינן בין איסור לאו לאיסור כרת ומיהו לשם י"ל כיון דהגזירה היא אטו גרושה א"כ הוי הרחקה ובזה שפיר מחלקינן בין לאו לכרת אבל הכא קשה, שוב ראיתי שכבר הקשה קושיא זו התרומת הדשן הביאו המ"ל (בהל' י"ט) והניח בצ"ע ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף קי"ט):

שם והא דרב אשי בדותא היא: המהרש"ל בים של שלמה הקשה למה לא מוקי בכהן ולאכלו בטומאת הגוף שיש לו מתירין כיון שיכול לטהר ורצה להוכיח מזה דכה"ג לא מקרי יש לו מתירין כיון דאין לו מתירין אלא לו ולשאר כהנים גם עתה הוא מותר ע"ש, אכן לא זכיתי להבין חילוק זה דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין כמבואר בי"ד (סי' ק"ב) מטעם שיכול להשאל על נדרו הא גם שם לא אסיר אלא לו ועיין במגן אברהם וריש סי' שי"ח), גם על קושית המהרש"ל יש לעיין הא המהרש"ל גופא כתב הטעם דלכך כלי שנבלע מאיסור שנתערב לא חשיב יש לו מתירין ע"י הגעלה כיון שההיתר לא אתי ממילא כמבואר בש"ך ושם) א"כ ה"נ ההיתר דטהרה לא אתי ממילא ואיך יחשב זה יש לו מתירין, אכן זה יש לישב דיש לאוקמי' בכהן טמא שכבר טבל ועדיין לא העריב שמשו דההיתר בא ממילא דשמשא ממילא ערבא אבל לשון המהרש"ל לא משמע כן דכתב שיכול לטבול, וי"ל בזה ע"פ מה שהקשה הש"ך על המהרש"ל דא"כ איך חשבינן נדר דבר שיש לו מתירין ותירץ בספר כרתי ופלתי תירוץ נכון דהמהרש"ל ס"ל דשאני נדר דמפרש בש"ם הטעם דמצוה לאתשולי וא"כ חשיב ההיתר שיבא ודאי שישראל קדושים הם וודאי יעשו את המוטל עליהם [וסיוע מצאתי לדבריו בהר"ן בנדרים (נ"ט.)] אבל בהגעלה דליכא מצוה לא חשיב כבא ממילא ולכן הכא לענין טהרה דאיכא ג"כ מצוה לכהן לטהר עכ"פ ברגל חשיב ג"כ ההיתר כבא ממילא ולכן קושית המהרש"ל א"ש אבל על תירוצו קשה מ"ש מנדר וא"ל דגם לגבי זה אמרי' כהך סברא דלעיל דשאני נדר דמצוה לאתשולי דא"כ לפמש"כ גם הכא מצוה לטהר וצ"ע:

שם אי לכהן משרי שרי: ק"ל דלמא לעולם לכהן ומה דקאמר לא תעלה היינו שצריך לאכלו בתורת חטאת ולחם הפנים ליום ולילה ואסור להניחו למחר שיהי' נותר ובזה הוי שפיר דבר שיש לו מתירין וכמו דאמרינן לענין ביצה עד שאתה אוכלה באיסור היום אכול אותה למחר בהיתר שלא תצטרך לבטול א"כ הכא נמי כן רק אפכא עד שאתה אוכלה למחר באיסור ט"י בטול אכול אותה היום בהיתר שלא תצטרך לבטול ועיין מה שהקשתי עוד בזה לקמן בתוספ':

שם הא מני רבנן היא: במהרש"א מ"ב הקשה על קושית הש"ס מאי פריך לרבי יוחנן דלמא איירי בתרומת פירות ותירץ דא"כ לא הוי פליג ר"ל כיון דהוי תרתי דרבנן, ולא ידעתי מנ"ל כן דבתרתי דרבנן לא בעי ר"ל רביי', גם לא הבנתי למה לא הזכיר דכבר הקשו התוספ' קושיתו לעיל (פ"א.) ע"ש:

שם ברש"י ד"ה ל"א לעולם בשלא נימוחה. כיון דתרומה לזר במיתה ככרת דמי: זה ל"ש רק להך פירושא שכתב רש"י לעיל (דף פ"א) בהך דעגול בעגולים דבנתערב עגול של תרומה בחולין איירי אבל להך פירושא דבתרומה טמאה בשל טהורה איירי לא שייך טעם זה דתרומה טמאה ליכא רק בע' ובטל לריש לקיש כמו בחתיכה של חטאת טמאה וא"ל דא"כ איך דייק ר"ל מהא דעגול בעגולים עולה דתרומה דרבנן דלמא איירי בטמאה שנפלה בטהורה די"ל כיון דסתמא קתני עגול בעגולים עולה משמע בכל ענין עולה אפילו בטהורה בחולין: