ערוך לנר – יבמות – קטע 100

בד"ה דלא נשקול. דשאובין דרבנן בעי רביי': ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דמחצה על מחצה דיינינן כמו ספק ולכן הכא דהי המקוה כשר עד עתה מוקמינן אחזקת כשרותו עד שנתמעט וכשר במחצה על מחצה אבל התם דאכתי לא הי' מקו' לא אמרינן דיעשה מקוה ע"י מחצה על מחצה דמאן יימר דאזלינן בתר מים כשרים דלמא אזלינן בתר פסולין כיון דאכתי לא נחית עליו שם מקוה וכן בהא דקופות מתיר ר"י בלא רבו החולין כיון דהחולין שבקופה יש להם חזקת היתר:

בד"ה תנן אנדרוגינוס. דמיפקד אפרי' ורבי': מזה נראה דפשיטא להו להתוספ' דאנדרוגינוס יכול להוליד דאל"כ איך שייך דמיפקד אפרי' ורבי' הא בסריס בודאי לא שייך מצוה זו, ולפ"ז קשה אהא דקאמרינן בסנהדרין (נ"ד.) ורבנן ערות אביך ממש האי מואת זכר נפקא לחייב עליו שתים ע"ש והרי כל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאווי יתירי והשתא למה לא מוקי רבנן כמ"ד הכא דאין חייבין עליו מב' מקומות רק כזכר ואיירי ערות אביך בשבא על אביו שהוא אנדרוגינוס במקום נקבות דמשום ערות אביך איכא ומשום ואת זכר ליכא אע"כ מוכח לכאורה דאנדרוגינוס אינו מוליד, גם ק"ל אי ס"ד דאנדרוגינוס מוליד א"כ כי דחיק בסוטה (כ"ו:) מי שאינו איש דקתני התם במתניתן לימא דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן דאנדרוגינוס ספקא הוי ומי שאינו איש הוא שקנא לה מאנדרוגינוס ובשלמא אי אינו מוליד י"ל דלאנדרוגינוס ל"צ איש למעוטי דכבר יש למעט כן משכבת זרע דכתיב בסוטה דמשמע ראוי להזריע ואף דזה דרשינן שם לקינא דרך אברים י"ל דתרתי שמעת מינה אבל אי מזריע ודאי קשיא אבל אי אנדרוגינוס אינו מוליד הכל א"ש, שוב ראיתי דדבר זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) כתב דאנדרוגינוס אינו חולץ ואינו מייבם משום דאינו ראוי להוליד והטור באהע"ז (סי' קע"ב) הביא שם דעת הר"י והרא"ש דדינו כזכר לכל דבר והקשה בב"י ובב"ח הא מכ"מ אינו חולץ מטעם דאינו מוליד, אכן לפענ"ד לק"מ שהרי נראה הכא דעת התוספ' שראוי להוליד מדמצוו' על פרי' ורבי' ואין לתמו' איך פליגי במציאות דהא גם לענין טומטום שנקרע פליגי רבי יהודה ורבנן לקמן אי מוליד או לא ועיין במשנה למלך (פ"ד מהל' אישות) גם ראיתי סיוע לשיטה זו בבכורים (פ"ד) דאמרינן שם בפי' דאנדרוגינוס זוקק ליבום מכל זה הי' נ"ל דאנדרוגינוס מוליד וא"כ פשיטא ג"כ אליבי' דדינא דזוקק ליבום ולא נפטרה יבמתו בלא חציצה:

דף פ"ג ע"א בגמרא הלכה כר"י באנדרוגינוס: ברשב"א הביא פי' הר"ח והרי"ף דאר"י דברייתא קאי ולכאורה יש סיוע לפירושם מדנקט רק ר"י ולא קאמר כר"י ור"ש דהא בכל הנך דלקמן גם ר"ש קאי כר"י אע"כ דמשים אנדרוגינוס לא נקט כן דבזה פליג ר"ש אר"י א"כ ע"כ ר"י דברייתא קאמר וכ"נ מדברי הרמב"ן, עוד הביא הרשב"א דעת הרמב"ם שפסק דספק הוא ואעפ"כ כתב דחייבין סקילה כזכר וכתב דאפשר דס"ל דמה שחייב סקילה הוא מגזירת הכתוב אכן לא ביאר מאין הוציא הרמב"ם כן, ונ"ל דהרמב"ם פי' ג"כ כפי' ר"ח והרי"ף דר"י דברייתא קאמר כדמוכח ממה שפסק כר"י דברייתא, אכן אפי' זה לכאורה קשה דא"כ יקשה דרב הונא אדרב הונא דקאמר לקמן חייב סקילה מב' מקומות ובנימוקי יוסף הקשה כן ותירץ דבי רב דהכא לאו היינו רב הונא ע"ש, ודבריו תמוהין לפענ"ד דהא בפי' אמרינן לקמן בגמרא דרב הונא הוא לכן הוכיח הרמב"ם דאפילו לר"י דס"ל ספק הוא מכ"מ חייבין סק לה מגזיה"כ י"ל דמדברי נ"י נראה דרק למאן דמחייב במקום זכרות דוקא י"ל כן אבל למאן דמחייב בב' מקומות ע"כ זכר מעליא הוא מדקרי' רחמנא זכר משא"כ למאן דמחייב במקום זכרות דוקא דלדידי' י"ל דלהכי כתיב זכר לאשמעינן דאינו חייב רק במקום זכרות לפענ"ד גם למאן דמחייב בב' מקומית לא מוכח דזכר מעליא הוא דהא צריך זכר לשאר זכר דעלמא לר' סימאי כנראה לקמן ורק ממשכבי מרבינן אנדרוגנוס ומה שפסק הרמב"ם דלא כר' סימאי היינו משום דרבנן פליגי עלי' וכמו שכתב ה"ה ג"כ ועיין מש"כ לקמן בזה.

שם ברש"י ד"ה מדשבקי' לרבי יוסי. דתימא סמי מנא דברייתא מקמי תנא דמתניתן: מזה נראה דקושית המקשן הי' דלמא ברייתא פליג אמתניתן וממילא משובשת היא דאיך לומר דהכי קפריך דלמא הדר בי' במתניתן ממה דקאמר בברייתא דאהא יקשה למה צריך לתרץ מדשבקי' לבר זוגי' ה"ל לתרץ בקיצור דמסתמא מתניתן נשנה תחלה דהא ע"כ גם לפי תירוצו אכתי צריך לסברא זו דהרי התוספ' הקשו דלמא הדר בברייתא לגבי' ר"ש דמתניתן ותירץ בתוספ' הרא"ש וכן הוא ברא"ש דמסתמא המשנה נשנית תחלה וכיון דע"כ צריך לסברא זו גם לפי תירוצו למה לא מתרץ בקיצור כן אע"כ דקושית המקשן הי' דסמי' ברייתא מקמי' מתניתן, ובהכי א"ש ג"כ דלא תקשי' למה לא מתרץ דלכך אמרינן דממתניתן הדר בי' כדי להשוות רבי יוסי עם שאר מתניתן דס"ל דספיקא הוא כמש"כ התוספ' לשמואל אבל אי אמרינן דהקושיא היא דברייתא ע"כ משבשתא היא מדפליג אמתניתן ודאי לא יכול לתרץ כן דהא עכ"פ לר"י ס"ל למתניתן דזכר הוא א"כ לא איכפת לן בשאר מתניתן דפליגי אר"י:

בד"ה צריך שלשים כדי שתקלוט שלשים לפני שביעית: ק"ל דלפ"ז יהי' אסור ג"כ לזרוע היכי שיהי' יום שלשים בשבת דבשלמא הא דקפדינן שלא יקלוט בשביעית גופא ולא קפדינן כן לענין שבת בזה י"ל דשאני שביעית דבזה הקפידה התורה על שביתת הארץ אף דהוא לא עביד מידי דכתיב ושבתה הארץ שבת לד' משא"כ שבת דחובת הגוף הוא דלא כתיב שביתה על הארץ אלא על האדם ולכן כל שהוא אינו עובד בשבת ליכא קפידא אבל השתא דאמרינן דאיכא קפידא ג"כ שלא יקלוט בתוספ' שביעית דלא אתיא אלא מבחריש ובקציר תשבות דלא כתיב רק על האדם מנ"ל דיש קפידא שלא יזרע קודם תוספ' שלא יקלוט בתוספ' דלמא לא צותה התורה אלא שלא יזרע בתוספ' דהא לר' ישמעאל דקאי בחריש ובקציר אשבת ג"כ הוי הפי' דוקא שלא יחרוש ויקצור בשבת עצמו ומזה לכאורה ראי' לשיטת ר"ת דהכא לאו אשביעית קאי אלא אערלה דבאמת ליכא קפידא אהקלטה דתוספת שביעית ולפי' רש"י צריך לדחוק דמסתמא כשצותה התירה בחריש ובקציר תשבות אתוספת שביעית כדין שביעית קאמר דאשביתת הארץ קאי ועיין גיטין (נ"ד.):

בד"ה דיה חדשה. אם לא ראתה ג' ימים רצופים קודם ר"ח: כן כתב ג"כ בנדה ודף ל"ו) אכן ק' דהא בתי' אמרינן שם (ל"ח.) דגם בראתה ב' ימים בחדש שמיני טמאה, ולכאורה הי' אפשר לחלק דרש"י סובר דהא דמצרפינן יום א' דתשיעי לב' דשמיני זה דוקא היכי דלא נתקשה יותר מיום א' בתשיעי דבזה אמרינן שדינן מועט בתר רוב אבל כשקשתה גם בתשיעי ב' ימים או יותר אז אמרינן דמנ"ל דשדינן יום א' דתשיעי בתר שמיני אדרבא אמרינן שדינן שמיני בתר תשיעי ולכן התם בנדה דכתב רש"י בפי' ואפילו קשתה כל תשיעי כתב רש"י שפיר דבעינן ג' בשמיני דוקא אם תהי' ובה וגם הכא דכתב רש"י כן בילדה בשני לחדש דהוי ג"כ ב' בשמיני אבל התם בנדה (דף ל"ח) דקאמר ואפילו בתחלת תשיעי ילדה דליכא קושי יותר בחדש תשיעי אז שדינן יום א' בתר ב' ימים דשמיני, אכן אכתי ק' לשון רש"י כאן דכתב שאין יותר מיום והרי יום א' לעולם לא מטהר קישוי דתשיעי, גם מה שכתב רש"י כאן עוד דאם שפתה מצער יום א' לא מטהר קישוי הוה נגד מה שפי' (שם) אמה דקאמר שם ואפילו בסוף תשיעי ילדה דכתב בפי' דאיירי ששפתה בנתים ואעפ"כ מטהר הקישוי כיון שהוא בחדש תשיעי ואם נאמר דרש"י סובר דרבי יהודה משום ר"ט הוא דס"ל כן בב' דברים הנ"ל ופליג אר' יהודה דמתניתן אכתי צ"ע מנ"ל לעשות פלוגתא בזה דהא שפיר הוי חדוש לומר ואפילו בסוף תשיעי ילדה לטהר קישוי של חדש כולה ודלא כר"י ור"ש דלא מטהרים רק ב' שבתות ולכן דברי רש"י צ"ע:

שם בתוספ' ד"ה ברי' בפני עצמה אלא או ספק איש או ספק אשה: בתוספתא דלפנינו לא כתוב כן אלא פעמים שהוא איש פעמים שהיא אשה ולפי גרסא זו לק"מ דפשוט דהפי' כמו שרצה הר"י לדחוק לפרש גם לפי מה דגרם ספק איש דאינו נשאר בספקו ע"י שהוא ברי' בפ"ע אלא הוא ניכר כשנקרע:

בד"ה ר"י לגבי ר"ש דמתניתן: אפשר לומר דא"כ דר"ש בתחלה קאמר ואח"כ הודה לו ר"י ה"ל למתני ר"ש ור"י אומרים אנדרוגינוס כהן וכו' אף דבשאר מקומות דרכו של התנא להקדים ר"י לר"ש כגון בכל הנך דלקמן ועיין בבכורות (מ"ב.) שהקשו התוספ' מר"ש דס"ל התם אנדרוגנוס ברי' הוא מדמעט מזכר, ולכאורה י"ל דר"ש חזר בברייתא כמו ר"י, אכן לפ"ז יקשה למה שבקה ר"י לבן זוגו בברייתא, אבל י"ל דמכ"מ פליגי דלר"י הוי ספקא כמש"כ התוספ' אבל לר"ש לפי מה שחזר בברייתא הוי ברי' בפ"ע דלא אתי קרא למעוטי ספיקא, ולפ"ז מוכח מזה כדעת התוספ' ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דגם לר"י דברייתא הוי ברי' בפ"ט ולא ספקא:

בד"ה לדברי האומר. ושייר שלשים של התוספת דנחשבין שנה: ליישב קושיא זו אפי' רש"י דפי' דאשביעית קאי י"ל דבשלמא הכא דקאמר אין פחות משלשים יום בזה י"ל דבעינן שלשים ושלשים דהא ער"פ לא נקט בטעות מה דקאמר פחות משלשים דהא ששים ג"כ אין פחות משלשים אבל התם דקאמר דהנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה בזה פריך שפיר דאי בעינן ל' ול' א"כ נקט בטעות מה דקאמר דל' יום לפני ר"ה עלו לו לשנה וכה"ג מחלקינן (בריש בבא מציעא) בין שבועה שיש לו בה חצי' ובין שבועה שאין לו בה פחות מחצי' ע"ש, והא דבאמת לא נקט הכא שלשים ושלשים י"ל דבפלוגתא דר"מ ור"א אי י"א בשנה חשוב שנה או ל' יום מזה לא קמיירי ולכן לא נקט רק מה שצריך לענין קליטה וכדי שלא תטעה שלא להצריך יותר מזה נקט לשון לא פחות ועיין ברמב"ם (ה' שמיטה פ"ג) שדעתו ג"כ כדעת רש"י דלענין שביעית ג"כ בעינן בנטיעות ל' לקליטה:

בד"ה קידוש. אלא דמהכא שמעינן דדאין דינא דגרמי: גם י"ל דר' אלעזר שם כרב דהכא ס"ל דאין הלכה כר' יוסי בקדוש, ועוד י"ל ביישוב קושיא התוספ' דאפילו אי פסקינן כר"י ור"ש מכ"מ יש נפקותא בהא דדנין דינא דגרמי במי שסיכך גפנו על תבואה שיש לו בשותפות עם חבירו דבהא ר"י ור"ש ס"ל דאוסר כיון שחלקו מעורב בחלק חבירו ואין לומר דהוברר לבסוף דז"א דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה כדאמרינן בביצה (דף ל"ח) וא"כ יתחייב לשלם חלק חבירו אבל אי לא דנין דינא דגרמי פטור:

ע"ב בגמרא א"א אוסר דבר שאינו שלו: הנה בחולין (מ"א.) רצה הש"ס למימר דאי אדם אוסר דבר שאינו שלו פליגי תנאי ומסיק דדוקא התם בכותי אוסר אבל בישראל לכ"ע אינו אוסר, ולכאורה קשה למה לא מייתי מהא דכלאים דהכא דע"כ פליגי ר"מ ור"י ור"ש באא"א דבר ש"ש דהא הכא בישראל קמיירי כדמשמע מהא דקתני וחייב באחריותם ועוד אי בכותי מ"ט דר"ש ור"י, אכן זה יש ליישב דלפי מש"כ הר"ש בכלאים דטעמא דר"מ דיליף מקרא דמייתי בירושלמי כרם אחר מניין ת"ל כלאים א"ש די"ל דגם ר"מ ס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושאני כלאים דגלי קרא, אבל אכתי ק"ל דלפי הנראה בסוגיא שם יש בזה פלוגתא בין רש"י להתוספ' במה דאמרינן שם דבישראל אמרינן דאא"א דש"ש דלצעורי קמכוון אם ביש לו שותפות בגוה ג"כ אמרינן הכי דלרש"י לא אמרינן לצעורי קמכוון היכי דאית לי' בו שותפות ולהתוספ' גם בזה אמרינן והרמב"ם (ה' שחיטה פ"ב) ס"ל כרש"י וע"כ אמרינן לרש"י ולרמב"ם הסברא כיון דלגבי דידי' אין סברא לומר דלצעורי קמכוון ממילא נאסר הכל דאין לפרוד חלקו מחלק חבירו, אכן לפ"ז ק"ל אהא דפסק הרמב"ם (ה' כלאים פ"ה) דהמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא קדש תבואת חבירו והוא מהירושלמי כמש"כ הכס"מ שם ואיך אפשר לחלק בהכי דממנ"פ אי אמרינן לצעורי קמכוון א"כ לא הי' מחשבתו לאסור וגם גפנו לא יאסר ואי אמרינן דלגבי דידי' לא אמרינן לצעורי א"כ ע"כ הי' מחשבתו לכך וא"כ גם תבואת חבירו יאסר ואי אמרינן דמאמינים לו לגבי דידי' ולא לגבי אחריני א"כ גם באית לי' שותפות בגו' למה אמרינן דאוסר לא יאסר רק לדידי' ולא לאחריני, והנה התוספ' לעיל (ד"ה ר' יוסי) כתבו ג"כ דלמ"ד אא"א דש"ש אי הגפנים של חבירו מותרים גם זרעים דידי' מותרים ובזה התוספ' לשיטתם אזלו דס"ל בחולין שם דבאית לי' שותפות בגוי' אמרינן ג"כ דלצעורי קמכוון ואינו אוסר, והרי עכ"פ יצא מדבריהם דאי אפשר לחלק דין הזרעים מדין הגפנים וא"כ להרמב"ם דס"ל כרש"י יאסרו שניהם וצ"ע:

שם איבעי להו באדרוגנוס מה לי אמר שמואל: א"ל מאי קמבעי' לי' פשיטא דפליג ארב וס"ל דאין הלכה כר"י מדלא חשיב להו די"ל דמספקא לי' אי פליג ארב או מוסיף על דבריו אכן אפכא ק' מאי קמבעי' לרב איך ס"ל בקושי וקדוש פשיטא דפליג אשמואל וס"ל דאין הלכה מדלא חשיב להו ג"כ, וי"ל דמספקא לי' דדלמא רב ג"כ ס"ל כשמואל דהלכה כר"י והא דלא חשיב להו משום דפשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים דבקושי יחידים הוא דפליגי אר"י ור"ש דהיינו ר"מ ור"י ובקדוש ג"כ ר"מ הוא דפליג אר"י ור"ש אבל באנדרוגנוס והרכבה שפיר צריך להשמיענו דהלכה כר"י דלפי' רש"י דכר"י דמתניתן קאמר צריך להשמיענו דאין הלכה ככמה סתמות משניות דס"ל דספקא הוא כמו שהביאו התוספ' ואפילו לפי' ר"ח דכר"י דברייתא קאמר מכ"מ צריך להשמיענו דאין הלכה כמתניתן אליבי' דר"י אלא הברייתא אליבי' דר"י ובהרכבה צריך להשמיענו דאין הלכה כת"ק אלא כר"י ור"ש אבל בקושי וקדוש י"ל דאין צריך להשמיענו כלל דפשיטא הוא או דלמא מדלא חשיב גם תני מוכח דאין הלכה קאמר והיינו דמספקא לי' אליבי' דרב:

שם טומטום לא יחלוץ שמא יקרע: הרמב"ם פסק כוותי' דריבר"י ולכאורה ה"ל לפסוק כר' יהודה דכן הכלל בכ"מ היכי דפליג הבן אאביו דפסקינן כהאב, אבל י"ל דטעמו משום דב' ברייתות דמייתי הש"ס בבכורות (מב:) ושקיל וטרי אליבייהו ע"כ ס"ל דטומטום אפשר שמוליד כריבר"י ע"ש, והנה א"ע ראיתי ברא"ש שכתב דמשמע דרבנן פליגי ארבי יהודה וס"ל דטומטום חולץ ומייבם והב"י בסי' קע"ב) כתב דהרמב"ם פסק כרבנן גם הקשה שם טל הרא"ש למה לא פסק כוותייהו, ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דהרמב"ם פסק כרבנן דא"כ איך כתב דקודם שנקרע חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק מה ספק שייך בזה הא גם כשהוא סרים מותר לייבם ואי משום שהיא ספק נקבה וה"ל נשים המסוללות הא כבר כתבו התוספ' לעיל כיון דלא הוי אלא ספק דרבנן לא נאסר מספק לכן נ"ל דהרמב"ם והרא"ש לא פליגי ותרווייהו פסקו כריבי"ה ומה שהתיר הרמב"ם כשנקרע ונמצא זכר לחלוץ ולייבם היינו בידוע שאינו סריס וטעמם דפסקו כריבי"ה משום הנך ברייתות דבכורות כנ"ל גם לא הבנתי ראית הרא"ש דפליגי רבנן אר"י דאי משום דלא פריך רק לר"י מאי עביד לטומטום דבירי משמע דלרבנן ניחא הא י"ל דהכי קאמר בשלמא לריבר"י ניחא דס"ל דספקא הוי ושמא הך דהתם לא הי' סריס:

אכן לפ"ז ק"ל מ"ט מספק לריבר"י צריך לחלוץ שלא במקום אחים כיון דמחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט הם סריסים א"כ נימא סמוך מיעוטא למחצה והוי רובא להיתירא וניזל בתר רובא וא"כ למה צריך חליצה שלא במקום אחים דלמא נקבה הוא ודלמא סרים הוא וכדאמרינן לקמן (קי"ט.) והכא לא שייך חזקה דאמרינן התם, ובשלמא בלא דברינו הנ"ל הי' אפשר לומר דמה דקאמר בגמרא דלריבר"י צריך לחלוץ שלא במקום אחים היינו בשנקרע כבר ונמצא זכר אבל לפ"ז יקשה על הרמב"ם דפסק דקודם שנקרע חולץ ולא מיבם דמדקאמר חולץ היינו ע"כ שלא במקום אחים דאי במקום אחים מי מהני חליצה דידי' לפטור זיקה מהאחים כיון דספק הוא דהא מטעם זה אינו מייבם אע"כ דאיירי באין כאן אחים ובזה יקשה דלא לבעי חליצה כלל ובשלמא אי נימא דהרמב"ם פסק כרבנן דטומטום חולץ ומייבם א"ש אבל לפי מה שהוכחנו דזה אינו קשה, וצ"ל כיון דאפשר לתקן ע"י חלילה לא סמכינן ארובא, אכן אכתי קשה איך מתירין לטומטום לחלוץ לה ולהתירה לשוק באין אחים ניחוש משום דאתה מצריכה כרוז לכהונה כשיקרע וימלא נקבה או סרים וכעין מה דאמרינן לעיל (מ"א) ולקמן (קי"ט:) ולפי מש"כ דאפשר לומר דריבר"י לא מצריך רק לאחר שנקרע גם זה הוי א"ש אבל להרמב"ם ולהש"ע דהביא דעתו להלכה קשה ועיין מש"כ לעיל (דף מ"א):

שם שמא ימצא סריס חמה: מזה יש לתמו' אמה שכתבו הרמב"ם בפי' המשניות וכן הברטנורא דטומטום שנקרע לר' יהודה הוא סרים אדם ועתה ראיתי שגם בתוס' ר"ע הקשה עליהם כן והניח בצע"ג, ולענ"ד אפשר לומר ביישוב הרמב"ם והברטנורא דלכאורה קשה מאי פריך מהא דמותבי אבי כורסי' לר' יהודה הא לעיל אמרינן דסריס חמה יש לו רפואה ודלמא אותו האיש נתרפא, אבל י"ל דלכאורה יש להקשות עוד לר' יהוד' למה נקט לא יחלוץ מפני שהוא כסריס ולא נקט לא ייבם הא מצות יבום קודם למצות חליצה וכמו שדייקו גם התוספ' לעיל (דף ע"ט) ובשלמא לר' יוסי בר"י דנקט ג"כ לא יחלוץ לא קשה דהוא מיירי קודם שנקרע ובזה לא שייך לא ייבם דהא אינו ראוי לייבום א"נ לפי מה שכתב הרמב"ם הנ"ל בטומטום שלא ייבם מפני שהוא ספק אבל חולץ א"כ אי הוי נקט לא ייבם אכתי כוותי' לא הוי שמעינן דאינו חולץ אבל לר"י דאיירי בטומטום שנקרע שפיר קשה דלנקט לא ייבם, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דמזה באמת מוכח דר"י ס"ל שהוא סריס אדם ולכן אי הוי נקט לא ייבם ה"א דחולץ וכר"ע דס"ל בסריס אדם דחולץ אבל לא מייבם מפני שהוא כרות שפכה ולכן הוצרך ר"י למינקט נקט דלא יחלוץ, וכיון שכן שפיר מוכח דר' יהודה סרים אדם קאמר וס"ל כר"א ופריך שפיר מהא דאותבי אבי כורסי' דהא סרים אדם אין לו רפואה ולכן פי' הרמב"ם והברטנורא א"ש, ואף דבבכורות רצה הש"ס לומר דר"י ס"ל כר"ע באמת הוי מצי למימר וליטעמיך כדאמרינן בכמה דוכתי' בהש"ס והוי מצי למימר דא"כ לא יחלוץ לא ייבם מבע"ל אלא בלא"ה פריך שפיר וא"ל דא"כ דר' יהודה סריס אדם קאמר וריב"י ודאי ספק סרים חמה ס"ל כדאמר בפי' א"כ כי פריך מאי בינייהו לימא דהא איכא בינייהו, זה אינו דהא מאי דפריך מאי בינייהו היינו בין ר"י דקאמר שאחר שנקרע הוא ודאי סרים ולריבר"י דקאמר שהוא ספק סריס לזה הוצרך למישכח איכא בינייהו אבל באידך פלוגתא ודאי ידע דאיכא בינייהו טובא דר"י כר"א ס"ל וריבר"י כר"ע, ומיושב בזה ג"כ מה שהקשתי לעיל (ע"ט:) דלר"י כיון דס"ל כר"ע קושית הש"ס במקומה עומדת ולפ"ז א"ש: