ערוך לנר – יבמות – קטע 97

בד"ה איילונית לר"מ. הם בששה חדשים הסמוכים לשתים עשרה: כבר כתבתי במ"א שדעת הרמב"ם (בפ' ב' מהל' אישות) אינה כן אלא דכל זמן שפסק הקטנות מתחיל ימי נערות וכן כתב הרמב"ן לעיל (ס"א:) ע"ש, וכן מוכח לכאורה ג"כ מסוגיא דקדושין (ד'.) דטרח הש"ס לתרץ למה צריך קרא ליציאת בגרות כיון דבנערות יוצאה בגרות מאי בעי גבי' והרי לכאורה יש למצוא בלא הביאה ב' שערות עד שנת י"ג או אח"כ דבזה מקטנות יוצאה לבגרות ולא צריך לאוקמי' באיילונית אע"כ דכל זמן שפוסק קטנות מתחיל זמן נערות, וכן מוכח לכאורה ג"כ מסוגין דלכאורה תקשה ברייתא דקתני דאין איילונית נדונית בנערה המאורסה לשמואל דל"ל טעמא דמקטנותה יצאה לבגרות תיפוק לי' משום דקטנותה מושך עד י"ח ואז ליכא נערות עוד בכל אשה אפילו בלא איילונית אע"כ דבכל אשה יש לה נערות אפילו כשפסק קטנותה בשנת י"ח כגון שלא הביאה ב' שערות עד זמן ההוא ולכן שפיר צריך טעמא דמקטנותה יצאה לבוגרות גם לשמואל, וא"כ מכל הני ראיות ק' לשיטת התוספ' וכן קשה לשיטת הרמב"ם והרמב"ן מה שהעירו התוספ' כאן למה הקשה דוקא לרב ולא לשמואל, ולכן י"ל דהרמב"ם והתוספ' לא פליגי דודאי היכי דהביאה ב' שערות אפילו אחר זמן רב מתחיל זמן נערות דהשערות הם סימן נערות כמש"כ הרמב"ם אבל היכי דלא הביאה ב' שערות רק דגדלות שלה מתחיל ע"י סימני סריס ואיילונית בזה י"ל דגם הרמב"ם מודה דליכא נערות רק בחדשי נערות של כל אשה דהיינו בו' חדשים שאחר י"ב ובזה הכל א"ש, רק מה שהקשינו דתקשי' מהברייתא דהכא לשמואל אכתי לא מתורץ בזה, גם תמהתי שלא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה דנעשה סריס למפרע רק בטור הביאו ואדרבא מסתימת לשון הרמב"ם בהל' אישות משמע דפסק כשמואל וזה תימא הא הלכה כרב באיסורי נגד שמואל, ועיין בראב"ד (הל' נערה בתולה פרק א' הל' ט"ז) שנראה דעתו שפסק כשמואל שיש לאיילונית קנה עד שתהי' בת י"ב וזה תימא שפסק כשמואל נגד רב ואף שהלכה כשמואל בדיני והתם דיני ממונות הוא מכ"מ כיון דעיקר פלוגתת רב ושמואל היא לענין איסור ה"ל לפסוק כרב אפילו היכי דנוגע לדין ממון, שוב ראיתי בנודע ביהודה (אהע"ז סי' ו') שעמד ג"כ בקצת דברים אילו ע"ש:

ע"ב בגמרא כמאן כרב הונא: ק"ק דלמא לעולם כר' יוחנן ס"ל ומיירי שרב נחמן לא הביא ב' שערות אבל לא הי' לו שום סימן סריס רק דלא ידע אי בשרו מעלה הבל ורצה לבדקו אם גם סימן זה אין לו דאז וראי אינו ריס אבל אי יש לו אז הוא סריס אפי' באחד מהן וא"ל דא"כ הוא סרים במה שאין לו זקן ואף שכתבו התוספ' דשטרות דזקן לא מקרי שתי שערות היינו דוקא ב"ש בזקן לבד אבל נתמלא זקנו ודאי סימן גדלות כדאמרינן בנדה (ר"פ בא סימן) וא"כ ע"כ איירי דלית לי' זקן וא"כ זה בעצמו סימן סריס דז"א דהא להרמב"ם זה לבד אינו עושהו לסריס או איירי דעתה לאחר ך' הביא ב' שערות רק דלא ידע דלמא סימן סריס דאין בשרו מעלה הבל קדם לב' שערות ועשאו סריס ואז ב' שערות אין מו ליה, וצריך לומר דידע מזמז מעשה דרב נחמן איך הי': שם וסתמא כר' עקיבא: ק"ק מאי קמ"ל פשיטא דהרי בכ"מ ר"א ור"א הלכה כר"ע דר"א שמותי הוא, ונ"ל ע"פ מה שכתב הריטב"א דמאי דפריך לימא תהוי תיובתא דרב המנונא אף דלית הלכתא כוותי' היינו טעמא משום דאיהו דאמר בר"ע כדאמרינן בסוטה (דף י"ח) והכא אמרינן דסתמא כר"ע לכן פרכינן ופרקינן לי' עכ"ל, ולכן קאמר הכא וסתמא כר"ע דזה מייתי להקדמה למה דרצה לפרוך לימא תהוי תיובתא דר"ה, ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשו התוספ' ד"ה לימא דאברייתא דלעיל לא רצה לפרוך דפשיטא דאין הלכה כרב המנונא ועיין לעיל (דף מ"ה) שכתבתי ג"כ יישוב לקושית התוספ':

שם בתוספ' ד"ה כיון דאיכא. מה בא להוסיף על רבי: התוספ' בזה לשיטתם אזלו דכתבו לעיל דגם לרבי בעינן ל' יום בהדי סימנים להוציא מידי ספק נפל אכן לא ידעתי מנ"ל כן גם בתוספתא שהביא הרשב"א לא משמע כן:

בד"ה עד שיהא. כיון שניכר מיד שאינו עושה כיפה: עיין במהרש"א שהקשה דאכתי לר' יוחנן דקאמר אפילו באחד מהן דהיינו בלא הביא ב' שערות כמש"כ התוספ' איך אפשר להכיר בקטנותו, ולפענ"ד י"ל דלר"י ודאי משכחת כגון כשנולד הי' לו סימן דאינו עושה כיפה והלך האחד ובא אחר במקומו וכן עד שהגדיל שלעולם הי' לו א' מסימני סריס, שוב ראיתי שגם הבית שמואל (סי' קע"ב) הרגיש בזה:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הרב המגיד על הראב"ד (בפ"ב מהל' אישות) דס"ל דב' שערות הוא סימן כשרות והיכי שיש לו סימן א' הוא סריס וגם ס"ל דהיכי דאית לי' ב' שטרות בזקן אפילו כולהו לא מהני דא"כ למאי נפקא מיני' מכל סימני פריס דאי אית לי' ב' שערות כולהו לא מהני ואי לית לי' לא בעינן אפי' א' מהן, ולפ"ז א"ש דיש נפקותא כיון דבעינן שלא הי' לו שעת הכושר ממעי אמו א"כ אם הי' לו א' מן הסימנים בקטנותו והלך לו ובא אחר במקומו עד שעה שגדל והי' ראוי להיות לו שערות דאז סימן סריס הוא לו מה שאין לו שערות:

ועוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א גם מה שהקשה עוד למה הקשו התוספ' מקטן וקטנה לא חולצין דוקא לרב הונא ולא ג"כ לר' יוחנן די"ל דהא דבעינן לעיל שיהא סריס ניכר ממעי אמו ע"י שאינו עושה כיפה היינו להחזיקו כודאי סריס ולפטור אשתו מחליצה משום דאמרינן במתניתן אין חולצין לאשתו אבל מכ"מ גם אותן סימני סרים שאינן ניכרים עד גדלות כגון שאין לו שערות מכ"מ פוסלין מספק שמא גם מעת קטנותו הי' לו פסול זה שאינו ראוי לשער ולכן שפיר קאמר ר"י אפילו באחד מהן דהיינו להחזיקו כסריס מספק, וכן א"ש הא דל"ק לר"י איך חיישינן שמא ימצא סריס באין לו סימן סריס מקטנותו אבל לרב הונא הקשו שפיר דלא ס"ד דלרב הונא דבעי כולהו חשיב ספק סריס גם בשאנו רואין שאין לו סימני סריס מקטנותו:

בא"ד. כשמטיל מים ועושה כיפה יחלוץ וייבם: וה"ה דהוי מצי להקשות ג"כ מהא דקטנה לא מתייבמת שמא תמצא איילונית דהא גם באיילונית בעינן כולהו לרב הונא ויש סימנים שניכרים בקטנות כמש"כ התוספ' בקדושין (ד') ע"ש, ואולי י"ל דאף דבקטנותה אפשר להכיר מכ"מ שלקתה ממיעי אמה אי אפשר להכיר דקול פשיטא דא"א להכיר שהרי גם לענין סריס לא חשבו התוספ' קול בתוך הסימנים שאפשר להכיר ושיפולי מיעי' שמא ג"כ אי אפשר להכיר, א"נ י"ל דלכן לק"מ מאיילונית דאף דמסתמא בעינן ג"כ כולהו באיילונית מכ"מ לא בעינן שיהי' ניכרים ממעי אמו שזה לא הוזכר רק גבי סריס מלשון סריס חמה שלא ראה חמה בכשרותו, אכן מה שהקשו התוספ' יחלוץ קשה דהא מה שקטן אינו חולץ אינו מטעם שמא ימצא סרים אלא משום דאיש כתיב בפרשה כדאמר לקמן ודף קי"ט) וצ"ע:

בד"ה דהביא ב' שערות. דהא הביא ב' שערות בזקן: לענ"ד אפשר לומר ביישוב זה דאף דאם לא הביא ב' שערות עד ך' ונולד א' מסימני סריס הוא סריס מכ"מ אם אח"כ צמחו שערות בזקן העליון לא מחזקינן בסריס עד שיבואו כולם כשהי' א' משעת לידה או להחזיקו בספק סריס אפילו לא הי' שום א' משעת לידה כמש"כ התוספ' לעיל לרב הונא ועיין ברמב"ם:

בד"ה כי פליגי. חשוב סריס: ודאי יקשה לפ"ז למאי נפקא מינה חשיב שאר סימנים בברייתא וכעין מה שהקשה ה"ה על הראב"ד שהבאתי לעיל, אבל לפי מה שכחבתי שם דיש נפקותא היכי שאזיל הסימן ובא אחר תחתיו גם הכא א"ש מה דקאמר ר' יוחנן אפילו באחד מהן דהשמיענו אפילו לא הי' רק א' מהן ממעי אמו עכ"ז חשיב סריס חמה שלקוי ממעי אמו:

דף פ"א ע"א בגמרא איילונית זונה היא: ק"ק כיון דהא דפסולה זונה לתרומה אתיא מכי תהי' לאיש זר כדאמרינן לעיל (דף ס"ח) א"כ דלמא לעולם ר' יהודה היא ומכ"מ קאמר שפיר דבעלוה פסלוה מתרומה דבי נשי דאף דאיילונית זונה היא מכ"מ לא נבעלה לפסול ולא פסולה לתרומה, ומזה לכאורה ראי' לשיטת התוספ' לעיל (מ"ד:) דהא דזונה פסולה לתרומה הוא משום דכללה רחמנא בהדי חללה דלפ"ז אפילו לא נבעלה לפסול לה ג"כ פסולה לתרומה גם לרבי יהודה:

שם אינו מאכיל קמ"ל: ק"ק הרי כבר שמעינן כן ממתניתן ריש פרקין (דף ע') דחנן ואם לא ידעה משנעשה פ"ד הרי אלו יאכלו ע"ש הרי שאוכלת מכחו אף שאינו ראוי להוליד וא"ל דשאני התם שכבר אכלה דהיניחא לר' יוחנן דס"ל לעיל (דף ע"ה) הסברא דכבר אכלה אבל לר' אלעזר דלא ס"ל ק' מאי קמ"ל מתניתן דהכא, וי"ל דממתניתן לעיל לא מוכח כן דהי' אפשר לפרש דאיירי בכהן שנשא בת כהן ואם בא עלי' כשהוא פ"ד פסלה אבל בלא בא עלי' אוכלת בתרומה דבי נשא אבל לעולם ה"א דאינו מוליד אינו מאכיל לכן קמ"ל הכא דאפילו בנשא בת ישראל מאכילה בתרומה, ואפשר דמשום זה נקיט רש"י במתניתן דסריס אדם מתרומה דבי נשא נמי פוסל שלכאורה הוא ללא צורך לפירוש המתניתן דלא איירי רק מנשא בת ישראל והוי דיוקא לבד דסריס אדם אינו מאכיל בת ישראל אבל שפוסל גם ב"כ מתרומה דבי נשא הרי מזה לא איירינן הכא אבל לפ"ז א"ש דשפיר צריך זה לפירוש המשנה דאל"כ יקשה פשיטא דאינו מוליד מאכיל כבר שמעינן ממתניתן דלעיל:

שם ואפילו בתרומה דרבנן: א"ל מנ"ל הא דלמא ר"ל ג"כ לא אסר רק בתרומה דאורייתא וה"ק דדוקא בזמן הזה אוכלת בתרומת דגן אבל בזמן חזה ושוק לא די"ל דא"כ ליתני בקיצור אוכלת בתרומה בזמן הזה אבל בזמן הבית לא ומדנקיט בזמן חזה ושוק ע"כ דבעי למימר דאפילו בתרומה דרבנן אסורה בזמן חזה ושוק וכן א"ל מנ"ל דלר' יוחנן אוכלת אפילו בחזה ושוק ולאפושי פלוגתא דלמא קאמר ג"כ דמאכילה בזמן חזה ושוק תרומה דרבנן דאיירי בי' ר"ל, וי"ל דלא משמט לי' לאוקמי' סתם תרומה דמתניתן בתרומת פירות ואף דלקמן (צ'.) מוקי סתם תרומה בתרומה דרבנן י"ל דהיינו בתרומת דגן בזמן הזה אבל בתרומת פירות לא, ובזה א"ש ג"כ מה שהעירו התוספ' כאן למה לא מוקי הך דב' קופות בתרומת פירות, א"נ י"ל דלכך פשיטא לי' דלר"י אפילו בחזה ושוק נמי אוכלת כיון דלפי מש"כ התוספ' (בד"ה ואין) ס"ל לר"י דלרבי יוסי אנדרוגינוס הוי זכר ודאי וא"כ ודאי דבחזה ושוק נמי אוכלת כשאר כהנא:

שם ברש"י ד"ה פסולה. אסורה לכהונה: עיין בריטב"א שפירש דבריו דבשלמא לדידן בלא רב המנונא ניחא דלא נפסלה לכהונה מטעם זונה כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא אבל לרב המנונא דנחשבת כאשת איש שזנתה לא בעינן זר אצלה מעיקרא ע"ש, והן אמת דרש"י בזה לשיטתו אזיל דכתב כן לעיל (ט"ו:) דיבמה לשוק לא נפסלה דלא זר אצלה מעיקרא היא, אבל ק"ל לשיטת הרמב"ם דפסק (הל' א"ב פ' י"ח ה' ו') דיבמה שבא עלי' זר עשאה זונה וע"ש בה"ה ובשער המלך שהאריכו בביאור דבריו ומסקו דס"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא, אכן לפ"ז תמו' סוגיא דהכא מאי פריך לרב המנונא דוקא הא אפילו לא אמרינן כרב המנונא קשה ג"כ למה לא נפסלה בבעילת אחר שהרי הרמב"ם עצמו לא פסק כרב המנונא ואעפ"כ פסק דבא עלי' זר נעשה זונה ופסולה לכהונה, וי"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל במתניתן שיש לפרש מה דקאמר בעלה פסלה על האחים ולא לענין כהונה ולכן בלא רב המנונא לא קשה הרי זונה היא דעי"ז לא נפסלה על האחים אבל לרב המנונא דס"ל דהוי כאשת איש שזנתה שפיר נפסלה על האחים ע"י אחר ולכן פריך לרב המנונא דוקא וא"ש שיטת הרמב"ם:

בד"ה שאני שונה. גזירה דרבנן אטו דאורייתא ק"ק מאי ראי' בזה דתרומה דרבנן אפילו אי פשיטא לן דגזרינן דרבנן אטו דאורייתא מכ"מ בעגול לא שייך לגזור לאסור עגול פירות שנתערב אטו תרומה דאורייתא שנתערב דגם אם נתערב מכ"מ ליכא איסור דאורייתא דמדאורייתא ברובא בטיל דמאה רק מדרבנן הוא כמש"כ התי"ט (בחלה פ"א) ואפילו אי מדאורייתא בעינן מאה עכ"פ הכא דנימא דגם במאה לא בטיל הוא רק מדרבנן, ומזה לכאורה ראי' למה שהוכיח בתשובת מהרי"ל מתוספ' (סוף מעילה) ומתוספ' ב"מ (ו':) דדבר חשוב מדאורייתא לא בטיל ולהנך שיטות הראשונים דס"ל דדבר חשוב בטל מן התורה צ"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם דתרומת תאנים היא מן התורה כמש"כ הכס"מ והמ"ל (ה' תרומות פ"ב) ועיין ברש"י גטין (ד' נ"ד):

שם בתוספ' ד"ה ואין מאכילה. האי שנויא לא הוי כסוגיא דהכא: ק"ק דלמא שאני התם דמשום חזקה לא גזרינן כדאמר גדולה חזקה אבל הכא גזרינן דליכא חזקה לאכול אלא אדרבא איכא חזקה שלא לאכול דהא עד השתא לא אכלה וכמש"כ ג"כ המ"ל (בפ"ז מהל' תרומות) דהכא ליכא חזקה, וכן ק"ל אקושיתם דהכא דהא רק לריש לקיש קאמרינן הכא דגזרינן דרבנן אטו דאורייתא אבל לר' יוחנן לא שמעינן כן וא"כ מאי קושיא דלמא הך תירוץ דכתובות אליבי' דר' יוחנן קאי, וביותר קשה אמה שהקשו מסוגיא דשתי מדוכות דהא הך סוגיא דהתם דהתם אליבי' דר' יוחנן קאי דאליבי' הוצרך לתרץ שם כזית בכדי אכילה פרס דאורייתא ומי יימר דר' יוחנן אית לי' ג"כ הך גזירה, ומיהו בהא י"ל דמשמע להו כן דגם ר"י אית לי' גזירה ממה שהשיב לר"ל אני שונה חתיכה בחתיכות עולה שדוחק להו לומר דרק אליבי' דר"ל אמר כן אבל קושיתנו הראשונה עדיין ק' דלמא שאני התם דאיכא חזקה:

בד"ה שאני שונה. משום דסבר כרבנן: קושיא זו וכן קושיתם דלקמן (בד"ה והלא) דדלמא מתניתא דחתיכות כרבנן אתיא ל"ק רק לפי' רש"י דרבי יוחנן ור"ל אליבי' דר"מ פליגי אבל לפי' הרשב"א בשמעתין דאליבי' דרבנן פליגי ל"ק קושיות אילו כמובן דשפיר קדייק ר"ל מהא דעגול דתרומה דרבנן דאי הוי דאורייתא לא הי' עולה אפילו לרבנן דכל שדרכו מקדש וכן ר"י דייק מהא דחתיכות שפיר דאפילו דאורייתא עולה דאי לא"ה גם לרבנן לא הי' עולה אי הוי אמרינן כל שדרכו אע"כ הוכיח דאת שדרכו קאמרינן:

בא"ד. אלא ו' דברים בלבד ראיתי להגאון ראו"ו ז"ל בשנות אליהו (ערלה פ"ג) שכתב על זה וז"ל ונראה דקושיתם מעיקרא ליכא דהאי עגול בעגולים עולה הוא מהא דתנן לטרא קציעות וכו' וא"כ ר"מ הוא דסבר אליבי' דר' יהושע שיעלו ולר"ל דסבר אליבי' דר"מ כל שדרכו למנות קשה איך עגול בעגולים עולה לדידי' וא"כ קשה דר"מ אדר"מ וע"כ טעמי' משום דהוא מדרבנן עכ"ל, ולענ"ד שפיר הקשו התוספ' דקושיתם קאי אמה שכתבו (בד"ה ואין) דריש לקיש הי' שונה אליבי' דר' יוסי עגול בעגולים עולה וכ"כ ג"כ (בד"ה אמר), וא"כ אין זה הך דלטרא קציעות דשם לא הוזכר ר' יוסי ולכן שפיר הקשו דאכתי היאך הוכיח ר"ל מזה דס"ל לר' יוסי תרומה בזה"ז דרבנן דלמא טעמי' משום דסבר כרבנן ולכן אין ראי' מהא דר"מ אליבי' דר' יהושע דהוא באמת יסבור גם לר"ל תרומה בזה"ז דרבנן אבל אכתי לר' יוסי מנ"ל:

בא"ד. ה"ל למינקט מידי דאורייתא א"ל דא"כ לר' יוחנן למה לא נקט ביצת טריפה די"ל כיון דכבר אשמעינן בחתיכות דאפילו דאורייתא בטל נקט עגול לאשמעינן הך גופא דתרומה דאורייתא ואעפ"כ בטל דומיא דחתיכה דאי הוי דרבנן לא הוי צריך למינקט כלל דפשיטא דבטל כיון דאשמעינן בחתיכה דאפילו דאורייתא בטל:

בד"ה והלא. הוא רבי יוסי: לא ידעתי אנה מצינו כן ואדרבה בפסחים (י"א.) מוכח דבר פלוגתא דרבי יהודה בכל מקום הוא ר"מ ולא ר' יוסי אכן מתוספ' הרא"ש נראה דגרסינן הוא ר"מ וקדייק דעכ"פ לר"מ חתיכה עולה וע"כ דס"ל את שדרכו למנות מקדש ולהכי י"ל דגם רבי יוסי ס"ל כן ולכן עגול עולה אף דתרומה דאורייתא

בא"ד. ולא נקט את שדרכו: אבל השתא דטעמא משום תרומה דרבנן ולכך בטל ל"ק למה לא נקט את שדרכו דאת שדרכו גם לר"ל אפילו בדרבנן לא בטיל כמש"כ התוספ' לקמן (בד"ה מאי היא) בתירוץ בתרא ודבריהם דהכא ע"כ להך תירוץ קאי ולאידך תירוץ שם אמרינן כתירוצם דלעיל דה"ל למינקט ביצת טריפה:

בד"ה מאי הוא. א"כ כלאי כרם נמי דרבנן: ק"ק מאי קושיא דלמא איירי ר"מ בזמן שבית המקדש קיים דהוי דאורייתא ואף דהתוספ' בביצה (ה'.) הקשו ג"כ אהא דאמרינן שני י"ט של ר"ה נולדה בזה אסורה בזה דזה ע"כ איירי לאחר חורבן דאי קודם חורבן מאי דהוי הוי זה לא שייך רק התם דבזה אפילו לעתיד כשיבנה ביהמ"ק לא יהי' נפקותא דאו לא יהי' רק יום א' ר"ה אבל הכא לא שייך לומר כן כיון דאיכא נפקותא בהך דחבילי תלתן כשיבנה ביהמ"ק והרי כמה דינים יש דפליגי בהם תנאים שאינם נוהגים רק בזמן הבית

ע"ב בגמרא ור"ל סבר כל שדרכו למנות שנינו עיין ברשב"א שפי' דאליבי' דרבנן פליגי, אכן לכאורה קשה דלפ"ז מאי פריך בביצה (דף ג') ובזבחים (דף ע"ב) ובחולין (דף ק') הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר לימא דמתניתן וברייתא ר"מ הם דלדידי' כ"פ מודה דכל שדרכו מקדש דהא חבילי תלתן גרע מכל שדרכו כמש"כ הרשב"א ומי דחקו לומר דתנא דליטרא קציעות הוא דהוא ר' יהודה אליבי' דר' יהושע אבל לר"מ לא הרי לפ"ז גם לר"מ א"ש, ועוד קשה לפי' הרשב"א מהירושלמי שהביאו התוספ' כאן דפליגי אליבי' דר"מ אי י' דברים מקדשי' דוקא או כל שדרכו למנות ובזבחי' (שם) הביאו התוס' הירושלמי בביאור יותר דר"י ור"ל פליגי בזה הרי בפי' דאליבי' דר"מ פליגי, ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתא דס"ל דר"י ור"ל בתרתי פליגי בין אליבי' דר"מ בין אליבי' דרבנן דר"י ס"ל דלר"מ דוקא י' דברים מקדשים דשכיחי להמנות ולרבנן דוקא ו' דברי' שלעול' נמנים ור"ל ס"ל דלר"מ לאו דוקא י' דברים אלא כל הדברים שנמנים לפעמים ולרבנן לאו דוקא ו' דברים אלא כל הדברים שע"פ רוב נמנים ולכן פריך בכ"מ שפיר למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר דליכא למימר ר"מ היא דהא מ"ד את שדרכו לרבנן גם לר"מ ס"ל דאין מקדש אלא י' דברים ולא ס"ל להרשב"א כמש"כ התוספ' די' דברים מאותן השנויים שם דוקא קאמר דמה שדחק להתוספ' לומר כן כבר תירץ הרשב"א בדרך אחר דכל הני דחשיב בע"ז דברים חשובים הם:

שם שנתערבה במאה פרוסות של חולין ק"ק הא זה ע"כ בעזרה איירי דאי חוץ לעזרה הא נפסל חטאת ולחם הפנים ביוצא ויקשה מ"ש טהורה דנקט ולא טמאה בין לפי' רש"י בין להתוספ' דהא ליכא הפסד מועט גם ביוצא וגם נחשב איסור הנאה אע"כ בנתערב בפנים איירי וא"כ קשה לפי' רש"י שהביאו התוספ' במנחות (פ':) אהא דאמרינן חולין מה בעו התם דאפילו החולין הנאכלין כדי לאכול קדשים על השובע אין מכניסין לעזרה וצריך לומר דבעבר והכניסם איירי ולא חמיר איסור זה כ"כ שיחשבו כחולין בעזרה להיות אסורים באכילה שכן כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' שחיטה) והכס"מ לא הראה מקום מנ"ל כן ונראה דמהכא מפיק לי' הך דינא דלא נאסר בדיעבד, אכן אכתי ק"ל לפי פי' רש"י שהרי לפי המבואר במשנה למלך (שם) לכל השיטות אסור לאכול לכתחלה חולין בעזרה א"כ היאך כתב רש"י דבסיפא לא תעלה משום דאיכא הפסד מועט שיכול הכהן לאכול התערובת בהיתר הא בעזר' ע"כ לא יכול לאכול התערובת דאסור לאכול חולין בפנים וע"כ צריך להוציא לחוץ וא"כ גם לכהן נפסל' החטאת ביוצא ולא מותר רק מטעם בטול וכמו כן יהי' מותר לישראל וצ"ע לפי' רש"י אבל לפי' התוס' א"ש כיון דהטעם דלא בטל משום ראוי להתכבד וא"ל דגם לשיטתם אכתי יקשה כקושייתם דמ"ט נקט טהורה ולא טמאה דשפיר י"ל כתירוצם דבטהורה הוא חדוש טפי דבשעת בטול בפנים לא הוי איסור הנאה וכשיצא לחוץ אינו חוזר וניעור אבל לרש"י ק':