ערוך לנר – יבמות – קטע 96

שם הסריס שחלץ ליבמתו: לקמן בגמרא מוקמינן הך כר"ע דקתני סריס דומיא דאיילונית אכן קשה דא"כ היאך קאמר בעלה פסלה משום זונה דהא לעיל (ס"א:) ס"ל לר"ע דאין זונה אלא מופקרת וא"ל דס"ל כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא דהא ע"כ פשיטא לי' להש"ס דליכא מאן דס"ל דסריס חמה לא חולץ אלא ר"ע מדפריך רבה מהך ברייתא לקמן וכמו שהקשו התוספ' באמת דלמא ס"ל כוותי' בחדא ופליג בחדא ועיין ברשב"א לעיל (ס"ח.):

שם וכן איילונית: עיין בגמרא לקמן דמוקמינן דלא כרבי יהודה דהא איילונית זונה היא והקשה התוספ' הרא"ש וכן הקשה ג"כ המהרש"א במ"ב אמאי דייק כן מסיפא מבעלוה פסלוה ולא מרישא מחלצו לה אחים, אבל י"ל דהרי יש להקשות כיון דטעם דר"י דאיילונית זונה היא מפרש לעיל (דף ס"א) מטעם ביאה שאין בה פרצה א"כ לא מקרי איילונית זונה רק אחר שנבעלה וא"כ הר צריך למיתני בעלוה ואיך דייק דלא כר"י אבל י"ל דמכ"מ דייק שפיר דלא הוי צריך למיתני שבטלוה אחים רק אחר נמי וא"ש לפ"ז דלא דייק מחלצו דבזה עדיין אינה זונה:

שם חלצו לה אחין: ק"ק מ"ש דלענין איילונית נקט חלצו לה אחין לשון רבים ולא נקט ג"כ שחלץ לה יבמה כמו דנקט לענין סריס שחלץ ליבמתו ולא נקט שחלץ לצרות וי"ל משום דהא דסריס יש לפרש ג"כ דלא לענין כהן קאמר אלא לענין אחים דחלץ לא פסלה על האחים בעלה פסלה שבעילתה בעילת זנות ואסורה מדרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אכן בהא דאיילונית לא שייך לומר כן דמ"ש הוא מאחין ולכן נקט גבי איילונית אחים לאשמעינן דלא קאי רק לענין כהן משא"כ לענין סריס דקאי על האחים ג"כ:

ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה המהרש"א במ"ב לקמן בסוגיא אהא דפריך לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דמנ"ל דאיירי בשיש עוד אחים, דלפ"ז א"ש די"ל דדייק כן מדנקט לשון יחיד אע"כ דהפי' דפסל על האחין ועל זה פריך דמ"ש הוא ומ"ש אחיו אם לא שנאמר דרישא ג"כ לענין כהן איירי וא"כ קשיא לר"ה וע"ז מתרץ דלעולם לענין אחין קאי ואיידי דנקט רישא בדידי' נקט נמי סיפא בדידי' ועיין מה שכתבתי לקמן (דף פ"א):

שם בגמרא וחייבי כריתות לאו ב"ח וייבום ננהו: עיין בתוספ' לעיל (ט'.) שהקשו על זה דאמאי לא אמרינן דאתי ע' ודחי ל"ת, ולענ"ד י"ל כיון דר"ע לא יליף רק דממזר מח"ל איכא לעיל (דף מ"ט) ואעפ"כ פשיטא לי' ג"כ דאין קדושין תופסין בהן אף דזה לא כתוב רק גבי ח"כ וע"כ דאמרינן מדשוה בהא לח"כ שוה נמי בהך וכמו שכתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) וא"כ הכי נמי פשיטא להגמרא מדשוי לענין ממזרות ולענין שלא תפסי קידושין לח"כ שו' ג"כ לענין דאינה בת יבום וחליצה ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ט') בזה:

שם כגון שנשא אחיו גיורת: כבר הערתי לעיל דה"ל לתרץ כגון שנשא ממזרת או מצרית ולעולם סבר דקהל גרים אקרי קהל ואף דלפ"ז צריך לומר דהאח היה ג"כ ממזר דאל"כ אין לו בה קדושין ולתי' הגמרא לא צריך למימר הכי מכ"מ עדיף לומר כן משנוקי ר"ע דוקא כחד תנא דקהל גרים לא אקרי קהל, וי"ל דלא מצי לתרץ הכי דא"כ יקשה קושית הש"ס דיבומי נמי תתייבם דלא שייך תירוץ הגמרא דנקט כן משום רבי יהושע דלפ"ז אר' יהושע גופא יקשה למה לא נקטי יבום אבל לתי' הגמרא א"ש דר"י סבר ק"ג אקרי קהל כמו שפי' רש"י, אכן אכתי לשיטת התוספ' קשה דלפי' התוספ' שייך התירוץ דמשום ר' יהושע נקט כן גם אי הוי מוקי בממזרת, וי"ל דהתוספ' ס"ל כדעת הרמב"ם דפסק (בפרק ט"ז מהל' איסורי ביאה) דפ"ד אסור לשא ממזרת וה"ה ג"כ דאסו' במצרית לפמש"כ הרב המגיד שם ולכן לא יכול לתרץ כן ואף דלהרמב"ם ג"כ מותר בנתינ' מכ"מ אי קהל גרים אקרי קהל אז גם להרמב"ם אסור בה כיון דפסול קהל דנתינה אינו רק מדרבנן א"כ מדאורייתא אסורה להנשא לפ"ד ולכן גם אי הוי מוקי בנתינה מכ"מ הוי צריך למימר דקהל גרים לא אקרי קהל ולכן לא יכול לתרץ כן, ולהראב"ד י"ל דס"ל כפי' רש"י דהכא ולכן אף דס"ל דפ"ד מותר בממזרת מכ"מ לא הי' יכול לתרץ דאיירי בנשא ממזרת:

שם דייקא נמי דקתני: עיין במהרש"א מ"ב שמפרש שרצה להביא ראי' דבגיורת איירי וק"ג לא אקרי קהל דאל"כ היאך הי' לבן מגוסת קדושין באשתו אכן לכאורה זה אינו דהא אפשר שנשא אותה קודם שהי' פ"ד ואף דמהרש"א רצה להשיב על זה במה שכתב דאכתי לא אסיק אדעתי' דלבסוף נפצע לענ"ד זה אינו מספיק די"ל דלא אסיק אדעתא כן משום קושית הש"ס מרבן גמליאל אבל זה לא שייך הכא, ולכאורה הי' נ"ל דגם אי איירי שהי' פ"ד מקודם מכ"מ כיון שאין קדושין תופסין בח"כ כמו כן פקעי קדושין דמקודם רק דבח"כ לא משכחת כן דאם נעשה ח"כ תחתיו אדרבה קדושין שניים לא חיילי אבל מכ"מ בחייבי לאווין פקעי קדושין, אבל אי אפשר לומר כן דהא לעיל (מ"ט:) פשיטא להש"ס דלר"ע לא פקעי קדושין בסוטה אף שנעשית לו חייבי לאווין והרי בין לפי' רש"י בין לפי' התוספ' שם פשיטא להש"ס דלא פקעי קידושין בסוטה לר"ע:

שם סריס אדם והזקן: לעיל (דף ך') פירשו רש"י והתוספ' דהך סריס אדם אינו רק הפירוש של פ"ד וכרות שפכה ולאפוקי בידי שמים ע"ש, אבל ק"ל לפי מה דאמרינן שבת (ק"י:) ומי שרי והתניא מניין לסרוס באדם שהוא אסור וכו' ע"ש הרי דפשיטא להגמרא דשתיית כוס של עיקרים מקרי סרוס ע"י אדם ולפ"ז מאי פריך הכא לר"ע מסריס אדם דלמא היינו ששתה כוס של עיקרים דמותר לבא בקהל וא"ל דא"כ היאך קאמר ואסור לקיימו די"ל דזה באמת לא קאי רק אפ"ד וכרות שפכה ולא אסריס אדם וכמו דלא קאי ג"כ אזקן כמו שפירש רש"י לעיל (דף ך'), אכן בזה י"ל דמכ"מ פריך לר"ע שפיר מפצוע דכא וכרות שפכה, אבל עדיין קשה מאי פריך לר"ע ממתניתן דלמא מה דקאמר סריס אדם חולץ וחולצין וכו' שהיתה לו שעת הכושר איירי בסריס אדם כה"ג שמותר לבא בקהל, והנה לפי' רש"י יש ליישב דאר"ע דמתניתן פריך שפיר דא"כ למה נקט חולץ ולא מייבם דליכא למימר דנקט משום ר' יהושע דס"ל קהל גריס אקרי קהל דהא בין לר"ע בין לר' יהושע הוי מצי למינקט יבום כיון דליכא איסור קהל אבל מכ"מ לפי' התוספ' שכתבו דלכך צריך לנקוט חולצין משום ולא חולצין עדיין קשה:

והנה אחת הך גופא אי בשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל או לא לכאורה תלי בב' השיטות שהובאו בש"ע אהע"ז וסי' ה') אי בנסתרס ע"י חולי מקרי פ"ד בידי שמים או לא דלהרמב"ם דמקרי ב"ש ודאי מותר אבל לרש"י ורא"ש דאקרי בידי אדם י"ל דגם בשתה כוס עיקרים מקרי ב"א, וראיתי בברכי יוסף (שם) שהביא הרבה שו"ת ספרדים שס"ל דשתה כוס עיקרים מותר לבא בקהל, אכן נראה דזה ג"כ משום דס"ל כדעת הרמב"ם אבל לשיטת רש"י ורא"ש י"ל דאסור לבא בקהל ולפ"ז ל"ק מה שהקשינו, ועיין בברכי יוסף שכתב דדעת התוספ' לעיל כשיטת הרמב"ם, אכן לפ"ז קושיתנו לשיטתם כאן במקומה עומדת ולדינא צ"ע:

שם אקרי כאן להקים לאחיו שם: הא דלא מקשה ג"כ מחולצין לאשתו אקרי כאן ולא ימחה והרי שמו מחוי דבזה ידע ודאי דיש לחלק בין הי' לו שעת הכושר דהא בשעת מיתה לעולם הוי שמו מחוי דהא ביש לו בנים אין יבום וא"כ הדרשה דולא ימחה ע"כ באותו שהי' שמו מחוי לעולם שלא היה ראוי להוליד ולכן כיון שהי' ראוי זמן א' לא קרינן ולא ימחה אבל לענין להקים ס"ד דלא מהני מה שהי' קודם לכן דהא עתה היבם אינו ראוי להקים אבל רבא מתרץ א"כ אין לך אשה וכו' דס"ל דלא מחלקינן בכך, ועיין בריטב"א שמפרש דבאמת פריך ג"כ מולא חולצין לאשתו אבל לשון הגמרא לא משמע כן דלא מייתי רק קרא דלהקים לאחיו שם:

שש שלא נעשה בעלה סריס חמה: אף דהשתא לענין סריס אדם קיימינן להוכיח דסריס אדם לא מקרי סרים לענין יבום מכ"מ מוכיח שפיר כיון דהחילוק הוא בין ס"א לס"ח דזה יש לו רפואה וזה אין לו רפואה וכיון דהך ג"כ אין רפואה דינו כס"א ולכן פריך שפיר לרבי אליעזר ג"כ אף דלדידי' ס"ח בר יבום הוא דהך ס"ח דינו כס"א וכמש"כ רש"י:

ובזה יש לישב מה שהקשה המהרש"א לעיל (ע"ה.) סתירה בדברי רש"י דממה שכתב שם משמע דסריס ע"י חולה מקרי בירי שמים והטור והרא"ש הוכיחו מדברי רש"י דמקרי בירי אדם וכן הקשה הבית שמואל באבן העזר (סי' ה') דלעיל (ך':) כתב רש"י מפורש דמקרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דחולה שיש לו רפואה מקרי ב"ש אבל אותו שאין לו רפואה כגון ששתה כוס של עקרין מקרי בידי אדם:

ובזה מתורץ ג"כ מה שקשה לכאורה אהנך שיטות שהביא באבן העזר (שם) דע"י חולה מקרי בידי אדם דהא הכא קרי לי' סריס חמה, ולפ"ז י"ל דהם איירי ג"כ באותו שאין לו רפואה ודינו כבידי אדם אף שסריס חמה הוא ועיין בריטב"א שכתב ג"כ כהך סברא דסריס חמה שהי' לו שעת הכושר דינו כסריס אדם:

שם בתוספ' ד"ה ואיידי. דהוי משמע יבומי הוא דלא: פי' דה"א דלא חולץ הוא בסריס אדם ולכן נקט חליצה דאי הוי תני יבום ה"א דדוקא יבום לא משום איסור פ"ד אבל חליצה צריך, אבל ק"ל אמה שכתבו דלר"ע ליכא למיטעי דהא לקמן פרכינן וליחוש שמא הבריא בנתים ומסיק לבסוף דמחלקינן בין חד אבר לכל הגוף והשתא אי הוי קתני לא מייבם ולא מייבמין שפיר הוי טעינן דמכ"מ חליצה בעיא מחשש שמא הבריא בנתים ולא הוי מחלק נן בין אבר א' לכל הגוף ולכן גם לר"ע צריך למינקט חליצה דאפילו חליצה לא בעיא:

בד"ה אלמא בקהל. ותימא דלמא בהא לא סברה כר"ע: כבר כתבתי לעיל דצ"ל דפשיטא להש"ס דליכא מאן דסבר הכי רק ר"ע אכן אכתי קשה דלמא רבי יהושע בן בתירא היא דהעיד ג"כ כוותי' דר"ע, עוד הי' נ"ל לומר דאי לאו ר"ע היא מאי קמ"ל אם בעלו קנו פשיטא אכן גם זה אינו דלמא אתי לאפוקי מהס"ד דהגמרא לעיל (ך':) דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמי ליבום מקרא דיבמתו דפריך עליו מהך דקתני ואם בעלו קנו ע"ש, וכן אמה דרצה לומר שם דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה לכך ליכא ייבום מן התורה פריך ג"כ מואם בעלו קנו וא"כ צריך להשמיענו גם לרבנן ולכן אכתי קשה קושיתם מנ"ל דר"ע היא:

דף פ' ע"א בגמרא וליחוש שהא הבריא בנתים ק"ק היאך ס"ד לומר כן שהרי בחולין (דף י':) ילפינן דאזלינן בתר חזקה מויצא הכהן אל פתח הבית ע"ש הרי שאזלינן בתר חזקה ולא חיישינן שמא הלך בנתים וחזר, וצ"ל דהוי ס"ד בבעל חי חיישינן יותר שמא הבריא כיון שעשוי להשתנות ע"י גדול וצמוח משא"כ בדומם:

שם שלשה פעמים בתוך שמונים יום: ק"ק דאמאי דלא מתרץ דבשלמא התם דלא ידעינן שהי' ממעי אמו דהא בודקין אותו בתחלה חיישינן שמא עבר בנתים אבל הכא דלקה ממעי אמו לא חיישינן, ועוד ק"ל היאך אפשר דשם הטעם דבדיקה שמא הבריא בנתים דא"כ הי' צריך לבדוק בכל יום והרי לא בדקינן רק פעם א' בנתים וגם בזה בעינן שיהי' משולשים כדאמרינן בבכורות (דף ל"ט) וע"כ דידוע הי' ע"פ דרכי הרפואה דכן הדרך שילך החולי ואז אינו מום אבל אם הבריא בזמן אחר הוי מום ואיך נדון כזה אהכא דאין כאן רגילות שיעבור הסימן כמו שם שדרך החום לעבור בזמני הבדיקה כמו שפי' רש"י שם וצ"ע:

שם כל הני מילי מעליותא: א"ל איך הביא רב יוסף ראי' נגד דבריו די"ל דנזכר רב יוסף שהוא למד לאביי כן כדאמרינן בכמה דוכתי' דרב יוסף חלה ושכח תלמודו ואביי הזכירו, שוב ראיתי בריטב"א שהביא הנוסחא בש"ס כן א"ל אביו הכי אמרינן משמך איילונית מקטנותה יצאה לבגר א"ל נדרוש משמך הכי א"ל יהא רעוא בכולהו אילין מילין מעליתא תדרשון משמאי דתניא אין הסרים וכו' הרי בפי' כמו שכתבתי דרב יוסף כבר אמר ושכח ואביי הזכירו:

שם אין הסריס נדון כבן סורר ומורה: לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה ולא ידעתי למה השמיטו, גם ק"ל לפי מה דאמרינן בב"ב (קכ"ו:) טומטום שנקרע ונמצא זכר אין נדון כבן סורר ומורה דכתיב כי יהי' לאיש בן עד שיהי' בן משעת הוי' והשתא לרבי יהודה דס"ל לקמן (סוף פרקין) דטומטום שנקרע הוא סריס חמה ל"ל קרא דכי תהי' תיפוק לי' דאין נדון אלא בחתימת זקן התחתון, אכן הא יש לתרץ דלכאורה י"ל כיון דלפי מה ואמרינן הכא סריס חמה אין לו חתימת זקן א"כ מה פליגי רבנן בטומטום שנקרע אי סריס הוא או לא נחזי אנן אי יש לו זקן וצ"ל דודאי סתם סריס אין לו זקן אבל טומטום שנקרע יש לו ואעפ"כ ס"ל לר"י דהוא סריס דמה שהי' טומטום עושהו סריס אף שאין לו סימני סריס, א"נ יש לומר אפכא דטומטום אין לו זקן רק דבמה שאין לו שערות אין נעשה סריס עד בן ל"ה ור' יהודה ס"ל דמיד כשנקרע הוא סרים, אכן לפ"ז עדיין קושיא הראשונה במקומה עומדת אבל לפי תירוצינו הראשון דיש לו זקן קושיתנו הראשונה א"ש ג"כ דצריך למעט טומטום מסורר ומורה אף שממעטינן סריס בלאו הכי:

אכן מכ"מ ק"ל אעיקר דרשה דקאמר דאין בסו"מ נדון אלא בחתימת זקן הא אדרבא כשיחתום הזקן אין דנין אותו עוד כדאמרינן בסנהדרין (ר"פ בן סורר) דזמן בסו"מ הוא משיביא ב' שערות עד שיקיף זקן התחתון וא"כ מה בכך שלא יחתום זקנו, אכן גם בזה י"ל דהא טעמא דלא דנין אלא עד שיקיף זקן מפרשינן התם דכתיב בן לאיש בו שסמוך לגבורתו של איש דלאיש הוא גבורתו של איש כמש"כ התוספ' שם דהיינו היקף זקן וכיון דזה לא יגיע לכלל גבורתו של איש לעולם לא הוי בן סמוך לאיש כן י"ל ביישוב הברייתא, אכן הלשון לא משמע כן ולכן י"ל דסבר הרמב"ם דברייתא זו פליג אמתניתן דבן סורר וס"ל דלא דרשינן בן הסמוך לגבורתו של איש אלא בן שיש לו גבורתו של איש וס"ל דהחיוב של בן סו"מ לא מתחיל אלא משיקיף זקן התחתון וזמן חיובו ג' חדשים משראוי להיות אב אחר התחלת זמן חיובו כדאמרינן שם, ובזה אתי שפיר דאין בן סו"מ נדון אלא בחתימת זקן וזה זמן חיובו וכיון דהרמב"ם פסק כסתם מתניתן דבן סו"מ לכן השמיט דין זה, וגם קושיתנו לרבי יהודה מתורץ שפיר די"ל דהוא ס"ל ג"כ כמתניתן ופרק בן סו"מ וא"ש:

שם ברש"י ד"ה מאי ניהו כלומר ולא ידענא: פירושו הראשון דחוק ובפירושו השני הצריך להגי' לאמימ' דאמר תחת לאמימר כמש"כ המהר"ם ולב' הפירושים לא א"ש למה לא אמר כן אדלעיל דל"ש כלל למאי דסליק, ולכן לולא פירושו הי' נ"ל דרצה להביא ראי' דנעשה סריס חמה ע"י אמו מדאפי' בטהרה ושתתה שיכרא מדשמע כל שממעי אמו לוקה ולא קאמר כל שלקה משעת לידה או משעה שנולד ומדקאמר הך לישנא משמט שע"י שהי' במעי אמו גוף א' עמה מזה לוקה על ידה:

בד"ה ת"ש. כי מתניתא: לענ"ד ב' פירושי רש"י דוחק דהיאך שייך בזה סמי חדא מקמי תרתי אחר שחזר בז ד"א ואיך מסתבר יותר שב' המימרות אמר לאחר חזרה משאמרה קודם חזרה וגם פי' השני דוחק אחר שאמר ר"א בפי' שיש לו רפואה היאך נאמר שלא הי' ברור לו, ולולא פי' רש"י הי' נלענ"ד לפרש כיון דרבי סתם בשם ד' אליעזר כב' הדיעות ורבי הי' אחר ר' אליעזר א"כ כשסתם רבי ע"כ כבר חזר ר"א רק ששמע רבי דברי ר"א וסתמן וכששמע אח"כ שחזר ר"א סתם ג"כ ומשנה לא זזה ממקומה ולכן ע"י משנה לא ידעינן מה סתם רבי לבסוף אבל מברייתא דרבי חייא שמעינן שפיר כיון שהוא הי' אחר רבי א"כ ודאי ידע מה הי' סתם רבי דלבסוף וכיון דהוא סתם בברייתא דר"א ס"ל סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו ע"כ ידע שזה סתם רבי לבסוף וכעין מה דאמרינן לעיל (דף מ"ג) רבי לא שנאה ר"ח מנ"ל:

בא"ד. וסמי הך דלעיל מקמי תרתי: א"ל הא הך דנדה ג"כ הוי תרתי דבבריית' שם קאמר ר"ח בן אנטיגנוס גנים משום ר"א כל שעברו ל' יום משנת עשרים וע"כ אהנך עשרים דידי' או דב"ה קאי די"ל דלעולם הדר מהך דנדה ועשרים אדבית הלל קאי ולענין איילונית

בד"ה מבן י"ב. אתינוקת קאי כר"א אף דהכא גם התוספ' כתבו כן מכ"מ בנדה (מ"ז:) כתבו תירוץ אחר דאליבי' דרבי קאמרי דס"ל שם כב"ש דתנוק בן י"ח, אכן בזה לכאורה אכתי לא מתורץ רק דנקט בן י"ח אבל אכתי הא דנקט מבן י"ב לא מתורץ דהא קטן בעי בן י"ג, ונ"ל דהם ס"ל כמש"כ הרשב"א הכא דנקט כן משום דס"ל דתוך זמנו כלאחר זמנו והרשב"א צריך ג"כ לתי' התוספ' דהוא לא מתרץ רק הא די"ב ולא הך די"ח ודא ודא חד שיטה היא, ועיין בנדה (מ"ו.) דמשמע דמספקא להש"ס אי ס"ל לרבי תוך זמנו כלפני זמנו או לא, שוב ראיתי בריטב"א שכתב ג"כ בשם י"מ כמש"כ הרשב"א והקשה עליהם דאכתי הא דנקטו שנת י"ח לא מתורץ, ולפענ"ד ע"פ מה שכתבתי א"ש, ועיין עוד בריטב"א שהוא הסכים עם פי' רש"י ומה דנקט באחת בתנוקות ולא בתנוק בזה כתב הטעם דרבותא קמ"ל משום דבתנוקות יש ג' זמנים ואעפ"כ ס"ל לרב דאפילו נערות לית לה אלא נעשית בוגרת למפרע עכ"ד, ולכאורה דבריו צ"ב היאך קמ"ל רב כן דהא לענין חיוב אכילת חלב אין חילוק בין נערות לבגרות אבל י"ל דה"ק כיון דארב קשה קושית הש"ס דאיילונית לר"מ יהי' לה קנס וע"כ צריך לתרץ דמקטנותה יצאה לבגר וא"כ שפיר קמ"ל רב רבותא בתנוקות. אבל מה דסיים הריטב"א עוד דמהך טעמא נקט ג"כ כר' אליעזר זה לא זכיתי להבין דהא אי הוי נקיט ג"כ תנוקות עד בת ך' כת"ק אליבי' דב"ה נ"כ הוי שמעינן הך רבותא:

שם בתוספ' נעשה סריס. ולקי על חלב שאכל: הא דפשיטא להתוספ' דלענין מלקות פליגי ולא לענין חטאת כבר כתבתי בזה במקום אחר וכן יישבתי שם הסתירה שהקשה המ"ל מתוספ' דהכא נגד התוספ' דנדה (מ"ו:) לענין התראת ספק, והנה עוד יש לומר דאי לאו דחשיב זה התראה ודאי גם חטאת לא הי' מחיוב כיון דמדאורייתא קטן אין מצוה כלל שלא לאכול חלב וא"כ אי ספק דאורייתא מן התורה לקולא אם הי' שואל לנו אותו שאכל חלב מבן י"ב עד בן י"ח אם מותר לאכול חלב לא היינו יכולים לאסור לו מן התורה וא"כ אף ששוגג הי' מכ"מ מקרי אינו שב מידיעתו ואינו מביא קרבן על שגגתו כדאמרינן בחולין (ו':) ואף דכתב הרמב"ם (ה' טומאת מת פ"ט) דלענין קרבן ספקו לחומרא היינו היכי שהוא מצד עצמו ודאי בזה מוזהר גם על הספק שהרי חייב אשם תלוי אבל היכי שהוא ספק קטן הוי כשאר ספק דאורייתא ואינו מוזהר ועיין בקידושין דף ס"ג) דשם איירי לחייב הגדול קרבן: