ערוך לנר – יבמות – קטע 94

שם הרי מחזיר גרושתו: ק"ק הרי לר' יהודה קיימינן והוא ע"כ לא ס"ל דהוא דרשינן לאין בני' תועבין כיון דס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין וכמו שכתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) וי"ל דמסתמא בהך סברא אי להתירה לא כתיב קרא לא פליג ר"י ועוד כבר כתב התוספ' הרא"ש שם דגם לר"ע דרשינן היא למעט ולד סוטה שנטמאה ע"ש:

שם הייתי אומר לאותן העומדים על הר סיני: ק"ק דא"כ להם ל"ל לדדרשינן מיני' מהם מנה והא להך ס"ד ליכא חילוק בדורות דמצרי כלל רק בדורות דישראל ואדורות דישראל לא שייך למידרש להם בכה"ג ועוד קשה דבהך ס"ד אשר יולדו מאי הוי דרשינן בי' דלא שייך לא דרשת ר"ש דהיא ובנה לאו חד במעוברת שנתגיירה ולא דרשת ר' יהודה דהכתוב תלאן באם היולדת כיון דליכא חילוק בין מצרי ראשון לחצרי שני וא"כ מכח להם ומאשר יולדו ג"כ הוי ידעינן דדורות אמצרי קאי ואכתי בנים ל"ל, ולולא פי' רש"י לענ"ד אולי הי' אפשר לפרש לאותן העומדים על סיני קאי על גרי מצרי ואדומי דהיינו דה"א דדוקא הב' דורות ראשונות מזמן ההוא אסורים אבל אח"כ מותרים לעולם ולכן כתיב בנים ג"כ ומיתורא דרשינן גם דורות הבאים ולפ"ז יתישבו גם קושיתנו דשפיר שייך לדרוש להם ואשר יולדו:

שם אבל הכא אימא לא צריכא: ק"ק דאכתי להם דגבי עמוני ומואבי ל"ל דאין שייך למידרש להם דגבי עמוני הלך אחר פסולן כיון דנקבות מותרות א"כ לא משכחת אלא בעמוני שנשא ישראלית וזה בלא קרא דלהם ידעינן דפסול מלמשפחותם לבית אבותם דילפינן מיני' דמתייחס אחר אביו דא"ל דצריך קרא לעמוני שנשא מצרית וילדה בת דמתייחס אחרי' דה"א דדוקא בנשאה לישראל הלך אחר פסולן וכמש"כ התוספ' בקידושין (ס"ז.) בשם הר"ם דז"א שהרי אדרבא להם משמע שהולך אחר עמוני וכן קשה גם לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דלמה לי להם דגבי מצרי, ובשלמא האי לא קשיא דל"צ קרא גבי עמוני דנוכל למילף ממצרי או מממזר דלא שייך למיפרך שכן בא מטפה פסולה או שכן אסור לבא בקהל לעולם דהא שניהם גם בעמוני הם דאפשר לומר דמהנך ליכא למילף דמה להנך שכן נקבותיהם אסורות תאמר בעמוני שכן מותרות ולכן צריך קרא גם בעמוני וכן לא קשה לר"ש דס"ל דמצרית מותרת דאכתי נילף עמוני ממצרי ולהם דגבי עמוני ל"ל די"ל כיון דטעמא דר"ש דמצרית מותרת הוא משום דיליף מק"ו מעמונית כדאמר במתניתן דמה שאמר הלכה אני אומר לאו היינו הל"מ כמו שכתבו התוספ' לעיל רק שכן קבל מרבותיו והם ע"כ ע"י ק"ו זה ילפו וכיון שכן שפיר צריך להם דגבי עמוני דאי לאו הכי ה"א דמצרית אסורה דליכא למילף מעמוני דמה לעמוני שכן לא הלך אחר פסולן כיון דליכא קרא להכי תאחר במצרי שכן כתיב להם דהלך אחר פסולן דהשתא לא שייך להשיב דגם בעמוני ילפינן ממצרי דכיון דהשתא אמרינן דמצרית אסורא איכא למיפרך מה למצרית שכן נקבותיהם אסורות ולכן שפיר צריך להם בעמוני גם לר"ש דלא שייך למילף ממצרי אבל אכתי קושיתנו הראשונה לא מתורצת בזה כיון דבעמוני ליכא פסול בנקבה ושהולך אחר הזכר לזה לא צריך להם דידעינן מלבית אבותם וכן לר"ש גם במצרי לא צריך וצ"ע:

שם האשה וילדי' תהי' לאדוני': ק"ק דלפי המבואר בקדושין (דף ס"ט) ע"כ אין זה טעם דר' טרפון כדאמר ר"א התם דאתי לו ואפקי' אלא טעמו דעובר במעי שפחה כמו במעי בהמה דמי וא"כ איך מתרץ הכא מקרא דהאשה וילדי', וי"ל דהכא לא נחית לכך ונקיט כס"ד דשם ומכ"מ גם לפי האמת א"ש דהכי קאמרינן כיון דגלי קרא האשה וילדי' תהי' לאדוני' אין סברא לומר דאתי לו ואפקא כיון דהוי כולד בהמה:

שם מתיב רבא אמר רבי יהודה מנימין גר מצרי: ק"ק לפי מה שכתבנו לעיל דלפי' שני דר"ש גם רבה בב"ת מודה דבתר דידה אזלינן לר' יהודה רק דס"ל עובר ירך אמו הוא או לפי תירוץ המהרש"א דלא ס"ל כראב"י א"כ מאי פריך הכא מר"י לרבה בב"ח הא לר"י גם הוא מודה, ולכן נ"ל דרבה בד"ח ורב דימי אליבי' דר' יוחנן פליגי' בב' לשונות של רש"י דרבה בב"ח ס"ל כלישנא קמא ור"ד כלישנא בתרא, ולכן א"ש ג"כ דלא תקשי' אפכא לפי' ראשון של רש"י מנ"ל לרב דימי ליליף מאשר יולדו דבתר דידה אזלינן הא צריך לדרשת ר' יהודה דנקבות אסורות ובשלמא לשיטת המהרש"א י"ל דלא ס"ל כר"י דלא ס"ל כראב"י אבל לפי תירוצנו קשה, ולפ"ז א"ש דרב דימי ס"ל כפי' שני:

שם אפילו ראשונה נמי: ק"ק דאדרבא לידוק אפכא דאי בתר דידה שדינן למה נשא הוא מצרית ראשונה ה"ל לישא מצרית שניי' כדי שיהא בנו ראוי לבא בקהל, ולכאורה הי' אפשר לומר דאף אי אמרין בתר דידה שדינן היינו דוקא לחומרא היכי שהיא ראשונה והוא שני אבל לא לקולא אלא שכבר הבאתי לט ל שיש בזה פלוגתא בין הראשונים הביאה הרב המגיד (הל' א"ב פ' י"ב ה' ך') דלהרמב"ם באמת הדין כן דרק לחומרא אזלינן בתר דידה אבל הרמב"ן סובר דאפילו לקולא אזלינן בתר האם לרב דימי ע"ש וא"כ לכאורה קשה לשיטתו ה"ל לפרוך לרב דימי אפכא ממה דקאמר נשאתי מצרית ראשונה למה לא נשא שניי' שיהי' בן בנו מותר, שוב א"ע ראיתי בשער המלך (שם) שכבר עמד על זה בשו"ת מהרש"ך ותירץ דהכי קאמר נשאתי מצרית ראשונה וטעיתי שהי' לי לישא מצרית שניי' שיהי' בני מותר אכן עתה עכ"פ אשיא לבני שניי' שיהי' בן בני מותר:

שם תני ראשונה: בריטב"א הקשה דא"כ מה לשון כדי שיהא בן בני וכו' דהא לעולם מותר ותי' בדוחק ולענ"ד הכי קאמר דודאי בין אני בין בני היינו יכולים לישא ממזרת ונתינה אבל לא נשאנו רק מצרית כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל אבל גיורת לא היו יכולים לישא דס"ל דקהל גרים אקרי קהל:

שם אישתק א"ל דלמא שאני התם: ק"ק כיון דרב דימי ידע טעמא דר"י כדאמר חזינא לרישך ביני עמודי למה הי' לו לשתוק ועוד דקאמר לאביי דמפי השמועה שמע ולא מדעתו וא"כ י"ל באמת מאי ס"ד דאביי להקשות ולומר דלמא שאני התם, ונ"ל דהנה התוספ' הקשו דהתם ר"י ס"ל עובר ירך אמו הוא ומה שתירצו דאליבי' דרבי קאמר ק"ל דא"כ איך אסיק בתמורה (דף כ"ה) לר' יוחנן בתיובתא מהך ברייתא דהרי את שפחה דלמא רבי היא ובתמורה הקשו התוספ' ג"כ סתירה בדברי ר"י דהתם ס"ל דאין אדם מתכפר בשבח הקדש ובכריתות ס"ל דאדם מתכפר בשבח הקדש, ונ"ל דודאי לכתחלה הי' סבר ר"י דאם שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו ואין אדם מתכפר בשבח הקדש אבל לבתר דהקשה מברייתא דהרי את שפחה דמני' מוכח דעובר ירך אמו אז חזר בו מטעמו דאם שיירו משוייר אבל מכ"מ קאים בדיני' דהמפריש ב' חטאות לאחריות מטעם דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן בגטין ס"ל דעובר ירך אמו הוא ולר' אלעזר גופא אליבי' דר"י מוכח שם כן ע"ש וכיון דר' אלעזר ידע דס"ל לר"י דעובר ירך אמו ואעפ"כ עמד בשמועתו דהמפריש ב' חטאות ע"כ דידע ג"כ דס"ל לר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ולכן תמה ר"י עליו כאשר הקשה לו כן, והנה אביי באמת הי' ידע דקאמר ר"י הטעם דאשר יולדו רק שהי' מסופק אי אמר ר"י כן קודם חזרה אי אחר חזרה דלאחר חזרה לכאורה ל"צ הטעם דאשר יולדו דבלא"ה ידעינן דאזלינן בתר דידה משום עובר ירך אמו אכן י"ל דגם לאחר חזרה צריך הטעם משום מצרי ראשון שנשא מצרית שניי' דאזלינן בתר דידי' וכמש"כ הרב המגיד לדעת הרמב"ם וכנ"ל, ועוד היה מסופק אי הך מימרא דגטין אמר ברישא או הך דתמורה וכיון דרב דימי לא נקט רק הך דמצרי שני שנשא ראשונה ולא ג"כ הך דמצרי ראשון שנשא שניי' לכאורה הי' נראה שטעמו משום דעובר ירך אמו הוא ולא מכח אשר יולדו ולכן הקשה אביי מהך מימרא דתמורה לשמוע אם ישיב לו דחזר בו ר' יוחנן מההיא ע"י הך מימרא דגטין וממילא ידע דהך טעם דאשר יולדו דקאמר הי' קודם חזרה ואשתק רב דימי משום דידע דאביי ידע טעמו דר' יוחנן ולא בא רק לקנטר ומדשתק רב דימי סבר אביי דלא ידע להשיב ויהי' סובר דבאמת ליתא להך דרבי יוחנן דהכא וקאמר דלמא לעולם שמעתתך שפיר ועיקר טעמו של ר"י לא כדמשמע מדבריך מכח עובר י"א הוא אלא משום דאשר יולדו ור"י לפי האמת קאמר כן ע"ז אמר רב דימי חזינא לרישך ביני עמודי ולכן לא השבתיך והראי' לדברי הוא פסק הרמב"ם שפסק כר' יוחנן בהאי דחטאת מעוברת אע"פ שפסק עובר ירך אמו הוא וכבר כתב טעמו הלח"מ (בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין) משום דפסק כמסקנא דר' יוחנן בכריתות דאדם מתכפר בשבח הקדש וא"כ יש ראי' לשיטה זו של הרמב"ם מפי' סוגיא דכאן:

שם אלא הא דאמר רבא עכו"ם מעוברת: הקשו הרמב"ן והרשב"א למה לא הקשה בקיצור מרבא אהא דרבי יוחנן דהפריש חטאת מעוברת, ולענ"ד י"ל דמהא ליכא למיפרך די"ל דרבא לשיטתו אזיל דמפרש התם בתמורה טעמא דרבי יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואף שהשיב לו התם רב המנונא דע"כ אין זה טעם דר' יוחנן מדלא השיב כן לר' אלעזר הא מכ"מ יש ג"כ ראי' אפכא שהשיב ר"י לר"א דאדם מתכפר בשבח הקדש וע"כ דחזר בו כמבואר כדברינו הנ"ל וא"כ י"ל דרבא ס"ל כמסקנא דר' יוחנן אבל מהא דהכא פריך שפיר והקשו התוספ' מאי פריך לרבא הא הוא בפי' ס"ל עובר י"א הוא ובתוספ' הרא"ש תי' דמכח זה אין ראי' ע"ש אכן כבר כתבו התוספ' בב"ק ודף מ"ו) דמסוגיא דשם ודאי ראי' מדצריך לשלם מולד ותם אינו משלם אלא מגופו ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. הא בקהל ספק יבא: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דהא זה ילפינן בקדושין מקהל יתירא דכתיב גבי ממזר וא"כ אכתי במצרי מנ"ל, ולפענ"ד י"ל כמש"כ התוספ' בקדושין שם דילפינן מקהל ספק ממזר ספק כן י"ל דילפינן מצרי ועמוני מקהל ספק דגבי ממזר דהא כולהו אתקשו להדדי ע"י הקישא דסמוכין וכן מוכח בירושלמי דקדושין (כ"ח.) דקאמר שם דמודה ראב"י בספק כותים וספק חללים משמע דוקא הני דלא אתקשו לממזר אבל מה דאתקש לממזר שוה לו ועיין שם בקרבן עדה, ומסוגיא דקדושין גופא מוכח כן דאל"כ מנ"ל לדרוש הקולא דבקהל ספק יבא גבי ממזר דחמיר מכולהו דאסור עד עולם בין זכרים בין נקבות דלמא הך קהל דממזר מוקמינן לכהנים לויים וישראלים ומקהל דגבי מצרי או עמוני דרשינן הקולא אע"כ דלא שנא ובאמת דרשינן אכולהו:

בא"ד. וא"ת הא כתיב קרא דאי לר"י: ביישוב זה י"ל דודאי כמו דכתיב קרא לאסורא כמו כן כתיב קרא אם נוגע הדבר לבטול מצוה והשתא י"ל דשפיר צריך מעמיו לר"י דאי לא הוי כתר ה"א דילפינן מחלל ואלמנה לכה"ג לעשות הולד חללה כדאמרינן לעיל וא"כ אי הוי נפלה ליבום ה"א דאינה מתייבמת דלא שייך ע' דוחה ל"ת דחללה ע' ול"ת הוא כמש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) והוי בזה בטול מצות יבום ואף דאפשר בחליצה הא אמרינן לעיל (ך':) דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא ולכן שפיר צריך קרא דמעמיו להתירה לכהן לענין שצריכה להתייבם אבל במצרי קאמר שפיר דאי להתירא לא כתיב דא"ל דהתיר הכתוב דור שלישי אם נפלה לפניו ליבום דגם אי אסור גם דור ג' במצרי ג"כ מתייבם שפיר לפמש"כ לעיל דאיסור מצרי שאינו רק לאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' דיבום וכן מהיתר ולד דמחזיר גרושתו פריך שפיר דליכא למימר ג"כ דהתיר קרא משום יבום דלפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ט"ו.) לא אצטריך קרא רק משום דה"א דהולד נאסר משום דטומאה כתיב בה כעריות באמה והנה ולד ערוה היא ממזרת וממזרת מדאורייתא רמיא ליבום מטעם ע' דוחה ל"ת וא"כ גם אי לא הוי כתיב היתר לולד מכ"מ הוי ידעינן דמתייבמת שפיר לר' יהושע ולכן פריך שפיר:

בד"ה הוי אמינא. וי"ל דקס"ד: לפ"ז קאי לר"ש ולכאורה קשה לר' יהודה מנ"ל דלא אמרינן היא ובנה חד, ולענ"ד י"ל דלעולם גם ר' יהודה דרש להכי דלאסור נקבות לא צריך דמוכח כן דאל"כ מצרי שני במה יטהר ומה דיליף לעיל כן מאשר יולדו י"ל ולדבריו דר"ש קאמר לדידי דאית לי קהל גרים אקרי קהל בלא"ה מוכח דאל"כ מצרי שני במה יטהר אבל לדידך דס"ל לא אקרי קהל אודי לי מיהת מאשר יולדו אבל ר"ש ס"ל דאשר יולדו קאי דלא אמרינן דהיא ובנה חד ולזה גם לר' יהודה אתיא, ובזה מיושב ג"כ קושית המהרש"א שהבאתי לעיל דר' יהודה אשר יולדו ל"ל ולדברינו א"ש:

בד"ה רובו ומקפיד. דא"כ ל"ל קרא לשערו: לפמש"כ התוספ' בסוכה דצריך קרא משום בית הסתרים י"ל קושיא זו דאף בשער שייך בית הסתרים כמבואר בתורת כהנים שהביא הר"ש (בפ"ד מהל' נגעים), ומה שהקשו מסוגיא דהכא לענ"ד י"ל בזה דהנה לכאורה נראה דטעם דרש"י שפי' דר' יצחק אשערו קאי היינו משום דקאמר התם כי אתי הלכתא לדר' יצחק ולא קאמר אלא כי אתי הלכתא לדר"י כדרך הש"ס בכ"מ אלא משמע דעדיין קאי בתירוצו דהלכתא אשער קאי וא"כ לא מוכח מזה רק דהש"ס מפרש לדר' יצחק הכי אבל אכתי הי' אפשר לומר דרבא פליג על זה וס"ל דר' יצחק בין אבשר בין אשער קאי ולכן קאמר שפיר וכ"ת משום דרבי יצחק:

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשו התוספ' עוד בסוכה ובעירובין לפי' רש"י דמוכח דבבגדים בקפידא תלי' מלתא ובגדים הוא כבשר, אכן לפענ"ד י"ל כיון דפשיטא להש"ס דרבי יצחק דוקא לענין שער קאמר א"כ ידע דהכי הלכתא אתמר א"כ דלמא הלכתא אתמר ג"כ דחציצת בגדים יהי' כחציצת שער ולא כבשר דהא שער ג"כ מחובר לגוף ואעפ"כ חלוק בדינו מגוף א"כ כש"כ שי"ל דבגדים חלוק דינם מגוף, וק"ל מה שכתבו התוספ' בסוכה דצריך קרא דבשרו לבית הסתרים כדאמרינן בקידושין דהא בקדושין ילפינן כן מורחץ בשרו באים דכתיב גבי זב אבל דרשא דסוכה אתיא מקרא דורחץ את בשרו דכתוב גבי מצורע וגם גבי בעל קרי כתיב ורחץ את כל בשרו, ואפשר ליישב דצריך קרא דבית הסתרים ל"צ לביאת מים גם במצורע ובבעל קרי כמו בזב, אכן עדיין צ"ע דתלתא קראי ל"ל דהא כל טבילות ילפינן מהא דבעל קרי ומצורע א"כ ע"כ ילפינן טומאות מהדדי:

ע"ב בגמרא הלך אחר הזכר כדתניא: ק"ק לפי מה דמפרש נתגיירו הלך אחר הפגום דהיינו בעמוני שנשא מצרית א"כ ה"ל לפרש גם הלך אחר הזכר כן דהיינו אם עמוני נשא מצרית קודם גירות והוליד בת ה"ז עמונית וכשנתגיירה מותרת אבל אם לאחר גירות הולידו בת ה"ז אסורה דבנתגיירה הלך אחר הפגום וברמב"ם וטור משמע באמת כן שמפרשים הכא כן אבל לכאורה הוא נגד הגמרא דמביא ברייתא לענין ז' אומות, וי"ל לפי מה שכתבו התוספ' סוטה (דף ג') מהך קרא דוגם מבני התושבים ילפינן דבאומות הולך אחר הזכר א"כ וי"ל דבאמת מה דקאמר הכא באומות האה"ז הפירוש כן דומיא דנתגיירו רק דמייתי הברייתא לאשמעינן מנ"ל דילפינן כן:

ובזה א"ש ג"כ מה דיקשה לכאורה ל"ל קרא דוגם מבני התושבים דהלך אחר הזכר הא לעיל (דף ס"ב) אמרינן דנכרי אית לי' חייס וא"כ פשיטא, אבל לפ"ז י"ל דגם הא דלעיל מהכא נפקא אבל ברש"י לא משמע כן אלא דהגמרא מפרש הלך אחר הזכר לענין ז' אומות ובאמת לשון הש"ס בקידושין (דף ס"ז) דקאמר מאי באומות האה"ז כדתניא וכו' משמע כפי' רש"י אבל לשון הגמרא דהכא יש לפרש כפי' הרמב"ם וטור:

שם ולא מן הגרים בארצכם מזה משמע דל"ת כל נשמה קאי אפילו אז' אומות שבחוצה לארץ שאין מקיימין אותם כעבדים אף שמקבלים מצות העבדים וק"ק הרי בסוטה (דף ל"ה) מייתי ברייתא דכנענים שבח"ל אם חוזרין בתשובה מקבלין אותם וצ"ל דאף שכל זמן שהבן בח"ל מקיימין אותו מכ"מ כשבא אחר כן לא"י אין מקיימין ולהכי כתיב בארצכם כשבאים גרים שאביהם כנעני לארצכם אף שמקבלים מצות כעבדים אין מקיימין:

שם והאנן תנן ממזרים אסורים: עיין במהרש"א שהקשה למה לא פריך מהפסוק דלא יבא ממזר אכן לפי מה שכתב השער המלך (ה' ט"מ) בשם מדרש ילקוט דהא דממזר לא חי הוא רק מנביאים ואילך שהם התפללו על זה שלא יטמעו בישראל א"ש דלא פריך מקרא דכשנתנה תורה באמת ממזר חי רק ממתניתן פריך דלדידן אין עוד נפקותא בזה:

שם דלא ידיע לא חיי: בירושלמי מפרש יותר דלא חי אפילו ל' יום וק"ל דלפ"ז איך אמרינן בקדושין (דף ע"ז) דבר תורה שתוקי כשר דבקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ע"ש דמותר ממזר בשתוקית והיאך מותר הא השתוקית ע"כ כשרה היא דאם היתה ממזרת לא היתה חי ל' יום, וי"ל דמה דאמרינן דלא ידיע לא חי היינו שהיכי מן הדין הוא ממזר ודאי כגון שיש עדים שהוא ממזר רק שלא נודע בזה לא חי כיון שמן התורה אסור לבא בקהל אבל בספק ממזר דליכא עדים חי שהרי התורה התירו לבא בקהל א"כ אין חשש שיטומע בישראל שהרי מותר באמת:

ובזה נ"ל לישב מה שהקשה השער המלך (ה' טומאת מת) דהיאך דייקינן בחולין ודף י"א) דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו דדלמא לאו אביו הוא דא"כ הוא ממזר ולא הי' חי ע"ש, אבל לפ"ז א"ש דהיכי דלא ידיע כלל דהיינו דליכא עדים הוי ספק ממזר ומותר מן הדין לבא בקהל אבל מכ"מ מטעם ספק נפשות יפטר ממיתה:

שם דלא ידיע לא חי: עיין במהרש"א ח"א שהקשה מהא דאמר רב יהודה בקדושין אטו אנן מי ידעינן אי לא הוינן מאותן שנאמר בהן נשים בציון ענו דהא א"כ הוי לא ידיע ולא חי, אכן זה מתורץ במה שכתב המהרש"ל ביש"ש דמה דאמר הכא לא חי הוא דוקא כשאחד לבדו ממזר אבל פסול משפחה שנשכח לא וכן מוכת מהא דאמרינן סוף עדיות אין אליהו בא לרחק ולקרב ע"ש, ואף לפי מה שכתבתי לעיל ביישוב קושית השע"ה דמה דאמרינן לא חי הוא דוקא בודאי ממזר אבל ספק ממזר חי כיון שמותר לבא לקהל מתורץ ג"כ קושית המהרש"א דר"י אמר כיון דמן הדין מותר ורק ראתה חושש משום יוחסין א"כ אפשר שגם אנחנו מאותם שיש חשש זה ומכ"מ חיים שהרי מן התורה מותרים לבא בקהל:

שם בדקו ולא מצאו שניי' אמר להם: הא דלא בדק מיד בשנה ראשונה על ג"ע וצדקה כשלא מצא חטא ע"ז י"ל דהא בלא"ה י"ל דהא גם אם היו בהם עע"ז אכתי הא ודאי רוב ישראל כשרים היו ואיך לקו הרבים בעבור היחידים האיש א' יחטא וכו' אבל י"ל דהא ידוע מה דאמרינן בשבת (פ"ו) על קרא והתוית תיו על מצחות האנשים דהקב"ה מעניש להצדיקים שהיו בידם למחות כמו הרשעים וכן הי' במעשה עכן ולכן בשנה הראשונה חששו שמא יש בהם עע"ז ויש בידם למחות לכן בדקו אחר ע"ז וכשלא מצאו סברו אפשר עתה בערום הרשעים לע"ז כשראו שבודקים אחריהם ולכן עד עתה היו ישראל ראויים לענוש שהי' להם לבדוק ולמחות מקודם אבל כשראה בשנה שניי' שעדיין לא פסק הרעב אז ידע שע"כ לא מפני שלא מחו על חטא ע"ז בא העונש שהרי מחו ואעפ"כ לא פסק הרעב וסבר שמא בשביל חטא ג"ע וכשבדקו ולא מצאו סברו שמא עתה ע"י הבדיקה חזרו בהם ולכן עד השתא היו ראויים לעונש וכן בשנה שלישית לענין צדקה אבל כשראה דגם זה לא מהני שעדיין לא פסק הרעב אע"פ שעשו ישראל מה שעליהם לעשות אז אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי פי' לאו דתלה בעבירות שעשה הוא דהא ודאי דוד גם מקודם לזה פשפש במעשיו ועוד מה זה ששאל באורים ותומים אע"כ דה"ק לפרסם החטא שיש בישראל לא תלוי רק בי לשאול באורים ותומים שאין שואלין אלא למלך וכמו שפרסם יהושע חטא עכן ע"י או"ת: