ערוך לנר – יבמות – קטע 93

שוב ראית שלדברי רש"י הוא מפורש בירושלמי כאן דעשה נקבות כזכרים בת בנו כבת בתו אכן לא בלבד בירושלמי אלא גם בש"ס שלנו אמרינן כן בסנהדרין (ר"פ הנשרפין) דקאמר התם ג"כ שעשה נקבות כזכרים ומפרש הש"ס בתחלה דעשה בת בתו כבת בנו והשיב שם דכי הדדי כתיבי וזה לא שייך הכא, ולכן פי' רש"י כדפשיט לי' התם וה"ה ג"כ דמסקנת הגמרא שם דעשה בתה ובת בתה ובת בנה כבתו וב"ב ובת בנו שייך כאן אלא רש"י נקט מה דפשיט לי' להש"ס בתחלה, והנה בסנהדרין (שם) קאמר ג"כ מה להלן ג' דורות אף כאן ג' דורות והיינו ע"כ דחשבינן אותו ג"כ לדור לבד אף שאין איסור רק בב' דורות ואף דהכא אמרינן דעריות יוכיחו שלא אסור רק עד ג' דורות מכ"מ מדברי רש"י נראה דגרם גם הכא שלא אסר בהן רק ג' דורות כמו התם בסנהדרין ולכן פי' דהש"ס חשיב ג"כ אותו אבל לעולם לענין איסור לא אסורים לו רק ב' דורות כמו גבי מצרי ולכן דברי רש"י אתין שפיר:

בד"ה ורבנן. ואין כאן לאו דזונה דליכא מ"ד: משמע דלר"ע ע"כ לא משכחת חלל דח"ע וא"כ ק' כיון דר"ש חיו כר"א כמש"כ התוספ' בסנהדרין (נ':) וכן כתב התוספ' הרא"ה לעיל (דף נ"ט) א"כ איך קאמר לקמן לדידי לא ס"ל דראב"י תיפוק לי' דלא משכחת חלל דחייבי ע' כלל לדידי', אכן לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא גם לר"א משכחת בעולה שאינו זונה כגון בממאנת וכדאמרינן לעיל (נ"ט:), א"נ משכחת גם חלל מחייבי ע' דלא הוי זונה כגון שמצרי נשא בת ישראל דנעשית זונה מחייבי ע' שאין לה רק דין ע' לדעת המשנה למלך ואם נשאת לכהן וילדה הולד חלל מח"ע וכמו שכתבתי לעיל (ס') ע"ש, ועוד משכחת אפילו בכה"ג חייבי ע' שאינה זונה כגון שנשא מוכת עץ דלפי מה דס"ל לר"ש (שם) מוכת עץ אסורה לכה"ג מכח ע' דבתולה ע"ש בתוספ' וא"כ שפיר משכחת ח"ע בשאינה זונה:

בד"ה לישנא אחרינא תלאן בלידה תלה הבנים באם: ק"ק דהתינח לרב דימי אר"י דס"ל לקמן הכי אבל לרבה בב"ח אר"י דס"ל לקמן בנה שלישי הוי מא"ל דלא שייך דרשא זו, והנה לפמש"כ המהרש"א דהא דמצריך ר"י דרשה דאשר יולדו היינו משום דלא ס"ל כראב"י א"ש די"ל דודאי ר"י ס"ל הך דרשה דאשר יולדו וס"ל דבנה שני הוי אבל לרבה בב"ח אר"י דמתרץ לעיל רבנן כראב"י וא"כ כוותי' ס"ל לא צריך קרא להכי לרבות נקבות ולכן לא דרש מיני' דבנה שני הוי אבל לפי מה שתירצתי לעיל אקושית המהרש"א דאצטריך אשר יולדו למעט מדרשה דבנים ולא בנות הרי צריך ג"כ לרבב"ח אר"י א"כ ק' אע"כ מוכח לכאורה כפי' קמא דרש"י:

ונ"ל דהנה לכאורה עוד ק' אפי' שני של רש"י דרבי יהודה יליף מאשר יולדו דהולך אחר האם א"כ מנ"ל הך דרשה דלקמן דה"א מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד ובשלמא לפי' הראשון י"ל דתרתי ש"מ אבל לפי' השני וכן לרב דימי אר"י לקמן דדרש מאשר יולדו דהולכין אחר ראם קשה, אבל י"ל דלפי הנראה מסוגי' דלקמן הא דאמר רבא מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה אי אמרינן עובר ירך אמו הוא טעמא דרבא בפשיטות א"ש דכל זמן שהוא מעוברת ממנו אינו גוף לעצמו וא"כ ההוי אמינא דמעוברת שנתגיירה יחשב הבן מצרי ראשון ג"כ לא שייך רק אי אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא דאז הוא גוף לעצמו והוי כמו שנתגייר אחר שנולד כבר בגיותו והוי מצרי ראשון אבל אי אמרינן עובר ירך אמו א"כ בשעת גירות דאמו עדיין הי' כמי שלא נולד וכמו שנתגיירה קודם שנתעברה ממנו דאז פשיטא דמצרי שני הוי והשתא כיון דפליגי תנאי בחולין (בפרק א"ט) בהך דעובר ירך אמי וכמו שהאריכו התוספ' בזה בסנהדרין (פ':) ע"ש א"כ י"ל דרבי יהודה ור"ש ג"כ בהא פליגי דר"ש ס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ולכן צריך קרא דבן מעוברת שני הוא דה"א היא ובנה חד ולא מיותר לתלאן הכתוב בלידה אבל רבי יהודה י"ל דס"ל עובר ירך אמו הוא ולכן ל"צ קרא להורות דבן מעוברת שני הו' ושפיר מוקמינן לתלאן הכתוב בלידה, אכן לפ"ז לרב דימי אר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ואעפ"כ מוקי אשר יולדו לתלאן הכתוב בלידה ע"כ צ"ל או דבאמ ס"ל היא ובנה חד או דס"ל דתרתי איכא למישמע מינה אבל רבה בב"ח אר"י י"ל דס"ל דצריך קרא שלא תימא היא ובנה חד ולכן לא מיותר לתלאן הכתיב בלידה היינו משום דס"ל עובר לאו ירך אמו אבל לעולם מודה למ"ד עובר ירך אמו דמוקי קרא להכי ולכן ל"ק מה שהקשינו לעיל לרבה בב"ח אר"י איך מוקי להך דרבי יהודה דתלאן הכתוב בלידה די"ל דהוא מודה דר"י ס"ל כן משום דס"ל עובר ירך אמו הוא וא"ל אי ס"ל עובר ירך אמו הוא א"כ ל"ל קרא דתלאן הכתוב בלידה ודבתר אמו שדינן דהא מסוגיא דלקמן נראה דרק אי אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא צריך קרא להכי י"ל דלרבי יהודה אצטריך שפיר לאשמעינן עי"ז דנקבות אסורות ועיין מש"כ בזה לקמן:

ובזה נ"ל דעת הרמב"ם (פי"ב מהל' א"ב) שכתב דמעוברת שנתגיירה בנה שני הוא ואח"כ כתב דמ"ש שבא על מ"ר בנה שני הוי מדכתיב אשר יולדו, ולכאורה איך יליף תרתי דרשות מאשר יולדו ואפי' נימא דס"ל דלרב דימי תרתי שמעת מני' מלבד דדוחק הוא לומר כן מכ"מ ה"ל להביא גם אהא דמעוברת דרש אשר יולדו, אבל לפ"ז א"ש כיון דהוא פסק עובר ירך אמו הוא (בפ"ד מהל' איסורי מזבח) א"כ למעוברת ל"ל קרא ולכן לא הביא קרא רק אדרשה דהלך אחר האם:

והנה הרב המגיד הביא שם פלוגתא בין הרמב"ם ובין רש"י ורמב"ן דלהרמב"ם ילפינן מאשר יולדו דלעולם הולכין אחר א"ר בין שהוא מ"ר בין שהיא מ"ר ולרמב"ן לעולם הולכין אחר האם בין להקל בין להחמיר. ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו הוצרך לכתוב כך והרמב"ן לשיטתו הוכיח ג"כ כדבריו דלכאורה אכתי קשה להרמב"ם ל"ל קרא דאשר יולדו דהולכין אחר האם כיון דפסק עובר ירך אמו הוא הרי מהגמרא נראה דאי אמרינן עובר ירך אמו הוא לא מצרכינן קרא להכי אכן לשיטת הרמב"ם דהולכין אחר האב להחמיר שפיר מצרכינן קרא להכי וא"ש אבל רש"י והרמב"ן כתבו דבריהם ארב דימי אר"י דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא ושפיר מצרכינן קרא דהולכין אחר האם אפילו להקל:

א"נ י"ל דהם אפי' להלכה כתבו כן וס"ל כדעת ר"ת בתוספ' דסנהדרין הנ"ל דס"ל עובר לאו י"א הוא להלכה והרמב"ן לשיטתו ג"כ הוכיח שיטתו ע"פ מה שהקשה הטורי אבן במגילה (דף י"ד) לשיטת הרמב"ן דנתינה לא אסורה רק דור ראשון מדאורייתא א"כ מאי פריך מצרי שני במה יטהר הא קושית התוספ' במקומה עומדת דישא נתינה דלא שייך תירוצם דאזיל בתר דידה דא"כ הוא נתין שני וג"כ כשר ותירץ כיון דאמרינן דאזלינן בתר דידה א"כ אינו נקרא מצרי שלישי דלא אזיל בתר אב כלל ע"ש, אכן התינח אי אזיל לעולם בתר דידה אפילו להקל אבל אי להחמיר אזיל בתר אב א"כ לעולם הקושיא במקומה עומדת דלמא הא דהתיר קרא מצרי ג' הוא בשנשא מצרי שני נתינה ואי לאו דהתיר קרא מצרי שלישי הוי אזיל להחמיר בתר אב אע"כ הוכיח הרמב"ן לשיטתו דלעולם אזלינן בתר אם לרב דימי אר"י אבל להרמב"ם לשיטתו אין זה ראי' דהוא ס"ל דנתינה לעולם אסורה גם שאר דורות וא"כ שייך שפיר תירוץ התוספ':

שם בתוספ' ד"ה מצרי שני. אלימא מחלל ואלמנה: לא ידעתי למה נקטו חלל דזה לא מעלה ולא מוריד כיון דאחלל איכא למיפרך שכן יצירתו בעבירה, וצריך לומר ע"כ אלמנה יוכיח והרי אלמנה ליכא למיפרך שכן ביאתו בעבירה לחזור הדין דהא הכא ג"כ ביאתו בעבירה וא"כ גם מאלמנה לחוד איכא למילף:

בא"ד. במצרי שכן ע': עיין המהרש"א מ"ב שהקשה למה לא הקשו בקיצור אר"ל כן, ולענ"ד י"ל דאר"ל לא הוי מצי למיפרך די"ל דס"ל כר' זכאי ומדלא הכשיר הכתוב רק גיורת מכנה מוכח דמב' עממים לא וא"כ גזירת הכתוב היא אבל לר' יוחנן הקשו שפיר כיון דהוא לא ס"ל כר"ז אלא מוקי קרא לב' עממים א"כ מהיכי תיתי לפסול, אכן לפי מה שכתב הריטב"א דמה דקאמר ר' יוחנן ללישנא בתרא ומעם שיש בו ב' עממים יליף כן מדכתיב מעמיו ולא מעמו יש לתרץ קושית התוס' דהוי אמינ' דמדכתיב מעמיו אתי למעט בת מצרי שהוא עם א':

בא"ד. יש חלל מח"ע: הנה התוספ' נסתפקו לקמן אם חללה הבאה מחייבי ע' היא בלאו או בע', והמשנה למלך (בפרק י"ט מהל' א"ב) כתב לדעת הרמב"ם דהיא בלאו, ולכאורה לתירוץ התוספ' דהכא מוכח שהיא בע' דלפי מה דמבואר לעיל (נ"ה:) בכל חייבי לאווין וע' חייב בהעראה ולפמש"כ התוספ' (שם) אינה ראוי' להתעבר בהעראה אפילו למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וא"כ אכתי איך תרצו התוספ' הכא דנילף מחלל דחייבי ע' הא מכ"מ נולד מאיסור לאו דכשהערה בה נעשית חללה וחל עלי' איסור לאו וכשגמר ביאתו ונתעברה נולד מאיסור לאו ובשלמא ממה דאמרינן יש חלל מחייבי ע' לא קשה היאך משכחת דהא כשנתעברה מחלל כבר היא בלאו די"ל דיש נפקותא דאי אין חלל מח"ע היא עצמה לא נעשית חללה אבל אתירוץ התוספ' ודאי קשה אע"כ מוכח לכאורה דחללה הבאה מאיסור עשה ג"כ אינה רק בע', אכן לפ"ז ק"ל על הרמב"ם דס"ל דהיא בלאו דלדידי' קושית התוספ' במקומה עומדת, ויש ליישב זה דשיטת הרמב"ם כמש"כ הריטב"א בקידושין (דף ע"ז) דאף דהעראה כגמר ביאה זה דוקא בשלא גמר ביאתו אבל בשגמר לא נעשה זונה עד גמר ביאה בבא על אחותו וא"כ ה"ה הכא נמי מכח תירוץ התוספ' אין ראי' שחלל מח"ע הוא בע':

בד"ה שכן. הבא על בת ישראל: לכאורה אין זה קושיא לפמש"כ לעיל (מ"ה.) דאמוראי ננהו אליבי' דר' יוחנן ע"ש, אכן ז"א דהא הכא הוא רבה ב"ב חנא אליבי' דר"י והוא גופא קאמר בשם ר"י דהולד ממזר לעיל (מ"ו.), אבל מכ"מ לפענ"ד י"ל כיון דודאי גם ר"י מודה דאיכא תנאי דס"ל דהולד כשר דהא אפילו סתמי דמתניתן משכחינן כן כמו שכתבו התוספ' (ס"פ קמא) לעיל א"כ פריך דכי ס"ד דהם כולהו יסברו כר"ש, א"נ י"ל דלשאר אמוראי פריך דס"ל דהולד כשר דכיון דאין לנו אוקמתא רק הך דר' יוחנן א"כ יקשה להו ק"ו דר"ש ובודאי לא יסברו כוותי' דר"ש להתיר מצרית:

בד"ה מחלל. ותירץ דשמא חללה כבר כתבתי לעיל מה שכתב המ"ל לדעת הרמב"ם דחללה מח"ע היא בלאו וא"כ קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת, ועוד ק"ל לפי מה שכתב התוספ' הרא"ש לעיל (דף ס') נראה מדבריו דס"ל דחלל מח"ע היא בלאו וא"כ קשה לדידי' מסוגיא דהכא, ולכן נ"ל ביישוב קושית התוספ' דה"ק דילפינן מחלל דח"ע דכמו שכה"ג שבא על הבעולה אף דליכא אלא איסור מ' מכ"מ הולד בין זכר בין נקבה פסול ה"ה במצרית שניי' שנולד ג"כ ע"י מצרי ראשון שאיסורו איסור ט' ואי נימא עכ"פ הכא הי' ביאתו בעבירת ע' והכא לא עריות יוכיחו וע"כ אין זה נוגע כלל אי הולד הוא באיסור ע' או לאו דאדרבא אם הוא בלאו כש"כ שי"ל דילפינן מחלל דאם התם ע"י איסור ע' נעשה איסור לאו בנקיבות כש"כ דבמצרית עכ"פ נעשה איסור ע' בנקיבות ממצרי ראשון שאיסורו איסור ע' ובזה מתורץ קושית התוספ', אכן לפ"ז ק' על הרא"ש למה הוצרך הכא לתרץ כתירוץ התוספ' כיון דלדידי' ע"כ צ"ל כדכתבנו א"כ קושית התוס' ממילא ל"ק:

בד"ה הלכה. דא"כ אמאי פליג עליו ר"י: ודאי כל פלוגתות שבש"ס תלי בהלכה למשה מסיני שכל אחד קבל שיטתו מרבותיו בשם הלכה למשה מסיני אבל הכא דייקו מכ"מ שפיר דא"כ אמאי פליג ר"י כיון דאמר אם הלכה נקבל הרי שלא היה לו קבלה מתנגדת לשיטת ר"ש וא"כ למה לא קבל מיני' קבלתו אע"כ שגם ר"ש ל"ק בשם הלכה למשה אלא בשם רבותיו שדנו כן מעצמם מק"ו וכיון דהק"ו לא ס"ל לר"י לכן לא קבל מר"ש קבלתו מרבותיו, אכן לפי מה שכתב המהרש"א דתנא דמתניתן אינו ר' יהודה לכאורה אין ראי' די"ל דחכמים באמת הודו:

דף ע"ח ע"א בגמרא מצרי שני במה יטהר: כבר הקשתי לעיל (ט"ו.) לדעת הרמב"ם דאין חייב רק ע"י קידושין מאי קושיא הא משכחת בבא עליה שלא ע"י קדושין, אכן י"ל ע"פ מה שנראה מדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) דהבא על הפנוי' לוקה מלא תהי' קדשה וא"כ יש גם בזה איסור ודאי להיתירא לא כתיב ואפילו לפמש"כ הכס"מ (בפ"ג מהל' נערה בתולה) גם להרמב"ם אינו לוקה רק במופקרת וא"כ אכתי משכחת באינה מופקרת ז"א דאכתי איכא איסור ע' לבא על הפנו' כמש"כ הלחם משנה (פ"א מהל' אישות) וא"ל דאכתי משכחת בקדושי טעות או בממאנת דבזה אמרינן לעיל (דף נ"ט) דלא מקרי זונה אפילו לר"א מכ"מ הוי דאי לאיסורא בשוגג עכ"פ וזה ג"כ מקרי דאי לאיסורא דאל"כ בלא"ה לא מקשה מידי במה יטהר לוקמי בבא עליה בשוגג:

ועוד י"ל דבלא"ה ע"כ יש סוגית הש"ס נגד שיטת הרמב"ם שהרי בכתובות (ל') מוקי קרא לחייבי לאווין וע' שיש להן קנס והרי זה בלא קידושין ואעפ"כ קרא להן חייבי לאווין וע' וע"כ צ"ל רמו שתירץ הרמב"ם בעצמו לחכמי לוניל שהקשו לו ממה דפריך אי לר' יצחק קשיא ממזרת דהוא סמך אסוגיא דקדושין וא"כ גם מכאן לא קשה:

אכן אכתי ק"ל לפי מה דמבואר לעיל (ך':) דמדאורייתא חייבי לאווין רמיא ליבום רק מדרבנן אסורים גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש א"כ שפיר משכחת דמצרי שני יטהר כגון שאחיו קדש בת ישראל ולא בא עליה דבזה ליכא אסור ומת ונפלה לפניו ליבום ויבמה כדין דע' דוחה ל"ת ונתעברה מביאת יבום ועי"ז נולד מצרי שלישי בהיתר גמור וא"ל דז"א דהא מצרי ג"כ ע' הוא ואין ע' דוחה ע' דהא כבר כתבתי לעיל (דף ך') דעת הרשב"א הביאו הש"מ בכתובות (מ'.) דלאו הבא מכלל ע' נחשב כלאו ונדחה מפני ע' ויישבתי בזה הרמב"ם שכתב דחייבי ע' מדאורייתא רמיא ליבום וא"כ קשה, אע"כ מוכח לכאורה כמו שכתבתי לעיל (שם ובדף ע"ז.) דאי אפשר לחייבי לאווין להתעבר מביאת יבום בהיתר דלא הותר אלא העראה ובהעראה א"א להתעבר, אכן כבר כתבתי שם דדעת הרמב"ם אינו כן, גם לדעת הרמב"ן והרשב"א שהזכרתי לעיל דגם גמר ביאה הותר קשה, ואולי י"ל דגם זה לא שכיח וכמו שתרצו התוספ' אשתוקית:

שם במה יטהר: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה הא משכחת שנשא ממזרת אחר י' דורות לריש לקיש דס"ל לקחן דממזרת אחר י' דורות מותרת, ולפענ"ד י"ל כיון דלפי מה דמוכח לקמן תלי זה בפלוגתא דדון מינה ומינה ודון מינה ואוקי באתרה דר"ל דהתיר ס"ל דון מינה ומינה ולפ"מ דמוכח בשבועות (ל"א:) ס"ל חכמים דר"מ דון מינה ואוקי באתרה ובפסחים (דף י"א) וכן בסנהדרין (בפרק נגמר הדין) מוכח דחכמים סתם דר"מ בכ"מ הם רבי יהודה וא"כ ר' יהודה ע"כ לא ס"ל כר"ל וכיון דהכא לרבי יהודה קיימינן לכן פריך שפיר מ"ש במה יטהר ועיין מה שכתבתי לעיל (דף י'):

שם הרי ממזר דאי וכתבי': א"ל להך ס"ד דהוי סובר דר"י ס"ל דאפילו דאי לאסורא לא כתיב היאך הבין דבריו ל"ל להקשות מצרי שני במה יטהר לדור שלישי ולא פריך בקיצור דור שני היאך משכחת לה דע"כ נולד ממצרי ראשון באיסור די"ל דמצרי שני משכחת שפיר בהיתר ע"פ מה דאמרינן לקמן דמעוברת שנתגיירה בנה שני הוי וא"כ משכחת בכה"ג אבל אדור שלישי פריך שפיר, אכן אכתי ק"ל להך ס"ד לפרוך לר"י עמוני ומואבי דור י' היאך משכחת אם דאי לאסורא גמי לא כתיב, והנה ראיתי להרשב"א שהקשה כעין קושיא זו ותירץ שישא מצרית או ממזרת, אכן דבריו תמוהין בעיני דאי קושיתו על המקשן כקושיתנו דלמה לא פריך כן לר' יוחנן הא לפ"ז הקושיא היא דלעולם נימא מצרית מותרת ואי משום דמ"ש במה יטהר נימא ע"י דאי ואי דאי לא כתיב א"כ דור עשירי בעמון ומואב היאך משכחת לפ"ז מה מתרץ ע"ז דישא מצרית הא להך ס"ד מצרית מותרת לקהל וא"כ אסורה לעמוני ואי קושיתו לפי האמת הא בזה שפיר משכחת שנשא עמונית באיסור דאי לאסורא כתיב קרא, וגם אמה שתירץ שישא ממזרת ק"ל דא"כ היאך אסור לי' קרא מטעם עמוני הא אסור מטעם ממזר דהא ר' יוחנן דהכא ע"כ ס"ל דבתר דידה אזלינן דאל"כ לק"מ דישא נתינה כמו שכתבו התוספ' אי נמי משום דהלך אחר הפסול כמש"כ התוספ' הרא"ש הכא והתוספ' בקדושין (ס"ז.) ע"ש, וי"ל דלעולם לפי האמת קפריך ואעפ"כ ליכא למימר דאיירי שנשא באיסור דהא אליבי' דרבי יהודה קיימינן ורבי יהודה ס"ל דיש ממזר מחייבי לאווין כמש"כ התוספ' לעיל (דף מ"ט) וא"כ ל"ל דאסר קרא עד עולם מטעם עמוני דהא בלא"ה אסורים כל זרעו מטעם ממזר גם אי רק עמוני ראשון אסור אבל אמצרי לא שייך זה דבמצרי ליכא אלא ע' ולכן לפי האמת תירץ שפיר דישא מצרית ומה שתירץ דישא ממזרת אפשר דספק ממזרת קאמר דהיינו שתוקית שבנה כשר ולא פסול רק מטעם עמון, ובזה גם קושיתנו על המקשן א"ש די"ל ג"כ הכי דמשכחת דנשא שתוקית וא"ל הא שתוקית דאתי ע"י ממזרות חשיב דאי דאל"כ גם ממצרי לא פריך מידי כמש"כ התוספ' די"ל דא"כ גם מעמוני לא יכול לפרוך רק ע"י דממזר חשיב דאי ולכן פריך בקיצור מממזר, ועוד י"ל דאפילו לפי המקשן שייך תי' הרשב"א דישא מצרית והכי קאמר דלעולם דייק שפיר דמצרית אסורה דאל"כ מ"ש במה יטהר דאי לא כתיב דהשתא ל"ק מעמוני כיון דמצרית אסורה ישא מצרית, וא"כ י"ל דדברי הרשב"א הם ג"כ אס"ד דמקשן:

שם דאי לא כתיב קרא: הרשב"א הקשה דהא אכתי משכחת במצרי שני שנשא שפחה ובנה נשתחרר ותירץ דא"כ אינו מצרי שלישי אלא עבד משוחרר, אבל אכתי ק' דבירושלמי מבעי' לי' אי מונין דורות בעבדים כגון עבד גר עמוני שנשא שפחה מצרית ודור שלישי נשתחרר אי מונין דורות א"כ נקבות ממנ"פ מותרות אי אזלינן בתר אב עמונית היא ואי בתר אם מצרית שלישית היא אבל אי לא מונין דורות א"כ מצרית ראשונה היא ולא אפשטא האיבעיא, ולכאורה הא מר' יוחנן דהכא נפשטה דלא מונין דורות דאי מונין אכתי קושיות הרשב"א במקומה עומדת דמשכחת דור שלישי בלא דאי כגון גר מצרי שני שנשא שפחה מצרית בת שפחה מצרית וילדה בן ואח"כ נשתחרר דגם אי בתר אמו שדינן מכ"מ מצרי היא וכמו בהך דירושלמי אע"כ דלא מונין דורות וא"כ כשנשתחרר הוי לענין מצרי דור ראשון, וי"ל דהן אבעיא דירושלמי הוא אליבי' דאמת דמצרית אסורה וא"כ אזלינן גם בתר דידה כדאמרינן לקמן (ע"ב) נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם אבל להך דר' יוחנן דאם משכחת בלא דאי אז אמרינן דמצרית מותרת וכיון דכן לא הוי רק שפחה דעלמא אבל פסול מצרי לא הוי בבנה וכשנשתחרר לא הוי רק עבד משוחרר בעלמא ולכן לא משכחת בכה"ג, אכן ק"ל אקושית הרשב"א דכתב דמשכחת בשחררו דהא אכתי דאי לאיסורא הוא דהמשחרר עבדו עובר בע' וא"ל דמשכחת במשחררו לדבר מצוה כמו ר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה דז"א דהא אכתי דבר מצוה דאורייתא לא משכחת דתפלה בעשרה הוא רק מדרבנן ולכאורה מזה ראי' למה שכתבתי לעיל (מ"ז) דביוצא בגרעון כסף ליכא אסור לשחררו, א"נ לפי מה שכתב הרשב"א בגטין (רף ל"ח) בשם הרמב"ן דכיון דהטעם משום לא תחנם כשמשחרר לצורך עצמו ליכא לא תחנם או לפי מה שכתבתי לעיל (שם) דתלוי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אי לעולם בהם תעבודו רשות או מצו' א"כ י"ל דר' יהודה ס"ל דרשות ולכן יכול לשחרר בהיתר: