ערוך לנר – יבמות – קטע 91

שם פצוע דכא ישראל: מרש"י נראה דלא גרס ישראל וכן נראה דאל"כ כי פשיט רב ששת דלאו בקדושתו קאי מאי שנא ישראל דנקט דהא אפילו פ"ד כהן שרי אבל אי גרסינן פצוע דכא סתם א"ש:

שם אקרי כאן לא תתחתן בם: הנה הרמב"ם פסק דמותר כהן פ"ד בגיורת כיון דר"ש פשט הכי ואף דהוא פסק כלישנא קמא דרבא כתב הרב המגיד דמכ"מ כיון דר"ש פשט כן ורבא לא פליג על זה בפי' פסקינן כר"ש, אכן הבעל המאור כתב כיון דללישנא קמא לא נפשטה האיבעי' אסור בגיורת, ולכאורה נ"ל להביא ראי' לשיטת הבעל המאור מהא דפריך לעיל (ע"ד:) גיורת ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו והשתא שפיר משכחת כגון פ"ד כהן שנשא גיורת ומשוחררת דאוכלת בתרומה דהא דאמרינן במתניתן דנשיהן לא יאכלו היינו משום דאסורה לו ושווי' חללה בביאתו כמש"כ רש"י אבל הנך דלא אסירי לי' אוכלות מטעם קנין כספו כמו עבדיו וכמו בשלא ידעה משנעשה פצוע דכא דאוכלת וא"ל דהא קרא ביולדת כתיב ואשת פ"ד איך ילדה הא אינו מוליד די"ל דמשכחת כגון שהיתה נשואה מקודם לישראל ונתעברה ממנו ומת בעלה ונשאת לכהן כשהיא מעוברת דהא מעוברת חבירו לא אסירא מדאורייתא וילדה אצלו או שקדשה הכהן אחר שילדה ומשכחת שפיר דאסורה לתרומה וא"ל דאכתי אסורה משום בנה, מישראל די"ל דמשכחת דמת בנה ג"כ ועוד נשואה לכהן לא נאסרה ע"י שיש לה זרע מישראל כדמוכח מפסק הרמב"ם (ה' תרומות פ"ו) וגם א"ל דסוגיא דלעיל ס"ל דגיורת אסורה לכהן פ"ד דבקדושתו קאי דז"א דהא רבא גופא דס"ל הכא לפי המסקנא דבקדושתו לא קאי הוא דקאמר לעיל ולא והכתיב בכל קרש לא תגע הרי דמודה דלא משכחת, ובשלמא לדעת הבעל המאור א"ש די"ל דרבא דלעיל אמר כן כלישנא קמא קודם דהדר בי' ולהך לישנא ס"ל דאסור בגיורת אבל לשיטת הרמב"ם דרבא אפילו ללישנא קמא מודה לרב ששת דמותר קשה, וגם א"ל דלא יוכל לתרץ כן דאכתי יקשה למ"ד קהל גרים אקרי קהל דלא משכחת כן כיון דלדידי' אסור פ"ד בגיורת ולא רצה לאוקמא כיחידאי דהא מה"ט לא אוקי ג"כ כר"ש ובגיורת פחותה מבת ג' ז"א דבשלמא כר"ש י"ל דלא אוקי' כיון דלא פסקינן כוותי' אבל כמ"ד קהל גרים לא אקרי קהל דפסקינן כוותי' שפיר י"ל דמוקמינן אע"כ מוכח לכאורה כשיטת הבעל המאור, אכן גם לדעת הרמב"ם י"ל דלא רצה לאוקמי' כן דאכתי יקשה לרבי יהודה כיון דסתם ספרא ר"י והך ברייתא שנוי' בתורת כהנים א"כ ר"י היא ולר"י לא שייך לתרץ כן כיון דסבר קהל גריר אקרי קהל כדאמרינן לקמן (ע"ז:) ולכן א"ש ג"כ הא דלא מוקי בפחותה מבת ג' וכר"ש כיון דרבי יהודה היא והוא לא ס"ל כר"ש כמבואר בקדושין (ע"ח.) אכן אכתי ק"ל אתוספ' דלעיל (מ"ד:) דפשיטא להו שם דלא משכחת איסור תרומה בגיורת ומשוחררת והא לדידן שפיר משכחת בנשאת לפ"ד כהן, וי"ל דמשום איסור דגיורת לא משכחת דנפסלה לתרומה, ועיין מה שכתבתי לעיל ודף ט"ד) דזה תלי בפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד דלרמב"ם דגיורת מטעם זונה פסולה מצד עצמה פסולה לתרומה אפילו מותרת לבעלה כהן וכן דעת התוספ' ולכן לרמב"ם ותוס' לשיטתם גם מפצוע דכא לק"מ אבל הבעל המאור י"ל דס"ל כדעת הראב"ד דלא פסולה רק מטעם זרע בית ישראל ולכן שפיר הוכיח מכאן להלכה לאסור פ"ד כהן בגיורת:

שם דלמא מוליד בן ואזל ופלח לע"ז: ק"ק דמשמע דמכי יסיר דרש כן והא כי יסיר לא קאי כלל אישראל הבא על הנכרית אלא אנכרי הבא על בת ישראל דהא מה"ט גמרינן מיני' דבנך הבא מנכרית לא קרי בנך אלא בנה לעיל (י"ז) ובשלמא לפי' ר"ת א"ש דלפרושו שם דקאי כי יסיר על החותן שפיר קאי אישראל הבא על הנכרית אבל לפי' רש"י שם קשה וא"ל דלא מכי יסיר דרש כן אלא טעמא דנפשי' קאמר הש"ס דהניחא לר"ש דדרש טעמא דקרא אבל לרבנן דלא דרשו מנ"ל דבהיותן עכו"ם דוקא קאי ולכאורה מזה ראי' למה שכתב הכסף משנה (בפ' י"ב מהל' א"ב) דלישנא קמא דרבא כר"ש ס"ל דדרש טעמא דקרא ולישנא בתרא כרבנן ע"ש:

שם אלא מעתה ממזר: ק"ק הא גם בלא"ה קשה כן וי"ל דבלא"ה ה"א דלא תתחתן הוא בגירות בהם ליכא קדושה אבל לפי מה דמתרץ דפסול נתינות הוא משום ע"ז בגיותו ורבנן גזרו בגירות אטו גיותו א"כ כיון דודאי גם ממזר מוזהר שלא להוליד בן לע"ז שייך אסור נתינות גבי' כמו בישראל ולכן פריך שפיר:

שם והא לא קבלו גרים: א"ל מה פריך לרבא דלמא ס"ל כמ"ד לעיל (כ"ד:) כולם גרים הם די"ל דאכתי יקשה להך תנא דס"ל שם דאינם גרים וכי ס"ד דרבא כתנאי אמרה כמנתי', אכן לפי מש"כ הכס"מ הנ"ל דהך לישנא דרבא ס"ל כרבנן דר"ש אבל ר"ש ס"ל כלישנא קמא ק' דאכתי מאי פריך לרבא אליבא דרבנן דלמא ס"ל כמ"ד כולם גרים ולמ"ד דאינם גרים ג"כ ל"ק דלמא ס"ל כר"ש וכלישנא קמא דרבא דחתון הוא בגיותם ושלמה באמת לא גיירה:

שם בתוספ' ד"ה ממולאי. וקשה דהל"ל: עיין ברשב"ם (בב"ב דף קל"ז) שהרכיב ב' הפירושים דעל שם מקומם נקראו בית עלי ממולאי ולענ"ד זה ג"כ שיטת רש"י וס"ל דהי' לשון נופל על לשון שקראו לבני עלי כן ע"ש מקומם והוא היאות להם על שהיו מקוטעים דאל"כ למה קראו דוקא משפחת בני עלי כן על שם מקומם ולא גם שאר היושבים שם או בשאר עירות:

בד"ה המסוללת. ולא יתכן דבפרק במה אשה: לישב פי' הריב"ן י"ל דהוא ס"ל דודאי לא שייך זנות באשה רק כעין ביאת איש דהיינו ששוכבת ש"ז רק דהתם בשבת שרצה לומר דטעמי' דאבו' דשמואל הי' משום דרב הונא הוי ס"ל דהוא מיחה בידן כשהן בתולות דלא לישן יחדיו למלפי לעשות כן כשהן נשואות דאז איכא זנות מעליא ותירץ דמשום דלא לילפו אחרינא מיחה דהיינו שלא לילפו גופא אחרא:

א"נ י"ל בישוב שיטת הריב"ן ע"פ מה שהקשו התוספ' על רש"י דפי' בשבת דמשום כה"ג נפסלה דהכא מוכח דגם לכהן הדיוט נפסלה מטעם זונה, וביותר תמו' דרש"י סותר דברי עצמו דהכא פי' משום זונה והתם משום בעולה ולכן נ"ל דלרש"י וריב"ן הוקשה מה שהקשה הרשב"א בשבת שם וכן הקשה גם הריטב"א הכא דמשמע דטעם דרב הונא מטעם זונה הוי וא"כ ע"כ ס"ל דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה והרי לעיל (ס'.) מוכח דלא ס"ל לרב הונא הכי ולכן ס"ל לרש"י והריב"ן דבאמת לא פסיל רב הונא רק בנשואות דהוי כזנות ממש דפוסל משום דהוי כבא על אשת איש דנפסלה לכהונה והא דקאמר ואפילו לר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה לא משום דטעם דרב הונא כר"א אלא דה"ק דליתא לדרב הונא דודאי לא חשיב זה זנות א"א ואפילו לר"א דפנוי' נעשית זונה ולא בעי זונה כשמה שזונה מתחת בעלה אפילו הכי מודה בזה דזה לא הוי רק פריצותא בעלמא, אכן זה לא שייך דוקא רק לפי המסקנא אבל לפי מה דבעי למימר חתם דטעם דאבו' דשמואל משום דרב הונא הוי וכין דהתם פנויות היו לא שייך טעם דזונה וע"כ דטעם פסול משום דנעשה כבעולה אף שדוחק הוא שלא שייך רק בכה"ג ולכן לפי הס"ד ע"כ פי' רש"י התם מטעם בעולה אבל לפי מה דמסיק דלא משום דרב הונא הוי שפיר מסקינן דטעמא משום זונה דאשת איש ולא שייך רק בנשואות או משום מטילות ש"ז דלא שייך ג"כ רק בנשואות:

ע"ב במתניתן אינו דין שנתיר הנקבות מיד: ק"ק לדעת הרמב"ן בספר המלחמות לקמן בפרקין דלאו דלא תתחתן לא קאי רק אדור ראשון שגייר לבד אבל שאר הדורות אינם רק מדרבנן א"כ ק"י דר"ש פריכא הוא דנתינים יוכיחו דאינם אסורים רק דור ראשון ואעפ"כ אסורים בין זכרים בין נקבות ובשלמא לפי מסקנת הש"ס לקמן (ע"ז:) י"ל מה לנתינים שכן בלאו כמש"כ רש"י שם לענין חלל דח"ל אבל לפי ס"ד דקאמר עריות וממזר יוכיח ק' דלימא נתינה יוכיח ולא צריך במה הצד, וי"ל ע"פ מש"כ הכס"מ הנ"ל דתרי לשונות דרבא לעיל אי בגירותן איכא חתנות או לא חלי בפלוגת' דר"ש ורבנן אי דרשינן טעמי' דקרא או לא דלר"ש דדרש טעמי' דקרא אמרינן מסברא דבגיותו איכא חתנות דלא אסרה תורה אלא משום שלא יטעה לע"ז וכיון דחילוק של הרמב"ן לא שייך רק ללישנא בתרא דרבא אי חתנות בגירותן איכא כמש"כ הרמב"ן גופא א"ש דליכא פירכא לר"ש כיון דלדידי' לשיטתו איסור נתינה הוא בגיותן ובזה לא שייך חילוק דורות, אכן הא ק"ל מאי מייתי ר"ש ק"ו מעמוני ומואבי הא שאני עמוני ומואבי דמפרש קרא טעמא על דבר אשר לא קדמו ואיש דרכו לקדם וכו' דהא ר"ש גופא מפרש לקמן טעם זה להתיר נקבות, וביותר יש לתמו' על הרמב"ם בפי' המשנה והברטנורא שפירשו שזה דברי רבנן ואם לדין יש תשובה שהרי זה נגד סוגית הגמרא לקמן דפירש דהתשובה היא שיש פירכא מחלל דחייבי עשה ועיין לקמן (ע"ז:) שכתבתי יישוב לזה:

שם בגמרא ואביו לא ידע לי' והכתיב: במהרש"א ח"א הקשה למה לא מייתי קרא דשלח שאול לישי להביא בנו דוד לנגן לפניו הרי דידע לי' ולמה צריך להקשות מהדרשה דיצא באוכלוסא, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה דאמרינן בקדושין (ע"ו:) דהיוצא למלחמת ב"ד הי' צריך להיות מיוחס כדי שתהא זכותו וזכות אבותיו מסיעתו ולכן י"ל דגם שאול הקפיד על זה להיות מיוחס דוקא עכ"פ איש שכל תשועת ישראל תלי בי' ולכן מפרש דאאבו' קשאיל לי' פי' שהי' שואל אם יש לו זכות אבות כמו דגם לפי האמת מפרש מה דשאל בן חי זה הנער דהי' שואל אם מיוחס הוא אחר ישראל ולכן לא הי' יכול להביא מהך דשלח לישי דודאי לישי הי' יודע אבל אכתי י"ל דלא ידע אם הוא מיוחס ולכן פריך מהא דיצא באוכלוסא וא"כ ודאי ידע דמיוחס הוא דאל"כ איך העמידו בראש חילותיו כשיוצאין למלחמה: שם אשה אין דרכה לקדם: עיין ברשב"א שהקשה שהרי במואב לא נכתב החטא אלא משום אשר שכר, ג"ל שהרשב"א אזיל ע"פ שיטת הרמב"ן שכתב בפי' התורה דע"כ סר לא קדמו לא קאי רק אעמון שהרי במואב העיד הכתוב שקדם כדכתיב כאשר עשו לי וגו' והמואבי' היושבים בער ע"ש, אבל באמת כבר הקשו על הרמב"ן המהרש"א ח"א (פ' חלק) והפ"ד הקשה ג"כ הכי ממה דאמרינן בחלק גדולה לגימה שרחקה שתי משפחות מישראל דהיינו עמון ומואב הרי דמואב ג"כ נרחק מטעם אשר לא קדם ובאמת מקרא דהמואבים היושבים בער לענ"ד אין ראי' כלל דדלמא רק היושבים בער שהית' עיר אחת ממואב הם קדמו אבל שאר מואב לא ונדונו אחר רובם ולכן גם סוגיא דהכא א"ש בפשיטות כיון שנתן טעם אשר לא קדמו גם למואב הרי שלא סגי בטעם אשר שכר לבד וטעם קדום לא שייך בנשים והירושלמי הוסיף שגם טעם אשר שכר לא שייך בנשים שאין דרכה של אשה לשכיר, ולענ"ד י"ל ליישב דעת הרמב"ן דאשר שכר גופא הוא טעם לגימה שהרי לא שכרו רק ממורא דילחכו הקהל את כל סביבותנו:

שם אישתק: מלשון אישתק משמע שהי' יכול לדבר אלא ששתק כמו שדרשו רז"ל אצל וידום אהרן מה הוי לי' למימר וא"כ יש לדקדק מה הי' יכול למימר ומ"ט לא אמר, וי"ל דודאי ידע אבנר להשיב כל כבודה בת מלך כדמתרץ הש"ס לקמן רק דלא רצה לתרץ כן מפני כבוד מלכות דשאול אמר ליהונתן לבושת ערות אמך ופירשו רז"ל דאמו חוטפתו הרי דאשת שאול לא קיימה כל כבודה ואף שהי' כוונתה לש"ש מכ"מ בני אדם לא יודעים לכן שתק אבנר שלא לפגום בכבוד המלכה ובכבוד בני שאול:

שם הכא קרי לי' עלם: גם ביונתן כתיב אם כה אמר לנער וגו' ואם כה אומר לעלם ושם לא שייך לדרוש כמו הכא אבל נראה דלא מלשון עלם לבד קדרש אלא דבן מי זה העלם כולו מיותר דכיון דאמר אבנר לא ידעתי הי' די כשאמר שאל ולכן קדרש דרצה לרמז לו למה ישאל הוא דוקא לפי שממנו נתעלמה הלכה:

שם ברש"י ד"ה הנך. מתו וטבעו: ק"ק איך אפשר דכלם טבעו דהא כתיב ושמעו מצרים כי העלית וי"ל לפי מה שכתבו הרא"ש והריטב"א דהרוב מתו והמיעוט נשאר ולכן פריך דכל דפריש מרובא פריש, רק דהריטב"א הקשה על זה דהא ה"ל קבוע ולענ"ד לק"מ כיון דנשאה שלמה בירושלים א"כ הוי אזלא איהי לגבי' ובזה אמרינן כל דפריש וכו' כדאמרינן לעיל (סוף פ"א) ע"ש בתוספ':

שם בתוספ' ד"ה ותיפוק לי'. דהא תפסי בה קדושין כדברי רש"י לפי גירסת המהרש"ל אין קושיא: דזהו כפי' התוספות כמש"כ המהרש"ל אבל כפי הנראה מרמב"ן ורשב"א הי' כתוב ברש"י והיכי קרי לי' חתנות דמשמע מדמצרית ראשונה היא לא שייך לקרות לה כן ועל זה הקשו קושיתם הא תפסו קדושין, אכן גם לפי גירסא זו יש ליישב פי' רש"י דהכי קפריך כיון [דטעמא דרבא דס"ל דבגיותן לית בהו חתנות משום דלא תפסו בה קדושין ואכתי תיפוק לי' דהא מצרית ראשונה היתה ולר' סימאי דס"ל בכתובות (כ"ט:) אין קדושין תופסין בחייבי ע' לא תפסו בה קדושין ואעפ"כ קרי לי' ויתחתן ובשלמא מלא תתחתן גופא ל"ק די"ל לא יהא לך תורת חתון אבל בויתחתן לא שייך זה אע"כ דשייך חתון גם בלא קדושין, א"נ י"ל דפי' רש"י הוא כמש"כ הריטב"א דפריך כיון דאפילו גייר יש איסור מצרית א"כ ודאי לא גיירה ואעפ"כ קרי לי' חתנות, ואף דמהריטב"א נראה דחולק על רש"י מכ"מ י"ל דגם פי' רש"י כן:

שם בא"ד. דהיאך נשאה שלמה: עיין ברשב"א שהקשה על מה שפירש הרמב"ן דפריך למה גיירה כיון דאכתי איכא איסור מצרית והקשה דלמא גיירה שלא להוליד בן לע"ז, אכן לענ"ד נראה שהתוספ' יישבו זה והכי קפריך דאכתי איך אפשר שגיירה שלמה הא איכא איסור מצרית ובשלמא אי לא גיירה ליכא איסור כלל דמשום נכרית ליכא איסור דאורייתא למאן דלא ס"ל כר"ש כדמוכח בע"ז (דף ל"ו) ולפי מש"כ הכס"מ הנ"ל לישנא זה דרבא לא ס"ל כר"ש ומשום מצרית נמי ליכא דע"כ כי אזהר רחמנא מצרי בנתגייר קמזהר דבעודו בנכריותו לא משכחת גבי' דור שלישי בהיתר ודאי לא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (דף ע"ח) ולכן אי בנכריותו איירי ובנשא מצרית נכרית מאיזה דור יתחילו למנות ובנשא ישראלית זהו באיסור ודאי לא כתיב קרא אע"כ דקרא בנתגייר קמזהר וכמש"כ הרמב"ם ולכן אי לא נתגיירה בת פרעה לא עבד שלמה איסור כלל אבל אי נתגיירה הרי עבר על ע' אע"כ בלא נתגיירה ואעפ"כ קרי לי' חתון ועל זה מתרץ שלמה לא נסיב מידי:

והנה גם בזה ק' לכאורה למה לי' הך ולא מתרץ בקיצור שלמה באיסור נסיב כיון דעכ"פ מידי איסור לא נפק גם אי לא נסב כדמשמע מקרא דמייתי ועוד דמשמע בכתוב דשלמה לא חטא בבת פרעה כמש"כ הלחם משנה בשם רד"ק (בפ' י"ג מהל' א"ב), אכן י"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם (בפט"ו מהל' א"ב) דבכל ח"ל אין לוקה בבא עלי' בלא קידושין ומסתמא ה"ה ג"כ בחייבי ע' ולכן שפיר קמתרץ אמה שהקשה הא שלמה ע"כ לא גיירה דא"כ ה"ל מצרית ראשונה ואעפ"כ קרי לי' חתון ומשני לעולם גיירה אבל לא נשאה לאשה רק לפלגש ובזה ליכא איסור מצרית:

ובזה מתורץ מה שהקשה בלח"מ הנ"ל דלפי האמת משמע בסוגין דעבד איסורא בבת פרעה, גם מה שהקשו עוד על ה"ה דכתב דשלמה גיירה לב"פ דמסוגין לא משמע כן, וגם מה שהקש' עוד שם מה המשך יש לפי' התוספ' הקושיא ותיפוק לי' משום מצרית ראשונה לתי' רבא שקדם, ולפ"ד הכל א"ש, גם מה שהקשה עוד שם מאי פריך והא לא קבלו גרים הא להרמב"ם מהני הגירות א"ש לפמש"כ לעיל דהקושיא היא דמסתמא רבא לא כתנאי אמר למלתי' כיון דלחד תנא לעיל ודף כ"ד) לא מהני הגירות אבל הרמב"ם פסק כר' נחמי' דכולם גרים הם:

וע"פ מה שפירשנו בזה המשך הסוגיא להרמב"ם מתורץ ג"כ מה שהקשה הלח"מ עוד על הרמב"ם דכתב דשלמה נשאן לנשים והכא מסקינן דבזנו' בא עליהן, ולפ"ז א"ש דהש"ס לא הוצרך לומר כן רק ללישנא בתרא דרבא דבגירותן איכא חתנות דלפ"ז צ"ל דבת פרעה גיירה ובא עלי' בלא אישות דאל"כ איכא איסורא וכן באותן נשים שהיו מז' אומות צ"ל כן שבא עליהן בזנות דאי בדרך אישות איכא איסורא ממנ"פ בלא גירות מלא תקח לבנך ובגירות מלא תתחתן אבל בדרך זנות ליכא איסורא כלל דבלא גירות ליכא איסור דאורייתא כדאמרינן בע"ז (דף ל"ו) ובגירות ג"כ ליכא מלא תתחתן כיון דבנות קדושין הן אין לוקין רק ע"י קדושין כמו בכל ח"ל לדעת הרמב"ם אבל לתי' קמא דרבא דבגירות ליכא חתנות שפיר י"ל דשלמ' נשאן ומכ"מ לא עבד איסורא רק שקבלן נגד דעת ב"ד אבל מכ"מ בדיעבד מהני גירות וכיון דרמב"ם פסק כלישנא קמא דרבא כמבואר ברשב"א בסוגין שפיר כתב שנשאן שלמה, אכן ק"ל אי ס"ד דבלא קדושין ליכא איסור מצרית מאי פריך לקמן (דף ע"ח) מצרי שני במה יטהר הא משכחת בבא על בת ישראל בלא קדושין והוליד בן, ועיין מש"כ לקמן (דף ע"ח):

בד"ה מנימין. ור"ע לא אסיק אדעתי' שנתן להם קצבה: עיין ברשב"א שהביא הרמב"ם שפסק כר"ע, והנה מה שהקשו התוספ' עליו מנתן להם קצבה כבר תירצו הראשונים דאשיב שבות מצרים היינו אותן שנתיישבו במצרים והרשב"א הקשה על זה מתוספתא דידים דאמר ר' יהושע מצרי אסור בזה"ז, אכן גם בזה י"ל כיון דר"ע חולק על זה ע"פ תוספתא דקדושין פסק הרמב"ם כוותי' דהלכ' כר"ע מחבירו, ומה שהקש' הרשב"א עוד דבירושלמי קאמר ר"ע בפי' שישא לבנו מצרית שנית הרי דהודה דאסור, י"ל דהרמב"ם הוכיח דע"כ ש"ס דילן לא ס"ל דאמר ר"ע כן מדלא פריך מהך מימרא למ"ד לקמן (דף ע"ח) דמצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי כמו דפריך להך מ"ד מרישא דהך ברייתא ולכך סמך הרמב"ם על ש"ס דילן ולא על ש"ס דירושלמי:

בא"ד. וקשה לר"י: לפי מה שכתב הרמב"ן דסנחריב לא הגלה הכל רק מקצת מתורצים קושיות התוספו' דבמקומם נדונים כעמון ומואב דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל בנפרשים אזלינן בתר רוב: דף

ע"ז ע"א בגמרא וכתיב יתרא הישמעאלי: פי' דבדברי הימים (א' ב') כתיב ואבי עמשא יתר הישמעאלי וזה מה שדרש הכא (אבל בירושלמי יש דעה שהי' גר ישמעאלי), וע"פ זה נ"ל ליישב מה שהקשה המהרש"א בשם יפה מראה למה נקט כישמעאל שהרי אין ישמעאל בעל החרב אלא עשו ונדחק מאוד ביישוב זה ובפרט מה שכתב דאי עמוני ואפילו עמונית קנאין פוגעין בו תמו' היא שהרי אף שאסור לבא בקהל מכ"מ גר וישראל גמור הוא, אבל לענ"ד י"ל כיון דדברי הימים כתב עזרא כדאמרינן (ספ"ק דב"ב) ובזמן גלות בבל הרג ישמעאל בן נתני' בחרב לגדליהו ורבים חללים הפיל כדכתיב בירמי' (מ"א) שמילא כל הבור חללים לכן נראה שהיו רגילים בעת ההיא לכנות לכל הורג בחרב כזה בשם ישמעאל על שם ישמעאל בן נתני' וזהו מה שכינה עזרא ליתרא בשם הישמעאל לומר שחגר חרבו כישמעאל שאמר כל שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב: