ערוך לנר – יבמות – קטע 90

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' בחולין (קט"ו.) דהיתר מכללו לא שייך רק היכי דכתיב כל והרי ביולדת לא כתיב כל ואף דכתיב כל ימי זוב טומאתה הרי זה בזבה כתיב ולא ביולדת וכש"כ שקשה מה שהקשינו הרי לבד זבה הותר מכללו ולא יולדת, אבל לפי דברינו א"ש דכלל דהתוספ' שם לא שייך רק היכי דקרי הותר מכללו משום דנכללו בהאיסור דברים הרבה והותר מהם וזה לא שייך רק היכי דכתיב כל אבל היכי דהאיסור בעצמו הותר מקצתו לא אמרינן כלל זה דמכ"מ הוי הותר מכללו:

שם הא כיצד כאן למעשר: עיין בשבת (י"ד:) בהא דאמרינן שם טבול יום דאורייתא הוא דכתיב ובא השמש וטהר דפי' רש"י דכתיב וטהר מכלל שטמא עד השתא וזהו דלא כסוגיא דכאן דמוקמינן וטהר למעשר, וצ"ל כמש"כ המהרש"א בזה לעיל בתוספ' דמכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אכן אכתי ק"ק דלחי מה שכתב רש"י (שם) לכך ט"י לא מטמא תרומה בנגיעה רק פוסל מדלא כתיב דהוא טמא רק וטהר מכלל דעד השתא לאו טהור גמור והרי לפי מה דדרשינן הכא שפיר כתיב וטמא לענין נגיעה ועיין שם במהר"ם דכתב דצ"ל דוטמא אתי לשום דרשה והתימא שלא הזכיר מסוגיא דהכא גם המהרש"ל שם כתב דע"כ צ"ל דוטמא לא לגמרי דאל"כ מאי וטהר וצ"ע דלא הזכיר מסוגיא דהכא דצריך וטהר למעשר וצ"ע:

שם וניקב לא מוליד: ק"ק מהיכי פשיטא לי' דפצוע דכא אינו מוליד וי"ל דילפי ממה דקאמר לקמן דומיא דכרות שפכה וילפינן מיני' דהוא באותו מקום כמו כן ילפינן ג"כ מזה דאינו מוליד כמו דכרות שפכה אינו מוליד:

שם ברש"י ד"ה יכול לכל. מדלא כתיב ויטהר: לכאורה אין זה דיוק לפי מש"כ התוספ' בברכות (דף ב') דלא דייקינן כן אלא היכי דאיכא למיטעי והכא ליכא למטעי, אכן לא ידעתי למה לא פי' רש"י בקיצור דוטהר מיותר לגמרי שהרי בכמה מקומות כתיב וטמא עד הערב ולא כתיב וטהר:

בד"ה נקבו. אפילו אחת מהן: לכאורה מלשון הברייתא לא משמע כן מדלא נקט ואפילו אחת מהן לבסוף, שוב ראיתי בנו"ב (סי' ו') שרצה לדייק כן מלשון הברייתא אבל תימא שלא הזכיר דברי התוספ' שאינם כן:

שם בתוספ' ד"ה והכתיב היינו למאן דמוקי קרא: ק"ק דאכתי מאי פריך להך מ"ד דלמא הך ברייתא דמרבה מאשה גיורת ומשוחררת דלא כוותי' וא"ל דא"כ למאי דרש קרא דאשה דהא י"ל דהוא דרש לשפחה שאינה משוחררת שאוכלת בתרומה מטעם קנין כספו:

בא"ד. שצריך להמתין אכפרה: צריך עיון מה חילוק יש בזה, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לתרץ דבשלמא גבי קדש דאי לאו קרא לא ידענו כלל איסור לאכול קדש קודם שהביא כפרה בזב או ביולדת שפיר צריך קרא אבל הכא גבי תרומה דלענין עיקר איסור ליכא למיטעי דהא כתיב ובא השמש וטהר לענין שאר טומאות וקרא דעד מלאת לענין יולדת ולכן גם אי לא כתיב רק לאו ביולדת מ"מ ידענו כמו דלא חילק הכתוב לענין איסור בין יולדת לזב גם לענין לאו לא מחלקינן:

בד"ה דאי מעד. אצטריך לאזהרה לטבול יום: ק"ק דא"כ כי קאמר בגמרא ואי כתב רחמנא עד מלאת ה"א בלא טבילה כתב רחמנא עד אשר יטהר למה הוצרך לומר כך לימא ג"כ דאצטריך עד אשר יטהר לאזהרה ועוד דאכתי למה אצטריך עד אשר יטהר לאזהרה לא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ואיך תירצו התוספ' קושיתם, וי"ל דקושיא חדא מתורצת בחברתה דבשלמא הש"ס דפריך דלא לכתוב רק עד מלאת ולא עד אשר וטהר וגם לא ובא השמש וטהר תירץ שפיר דאז ה"א דלא צריך טבילה כלל והשתא לא מצי לתרץ דאצטריך לאזהרה דאכתי יקשה דלא לכתוב רק בקדשים לא יאכל ולא אצטריך עד אשר יטהר כיון דלהך ס"ד ליכא טהרה רק הערב שמש א"כ אי לא הוי כתיב רק לאו לחודא ג"כ הוי מוקמינן לתרומה בעוד שלא העריב שמשו אבל התוספ' הקשו דלכתוב עד מלאת ובא השמש דמזה ידעינן טבילה והערב שמש ולא שייך כתירוץ הגמרא הם תירצו שפיר דצריך לאזהרה לט"י דהשתא לא תקשי' דלא לכתוב רק אזהרה דבקדשים לא יאכל ולא עד אשר יטהר די"ל דאז ה"א דרק קידם טבילה שעוד טמא גמור הוא מוזהר אבל לאחר שטבל ולא מחוסר רק הערב שמש לא לכך כתיב עד אשר יטהר להורות דהוא באזהרה אפילו כשטבל כל עוד שלא נגמרה טהרתו ע"י הערב שמש וזהו שדייקו התוספ' לכתוב אזהרה לט"י ולא כתבו אזהרה לטמא:

בא"ד. בטבילה לחודא במידי דלאו בר כפרה עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דאיך אפשר לומר כן דהא כתיב במים יובא וטמא עד הערב לענין נגיעת כלי לתרומה דהוי ג"כ מידי דלאו בר כפרה ותירץ בדוחק דה"א דחמיר נגיעה מאכילה, ולפענ"ד י"ל דלהך ס"ד לא הוי מוקמינן קרא דוטמא עד הערב לתרומה אלא לקדשים דודאי צריך הערב שמש לענין נגיעה כמש"כ התוספ' לעיל מוטמאה עד הערב והא דקאמר לפי המסקנא כאן לתרומה ה"ה ג"כ לקדש אלא דלענין לאו בר כפרה ליכא חילוק בין תרומה לקדש: בא"ד. והערב שמש במידי דבר כפרה: במהרש"א הקשה דלפ"ז שיש לחלק גם לענין ט"י בין בר כפרה ללאו כ"כ קושית רש"י לעיל במקומה עומדת דדלמא מוקמינן קרא דעד מלאת לענין מעשר, ולפענ"ד י"ל דבשלמא לעיל דקמקשה אימא לענין תרומה צריך כפרה והא דכתיב הערב שמש ביולדת היינו לענין מעשר על זה תירץ רש"י שפיר דיותר סברא שנאמר דקרא בתרומה איירי ולא חילק הכתוב בתרומה בין ב"כ ללאו ב"כ דבתרווייהו סגי בהערב שמש משנאמר דקרא במעשר איירי וחילק לענין מעשר דבאינו ב"כ בטבילה סגי ובב"כ הערב שמש בעי אבל הכא ודאי אמרינן שפיר דהוי טעינן לומר בתרומה כך דב"כ כיון דחמיר לענין קדשים חמור ג"כ לענין תרומה דגם לענין מעשר לא הוי דחינן סברא זו אם לא דמוקמינן קרא במסתבר טפי:

בד"ה כרות שפכה. כרות שפכה בגיד: אכתי לא תרצו בזה למה נקט פציעה בבצים, ונ"ל משום דבירושלמי דרש דכה אבצים ויליף מזה דקרא באותו מקום משתעי כמו דיליף בגמרא דילן מכרות שפכה שהוא שופך ע"י כריתה, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א למה לא מפרש ג"כ איזהו דך די"ל דמשמעות דכה דקרא קאי אבצים ומתניתן רק לקרא אתי לפרושי והא דרך פוסל הוא הל"מ כמו השאר הדינים דפצוע ודך וכרת פוסל בשלשתן ודאי לא אתי רק מהלכה:

בד"ה שאין לו. וליכא למימר דהכא בידי שמים: עיין ברשב"א שהביא דעת הרבה מראשונים דס"ל כן דהכא בידי שמים איירי וכן נראה מדעת רש"י שכתב הא סריס חמה בידי שמים ע"י חולה הוא והאי לאו חולי הוא ולמה לא כתב בקיצור והאי לאו בידי שמים הוא דהרי ע"י שמים אפילו בלא חולה כגון ע"י רעמים וברד לא פסיל אע"כ דהכא נמי בידי שמים הוא ולא בא רש"י רק לחלק בין הך בידי שמים לאידך דסריס דהך לאו ע"י חולה היה, והנה כל הקושיות של ר"ת תירצו הראשונים כמבואר ברמב"ן ורשב"א ורא"ש חוץ מקושיא זו דהרי אנו רואים כמה ב"א שכורתין מהן ביצה א' ומולידין, אכן גם בזה י"ל כמו שאמרינן טריפה אינה חי' אף שאנו רואים כמה טריפות וודאין כגון יותרת שחיין משום דעל הרובא דרובא דניי והרובא דרובא א"ח וה"נ אמרינן הכא דהרובא דרובא אינם מולידים ולכן אמרינן דפסול ואותם דמולידין הם מיעוטא דמיעוטא ואנן אזלין בתר רובא, אכן ק"ק מאי פריך בגמרא מהאי גברא דסליק לדקלא דלמא ברייתא רובא קאמר והוא מן המיעוט הי' ועיין בש"ך י"ד (סי' נ"ח ס"ק מ"ז) שהביא ב' שיטות בזה בהטעם שמצינו לפעמים טריפה חי' דלטעם הרשב"א דנס הוא אפשר דגם הכא א"ש דאין דנין על הנס אבל מכ"מ צ"ע אי לטעם דחוק דצא וחזור על בניו חשבינן להבנים לממזרים ודאים להתירם בפסולי קהל:

בא"ד. ומשמע התם מתוך המסקנא דאיירי בידי אדם: עיין ברשב"א ורא"ש שהביאו ראי' מהירושלמי דבידי שמים מיירי וכבר הקשה מהרש"ל ביש"ש דהרי באמת מוכח דבידי אדם קמיירי וכדברי התוספ' דהא קאמר דכולה כרבנן והך דע"י שמים פסול איירי כגון ע"י חכוך דתחלתו ב"ש וסופו ב"א ומדלא אוקמי' כר' ישמעאל משמע דהוא הכשיר אפילו ב"א גמור וכן הקשה המפרש בירושלמי, ונ"ל דהנה הרמב"ם פסק דאם ע"י שחין נתחכך ונסתרס זה מקרי ב"ש וכשר והקשה ג"כ המהרש"ל עליו שהרי זה מפורש נגד הירושלמי דקאמר דזה ב"א הוא ומה שרוצה המהרש"ל לתרץ בזה כבר כתב עליו בקרבן נתנאל שהוא כשגגה שיצאה מלפני השליט, ונ"ל דהראשונים סוברים כיון דלפי ס"ד דמקשן דברייתא דב"ש כשר ר' ישמעאל היא ע"כ ר"י לא איירי רק בידי שמים והתירצן לא גילה דעתו שחזר מזה ואעפ"כ לא אוקמי רק כרבנן ולא כר' ישמעאל לכן אמרינן דבהך מלתא גופא פליגי ר' ישמעאל ורבנן ולא אמרין עוד דר"י הכשיר ב"ש ורבנן סלו או דר"י הכשיר ב"א ורבנן פסלו אפילו תחלתו ב"ש אלא אמרינן דפליגי ר"י ורבנן בתחלתו ב"ש וסופו ב"א כגון ע"י חכוך דר"י מדמי לבידי שמים ולכן הכשיר ורבנן מדמי לבידי אדם אבל ב"ש ממש לכ"ע כשר ובידי אדם לכ"ע פסול ולכן שפיר הביאו ראי' מהירושלמי דר"י לא הכשיר רק ב"ש ולא ב"א אפילו לפי המסקנא וכיון דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטות הראשונים דר"י ב"ש קמיירי כמש"כ הרמב"ן והרשב"א בשמו א"כ ע"כ ס"ל ג"כ כפי' זה, ולפ"ז לר' ישמעאל בחוכך כשר ופסק הרמב"ם כוותי' משום דתניא בכרם ביבנה כן:

ע"כ בגמרא פצוע דכא בידי שמים כשר: הנה בגמרא לא מבואר בנעשה פ"ד ע"י שאר בריות כגון ע"י חיות מה דינו אם כב"ש וכשר או כב"א ופסול, והנה בחולין (נ"ה:) בריאה חרותה פליגי ת"ק ורשב"א לענין שאר בריות אי הוי כב"א או כב"ש דלת"ק הוי כב"ש ולרשב"א כב"א ופסקו הפוסקים כת"ק כמבואר בש"ע י"ד וסי' ל"ו) ואף שהרמב"ם לא גילה דעתו כמאן פסק שלא הביא דין דשאר בריות כלל מכ"מ מסתמא ג"כ כת"ק ס"ל כמש"כ הלחם משנה (פ"ז מהל' שחיטה), ולפ"ז יש לתמו' על הרמב"ם שכתב (בפ' ט"ז מהל' א"ב) דע"י כלב הוי כמו ע"י אדם ונעשה כרות שפכה דמנ"ל כן כיון דלגבי ריאה לא אמרינן הכי, ועיין בפרי חדש י"ד וסי' ל"ו) שדן ג"כ מחולי דפ"ד אחולי דריאה, ונ"ל דלהרמב"ם היה קשה מאי קמ"ל שמואל דבידי אדם דוקא פסול וב"ש כשר הא במתניתא תנא כן וביותר ק' לרבא למה לי' טעמא דהפצוע כיון דבמתניתא יליף מלא יבוא ממזר ולכן סבר כיון דלפי טעם דמתניתא ע"י בהמה כשר כיון דיליף מלא יבא ממזר א"כ מה ממזר ע"י אדם ולא ע"י בהמה דלא שייך ע"י בהמה דאינה מוליד ע"י אדם אף פצוע דכא כן ולכן לא פסלה הברייתא רק ע"י אדם למעוטי ב"ש ולמעוטי ע"י בריות אבל שמואל הוסיף על הברייתא לפסול אפילו ע"י בריות ולכן נקט התירא דדוקא ב"ש כשר לאפוקי כל שאינו ב"ש כגון ע"י בריות וע"י אדם דפסול וכיון דעל זה לא שייך טעמא דברייתא לכן הוצרך רבא לומר טעמא אחרינא לשמואל דהיינו דילפינן מדלא כתיב הפצוע דמזה לא שייך למעט רק פצוע ממעי אמו והדומה לו כגון ע"י ברד שנעשה מעצמו ע"י שמים אבל לא מה שנעשה ע"י שאר בריות ולכן פסק הרמב"ם כשמואל וכרבא לפסול בשאר בריות:

עוד י"ל ביישוב קושיא זו מה דפשיטא להרמב"ם דבידי כלב פסול היינו טעמא דמה דמחלקינן לענין ריאה היינו לפי שע"כ יש חילוק בטבע שהרי צמקה בידי אדם טריפה וע"י רעם וברד אף שג"כ צמקה כשר וא"כ י"ל דע"י בהמה דומה ג"כ לפחד דבידי שמים אבל לענין פצוע דכא דלא מחלקינן רק בין נעשה פצוע ממש ע"י חבלה או ע"י חולי דזה החילוק שבין בידי אדה שהוא חבלה ובין בידי שמים שהוא ע"י חולי א"כ פשיטא דע"י בהמה שו' לאדם כיון דג"כ חבלה היא, אכן אכתי צ"ע אם לחלק בין ב"א לב"ש דזה חבלה וזה חולי דא"כ איך חשבינן ע"י רעמים וברד לב"ש וכשר כמש"כ רש"י לקמן (ע"ב) מאי שנא נחבל ע"י אבן הברד ומ"ש נחבל ע"י אבן שזרק אדם כו וא"כ ע"כ צ"ל דגזירת הכתוב הוא וא"כ שפיר י"ל ג"כ דנחבל ע"י בהמה הוי דומיא דנחבל ב"ש וכשר ודוחק לומר דע"י ברד היינו מחמת בעתותא דקול הברד אבל אבן הברד באמת כבידי אדם דיינינן לי' ולדינא צ"ע:

שם שפי' מר בר רב אשי בקולמוס ואכשרי': עיין ברשב"א שהקשה מזה על הרמב"ם שפסק במרזב דכשר דזהו דלא כמר בר רב אשי, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי, תמוה הוא דאף שיש שיטות שסוברים כן כמו שהביאו התוספ' בחולין (ע"ה:) מכ"מ הרי הרמב"ם (בפ"א מהל' טוען) פסק לענין מיפך שבועה דלא כמר בר רב אשי דלא מפכינן בדאורייתא ובהל' שחיטה (פ' ח') פסק בחוורי דלא כוותי' ולענין אלימתא וקטינתא פסק (שם) כוותי' הרי דע"כ ס"ל כגירסת שאר הגאונים שהביאו בתוספ' הנ"ל דהלכתא כוותי' דמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחוורי וא"כ הקושיא במקומה עומדת מ"ט לא פסק הרמב"ם כוותי', ולכן נ"ל דהרמב"ם מפרש דהך דשפיי' מ"ב רב אשי לא כמרזב הוי אלא נקב ממש למעל' מעטר', וא"ע ראיתי שגם בכס"מ וביש"ש תירץ כן:

אכן לכאורה ק' בין לפי' רש"י בין לפי' הרמב"ם מנ"ל לקמן דזהו פסול דחוזר להכשרו מיעט קרום מחמת מכה בריאה דלמא אתי למעוטי בפצוע דכא גופא הך דמר בר רב אשי דלא נימא כוותי', וי"ל דמשמע לי' טפי דאתי למעוטי לענין סתימת נקב מעצמו דהכא מועיל סתימה מעצמו לפסול נקב אבל במקום אחר לא ולכן ע"כ למעוטי ריאה אתי, שוב ראיתי בריטב"א שהביא ג"כ שיטה זו דהלכה כרבינא וכתב דאין ראי' ממר ב"ר אשי דאין הלכה כוותי' לגבי' רבינא, א"נ לא עביד מר בר"א הכי רק לרווחא דמלתא ולעולם גם כמרזב כשר, ולפ"ז גם שיטת הרמב"ם א"ש ולא קשה עליו כנ"ל:

דף ע"ו ע"א בגמרא ניקב ונסתם כל שאלו נקרי ונקרע: לכאורה נראה דהיינו הך דינא דברייתא לקמן דק דלקמן איירי למעלה מעטרה והכא בעטרה עצמה, אכן מהרמב"ם והרא"ש נראה דקמפרשי דליכא הכא סתימה כלל רק דע"י שהנקב קטן מאוד נסתם מאליו ולכן תלי אי נקרע מעצמו ולכן הרא"ש לא גרס הכא כלל ונסתם וכן נראה מהרמב"ם דלא גרס הכי:

שם מייתינן נהמי חמימי דשערי: תמו' לי היכי מייתינן לי' לידי עון גדול דהזל"ב משום בדיקה ובשלמא לתי' ר"י דלעיל (ל"ד:) דבאקראי בעלמא שרי א"ש אבל לתירוץ התוספ' קמא קשה וכבר הפליג להשיג על תי' הר"י הרב בית יוסף מפני שהזוהר החמיר מאוד דעון הוצאת ז"ל ואיך שרינן הכא, ולכאורה י"ל כיון דע"פ הדין טעם איסור הז"ל משום מצות פרי' ורבי' הוא כמש"כ התוספ' בסנהדרין (נ"ט:) א"כ כיון שבלא בדיקה אסור לישא אשה כלל משום ספק פצוע דכא ויבטל מפו"ר א"כ מה שבודק עצמו ע"י הוצאת זרע ליכא משום בטול פרו"ר אדרבא עושה לשם פו"ר ואף דיכול לשא גיורת ומשוחררת מספק ואכתי ליכא בטול פו"ר בזה י"ל דלא שכיחי לי', ולפ"ז אין ראי' מזה להתיר הוצאת זרע ג"כ לבדוק אם הדם שראתה הוא ממנו או ממנה והב"ש באהע"ז וסי' כ"ה) רצה להביא ראי' מהכא להתיר גם בזה ולפ"ז שאני הכא דעושה משום פו"ר, אכן ק"ל מה שלא ראיתי ברמב"ם ושאר פוסקים שהביאו בדיקה זו דהש"ס כמו שהביא שאר בדיקות דהש"ס כגון בדיקות אטום בריאה (בפ' ז' מהל' שחיטה) וכדומה ומזה נראה לכאורה דאסור לבדוק בדיקה זו לפ"ז פשיטא דאין ראי' מכאן לדין הב"ש, אכן לא ידעתי למה דחו הש"ס מהלכה, וצ"ע גם על המהרש"ל ביש"ש שהביא בדיקה זו כנראה מדבריו להלכה ולא הזכיר כלל שכל הפוסקים הראשונים השמיטוה:

שם פצוע דכא ישראל מותר בנתינה: הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' א"ב) פסק דמותר בנתינה וכהן מותר בגיורת אבל אסור בממזרת והראב"ד השיג עליו מדתנן ואינו אסור רק לבא בקהל משמע הא בממזרת שרי, אכן לפענ"ד אין מזה השגה על הרמב"ם דהא כמו כן יש לדוק מרישא אפכא מדתני מותר בגיורת ומשוחררת ולא תני ג"כ ובממזרת משמע הא בממזרת אסור אלא מהא ליכא למישמע וכעין דמסקינן לקמן לענין נתינ' ואף שיש לחלק דלענין נתינה שאני דהוי מצי למיתני נתינה ולא הי' צריך למיתני בגיורת ומשוחררת כלל כאן דנתינה ג"כ גיורת הוא ז"א דגם אי הוי תני נתינה אכתי הוי צריך למיתני גיורת ומשוחררת ג"כ דה"א דוקא בנתינה מותר משום דפסולה היא אבל קהל גרים איקרי קהל וא"כ ה"נ י"ל לענין ממזר, וכן מה שהקשה הטור על הרמב"ם הביאו המהרש"א בכאן כי היכי דמותר בנתינה משום דכתיב בקהל ד' הא באחריני יבוא ה"ה ג"כ בממזרת ל"ק על הרמב"ם כיון דהא דמותר בנתינה אינו מן התורה לדעת הרמב"ם אלא מדרבנן דפסק דנתינה בגיורת אינו רק מדרבנן כלישנא קמא דרבא ובפסולים לא גזרו רבנן וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין וא"כ אין ראי' מזה על ממזרת די"ל דלא דרשינן הך דרשא הא באחריני יבוא וכבר כתב הב"י טל הטור דלא ראה בש"ם דדרשינן הכי, הן אמת דללישנא בתרא דנתינה דאורייתא היא הא דמותר בה ע"כ צריך למדרש כן אבל ללישנא קמא דרבנן הוא אין ראי':

אכן העיקר קושיא על הרמב"ם היא מה שהקשה הראב"ד עוד דמ"ש ממזרת מגיורת לכהן דתרווייהו איסורי דאורייתא הן, ועוד הקשו הראשונים דאמרינן בפי' בירושלמי דמ"ד דאוסר בממזרת מדאסורה גיורת לכהן משמע דהא בהא תלי', ונ"ל דהרמב"ם והראב"ד בזה לשיטתייהו אזלי דהנה עוד הקשה הרשב"א על הרמב"ם דמתיר גיורת לכהן כיון דהוא פסק כלישנא קמא א"כ האיבעי' לא אפשיטה ואיך פסק להקל באיסור תורה וכן הקשה הרב המגיד ותירץ בדוחק, ונ"ל דהנה (בפ' י"ח מהל' א"ב) כתב הרמב"ם הטעם דגיורת אסורה לכהן משום דנבעלה בנכריותה לכותי ונעשה זונה והוא כמו שכתב רש"י לעיל (ס: ס"א.) והראב"ד השיג עליו דהטעם אינו משום זונה אלא משום קרא דיחזקאל דמזרע בית ישראל, והנה התוספ' לעיל (דף ס"א) ס"ל ג"כ דהטעם משום זונה רק דפליגי בזה על רש"י דכתב טעם זנות שנבעלה בנכריותה והם כתבו הטעם דבאים מעכו"ם שטופי זמה, והנה בהרמב"ם אין הכרע אי כרש"י אי כתוספ' ס"ל ויש נפקותא בין רש"י לתוספ' דלהתוספ' הוי זונה ודאי אבל לרש"י לא אסור רק מספק שמא נבעלה וספק דאורייתא לחומרא, והשתא י"ל דס"ל להרמב"ם כפי' רש"י ולכן לא אסורה גיורת לכהן רק מספק והשתא כיון דלא נפשטה האבעי' אי בקדושתייהו קיימו או לא לכן אמרינן דזונה ודאי אסורה לכהן דליכא אלא חדא ספיקא אבל גיורת שרי לכהן פ"ד מטעם ספק ספיקא שמא לא בקדושתייהו קיימו ואת"ל קיימו שמא לאו זונה היא דלא נבעלה כלל ושרי לי' וכן שייך ספק ספיקא זה בספק ממזר ולכן התיר הרמב"ם גם ספקן אבל בממזרת דליכא אלא חדא ספיקא שמא בקדושתייהו קיימי לא מותרת מספק ולכן למ"ד בירושלמי דפשיטא לי' דאסור בגיורת משום דבקדושתו קאי כש"כ דאוסר בממזרת אבל אפכא ליכא ראי' ולכן א"ש פסק הרמב"ם, וכל זה לא שייך רק לשיטת הרמב"ם דטעם גיורת מטעם ספק זונה אבל הראב"ד דס"ל דגיורת דאורייתא הוא מדברי קבלה ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא א"כ גם בגיורת ודאי איסור דאורייתא הוא וכיון דגיורת מותרת גם ממזרת מותרת לו דלשיטה זו אין חילוק בין גיורת לכהן לממזרת כלל ולכן שפיר השיג הראב"ד להתיר בשניהן מדשרי גיורת לכהן כמו שפשט רב ששת ועיין מש"כ לעיל (נ"ז.):