ערוך לנר – יבמות – קטע 89

שם בשתי תרומות: הא דלא מייתי גם אידך דרשה דמייתי בשבת (דף כ"ד) מתתן לו ולא לאורו י"ל דהך דרשה לא שייכא אליבי' דכ"ט דבפסחים (דף ל"ג) ילפינן מיני' דתרומת חמץ אינה תרומה, ולכאורה קשה דא"כ מנ"ל לרנב"י לילף מיני' דתרומה טמאה מותר לשרפה אבל י"ל דלענין חמץ לא שייך לאוקמי' רק לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה וא"כ לריה"ג באמת לא שייך למילף מתתן לו דתרומה טמאה מותר לשרפה ולכן נקט דרשה דשייך לכ"ע אכן קשה אכתי מנ"ל לרנב"י למילף מתתן לו דלמא צריך קרא שלא להפריש חמץ חדש לתרומה קודם הפסח דבזה שייך גם לדידן תתן לו ולא לאורו דלאכילה לכהן לא ראוי משום חדש וכשיגיע ע"פ צריך לשורפו:

שם בתוספ' ד"ה הכי גריס. וק' לר"י: ביישוב שיטת רש"י י"ל לפי מה שכתב רש"י לעיל (ד"ה מחוסר כפרה) דלכך ט"י מותר בפרה ולא מח"כ משום דמחוסר מעשה וא"כ ת"ק דיוסף הבבלי ע"כ לא ס"ל חילוק זה והנה לעיל דילפינן דערל מותר בפרה ק"ו מט"י ע"כ לא שייך כן רק אי מח"כ ג"כ מותר דלא מחלקינן בין מחוסר מעשה או לא דאל"כ איכא למיפרך מה לטבול יום שכן אינו מחוסר מעשה וא"כ ע"כ תנא דמתיר ערל בפרה ס"ל כמ"ד דגם מח"כ כשר וזהו שיטת רש"י לפרש טעם דתנא לעיל:

ובזה מתורצים קושית התוספ' דכאן וגם מה שהקשו לעיל אק"ו דערל מט"י דנימא דמח"כ יוכיח והא דלא ניחא להתוספ' בכך לעיל וכאן י"ל דלשיטתם אזלו דלא ס"ל החילוק של רש"י ממחוסר מעשה לענין מח"כ כדמוכח ממה שהקשו לעיל (ע"ג. בד"ה לימד) וכמו שכתבתי שם אבל לרש"י לשיטתו א"ש:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' אהך ק"ו בזבחים שהזכרתי לעיל מה לט"י שכן מחוסר מעשה דהרי להך מ"ד גם מח"כ שמחוסר מעשה מותר:

בא"ד ועוד דלייתי מברייתא דלעיל: גם קושיא זו גם קושיא שהקשו דלייתי מדרבי אליעזר מתורץ ע"פ מה שכתבנו לשיטת רש"י דהא ודא גם לר' אליעזר ה"א דערל אסור בפרה כמו שכתבו התוספ' לעיל משום דאסור בתרומה וקדשים כטמא וזה ע"כ לר"א כתבו דלר"ע באמת אסור בפרה מהיקשא לטמא וא"כ מה דכשר הוא דוקא מק"ו דר' אלעזר אכן אק"ו גופא יקשה מה שהקשה התוספ' בזבחים מה לט"י שכן אין מחוסר מעשה לכן ע"כ אייתי ברייתא דהבא דס"ל דגם מח"כ כשר א"כ ע"כ לא מחלק בין מחוסר מעשה או לא ולכן ניחא לי' נ"כ להביא הך ברייתא ולא ברייתא דלעיל דמכשר בפי' ערל:

בד"ה מה לפסח. ה"מ למימר שכן פנקעכ"ס: לענ"ד י"ל דודאי פנקעכ"ס כדלעיל נגד תרומה לא הוי מצי למימר שהרי הס' פירושה אסור לאונן וזה ל"ש בפסח נגד אונן דאדרבא עיקר אונן במעשר כתיב, וא"ע ראיתי במהרש"ל שבאמת הגי' בתוספ' והשמיט הס', אכן לענ"ד גם מעילה ל"ש רק לעיל שאיירי מסתם קדש ובשם קדש יש מטילה אבל בפסח עצמו לא שייך מעילה דקדשים קלים אין בהם מעילה ואפילו פרכא דקרבן נ"ל דלא שייך רק בסתם קדש כיון שק"ק נאכל בפנים דוקא וכש"כ נגד תרומה שנאכל בכל מקום אבל בפסח נגד מעשר לא שייך כיון דמקום אכילתם שו' בכל העיר ולכן לא נשאר רק פנ"כ והיינו פגול נותר וטמא, ואף דלעיל (ע'.) הקשו התוספ' ג"כ הכי דלימא שכן פנקעכ"ס ושם לא שייך כל זה כיון דשם לענין תרומה איירי שם בלא"ה לענ"ד לא קשה כ"כ דאפשר דאכתי לא אסיק אדעתי' חומרות הללו למחשב וחשיב חומרות הפשוטו' דפ"נ וטמא אבל הכא לא שייך זה כיון דכבר מייתי לעיל ולכן הכא צ"ל כתירוצינו:

בד"ה חד לגופי'. ה"א דאמצות ומרורים: ק"ק אכתי ממנו דבמעשר דכתיב לגופי' ל"ל וא"ל כיון דדרשינן (בפ"ה דמעשר שני) מקרא דוגם נתתיו ללוי מעשר ראשון ומעשר עני ותרומות ומתנות עניים וא"כ אי לאו ממנו ה"א דעליהם קאי, וא"ע ראיתי שבמהר"ם תירץ כן אכן זה דוחק כיון דלא כתיבי בפי' ועוד איך שייך לא אכלתי באוני דהא בלא אנינות הם אסורים לו לאכול דצריך לתנם ללוים ולענים ותרומה אפי' במיתה היא לזר וי"ל דאי לאו ממנו ה"א אפילו מה דנקנה במעות מ"ש דכתיב בפרשת ראה ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך ג"כ אסור באנינות לכן כתיב ממנו:

ובהכי א"ש מה דקאמר לקמן לא נתתי דומיא דלא אכלתי ולמה לא קאמר דומיא דלא בערתי דסמיך לי', אבל לפ"ז א"ש דמלא בערתי אין ראי' די"ל דנקנה במעות מעשר קמיירי אבל מלא אכלתי קדייק שפיר דלהכי כתיב ממנו אלגופי', אבל ק"ק דהא לקוח בכסף מעשר ג"כ אסור בטומאה כדמוכח במעשר שני (פ' ג') דתנן הלקוח בכסף מ"ש שנטמא יפדה ומ"ט לא מקשינן לאכילה באנינות:

שוב ראיתי דדעת הרמב"ם אינה כן אלא דגם הלקוח בכסף מ"ש אסור לאונן כדמוכח ממש"כ בהל' מ"ש (פ"ז הל' י"א) והנה התוספ' בזבחים (דף ו') הביאו ג"כ הכי בשם רש"י אבל ברש"י דלפנינו אינו כן ומדהשמיט אונן משמע דלקוח בכסף מ"ש מותר לאונן כמו תרומה, אכן לכאורה קשה מסוגיא דלקמן דקאמר רב אשי מה להלן מגופו אף כאן מגופו ואי ס"ד דלקוח בכסף מעשר ג"כ אסור לאונן א"כ מנ"ל דלא אכלתי איירי בגופו, אבל י"ל דהנה הרמב"ם (בהל' מ"ש פ"ג) כתב הטעם דמ"ש לא ניתן לעבדים ובגדים דכתיב לא נתתי ממנו למת וע"ש בכסף משנה שהביא הרמב"ן שכתב דדברי הבאי הם ונדחק בישובו, והעיקר מה שקשה טל הרמב"ם מנ"ל דרשה זו, לא תירץ, אבל נ"ל דהרמב"ם מפרש כן דברי רב אשי דה"ק מה להלן מגופו מה לא אכלתי שהיא אכילה היא דבר שנעשה המעשר מגופו כשאכלו אף לא נתתי אינו רק בדבר שנעשה מגופו וגלי זה על פי' למת שהוא דבר שלא נעשה חי שלא נכנסו בגוף שגם זה הוא בכלל למת לא מת דוקא דאם לא הוי סמוך ללא אכלתי באמת הוי מפרשינן אמת דוקא ואארון ותכריכים אבל אחר דהוא סמוך ללא אכלתי מפרשינן תרווייהו לא למת דהיינו שלא לאכילה וסיכה וממילא הוי ג"כ בכלל סיכה למת דגם בזה לא נעשה חי אבל חי דומיא דמת דהיינו סיכה לחי מותר וזהו להרמב"ם לשיטתו דלקוח בכ"מ אסור לאונן אבל לחד שיטת רש"י דמותר הפי' דומיא דלא אכלתי הוא כפשוטי דדוקא המעשר עצמו אבל לא הלקוח ולכן ע"כ גם לא נתתי למת קאי אסיכה דוקא:

בד"ה מניין למעשר. שמבער בטומאה: עיין במהרש"א מ"ב שנדחק למה לא פי' התוספ' כפי' רש"י משום סיכה כשתי', וי"ל דהנה התוספ' בנדה (ל"ב.) הוכיחו דסיכה כשתי' הוא רק דרבנן, ולכאורה ק' למה צריך הכא קרא דמותר לסוכו פשיטא כיון דמדאורייתא אין איסור בסיכה, אכן י"ל דרש"י ס"ל דסיכה כשתי' דאורייתא וכן כרב הריטב"א לעיל (דף ע"א) עיין מה שכתבתי שם ועיין בנקודת הכסף בי"ד (סי' קי"ז) אבל התוספ' לשיטתם דס"ל דהוא רק מדרבנן ע"כ לא פירשו כפי' רש"י:

בד"ה תהא להסקה. מוקי לה בתרומה תלוי': א"ל הא שם פליגי תנאי בזה וגם הכא לא מצרכינן הך דרשה רק למ"ד למדין ומשיבין וא"כ דלמא הוא לא ס"ל כהך מ"ד דמוקי שם בתרומה תלוי' די"ל דהך מ"ד שם הוא ר"א דמוקי בתלוי' והוא ס"ל דמופנה מצד א' למדין ומשיבין כדאמרינן לעיל (ריש פרקין), ומה שתרצו התוספ' במסקנא לא קאי הכי צ"ע דהא למסקנא לכ"ע יש אם למסורת ולא איירי רק בחד תרומה שהיא טהורה:

ע"ב בגמרא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים: קרא זה מוקמינן בסוגין לתרומה ולכן יליף הרמב"ם (בפ"ז מהל' תרומות) מקרא דואחר יאכל מן הקדשים איסור ע' לתרומה טמאה וכבר העיר במ"ל שם הא בגמרא דידן יליף כן מבשעריך תאכלנו וכתב דפלוגתא הוא בירושלמי, אכן אכתי לא מיושב למה שבק הרמב"ם סתמא דגמרא דילן ופסק כחד מ"ד בירושלמי, וי"ל דהנה כבר כתבנו לעיל קושית הרמב"ן שהקשה על הרמב"ם דמפיק לאו למעשר בטומאת הגוף מלא בערתי ממנו והרי לעיל (ע"ג:) אמרינן והיכן מוזהר, אכן י"ל כיון דבפסחים (דף כ"ד) מוכח בש"ס דלא בערתי לאו גמור הוא כמש"כ התוספ' לעיל לכן ס"ל להרמב"ם דהך ברייתא דלעיל ר"ש היא ויחידאי היא ות"ק פליג עליו וס"ל דלא ביערתי לאו הוא ופסק הרמב"ם כסתמא דש"ס דפסחים, וכיון דכן לא צריך לפי סתמא דש"ס דפסחים למילף לאו מלא תוכל לאכול בשעריך ול"צ לפ"ז דילפינן בשעריך דאיירי בטומאה מבשעריך תאכלנו וכיון דלא גמרינן גז"ש דבשעריך לא אמרינן דבשעריך דכתיב גבי פסולי המוקדשין הוא לאכול בטומאה דאין זה במשמעות בשעריך אי לאו דאתיא בגז"ש וא"כ לא שייך לילף ממעוטא דתאכלנו תרומה טמאה דהא גבי הטמא והטהור יחדיו לא כתיב הך מעוטא וא"כ י"ל דתלי פלוגתא דתרי מ"ד בירושלמי אי ילפינן מבשעריך או מאחר יאכל מן הקדשי' בפלוגתא דת"ק ור"ש והסוגיא דלעיל דאזלא אהך ברייתא דר"ש דמייתי התם שפיר הביאה לתרומה טומאה ע' דבשעריך אבל הרמב"ם דפסק כסתמא דש"ס דפסחים דילפינן לאו למעשר מלא בערתי ולא מלא תוכל לאכול בשעריך ע"כ פסק ג"כ כהך מ"ד בירושלמי דילפינן תרומה טמאה מואחר יאכל מן הקדשים, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (פ"ו.) ששם הבאתי ראי' מי הוא התנא דפליג אר"ש ולא יליף מבשעריך:

שם כאן לתרומה כאן לקדשים: ק"ל דלפ"ז מאי פריך בברכות (ב':) דלמא ובא השמש ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא ופי' רש"י שם לאחר הבאת קרבנותיו ואיך אפשר לומר כן דתרומה אסור למחוסר כפרה דא"כ קרא דעד מלאת למאי אתי וא"ל דאי אמרינן וטהר גברא אז לא מוקמינן לתרומה אלא לקדשים דאכתי ק' תרי קראי בקדשים ל"ל כדפרכינן לקמן בסוגין וא"ל דחד ביולדת וחד בזב וצריכא כדמתרץ לקמן דממנ"פ למאן דאמר דבזב בעל ג' ראיות הכתוב מדבר הרי כתיב קרא בזב ולמ"ד דבב' ראיות הכתוב מדכר הרי ע"כ לא ס"ל הצריכותא דהש"ס דאל"כ באמת מנ"ל דבתרווייהו בזב ויולדת מעכבת כפרה ועוד קשה דמלשון הגמרא שם משמע דאתרומה קפריך שיהי' צריך כפרה ואיך אפשר לומר כן דא"כ קרא דובמלאת במאי קמיירי ובשלמא לפי' התוספ' שם א"ש אבל לפי' רש"י קשה, וי"ל ע"פ מה שהקשו התוס' לקמן למאן דעבד צריכותא למה לא צריך גם בתרומה ב' קראי ותירצו בתירוץ בתרא דבתרומה דלא תליא בכפרה ל"צ ב' קראי, ולפ"ז אי תרומה ג"כ תלי' בכפרה צריך ב' קראי לתרומה כמו לקדש ואי ליכא אלא חד קרא י"ל דדוקא זב דחמור צריך כפרה לאכול בתרומה אבל יולדת דקיל דהותר מכללו לא, ולפ"ז פריך שפיר אימא וטהר גברא דהיינו בזב והא דכתיב ובמלאת ימי טהרה דהערב שמש מתיר היינו ביולדת דקיל:

שם גיורת ושפחה בני מיכל תרומה ננהו: ק"ק כיון דאיסור גיורת לכהן הוא מטעם זונה כמבואר לעיל (דף ס"א) ולפי מה דמבואר לעיל (ך':) דאוריית' חייבי לאווין רמי ליבום מטעם ע' דוחה ל"ת רק מדרבנן אסור משום גזירה ב"ר אטו ב"ש א"כ שפיר משכחת דגיורת ומשוחררת בני מיכל תרומה ננהו כגון שאחיו של כהן קדשן ולא בא עליהן דעדיין לא נעשו חללות ומת בלא בנים ונפלו לפני אחיו ליבום וייבמן וא"כ נשיו גמורות הי' ואוכלת בתרומ' ונתעברו מביא' ייבום וילדו וצריך קרא שאסורין לאכול בתרומ' שאכלו עד השתא ובשלמא לפי' התוספ' לקמן (ר"פ יש מותרות) דבאיסורי כהונה איכא ע' דקדושים יהי' ג"כ א"ש דע' ול"ת הוא ומדאורייתא לא רמי לייבום אבל לפי' רש"י שם קשה דס"ל דליכא אלא ל"ת ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ז.):

ודע שא"ל דמכ"מ פסולה דמשתמרת לביאה פסולה היא לביאה שניי' דהא לעיל (נ"ז.) כתבו התוספ' דמשתמרת לביאה פסולה אינו רק מדרבנן ועיין מש"כ שם ועוד אפילו הוי דאורייתא משכחת בשמת בעלה הכהן או גרשה ואוכלת תרומה בשביל בנה, והנה כבר הזכרתי לעיל (נ"ט.) שיש פלוגתא בין הרמב"ם והראב"ד מטעם מה גיורת אסורה לכהן דלהרמב"ם ורש"י אסורה מטעם זונה ולראב"ד ורשב"א מקרא דזרע בית ישראל ועד יחזקאל הוי הל"מ, ולפ"ז לשיטת הרמב"ם ורש"י לק"מ דמה בכך שיש לה זרע כהן ואפילו כשר הוא מכ"מ פסולה לתרומה משום זונה אבל לראב"ד ורשב"א דאינה זונה רק דאסורה להנשא לכהן שפיר קשה קושיתנו כנ"ל וא"ל דאי מזרע ב"י אתיא בלא"ה לא שייך ע' דוחה ל"ת די"ל דהא הל"מ מורה דמה דכתיב בקרא דיחזקאל כמו שכתוב בתורה דמי והרי לאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע'

שם בני מיכל תרומה ננהו ק"ק דלמא צריך קרא דבמלאת ימי טהרה לענין נגיעה בתרומה דשייך גם בהן כמש"כ התוספ' וא"א דמכ"מ פריך שפיר דהא ע"כ לענין אכילה מוקי לקרא דאי לנגיעה אכתי יקשה בבר כפרה אימא אינו אוכל בתרומה עד דמייתי כפרה, די"ל לפי מה שפירשו התוספ' לקמן (ד"ה נגיעה) דתרומה דיליף מקדש דשוה נגיעה לאכילה גם לענין תרומה וא"כ אפילו אי מוקמינן קרא דעד מלאת לענין נגיעה מכ"מ שפיר ילפינן מיני' דגם אכילה לא חמיר מנגיעה אבל אכתי מאי פריך הכא דלמא קרא בנגיעה קמיירי:

שם בתוספ' ד"ה הא רחץ טהור. דקאי אתרומה וקדשים: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דלתרומה ל"ל כיון דכתיבי תרי קראי לבר כפרה ולאינו בר כפרה, ונ"ל דעיקר קרא צריך לקדשים ואף שהתוספ' כתבו תרומה וקדשים תרומה כדי נסבה ובלא"ה צ"ל כן דעיקר קרא בקדשים איירי דהא רבא יליף דאיירי במעשר מדכתיב נפש ולכאורה קשה הא נפש סמוך יותר לוטמאה עד הערב דאיירי בתרומה ולא שוה לכל נפש ואיך אפשר לדרוש כן אע"כ דאיירי בקדשים ששוה בכל נפש דהיינו קדשים קלים:

ובהכי א"ש ג"כ מה דק' לכאורה עוד אסוגין דלפנינו דאכתי מנ"ל דתרומה בעי הערב שמש דלמא סגי בטבילה כמעשר וקרא דובא השמש איירי בקדשים דלאו בר כפרה וקרא דער מלאת בתרומה דבר כפרה, אבל לפ"ז א"ש דלפ"ז קרא דוטמאה עד הערב ל"ל כיון דקדשים מובא השמש נפקא דליכא למימר דאיירי בתרומה דבר כפרה דלא שייך בזה נפש אכן בלא"ה י"ל בזה דאי בתרומה בטבילה סגי לא שייך לומר דבר כפרה צריך הערב שמש דלענין טבול יום מה לי בר כפרה מה לי לאו בר כפרה כמש"כ רש"י לענין מעשר:

בד"ה ימי. או לבת: עיין במהרש"א שכתב דלהתוספ' קשה דהיאך נוקי עד מלאת ימי טהרה להערב שמש דהא כתיב ואל המקדש לא תבא ומח"כ אסור לכנוס למקדש וע"ש דלא תירץ קושיא זו, ובאמת הי' נלענ"ד דאפשר לומר דאף דמח"כ אסור במקדש מקרא יתירה דעוד טומאתו בו מכ"מ הכא ביולדת מדכתיב עד מלאת ומשמע ותו לא מותרת לכנוס למקדש כשטבלה ליל מ"א ופ"א, ויש להביא ראי' לזה ממה דאמרינן שבת (נ"ה:) ששהו את קניהן ופירשו הרד"ק והרלב"ג והרי"ף דזהו פי' דקרא אשר ישכבון שהיו עושין ששכבו הנשים פתח אוהל מועד ושהו עד שקרבו את קניהן ע"ש והרי פתח אוהל מועד הוא העזרה כידוע שהוא תחת חצר המשכן וא"כ משמע שהיו הנשים נכנסים לעזרה קודם הקרבת קניהן ואף שרש"י פירש שהיו שוהין כר' לאכול קדשים ולכנוס לעזרה אפשר דנקט כן משום זבות דכלל ג"כ בהדייהו:

ובזה יתיישב מה שכתב רש"י בנדה (ע"א) דטובלת בליל פ' לביאת מקדש ע"ש ברמב"ן ור"ן שהקשו עליו מ"ש מאכילת קדשים, אבל לפ"ז א"ש אי מותרת מח"כ דיולדת בביאת מקדש ולדינא צ"ע שלא מצאתי כן מפורש, גם י"ל עוד דשיטת הראשוני' הללו כדעת הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ג) דמח"כ מותר לכנוס לעזרה מן התורה והרמב"ן והר"ן שהקשו על רש"י ס"ל כדעת הראב"ד שם ולשיטת הרמב"ם באמת גם סוגיא דהכא א"ש טפי:

בד"ה מכלל. היינו טהר יומא ולא טהר גברא: ק"ק דאכתי מאי מסופק בברכות שם אי טהר יומא או טהר גברא תיפוק לי' דע"כ טהר יומא דאי טהר גברא ל"ל קרא דלא יחלל לטבול יום לילף מובא השמש וטהר, אכן ז"א לפי' רש"י הנ"ל דטהר גברא היינו לאחר הבאת קרבנותיו וא"כ לאו טבול יום הוא אלא מחוסר כפורים ואכתי ט"י דאקרי טמא ומחלל עבודה לא ידענו, אכן התינח לפי' רש"י אבל לפי' התוספ' שם אכתי קשה וי"ל שצריך לא יחלל לילף מתרומה דט"י שעבד במיתה וקושית התוספ' אינה רק דלענין חלול עבודה לא צריך למילף מתרומה אבל מכ"מ יתורא דקרא ליכא:

בד"ה קרי כאן. דבטומאת הגוף קיימין: ביישוב זה י"ל לפענ"ד דלכאורה מאי קדייק דלא בקדשים קמיירי כיון דאכתי טמא הוא במקצת איך אכל הא כמו כן יש לדייק ג"כ אפכא דלא בתרומה קמיירי דאי בתרומה איך יאכל דהא ילפינן מקרא דכל הטמאים לא יאכלו בתרומה אבל י"ל דודאי לאו הכי קדייק כיון דאכתי טמא במקצת הוא איך אוכל בקדשים די"ל כיון דקלישא טומאתי' לא חשבינן לי' כטמא טומאת הגוף לענין אכילה וכן לענין תרומה אבל הכא הכי קפריך כיון דבטומאת בשר קדשים כתיב אשר יגע בכל טמא ומדכתיב כל משמע כל שיש לו שם טומאה בשום מקום וא"כ איך יוכל לאכול קדשים הא נטמאו בנגיעתו ואף דיש לאוקמי' קרא בתוחב לו חבירו בבית הבליעה מכ"מ דוחק הוא דקרי לי' הכתוב טהור לענין קדשים היכי דמטמא בנגיעה ולכן הוצרך דוקא להביא קרא דוהבשר אשר יגע:

בד"ה ושפחה מניין. אתיא לה לה מאשה: ק"ק דבכריתות שם משמע דמלה לה לא שייך למילף כיון שאינה שוה באשה כבאיש ועוד אכתי איך תרצו התוספ' קושיתם אח"כ דיליף שפחה ש"מ מאשה, ונ"ל דודאי אי לית לן קרא לרבות שפחה משוחררת מכח אשה לא הוי מרבינן שאינה משוחררת מכח לה לה כיון שזה כתוב דוקא במה ששייך גם באיש אבל השתא דמרבינן משוחררת בפי' מקרא דאשה ילפינן גם זאת לה לה מאשה דהיינו ממשוחררת והיינו כתי' התוספ' דהכא, ולכן א"ש הא דיליף בח"כ גם שפחה ש"מ מאשה דאי לאו דכתיב אשה הוי ממעטינן שפחה מכח בני ישראל והוי מפקינן מהיקשא דלה לה אבל השתא דכתיב אשה אף אי לא מוקמינן רק לגיורת מכ"מ ילפינן שפחה מינה בגז"ש דלה:

בד"ה ושפחה. הך סוגיא דלא כר"ש: ברשב"א ביאר יותר דדחיק לי' לאוקמי' ברייתא כיחידאי, אכן ק"ק אכתי מאי פריך מברייתא דבכל קדש לא תגע לרבות התרומה כיון דהיא אתיא כיחידאי כמש"כ התוספ' דהיינו כמ"ד דמוקי בזב בעל ג' ראיות ורבי יוחנן ור"ל ע"כ לא ס"ל כוותי' וא"כ דלמא הוא ס"ל כר"ש ולכן משכחת שפיר תרומה בגיורת ומשוחררת:

דף ע"ה ע"א בגמרא אבל יולדת אימא לא: עיין ברשב"א שכתב דסוגין ס"ל כרב דמעין א' הוא, אכן לפ"ז קשה דללוי דס"ל דב' מעינות הן קושית הש"ס להך מ"ד דפליג עלי' דתנא דבי ר"י במקומה עומדת תרי קראי בקדשים ל"ל, וי"ל כיון דלוי מודה דפליגי תנאי במלתי' כדאמרינן בנדה שם אמר לך לוי אנא דאמרי כתנא דושוין וא"כ מודה דתנא דאידך ברייתא ס"ל כרב ולכן י"ל דלוי ס"ל דגם התנא דפליג אתנא דבי ר"י כתנא דהך ברייתא ס"ל, אכן בלא"ה ק"ל איך קרי יולדת הותר מכללו במה שרואה דם ממעין טמא וטהורה היא דהא טומאת יולדת לא משום ראיית דם היא דאפילו בלידה יבשתא ג"כ מטמאה וא"כ אדרבא איסור זבה הותר מכללה במה שטהורה כשרואה ממעין טמא ולא איסור יולדת, ולכן לולא פי' רש"י ורשב"א הי' נלפענ"ד דהכי פירושו דבשלמא זב לא הותר מכללו דלא נאסר מתחלה רק לענין תרומה וקדשים ובזה לא הותר אסורו כלל אבל יולדת דכשילדה נאסרה בב' דברים דהיינו לבעלה ולטהרות ולאחר שבועים הותר איסורה לגבי בעלה וא"כ הותר איסור יולדת מכללו ושפיר ה"א דגם לענין קדשים הותר להא מלתא דאוכלת בהערב שמש בלא כפרה וא"כ לא תלי זה בכלוותא דרב ולוי כלל: