ערוך לנר – יבמות – קטע 88

בא"ד. בו ולא במעילה: ק"ק דאיך ילפינן ב' מיעוטי מחד בו ואף דהתם ג"כ דרשינן בו ולא במעילה וג"כ בו ולא במעשר ראשון י"ל דבהא גופא פליגי רבי ורבנן דרבי לא דרש למעט מעילה די"ל דכר"מ ס"ל וצריך למעט מעשר ראשון אבל רבנן ס"ל כרבנן דר"מ דמעשר ראשון מותר לזרים לכך מוקי קרא למעט מעילה ואדרבא בזה מובן במה פליגי רבי ורבנן התם אבל שנוקי קרא ג"כ למעט מעשר שני זה יקשה בין לרבי בין לרבנן ועיין מה שכתבתי לקמן (פ"ו.) בזה:

בא"ד. וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים: לכאורה מזה אין קושיא דהא י"ל דמתניתן ר"א היא, והנה בתוספ' הרא"ש ביאר יותר דכתב והיאך קתני כן לרבנן פי' דמסתמא גם רבנן דר"מ לא יפלגו אכלל זה, אכן באמת זה אינו מספיק דהא בלא"ה ע"כ מתניתן ר"מ היא דס"ל מעשר שני ממון גבו' כמו שפירש רש"י וכיון דחכמים דר"מ הם ר"י בסתם כדמוכח פסחים (דף י"א) א"כ אין תימא אי הך דמה שאין כן במעשר קאי גם לענין זה רק כר"מ ולא כחכמים, וביותר יש להקשות שהרי מה שהקשו התוספ' בזה היא קושית הגמרא בחגיגה (דף י"ח) ושם באמת מתרץ כן דמתניתן ר"מ היא, ואף שלפי מה שכתבו התוספ' שם לפי מה דמסיק הא באכילה והא בנגיעה יש לפרש דמתניתן כרבנן ג"כ אתיא וכתי' התוספ' דכאן מכ"מ תימא שלא הזכירו שזה קושית ותי' הגמרא בחגיגה, ועיין בתוס' ב"מ (דף נ"ג) דלחד תירוץ שם כתבו דמתניתן דיש בתרומה ובכורים ר' יהודה היא:

בא"ד. ואם תאמר וליתני חלה: ק"ק מאי קושיא הא אמרינן בפסחים (ל"ח.) דעיסה של מ"ש לרבי מאיר דס"ל דמעשר ממון גבו' הוא פטור מן החלה ולר"י דס"ל ממין הדיוט הוא חייב וכיון דמתניתן ר"מ היא כמש"כ רש"י בשמעתין פשיטא דמ"ש פטור מן החלה, וגם אתירוץ התוס' ק"ל לפי מה שפסק הרמב"ם דאף דמ"ש ממון גבו' הוא מכ"מ חייב מ"ש בירושלים בחלה עיין (בפרק ו' מהל' בכורי') ששם האריך טעמו בכסף משנה, ולפ"ז יקשה שקושית התוספ' במקומה עומדת דליתני חלה דתרומה ובכורים אף שראוין לאכילה פטורין מן החלה ומע"ש כשראוי לאכילה דהיינו בירושלים חייב בחלה, ואולי י"ל בזה דלא קחשיב רק מה שנוהג במעשר בכל מקום ולא מה שנוהג בירושלים דוקא דחוץ לירושלים גם מעשר פטור מחלה, אכן בחדושי לסוכה (דף ל"ה) כתבתי שאם מעשר שני חוץ לירושלים טעון חלה דהיינו אם לפטור אם גלגלו בשעה שהיא מעשר ופדאו שזה תלוי בשיטות חלוקות בראשונים

בד"ה טעונין. נמי ילפא מבכורים: במנחות ודף ט"ו) תרצו על זה דבכורים אקרו תרומה אבל תרומה לא אקרי בכורים ע"ש:

בד"ה וטעונין. אומר ר"י דלא הי' מתודה: כן מקשה ומתרץ בירושלמי לחד תירוצא הובא גם בפי' הרמב"ם והר"ש בבכורים (פ"ב) ותימא שלא הזכירו התוספ' את הירושלמי:

בד"ה וחייבין בביעור ואין נראה לר"י דאין זה ביעור: לכאורה יש להביא ראי' לשיטת הר"י מהירושלמי שהביאו הר"ש (בפ"ה דמעשר שני) דמקשה למה מתודה דוקא אתרומה ותרומת מעשר שביער מן הבית ולא ג"כ אבכורים ותירץ דמתניתן כר"ש דבכורים א"צ ביעור ואי ס"ד כפי' הריב"ן שהביעור בבכורים הוא בכל שנה מאי מקשה בירושלמי דלמא אין מצוה להתודות רק אדברים שמבער בשנה רביעית ושביעית כשמתודה אבל לא אדברים שנוהג בכל שנה אע"כ מוכח כפי' הר"י דגם ביעור בכורים הוא רק בשנה רביעית ושביעית:

ע"ב בגמרא ואתקש בכורים למעשר: כבר הזכרתי לעיל שהרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם מושמחת בכל הטוב וזהו נגד סוגיא דהכא וכבר הקשו כן עליו האחרונים, ולענ"ד אפשר לומר דהרמב"ם סובר דאם הטעם דפלוגתא דבין רבנן לר"ש לבד אי אתקש או אי לא אתקש משום דתרומה קרינהו רחמנא יקשה מ"ט דרבנן דס"ל דבכורים אסורים לזר משום דתרומה קרינהו רחמנא כמש"כ הרמב"ם (שם) ומ"ש דלענין אונן אתקש למעשר ולא ממעטינן משים דתרומה קרינהו רחמנא הרי גם לענין היתר זרות שייך היקש דבכורים למעשר וא"ל דלענין זרות אזלינן לחומרא ולענין אונן לחומרא דא"כ אכתי יקשה במה פליגי ר"ש ורבנן ולמה לא אמרינן גם לר"ש הכי ולכן ס"ל להרמב"ם כיון דבפסחים (דף ל"ו) מקשה לר"ש דאף דלא אתקש מכ"מ יהיו בכורים אסורים לאונן משום דכתיב ושמחת בכל הטוב ומשני האי לזמן שמחה הוא דאתי ע"ש והנה אף אי אמרינן לר"ש כן דרק להכי היא דאתי מכ"מ ע"כ לרבנן לא אמרינן הכי שהרי מה שבכורים טעינין שלמים ילפינן ג"כ מהך קרא דושמחת כמו שכתב הרמב"ם (שם) וע"כ דאמרינן לרבנן דמדכתיב שמחה גבי בכורים ילפינן כל מיני שמחות וא"כ בזה גלי קרא ג"כ דאסורים לאונן וזהו העיקר מעם לרבנן אבל לר"ש רלא ס"ל כן דיש למילף מושמחת גם אנינות אמרינן דמתרומה קרינהו רחמנא ילפינן בין איסור זרות בין היתר אנינות ולכן לא הביא הרמב"ם רק דרשה זו דושמחת:

שם ולאו הבא מכלל עשה עשה: מכאן ק' אמה שכתב רש"י בבכורות (י"ב:) והתוספ' בפסחים (דף י'.) והמהרש"א בשבת (י"ד.) דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה שהרי הכא אמרינן בפי' דליכא רק ע', והנה הכא יליף ע' מבשעריך אבל הרמב"ם יליף מדרשא אחריתי, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):

שם ברש"י ד"ה ואין לה. עד שלא קידש בכלי: אין להקשות הא החומרא דפגול ונותר דקחשיב לענין שמן של קדש לא משכחת רק בקידש בכלי דאל"כ לא נפגל עם הקרבן ולא נעשה נותר ואז ג"כ אין לו פדיון, די"ל דלצדדים קאמר דמשכחת שם קדש דיש בו פגול ונותר ומשכחת שם קדש דיש לו פדיון משא"כ בתרומה:

שם בתוספ' ד"ה ואוכלן. ולעיל (דף ע') כתבתי: עיון מה שכתבת שם ביישוב קושיתם.

בד"ה ורבי שמעון. לא נילף ממעשר לענין חוץ לחומה: כוונתם להקשות ממנ"פ אי אמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא ל"צ רבא לפירכא שנץ אסור לאונן ואי לא אמרינן הסברא לא מהני הפירכא דאיסור אינן גופא נילף בבכורים ממעשר, ולפענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו דכבר העירו התוספ' לעיל מ"ט לא ילפינן גם בתרומה איסור חוץ לחומה מבכורים ותירצו שמא לא שייך למילף אבל לי' כתבו טעם לזה, ולפענ"ד י"ל דה"ט מדפרט קרא ותרומת ידו דוקא הרי דהוציא בפי' שאר תרומה מדלא כתיב תרומה סתם ואף דאז לא הוי ידעינן דגם בכורים בכלל תרומה ה"ל לכתוב בכורים בהדיא או תרומת גרנך ותרומת ידך אבל מדכתיב תרומת ופרט ידך דוקא הרי דמיעט בפי' שאר תרומה, והנה זה לא שייך רק השתא דכתיב ותרומת ידך אבל אי לא הוי כתיב ודאי הי' שייך למילף גם בתרומה איסור חוץ לחומה:

ולפ"ז מתורץ דודאי רבא ידע שפיר דאמרינן הסברא דתרומה קרינהו רחמנא דהא אליבי' דר"ש קיימי דאית לי' הכא כן ומכ"מ צריך להקשות מפירכא דוקא כיון דקושית ר"ש היא דלא לכתוב כלל ותרומת ידך ונילף בכורים בק"ו אמעשר שמותר לזרים וק"ו זה שייך גם לענין תרומה ולכן לא שייך למעט מתרומה קרינהו רחמנא דשפיר יקשה קושית ר"ש דל"צ ותרומת ידך לבכורים גופא ואף די"ל דאדרבא להכי אצטריך למעט תרומה שלא נילף מק"ו דמעשר זה עדיין לא הוי לגופא ולכן הקשה רבא דאפילו לבכורים גופא צריך דהק"ו מופרך הוא וממילא גם לענין תרומה לא ילפינן דגם לענין תרומה שייך הך פירכא:

ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דלענין חוץ לחומה ליכא למימר דילפינן בכורים מתרומה דהא כבר כתיב ע' לאכול בירושלים כדכתיב והבאתם שמה וגו' ואכלת שם, וגם על רש"י יש לדקדק שכתב דאיכא ע' לאוכלן בגבולים מרבעי הבאת מקום ומזה אין ראי' כ"כ דדלמא לאחר שהביא וקרא מותר לאוכלן בחוץ, ולא ידעתי למה לא הביא העשה דואכלת שם דכתיב בפי' שלא לאוכלן בגבולין:

בד"ה והיכן מוזהר. ידעינן שפיר לאו מלא בערתי: עיין במהרש"א שכתב שרש"י בפסחים תירץ זה דעל לא תוכל קסמיך וכן תירץ גם בתוספ' הרא"ש בכאן, רק על הרמב"ם הקשה דכתב דמשום לא בערתי לוקין, ועוד כתב המהרש"א דרק אביעור לוקין משום לא בערתי דבהכי איירי קרא אבל אאכילה לא ע"ש, ומשמע שבזה רצה לתרץ גם שיטת הרמב"ם אכן לפענ"ד לא שייך זה דהא בפי' כתב הרמב"ם דאאכילה בטומאה לוקין משום לא בערתי וכבר בירר הרמב"ם דעתו בספר המצות (שורש ח') דלוקין על לאווין דלא בערתי ולא אכלתי באוני ולא נתתי ממנו למת שכתב שם שאילו אנו מונין ללאווין לחודייהו, והרמב"ן שם השיג עליו שאין לנו לחשוב אותן ללאווין ודעתו כדעת רש"י בפסחים, והנה הרמב"ם בחבורו (בהל' מעשר שני פ"ג) לענין לא אכלתי באוני הביא מלקות דלוקין עליו ולענין לא נתתי ממנו למת לא כתב דלוקין עליו רק דאסור ולענין לא בערתי חלק הדבר לענין אכילה כתב דלוקין משום לאו זה ולענין ביעור לא כתב רק דאסורא בעלמא הוא, וי"ל בזה דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק (בפ"ח מהל' מאכלות אסורות) דאין לוקין אהנאה, ועיין במ"ל (בפ"ה מהל' יסודי התורה) דאפילו בבב"ח דאיכא לאו לחוד על הנאה ג"כ אין לוקין ולכן לענין לא בערתי דאכילה לוקין אבל לענין ביעור דהנאה הוא לא ולענין אנינות דאכילה הוא לוקין ולענין נתינה למת דהנאה הוא לא אבל עכ"פ לענין אכילה כתב הרמב"ם דלוקין מלא בערתי ואיך אמרינן הכא והיכן מוזהר אינו יודע, וכן הקשה באמת הרמב"ן בס' המצות, וכן ק' דאגוף טמא כתב הרמב"ם ג"כ דלוקין משום לא בערתי והרי טומאת הגוף בהדיא כתיב ולא ואכל מן הקדשים כי אם רחץ ולפי שיטתו דס"ל דלוקין אלא בערתי הל"ל דאוכל מעשר בטומאת הגוף לוקין שתים, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:):

בד"ה טומאת עצמן. א"נ בשלא הוכשר: עיין בר"ן בסנהדרין (דף פ"ג) דלפי מש"כ שם דמשכחת בפחות מכביצה שלא מקבל טומאה זה שייך גם הכא להני שיטות שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה:

בא"ד. אבל קשה: בישוב קושיא זו י"ל כיון דכבר כתבו דצריך אזהרה בתחב לו חבירו א"כ אי לאו קרא והוי ילפינן מלא תוכל אכתי לא הוי ידעינן דה"א דמה דקפיד קרא שלא לאכול בשעריך הטמא והטהור יחדיו היא משום טומאת עצמו דכשיאכל הטמא יטמא אבל אכתי טומאת הגוף בשליכא משום טומאת עצמו כגון בתחב לו חברו לא ידעינן לכן צריך קרא, אכן רש"י בפסחים (דף כ"ד) הביא באמת גם לענין טומאת הגוף קרא דלא תוכל ע"ש, ואין להקשות על תירוצינו דא"כ דמדיוקא י"ל דלא ידעינן אלא חדא אכתי איך דייק הש"ס מיני' טומאת עצמו דלמא טומאת עצמו מותר ומה שלא מותר לאכול בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו היא משום טומאת הגוף דז"א דא"כ למה הזהירה התורה דוקא בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו הא הטמא לבד דוקא אסור אבל הטהור מותר לאכול עמו:

ובזה נסתר מה שרצה הרא"ש לתרץ על קושית התוספ' דאי לאו קרא הוי מוקמינן כטומאת הגוף דוקא, עוד הקשה ברא"ש ל"ל קרא בקדשים אטומאת הגוף ואטומאת עצמו תיפוק לי' מבשעריך ותירץ בשם ריצב"א דאכתי לא הוי ידעינן טומאת טבול יום דמותר במעשר אכן לכאורה קשה דהרי בפסחים ודף כ"ד) קאמר דילפינן מהיקישא ממעשר וג"כ יקשה מנ"ל טומאת ט"י אע"כ דקרי טומאה מה שטמא לענין קדשים וא"כ קשה קושיתו, אכן י"ל דאטומאת עצמו כבר תרצו התוספ' שם דצריד משום איסור הנאה ואטומאת הגוף שייך מה שתירצנו גם פה אקושית התוספ' ממעשר אבל בפסחים נראה מדברי רש"י דבאמת ילפינן מבשעריך אזהרה לטומאת עצמו דקדשים, שוב ראיתי בתוספ' זבחים (דף ל"ג) שהביאו ג"כ התירוץ שכתב הרא"ש בשם הריצב"א והקשו עליו כמו שהקשינו ולכן נלענ"ד כמו שכתבתי:

בד"ה אסור לבער. דהוי לן למילף מק"ו דמעשר: ק"ק דמדפריך אי הכי תרומה נמי ק"ו הוא משמע דכי פריך מעיקרא ואימא ממני א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא דמשמע מני' חבל שמן של תרומה לא אכתי לא הוי ס"ד הך ק"ו וא"כ אכתי ק' בזה קושית התוספ' מהיכי תיתי לאסור בתרומה כיון דאכתי לא ידענו מק"ו, ועוד ק"ל אמה שתרצו דלגבי טומאה מיהא מצינו וכו' והיינו משום דתרומה במיתה ומעשר בלאו שהרי לקמן (ע"ד.) פריך כן מה למעשר שכן הדסט"ב לענין טומאה, גם לא ידעתי למה לא כתבו בפשטות מה שתירץ בגמרא שם אפילו הכי מיתה עדיפא:

בא"ד. דהיא גופא נילף בק"ו: עיין בתוס' הרא"ש שהקשה בזה הא אין מזהירין מן הדין, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) טעם הא דאין עונשין מ"ה דכיון דחמור הוא הלמוד מהמלמד דלמא לכך לא סגי לי' בעונש המלמד, ולפ"ז כתבו התוספ' דליכא למיפרך מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ תרומה דליכא אלא ע' דהיא גופא נילף בק"ו ואף דעונש ליכא למילף היינו משום דכיון דחמור היא לא סגי לי' בהך עונש וא"כ כש"כ דליכא למיחשב העונש דמלקות גבי מעשר לחומרא, גם לשיטת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פ"א) דהיכי דאיכא ע' בהדי ק"ו עונשין מ"ה א"ש תירוץ התוספ' דהא בתרומה איכא ע' ג"כ אכן להתוספ' לשיטתו לא שייך דהם ס"ל דאפילו בע' בהדי ק"ו אין עונשין מ"ה כדמוכח מדבריהם בפסחים (מ"א.):

בד"ה שכן פנקעכ"ס. אבל תימא דליחשוב רביעי בקדש: ליישב זה י"ל לפענ"ד כיון דאית לי' למיחשב טפי בקדש מבתרומה בחר לחשוב הני חומרות בקדש דוקא שהם חמורים כ"כ שהם בעונש מלקות או כרת כגון פגול נותר הם בכרת קרבן הוא בכרת לשוחט בחוץ מעילה הוא באזהרה כרת היא בטומאת הגוף ואסור לאונן הוא באזהרה אבל כל הני דקחשבי התוספ' ליכא רק חומרא בעלמא דלא כתיב בהו לא לאו ולא כרת ואפי' מומרות דקחשבי לית בי לאו רק בפסח ולא בשאר קדשים ולכן שפיר בחר הש"ס רק בחומרות הללו, א"נ י"ל דלא קחשיב רק מה דכתיב בקרא בפי' אבל כל הני דקחשבי התוס' לא כתיבי בפי' רק אתי מדרשא ואף דקחשיב ואסור לאונן דג"כ לא כתיב בפי' רק אתי מהיקשא דמעשר מה דאתי מהיקשא כמה דכתיב בפי' דמי דהא עונשין עליו וכמבואר ברמב"ם וריש הל' אישות):

בא"ד. וחבת הקדש דמכשרת: אף דודאי לא שייך למיחשב רק מה שהוא מדאורייתא כל הני דאורייתא ננהו דרביעי בקדש יליף מקרא בחגיגה (דף כ"ד) וחבת הקדש מכשיר יליף מקרא בחולין (ל"ו:) ואינה חוזרת לחזה ושוק יליף לקמן (דף פ"ז) וכלי מצרף לקדש יליף בחגיגה (דף כ"ג) ומומרת יליף מקרא בפסחים (דף צ"ו) דאין פוסלת בתרומה:

בד"ה שכן מחפ"ז. אלא מזר האוכלה: רש"י לא פירש כן, אלא שגם מיתה איירי מאוכל בטומאת הגוף וא"כ לכאורה קושית התוספ' לדידי' במקומה עומדת, אכן לענ"ד רש"ר יישב זה בשבת (דף כ"ה) ששח כתב ר"ה מחפ"ז מיתה ב"ש לז האוכלה או כהן טמא עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הכא הכי קאמר לכן בכל א' יש חומרא שאין באחר דכרת חמור שכן זרעו נכרתים ומיתה חמור שכן יש בזר ובטמא שאוכלה וכרת איני רק בטמא האוכלה, או י"ל דרש"י מפרש דבתחלה לא ידע מה חמיר או כרת או מיתה דדלמא יש חומרא באחד שאין באחר אבל לבסוף מסיק באמת דכרת חמיר כדאמר ואיב"א כרת עדיפא:

דף ע"ד ע"א בגמרא ואם איתא נתני ערל אסור בתרומה: א"ל איך שייך למיתני כן הא מה שערל אסור בתרומה הוא באכילה דוקא ולא בנגיעה ובזה שוה לפרה דאסור באכילה ומותר בנגיעה די"ל דהא גם לענין אונן קתני כן אונן אסור במעשר ומותר בפרה והתם ג"כ רק באכילה אסור במעשר ובנגיעה מותר ובפרה ג"כ הוי הכי אע"כ דהשוה איסור נגיעה בפרה לאיסור אכילה בתרומה ומעשר משום דאכילה לא שייך בה:

שם דבי ר"ע היא: לכאורה הי' נראה לפרש דה"ק כיון דר"ע מרבה ערל כטמא לכן גם לענין מעשר מרבינן, ולפ"ז ל"ל עוד לאוקמי' הני ברייתות דלעיל במעשר ראשון וכר"מ אלא יש לאוקמי' במ"ש וכר"ע, ולפ"ז לא קאי תירוץ זה רק לרב יוסף דלעיל (ע"ב:) דלתי' רבא שם דאפילו אי לא מחמרינן בשאר מקומות מכ"מ בפרה מחמרינן משום חומרא דפרה בלא"ה יש לתרץ הא דלא קתני ערל דגם בפרה אסור מטעם חומרא ואי רבא ג"כ רק אליבי' דר"ע קאמר כמו שכתבו התוספ' לחד תירוץ בחגיגה (דף ד') באמת הי' אפשר לפרש תירוץ דהכא כן דר"ע הוא דמחמיר לענין פרה אבל לא לענין מעשר, אבל אי אפשר לפרש כן מדקאמר ואף רבי יצחק סבר דערל אסיר במעשר משמע דגם אליבי' דר"ע תירץ כן, ועוד כבר כתבתי לעיל דלפמש"כ המהרש"א משמע דחומרא דפרה דקאמר רבא לא אליבי' דר"ע דוקא אמרינן אלא גם לרבי אליעזר דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי' כר"ע דוקא אלא ודאי דסוגיא דהכא כרב יוסף אזלא וכיון דלדידי' ע"כ הברייתא דלעיל דפסל ערל בפרה כר"ע אזלא ורבי אלעזר דהכשיר דלא כר"ע לכן פסק הרמב"ם דלא כוותי':

ובזה א"ש הראי' שכתב הלח"מ לפסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' ק"פ) דפסק דלא כר"ע מהך דרבי אלעזר דערל שהזה ולכאורה אין ראי' מזה דהא לרבא דבתרא לא תלי הך בדר"ע אבל לפ"ז א"ש דהא מסתם גמרא דהכא מוכח דלא אמרינן כתי' רבא, ולעיל בריש פרקין ג"כ כתבתי טעם למה פסק הרמב"ם דלא כר"ע, וראיתי במהרש"א בשמעתין שרצה ליישב דעת הרמב"ם דפסק כר"א אכן זה לא יתכן בכמה מקומות כמו שהאריך כבר בזה הלחם משנה (פ"א מהל' חגיגה) ע"ש:

שם איידי דכתיב נותר: כבר העירו התוספ' לעיל (דף ע"א) על הך איידי איך שייך לומר כן, ולענ"ד יש לפרש כיון דהך ממנו דגבי והנותר לא מיותר אלא משום דאדלעיל קאי והוי מצי למיכתב והנותר עד בקר באש תשרופו דממילא ידעינן דקאי אפסח דאיירי בי' וגם הדרשות דליתן ע' אחר ל"ת וכן עד בקר לא דרש רק מדאסמכי' קרא ללא תותירו כמו שכתבו התוספ' בתמורה (ד':) ע"ש ולכן ע"כ צריך לכתוב ממנו גבי והנותר דאי לא הוי כתיב ממילא הוי צריך למיסמך למען נדע דאפסח קאי ולא הוי יכול למידרש מיני' לא ע אחר ל"ת ולא עד בקר שני וכמו שכתבו התוספ' (שם) דלכך צריך למיסמך דאל"כ הוי צריך עד בקר אלגופי' ולא הוי ידעינן לדרוש בקר שני לשרפתו:

שם אלא למ"ד למדין ומשיבין מא"ל: ודאי הוי מצי למימר דר' יצחק ס"ל כמ"ד דאין משיבין ומ"ד דלמדין ומשיבין ס"ל כרבי עקיבא ויליף ערל מאיש איש לרבות ערל כטמא וכדלעיל אלא דלפ"ז יקשה לרבי אליעזר דלא ס"ל כר"ע וס"ל דלמדין ומשיבין וכדאמרינן לעיל (ע':) לכן ניחא לי' לתרץ דליכא פלוגתא בזה ושגם ר"א ס"ל דערל אסור במעשר: