ערוך לנר – יבמות – קטע 87

שם בתוספ' ד"ה אין נמול. וי"ל דלראבר"ש אצטריך: א"ל דאכתי לרבנן קרא ל"ל דכבר תירץ הפני יהושע בקדושין דודאי צריך אותו ולא אותה עד מ"ת אלא שקושיתם הי' למה הוצרך הש"ס אליבי' דידן לומר הטעם משום אותו ולא אותה למה ל"ק מטעם מ"ע שהזמן גרמה וע"ז תירצו שפיר דהוצרך לכתוב קרא עד מ"ת, והנה הריטב"א תירץ בקדושין (דף כ"ט) אקושית התוספ' דלא שייך הכא מ"ע שהזמן גרמה כיון שמצות האשה אינה אפילו אם מוטל עלי' רק לעסוק בצרכי מילה ולעשות שליח למול דהא פסולה למול בעצמה וזה נוהג בין ביום בין בלילה, ובתירוץ הריטב"א א"ש מה שהקשה בשער המלך (פי"ט מהל' פסולי המוקדשין) אמה שהקשה הר"י איש ירושלים בקדושין ודף ל"ד) דבנשים לשתרו שריפת קדשים בי"ט דע' דוחה ל"ת והקשה דהא גם שריפת קדשים ע' שהזמן גרמא הוא כיון דנשרף ביום ולא בלילה ועיין מש"כ לעיל (ה':) אבל לפ"ז א"ש דלא חשיב ע' שהזמן גרמה כיון שיכולה לעשות שליח לשריפה ואין שריפת קדשים מצו' שבגופה כמו תפילין

בד"ה מר סבר. וביום דרשינן אפילו בשבת: לפי הנראה מסוגיא דשבת שם רק ר' יוחנן ס"ל הכי אבל רב אחא בר יעקב דמפיק לי' מילה בשבת משמיני וכן שאר אמוראי דנפקא להו מהלכה או מגז"ש ע"כ לא ס"ל דוביום לאפי' בשבת אתי כמבואר שם ברשב"א וא"כ לדדהו ע"כ לוביום ולא בלילה אתי ואף דמפיק כן מבן שמנת ימים מכ"מ כתיב למדרש מיני' אפילו מילה שלא בזמנה כדרשינן בברייתא דהכא וכיון דתניא התם כוותי' דר"י א"כ י"ל דברייתא דהכא כהנך אמוראי דפליגי אר"י אתיא כי היכי דליסייע לכל אחד ברייתא דידי', גם י"ל דת"ק וראבר"ש גופא בהכי פליגי אי מוקמינן וביום לדרשה דולא בלילה או לאפילו בשבת, ובזה ביותר א"ש מש"כ לעיל הך שיטה דמילה ג"כ ו' ה' הוא ולכאורה איך קאמר אפילו מאן דלא דרש ו' וזה דרש והרי ראבר"ש אפילו ו"ה לא דרש, אבל לפ"ז א"ש די"ל דטעמא דראב"ש לאו משום דלא דרש ו"ה אלא משום דלא דרש וביום להך דרשה דצריך לדרוש ואפילו בשבת, ולפ"ז הא דקאמר במגילה דילפינן מילה ביום ולא בלילה מביום אתיא כת"ק דהכא וכשאר אמוראי דפליגי אר"י ולכן הביא גם הרמב"ם בהל' מילה דרשה זו ולענין מילה בשבת לא הביא דרשה דביום אפילו בשבת ומתורץ קושית התוספ' דאתירוצם ק' דאכתי מנ"ל דוביום אתי למילה שלא בזמנו לענין לילה דלמא אתי לענין שבת דבהאי איירי קרא דביום: בד"ה

שלא בזמנו. קבע זמנו בבקר שני: עיין בתוספ' לעיל (ה':) שהקשו ל"ל למילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית תיפוק לי' מדאצטריך קרא דעד בקר דשריפת קדשים לא דחי י"ט ע"ש, ולפי תירוצם דהכא מתורצת קושיא זו דהא צריך קרא שלא ישרפנו במוצאי י"ט, אכן בעיקר קושית התוספ' דהכא ק"ל כיון דל"ק כן רק לרבי יוחנן דהכא והרי במכות (ט"ז.) ס"ל כרבי והודה דבא הכתוב ליתן ע' אחר ל"ת ולפי הנראה בתמורה (ד':) ר"י לא ס"ל ליתן בקר שני רק רבי יעקב וכן נראה לקמן (ע"ד.) דפליגי אי דרשינן ליתן בקר שני ולכן אין להשיב ג"כ על מה שכתבנו לתרץ קושית התוספ' דלעיל דאכתי לתנא דת"כ דדרש הכא דגם שלא בזמנו אין נשרף אלא ביום יקשה ל"ל קרא דכלאים בציצית די"ל דהך תנא באמת ס"ל כר' יהודה דלא דרש עד בקר דבלא"ה סתם ספרא ר' יהודה:

בד"ה שהזה. כי טמא. ק"ק דלפ"ז מאי הקשו התוספ' לקמן ל"ל קרא דוהזה הטהור על הטמא להכשיר טבול יום מהיכי תיתי לפסלו והא שפיר ה"א כיון דאי לאו ק"ו להכשיר ערל בפרה הוי פסלינן אותו כי טמא וא"כ אי לאו קרא להכשיר ט"י הוי אמרינן דערל באמת פסול בפרה והוי ילפינן ט"י בק"ו מערל ומה ערל דמותר בנגיעה דתרומה פסול בפרה ט"י דאסור בנגיעה דתרומה לכש"כ דפסול בפרה, והנה המהרש"א הקשה ג"כ לקמן אקושית התוספ' דלמא אי לאו קרא הוי פסלינן טבול יום משום דאסור בתרומה וקדשים כי טמא כמו שכתבו הכא לעלין ערל, אכן בזה י"ל דגם התוספ' הכא לא כתבו כן רק לר"ע דמרבה לערל כטמא בלא"ה ולכן אף דלענין נגיעה לא אמרינן מכ"מ כיון ששוה לענין אכילה דתרומה וקדשים ג"כ שפיר הוי מדמינן ערל לטמא לגמרי אבל לענין ט"י לא שייך לומר כן אבל הכא קשיא, וי"ל דקושיתם היא לר' אליעזר דיליף תרומה מתושב ושכיר ולא ס"ל מאיש איש לרבות ערל כטמא דלדידי' ליכא סברא לאסור ערל בפרה דמש"כ התוספ' לא שייך רק לר"ע וא"כ גם ט"י הוי ידעינן מכח סברא דכשר בפרה:

בד"ה שמותר. וי"ל דמה למח"כ: הקשה במהרש"א דאכתי נימא אשה וקטן יוכיחו גם הביא קושית התוספ' בזבחים שהקשו דנימא בעל מום יוכיח, ולענ"ד לק"מ מאשה וקטן די"ל דמה לאשה וקטן שכן אינן במצות כאיש דמ"ע שהז"ג נשים פטורות משא"כ בערל ולכן לא הקשו התוספ' רק מבעל מום, אכן גם אקושית התוספ' לענ"ד י"ל דהא אנן הזאה דערל מהזאה דט"י גמרינן ובהזא' באמת גם בעל מום כשר דפסול בעל מום לא הוי רק במקום דבעינן כהונה דב"מ חשיב כזר אבל בהזאה דדרשינן מאיש טהור להכשיר את הזר ודאי גם ב"מ כשר:

בד"ה התם. דערל הוא דפטור: לענ"ד י"ל שהרי אי לרבנן אמרינן סברא דמאיס אין זה מדאורייתא רק מדרבנן דדוקא לר"ע דמקיש ערל לטמא הוי ערל מן התורה אבל אי רק מטעם סברא דמאיס הרי אין לזה סמך מן התורה וא"כ אי לרבנן ג"כ ערל פטור מן הראי' אין זה רק מדרבנן שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולכן ל"ק ל"ל זכורך למעט טומטום תיפוק לי' דערל הוא דהא צריך למעט שמן התורה פטור דמטעם ערל לא נפטר לרבנן רק מדרבנן:

בד"ה חוץ מחש"ו. ואי ואפשר לומר כן: הן אמת דביומא אמרינן כן כמש"כ התוספ' אכן בספרי יש פלוגתא בזה דגרסינן התם ואסף איש להוציא את הקטן משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה ת"ל טהור להביא את האשה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר ואסף איש להוציא את האשה משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח ע"כ, הרי מה דממעטינן ביומא קטן מוהניח הוא ע"פ דרשת ר"ע אבל מה שכתב רש"י הכא הוא כולו כדרשת ר' ישמעאל, ונ"ל הא דפשט לי' לרש"י טפי דתנא דברייתא דריש כר' ישמעאל היינו משום דת"ק מיעט קטן סתמא ואי משום שאין בו דעת הרי יש קטן שיש בו דעת כחו שהאריכו בזה התוספ' בסנהדרין (ס"ח:) ואיהו אין שייך למעט רק מאיש, ועיין ריש תרומות דגם שם מצרכינן מהאי טעמא מיעוט לקטן אף שיש מיעוט לחרש ושיטה וא"כ מה דממעטינן ביומא מוהניח באמת לא ממעטינן רק קטן שאינו בן דעת אבל מדפליגי ח"ק ורבי יהודה בקטן סתמא ניחא לי' לרש"י לפרש דכר' ישמעאל ס"ל ואף דהתם ביומא מצריך איש להכשיר את הזר י"ל דזה לא מצרכינן אלא אליבי' דרב דאליבי' איירי הש"ס התם דס"ל שחיטת תרה פסולה בזר דא"כ כל הפרשה איירי בכהן אף היכי דלא כתיב כהן בהדיא ושפיר ה"א דגם אסיפה בעי כהן ולכך צריך רבוי להכשיר זר אבל לשמואל דס"ל שם דשחיטת פרה כשרה בזר הרי מה דכתיב ושחט סתמא לא אכהן קאי ומה דצריך כהן בפרה היינו דוקא בדברים שהם עבודה א"כ כיון דאסיפת אפרה לאו עבודה הוא לא בעי קרא לרבות זר ולכן שפיר דרש ר' ישמעאל איש למעט קטן ואל תתמה דא"כ יקשה מר' ישמעאל לרב דהא מייתי ביומא שם גם ברייתא אחריני דמסייעי עי לרב כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל (ויתיישב בזה מ"ט לא סליק הש"ס שם שמואל ושאר אמוראי דס"ל כוותי' בתיובתא מכח הך ברייתא דמייתי לסיוע לרב), ומש"כ רש"י והתם דרשינן ואסף וכו' הוא בספרי, וכן משמע דהא מיד אח"כ כתב דאמרינן בפרק טרף בקלפי ולא כתב דאמרינן שם משמע דדרשא קמא דמייתי לאו דרשא דיומא הוא, ומש"כ דליכא למימר אפכא משום דכל הפרשה מוציא מיד משמע נ"ל דה"ק כיון דבהנך עבודות דכתיבי לעיל פסולים אשה וקטן א"כ אי הוי כתיב טהור לחוד ג"כ הוי משמע להוציא ממשמעות דלעיל או אשה או קטן וביותר הוי מרבינן קטן כיון שבא לכלל כשרות כשיעשה איש כמש"כ התוס' אע"כ מדכתיב איש למעוטי קטן אתי וע"כ דאתי טהור לרבות אשה:

בד"ה דשקיל חד. המים והאפר יחד: עיין במהרש"א שכתב מה דפליגי התוספ' על פי' רש"י, אכן לפענ"ד גם דעת רש"י כדעת התוס' ומה דקאמר דשקיל חד אפר לא נקט רק לשון הש"ס ופי' מה שקיל ומה יהיב אבל בעיקר הפי' לא גלה דעתו כאן אבל ביומא שם כתב מפורש כפי' התוס' דכאן ועיין מש"כ התוספ' י"ט בתמורה (פ"א):

בד"ה ונתן. קרא יתירא קדריש: לאו דוקא קרא יתירא דהא ונתן לאו מיותר בלשון הוא אלא שינוי קרא קדריש מדכתיב ולקחו ל"ר ונתן לשון יחיד וכן כתבו התוספ' ביומא:

דף ע"ג ע"א בגמרא ואם איתא ניתני ערל: ק"ק לפמש"כ התוספ' דכל האבעי' היא אי דרשינן ממנו או אי מופנה מב' צדדים א"כ עכ"פ לר"ע דדרש ערל כי טמא ערל אסור במעשר וא"כ לישני דמתניתן ר"ע היא ולכך לא תני ערל דאסור בשניהם וכמו דמתרץ לקמן (דף ע"ד) אמה שמקשה מברייתא דאונן אסור במעשר האי תנא תנא דבי ר"ע היא. וי"ל דכבר העירו הרשב"א והריטב"א אמה דקאמר לעיל התם משום דמאיס דזה מן הסוגיות המתחלפות דבחגיגה מסיק דר"ע היא ולענ"ד ל"צ לומר כן אלא דהסוגיא דשם אזיל אליבי' דמסקנא דסוגיא דהכא שהרי גם לקמן מתרץ סתם גמרא דר"ע הוא ולא קא מדייק מה דדייק רבא דלא לישתמיט תנא, ולפ"ז י"ל דהכא אזיל אליבי' דרבא ולכן לא הוי מצי לתרץ דר"ע היא כיון דלרבא לא בכ"מ ס"ל לר"ע דערל כטמא:

שם ברש"י ד"ה הטהור. חטאת קריא רחמנא: בזבחים (דף י"ז) כתב רש"י דמיותר שהרי כבר כתיב לעיל וטבל במים איש טהור ע"ש וכן נראה מפירושו ביומא (דף מ"ג), ונ"ל דע"כ הוצרך רש"י הך טעמא דחטאת קריא רחמנא דאי רק מהך טעמא מיותר מדכתיב לעיל מיני' טהור יקשה היאך דרש ביומא (שם) טהור דגבי ואסף וגבי והזה הא צריך אלגופא למעט טמא אע"כ דמיותר גם שם דחטאת קראו הכתוב ולכן שם באמת פי' רש"י כן אמה שדרש טהור להכשיר את האשה וז"ל דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קריא רחמנא עכ"ל ולכן הכא דכבר הביא הסוגיא דדרש טהור להכשיר את האשה ע"כ הוצרך לפרש דחטאת קרא רחמנא דלא יכול לפרש מדכתיב כבר לעיל מיני' דא"כ יקשה לעיל מיני' היאך דרש אבל בזבחים שלא הביא הדרשה דטהור להכשיר את האשה כתב רש"י הדרשה הפשוטה יותר דמיותר מדכבר כתיב לעיל מיני' דהא באמת אי לא דרשינן לעיל הוי אמרינן הכי וכן גם סוגית הש"ס בכמה מקומות היכי דלא נחית לדרשות הסותרות נקיט דרשה הפשוטה יותר כמו שכתבו התוספ' במ"ק (דף ז'):

בד"ה מיתה. טמא האוכלה כבר העיר המהרש"א דהכא פי' רש"י אטמא לבד, ובחגיגה (דף י"ח) פי' אזר לבד, ובב"מ (דף נ"ג) פירש אזר וטמא, ונ"ל דרש"י נקט כן לפרש אליבי' דשיטות חלוקות דמה שפי' הכא אטמא לבד הוא ע"פ הירושלמי דחלה (פ"ב) שהקשה שם על רב דס"ל דזר בתרומה איני במיתה רק בלאו ממתניתן דחייבין עלי' מיתה ומשני דקאי אכהן טמא ומה שפירש בחגיגה אזר לבד הוא ע"פ השיטת י"מ שהביאו הרשב"א והריטב"א כאן אקושית התוספ' למה לא נילף גם מיתה במעשר באוכל בטומאת הגוף מבכורים בהיקש והיכי קתני מה שאין כן במעשר שתרצו דבאמת יש מיתה במעשר ומה דקתני הכא וחייבין עלי' מיתה קאי אזר לבד, ומה שפי' בב"מ דקאי אתרווייהו הוא אליבי' דידן דלא פסקינן כרב וגם לא דבמעשר בטומאת הגוף יש חיוב מיתה וכן דרך רש"י בהרבה מקומות לפרש ע"פ שיטות חלוקות במקומות חלוקים:

שם בתוספ' ד"ה לימד. וי"ל דאפילו הכי: בזה לכאורה גם קושיתם הראשונה מתורצת דאף דזר כשר מכ"מ צריך קרא להכשיר ט"י כיון דעיקר טהרה בהזאה אתיא:

בא"ד. וא"ת ואימא לרבות מח"כ: עיין מש"כ רש"י לקמן (עד) לתרץ קושיא זו דלכך יותר מרבינן ט"י דאינו מחוסר מעשה משא"כ מח"כ ומיהו לכאורה לא שייך טעם דרש"י למ"ד מחוסר בפרה ג"כ כשר בפרה אבל לטעם התוספ' א"ש דגם להך מ"ד עכ"פ קאי על טבול יום דהך פרשה ג"כ:

בא"ד. אפילו העריב שמשו לא: ק"ק דהא דרשינן במכות (ח:) טמא יהי' לרבות ט"י עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים אם כן גם מח"כ כתיב בהאי פרשה, וצ"ל דלא קרי טומאה דהך פרשה כיון דלא כתיב בפי' בהך פרשה ואתיא מרבוייא, אבל אין לתרץ לפי מה שכתב הכס"מ בהל' ביאת מקדש (פ"ג) ביישוב דעת הרמב"ם דרק למ"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי דרשינן לרבות מח"כ א"כ דלמא מה שכתבו התוספ' היא אליבי' דמ"ד דלא כזב דמי, דז"א שהרי בזבחים שם אמרינן בפי' דכ"ע מח"כ דזב כזב דמי והכא בהא קמפלגי וכו' ע"ש הרי דלהך מ"ד איירי ואעפ"כ קאמר בטומאה דהך פרשה:

בד"ה קל מחמור. אי גז"ש מופנה או אינו מופנה: ק"ק מאי מספקא לי' הא ממנו דגבי פסח ודאי מופנה כדאמרינן לקמן וא"ל דמספקא לי' בהאי דגבי מעשר אי מופנה ג"כ או מצרכינן לדרבי אבוה אמר ר"י דאתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמאה וכדשקיל וטרי בסוף הסוגיא דלקמן ומבעי' למ"ד דמופנה מצד א' משיבין דא"כ מאי פשיט מכל הני מתניתן וברייתות לקמן דערל אסור במעשר דלמא אתי כמ"ד דלמדין ואין משיבין במופנה מצד א' אע"כ דקא מיבעי' גם להך מ"ד וא"כ ק' מאי מספקא לי' גבי פסח:

בד"ה ואסורים לזרים. דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: ליישב שיטת הערוך י"ל דהנה הר"ש והרא"ש (בחלה פ"א) כתבו דרק לר' יוחנן דס"ל דח"ש אסור מן התורה יש לאוקמי' בחצי שיעור ולא לר"ל והתוספ' י"ט שם תמה עליהם מ"ט לא כתבו כמש"כ הערוך כיון דגם לר"ל אוקמינן בח"ש דרבנן, אכן לענ"ד י"ל דלא מסתברא להראשונים כן משום דגרסי בירושלמי מסייע לי' לר"י ולא כמו שהגי' בתוספ' י"ט פליגי אדר"י וס"ל דמייתי סיוע להך דר"י דס"ל דח"ש אסור מן התורה דלדידי' אשמעינן הך גופא דאסור מן התורה אבל לר"ל לא אשמעינן מידי דפשיטא דאסור מדרבנן כדמוכח בכמה מקומות דמשהו איסור ג"כ אסור ועוד דבשלמא לר' יוחנן שייך להשמיענו דח"ש אסור גם בתרומה דה"א כיון דיליף מכל חלב אין זה רק באיסור השו' בכל כמש"כ הרמב"ן הובא בש"מ בב"מ אבל לר"ל לא שייך טעם זה ואף דהרמב"ן רצה ליתן טעם גם לר"ל מה רוצה להשמיענו י"ל דלהר"ש והרא"ש הי' נראה זה דוחק ע"ש ועכ"פ הראשונים לא ס"ל כהערוך אלא דרק לר' יוחנן יש לאוקמי' בח"ש, שוב ראיתי בערוך שלא הזכיר רק הירושלמי ולא דלר"ל ג"כ יש לאוקמי' בח"ש, וא"כ י"ל דהוא ג"כ ס"ל כר"ש ורא"ש ולכן אתי לתרץ תירוץ אחר לר"ל דהיינו דר"ל מוקי ואסור לזרים אפילו ע"י פדיון:

ולפ"ז ל"ק מהא דקאמר רב אשי לקמן דאין להן פדיון שייר דרב אשי לשיטתו קאי דס"ל בחולין (צ"ח.) דח"ש אסור מן התורה ולדידי' שפיר מוקמינן ואסור לזרים בח"ש ואין להם פדיון שייר אבל לר"ל י"ל באמת דלא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע או דר"ל ס"ל כתירוץ קמא דשייר בסיפא. ואדרבא בזה מתורץ מה שי"ל לכאורה אתירוץ קמא מ"ט דחיק למצוא שיור בסיפא וכי לא ידע דשייר גם ברישא הא דרב אשי, אבל לפ"ז י"ל דתירוץ קמא רצה לתרץ גם כר"ל ולדידי' יש להם פדיון לא הוי שיור וא"כ לא שייר רק הא דנוהג בשאר שני שבוע ויקשה מאי ש"ר דהאי שייר אע"כ יהי' נפשט האיבעיא לאידך גיסא דערל מותר במעשר ושייר ערל וכיון דהוא מהדר להורות דליכא פשיטות להאיבעיא ע"כ צ"ל דשייר בסיפא אבל רב אשי דאזיל לשיטתו דס"ל כר"י ולדידי' גם אין להם פדיון הוי שיור שפיר מתרץ דברישא הוי שיור ואעפ"כ לא הוי פשיטות לאבעי' כיון דשייר תרתי ולכן בין בשיור דסיפא בין בשיור דרישא קחשיב הש"ס תרתי שיורא דאל"כ יקשה דתפשוט לאידך גיסא וכדכתבנו:

ובהכי א"ש ג"כ מה שהקשה המהרש"א מ"ב עוד על זה דהא לקמן קחשיב בתרומה מחפ"ז הרי דחשיב חומש ואסור לזרים ואין לו פדיון ולפ"ז א"ש דהא לקמן קאי ארבי יוחנן ולר"י ודאי משכחת אסור לזרים בחצי שיעור, גם א"ש בזה מה שקשה לכאורה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן ד"ה שכן מחפ"ז דמיתה דקחשיב היינו לזר דא"כ היכי קחשיב מיתה וזר לתרתי אבל לפ"ז א"ש דלר' יוחנן לשיטתו שפיר הוי תרתי דמיתה הוא בשיעור שלם ואסור לזר בח"ש:

בד"ה נכסי כהן. יקשה דבירושלמי אמר בהדיא: לענ"ד י"ל דרש"י יישב קושית אלו במש"כ לקמן (ע"ד. ד"ה ואימא) דמחלקינן בין מ"ש טהור למ"ש שנטמא דטהור אסור למלבושים אבל כשנטמא מותר לקנות ממנו מלבושים לחי ורק למת אסור וכיון דלש"ס דידן לא נתתי ממנו למת אטמא קאי דהיינו ממעשר טמא לא נתתי למת כמבואר בסוגיא דלקמן שפיר דייקינן הא לחי דומיא דמת נתתי אבל הירושלמי י"ל דס"ל דלא נתתי ממנו לא קאי אטמא דרישא אלא כפשוטו אמעשר טהור ולכן שפיר קאמר אסור לחי ולמת, ובהך מלתא גופא י"ל דפליגי ג"כ רבי אליעזר ור"ע בספרי שהביא הרמב"ן בפירושו לתורה דר"א מוקי בארון ותכריכין ור"ע הקשה לו דהא זה גם לחי אסור ע"ש, והגם דלתירוץ התוספ' י"ל דרבי אליעזר ס"ל דמעשר ממון הדיוט וא"כ מותר לחי למלבוש ולכן ל"ק לי' קושית ר"ע אבל ר"ע ס"ל דממון גבו' הוא, אבל גם לפ"ד י"ל דפליגי בפלוגתת דש"ס דידן וירושלמי דר"א מוקי במעשר טמא ור"ע במעשר טהור והשתא ל"ק מכל הני מתניתן דמשמע דמותר ליקח מלבושים ממעות מ"ש דהא י"ל דאיירי במעות מע"ש טמא והא דתנן דמ"ש לא ניתן רק לאכילה ושתי' וסיכה אבל לא למלבושים איירי במ"ש טהור ג"כ או רק בטהור ולכן לא התיר ליקח מלבושים:

בא"ד. בשעת דישה למ"ד ממון הדיוט הוא: הכי אמרינן בבבא מציעא (צ'.) ע"ש ובשיטה מקובצת שם הביא בשם הריטב"א להוציא מהסוגיא דשם החילוק שכתבו התוספ' הכא:

בד"ה מה שאין כן. מדאתקש למעשר שני: הרמב"ם (ה' בכורים פ"ג) כתב הטעם דבכורים אסורים לאונן מדכתיב ושמחת וכבר תמהו עליו האחרונים למה שבק טעם הגמרא לקמן מהיקשא ועיין מה שאכתוב לקמן בזה ועכ"פ מכח קושית התוס' דכאן יש ראי' לפירושו דאי לא ילפינן אונן מהיקשא לא קשה קושיתם: