ערוך לנר – יבמות – קטע 86

בא"ד. דהא כי פריך נמי דלמא: נ"ל דלר"י הלבן ולר"ת לא מסתבר להו כן דבשלמא אעיקר מצות מילה אין קושיא למה צוה הקב"ה כך די"ל כיין דלא מלו במדבר משום חולשא דאורחא או משום דלא נשיב רוח צפונית א"כ מהיכי ידעו שימולו עתה דלמא למחר יצוה הקב"ה לסע אי שמא גם למחר לא יהי' רוח צפונית אם לא שצוה הקב"ה למול אבל אדיני המילה לא הוצרך הקב"ה לצות דפשיטא אם ימולו שצריכים למול כדינו ולחתוך ציצין ג"כ:

בא"ד. כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע: נ"ל דהכי פירושו דאי לא כתיב בפי' גבי יהושע ה"א דבמה שצוה הכתוב למול הוי פריעה בכלל אבל השתא דפרט גבי יהושע שוב ולא כתיב מול סתמא משמט דבמול סתם לא הוי פריעה בכלל א"כ גבי אברהם דכתיב המול סתם ע"כ לא נצטוה אפריעה:

בד"ה מאי טעמא. משמע שמלו ולא פרעו: ומה דיליף דערל מקבל הזאה היינו משום דמל ולא פרע כאלו לא מל כמש"כ התוספ' לקמן, ובזה יש ליישב מה שהביא הרשב"א והרא"ש בשם הראב"ד להקשות למה לא יליף דערל מקבל הזאה ממלחמת מדין די"ל כיון דכל ארבעים שנה שהיו במדבר נצטוו במצות והראי' שמצות כתיבת ס"ת לא נצטוו עד יום שמת משה וכגון מצות גיעולי נכרים שלא נצטוו עד אחר מלחמת מדין א"כ י"ל דלמא באותה שעה דמלחמת מדין אכתי לא נצטוו על הפריעה וכיון דמלו לא היו ערלים אף שלא פרעו ושפיר קבלו הזאה אבל מיהושע יליף שפיר כיון דע"כ בימי משה נצטוו דאין נביא רשאי לחדש דבר כמש"כ התוספ' א"כ באותה שעה ערלים היו ואפילו היו בימי משה קודם שנצטוו על הפריעה מכ"מ עתה למפרע ערלים היו ולא מהני להו הזאה אמכאן ואילך, והנה א"ע ראיתי שגם הרמב"ן כתב כן שמשה לא צוה על הפריעה עד סוף מ' שנה ולכן אכלו קדשים במדבר אף דערלים היו כיון שלא פרעו ומהתימ' דלא תירץ גם על קושית הראב"ד כן, ואפשר לומר כיון דעכ"פ צריך לומר דפרקי ר"א ורב דהכא פליגי בפי' הפסוק כי מולים וגו' דלרב הפי' כי מולים במילה בלא פריעה והילודים במדבר לא מלו כלל דאין לומר דהילודים במדבר מלו ולא פרעו דא"כ כי מולים להעם היוצאים צריך לפרש במילה ופריעה והרי עדיין לא נצטוו בפריעה דהא ס"ל לא נתנה פריעת מילה לא"א ולפרקי ר"א צריך לומר לפ"ז דס"ל דנתנה פריעת כבר ליוצאי מצרים וא"כ הפי' כי מולים היוצאים בפריעה והילודים במדבר לא מלו דהיינו פריעה וא"כ אכתי ק' אר"י אי מ"ל כרב א"כ ע"כ הילודים במדבר לא מלו כלל ואכתי לדייק ממלחמת מדין ואי ס"ל כפרקי ר"א א"כ ע"כ נתנה פריעה כבר ליוצאי מצרים ואכתי היו ערלים מטעם פריעה:

בד"ה מה טעמא. ואפילו אם מלו: נראה דהוצרכו לכך משום קושיא דבשר תאו' דלכאורה הי' אפשר לומר דממנ"פ לק"מ דלר"ע לא קשה שהרי ס"ל בחולין (דף י"ז) דלא נאסרו כלל בבשר תאווה ולר' ישמעאל דס"ל דנאסרו ל"ק דהרי הוא ס"ל באגודה דמלו במדבר רק שלא פרעו כמש"כ הרשב"א לכן הוצרכו לומר דאפילו מלו ול"פ ג"כ קשה:

דה ע"ב ע"א בגמרא לרבות ציצין המעכבין: מה שהקשה המהרש"א כבר תירצנו לעיל וכן לפי מה דמסיק דאת בריתי הפר אמשוך אסמכת' בעלמ' הוא א"ל דלפי האמת קרא למאי אתי די"ל דצריך לכדרשינן מיני' בסנהדרין (נ"ט) לרבות בני קטורה:

שם מיתיבי משוך צריך שימול: הט"ז בי"ד (סי' רס"ד) מסופק בקטן שנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אם צריך מילה מן התורה או לא ולכאורה יש לפשוט דאין חילוק בין אם נימול ואח"כ נמשך או אם נולד מהול ואח"כ נמשך דלעולם א"צ מן התורה דאל"כ מאי פריך לרב הונא מהך ברייתא נימא דברייתא במשוך דנולד מהול איירי, אכן י"ל דמזה אין ראי' כיון דראית המקשן דדאורייתא קאמר הי' מדכתיב קרא כדאמר בגמרא והרי הפסוק דמייתי המול ימול אפילו מאה פעמים משמע דבמהול שמשך קאמר דהיינו מי שנמול כבר שיב ימול דבנולד מהול לא שייך אפילו ק' פעמים:

שם קרא דאורייתא היא: ק"ל אי דאורייתא הוא א"כ איך קאמר ר"י לא ימול מפני שסכנה היא לו והיינו שמא יעשה כרות שפכה ואיך דחינן מצוה דאורייתא מפני סכנה זו הא רק מפני סכנת נפשות דחינן מצוה וי"ל דהוי ס"ד דת"ק ור"י פליגי בהך גופא אי דאורייתא הוא או לא וכן משמע חמה דקאמר שנאמר וכו' שלכאורה ה"ק מה שאמרת שסכנה היא הרי ראי' מאותם שמלו בימי בן כוזיבא ועוד אפילו יש סכנה שיעשה כ"ש הרי כתיב המול ימול וא"כ דאורייתא היא ולכן פריך מח"ק, וכן צ"ל הא דפריך הכא מהך ברייתא דדאורייתא הוא והא בברייתא דלקמן ע"כ מוכח דלר' אלעזר בר' שמעון עכ"פ לאו דאורייתא הוא אע"כ מת"ק הוא דפריך כיון דלדידי' מוכח בפי' דדאורייתא הוא איך פליג עליו:

שם תיובתא דרב הונא תיובתא: הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות) פסק דמשוך אוכל בתרומ' ומדברי סופרים צריך למול, וכתב הכס"מ שם דפסק דלא כרב הונא משום דאסיק בתיובתא וכן כתב המשנה למלך שם אכן העיר דבירושלמי נראה כהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא, אכן לפענ"ד י"ל דגם הרמב"ם פסק כרב הונא דאם הך דינא שכתב הרמב"ם שצריך למול אינו מחמת תרומה אלא שלא יהי' נראה ערל יקשה איך כתבו הרמב"ם בה' תרומות ה"ל למיכתב דין זה בה' מילה ושם לא הזכיר הרמב"ם הך דינא דמשוך כלל, לכן נ"ל דהרמב"ם ה"ק משום דלפני דין דמשוך הביא דערל אינו אוכל בתרומה מן התורה ועל זה כתב דמשוך אין לו דין ערל ואוכל בתרומה פי' מן התורה אבל מד"ס צריך למול כדי לאכול בתרומה וא"כ פסק כרב הונא וכהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא שנראית עיקר בירושלמי ונקט הרמב"ם לפ"ז כלשון רב הונא דבר תורה וכו' ומדבריהם גזרו עליו:

שם ואין אשה מקדש אשה: ק"ק דלתרץ דבקדש בת כהן קאמר דאוכלת ממה נפשך וא"ל א"כ מאי קמ"ל פשיטא די"ל דרצה להשמיענו דאף דאין אוכל מאכיל כמו שמשמיענו גם במתניתן דהערל דנשיהם ועבדיהם יאכלו וכדאמרינן לעיל (ר"פ אלמנה לכה"ג) דהא גם לתירוץ אביי דאיירי בביציו מבחוץ ע"כ אשמעינן הך, וי"ל דלא שייך דאתי להשמיענו דאף שאינו אוכל מאכיל דא"כ למה משמיענו זה בטומטום לאשמעינן בערל ודאי וכמו דאשמעינן במתניתן לקמן אלא לאביי אמרינן דרוצה להשמיענו דאף דאינו בן ביאה ולא ראוי לחופה מכ"מ אוכל כיון שראוי להקרע וכמו שכתבו התוספ' אבל אי איירי בקדש בת כהן בזה שפיר יקשה פשיטא דממנ"פ אי חשבינן לי' לבן חופה אוכלת מטעם אשת כהן ואי לא קני אוכלת מטעם בת כהן:

שם מאי נשיו אמו: א"ל איך נקט נשיו לשון רבים די"ל דמאכיל אמותיו רבות כגון אמו ואם אביו ואם אבי אביו היו בנות ישראל ונשואות לכהנים ומתו בעליהן ואין להם זרע רק הוא מאכיל את כולן כאחד וכן למעלה עד לעולם:

שם השתא ספק ערל: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דלימא דטומטום דרישא ערל קאמר ולכאורה מאי קושיא הא לרבא פריך כן ולרבא ע"כ ליכא לפרושי כן דאל"כ מי דחקו לפרש נשיו אמו הא לערל ודאי שייך שיש לו אשה ועוד היאך קמשני מוליד מאכיל הא ערל מוליד, וי"ל דקושיות הרא"ש היא לרבא גופא מי דוחקו לפרש מה טעם קאמר לימא דערל קאמר טומטום דרישא וממילא מתורץ ג"כ הקושיא דנשיו מנ"ל, ואף דהרא"ש ציין על קושית הגמרא היינו משום דמכח קושיא זו הי' צריך לדחוק מ"ט קאמר ואם מפרש דארישא קאי לא קשה קושיא זו:

שם אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים יש להסתפק במשוך אם אוכל בקדשים או לא ולכאורה נראה דאוכל בפסח דאל"כ לחשבי' רבא בהני דברים שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת דקחשב בפסחים (צ"ב.) וא"ל דא"כ דאוכל בפסח לחשבי' אכתי בהני דברים שלא העמידו דבריהם במקום כרת די"ל דבאמת גם בשאר קדשים מותר דאפילו במקום ע' לא העמידו דבריהם וכן נראה ג"כ מדאשמעינן רב הונא לעיל דמשוך אסור בתרומה וכיון דדין ערל בתרומה לא כתיב ומפסח ילפינן אמאי לא אשמעינן בפסח גופא אלא משמע לכאורה דמותר בפסח ובקדשים ועדיין צ"ע:

שם בתוספ' ד"ה משום. וחשיב גנות לפי שגרמו הם דבר זה: לכאורה לא שייך זה רק להך תירוץ משום דנזופין הי' אבל אכתי להך תירוץ משום דלא נבדר ענני כבוד מא"ל וזה קשה אפי' לפי תירוצם והתוספ' בקידושין (ל"ז:) כתבו דחשיב גנות כיון שגרמו ע"י חטאם לשהות במדבר מ' שנה אבל מדבריהם דהכא לא משמע כן, ונ"ל דלכאורה י"ל וכבר העיר גם הריטב"א והמהרש"א במ"ב כן לפירוש התוספ' דנזופים היו מעון מרגלים איך קאמר כל מ' שנה לא נשיב רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי', וגם אפכא י"ל להך טעם דלא נבדר ענני כבוד א"כ כיון משמת אהרן נסתלקו ענני כבוד כדאמרינן בר"ה (דף ג') ואהרן מת בא' באב מ"ט לא נשיב רוח צפונית עד שעברו את הירדן בניסן שאחריו ואי נשב מ"ט לא מלו אז ואין לומר הא חזרו ע"י זכות משה מכ"מ יקשה הא ממית' משה ואילך נסתלקו כדאמרינן בערכין ומ"ט לא מלו מז' אדר עד י"ג ניסן, ולכן י"ל דהנך ב' טעמי לא פליגי דתרווייהו צריכי טעם דענני כבוד משום תחלת הארבעים וטעם דנזיפה משום סוף הארבעים דהי' מושך עד שעברו את הירדן דהא אי לאו מעשה דמרגלים בעוד ג' ימים היו ראויים לבוא לא ובעוד שלא עברו היו עדיין בכלל נזופים שלא היו ראויין לעבור ולכו א"ש ג"כ דחשיב גנות להנך ב' תירוצים

בא"ד. והא כיון דלא אפשר לז היתה מעכבת המהרש"א הקשה על הרא"ם דכתב דמילת זכר היתה מעכבת מדברי התוספ' אילו וכבר כתב השער המלך (בהל' ק"פ פ"ט) דלא על הרא"ם קשה כן אלא על התוספ' דקדושין (דף ל"ז) והרמב"ן ורד"ק ורלב"ג דכתבו ג"כ דמילת זכריו היתה מעכבת. ונ"ל דב' שיטות אילו תלויין בב' תירוצי הגמרא דלכאורה להך תירוצא דמשום חולשא דאורחא לא מלו קשה אתירוץ התוספ' הכא איך יעשו פסח מספק הא הוי ספיקא דאורייתא דלמא לא יצטרכו לנסוע עד שירפאו וליכא אונס דחולשא דאורחא וא"כ מבטלים מצות ט' דהמול לו כל זכר וגם הפסח פסול מטעם מילת זכרים דמעכב ולא דמי להנך אונסים דלעיל דהני הוי אונ. ודאי אבל י"ל דהתוספ' אזלו הכא לפי תירוץ דמשום רוח צפונית לא מל דהא על תי' זה רשמו הכא ולפי תירוץ זה גם הכא הו אונס ודאי אבל בקדושין י"ל דאזלו ע"פ תירוץ קמא וכן שאר ראשונים י"ל דאזלו ע"פ תי' זה, אבל ק"ל אהא דכתב רש"י בברכות (דף ך') ולמול את בנו הוא ג"כ משום מצות פסח דלא יטמא דמילת זכריו מעכב בפסח ע"ש ואמאי נימא דיטמא וא"כ אונם הוא למנין מילת בניו ולא מעכב בפסח והרי בזה אפשר לקיים שניהם מצות טומא' קרובים ומצות פסח וא"ל אי יטמא בלא"ה לא יעשה פסח כיון דטמא הוא ז"א דהא יכול לעשות בפסח הבא בטומאה ובל"ה צריך לפרש כן לפי' זה דרש"י דאל"כ מאי נפקותא יש במילת זכרים וי"ל:

בד"ה נזופין היו. והשרה שכינתו ביניהם: במהרש"א מ"ב הקשה אמאי לא הקשו ג"כ אי משום מעשה עגל אין עשו פסח בשנה שניי' והרמב"ן הקשה באמת כן אפי' רש"י, ולפענ"ד י"ל בשיטת רש"י דודאי גם רש"י מודה דהנזיפה הי' משום חטא מרגלים רק דלו הוקשה דא"כ איך קאמר כל מ' שנה לא נשבה רוח צפונית הא מעשה מרגלים לא הי' עד שנה שניי' וכדכתבנו לעיל לכן כתב דבשנה ראשונה היו נזופים מכח חטא העגל ובזה עבר רוב שנה ראשונה דהיינו מי"ז בתמוז עד ר"ח ניסן שהשרה הקב"ה שכינתו ביניהם ואז באמת נשב רוח צפונית ומצו בניהם ועשו פסח כדינו אבל בט' באב חטאו במרגלים ובאו בנזיפה עד עברם את הירדן וא"כ עבר גם שנה שניי' רובו בנזיפה דהיינו מט' באב עד ר"ח ניסן ושפיר קאמר כל מ' שנה לא נשב רוח צפונית:

בד"ה דלא ניבדור. מצפון זהב יאתה זהב לשון אורה: אכן מהא דאמרינן בב"ב (דף כ"ה) הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון מנורה בדרום ואמר ריב"ל לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר שנא' אורך ימי' בימינ' בשמאלה עושר וכבוד לכאורה נראה דזהב ממש קאמר, ויש לישב ג"כ ע"פ פירושם דהכא דמתוך שחמה זורחת הזהב בזול. ובפי' מאמר דב"ב שם י"ל ע"פ מה דאמרו רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וידוע ג"כ מה שדרשו אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד דהיינו למיימינים בה ולמשמאלים בה שלומדים לשמה או שלא לשמה וידוע דהדרום קרוי ימין וצפון שמאל דההולך למזרח דרום לימינו וצפון לשמאלו וזהו דקאמר הרוצה להחכים ידרים דהיינו יפנה לימין ללמוד לשמה דבזה שכרו אריכות ימים בעולם שכולו ארוך שאין בו אלא למוד תורה לאמתה כדכתיב כי היא חייך ואורך ימיך והרוצה להעשיר ע"י תורה יצפין יפנה לשמאל דבזה יהי' שכרו עושר וכבוד ולעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפילו שלא לשמה אבל ריב"ל סבר כמאמרם דאורך ימים למימינים בה וכש"כ עושר וכבוד ולכן קאמר שלעולם ידרים וילך לימין לעסוק לשמה שגם עי"ז יזכה לעושר וכבוד:

בד"ה ומדבריהם. עכן משוך הוי מצי להקשות מגמרא קדומה שם ממה דאמרינן שם (דף ל"ח) אדם הראשון משוך בערלתו הי' ומפיק לי' מקרא, אכן לכאורה יש להבין מאי קושיא ממנ"פ אי את בריתי הפר דרשה גמורה א"כ קשה בפשיטות מקרא ואי אסמכתא הוא כש"כ דבהא דבעכן אסמכתא דהא לא יליף שם רק בגז"ש מאת בריתי הפר וי"ל דרצו להוכיח מדחשיב חטא לעכן ע"כ דאורייתא ובאמת מוכח דאת בריתי הפר דרשה גמורה היא:

ע"ב בגמרא ויו והי' דריש: עיין ברשב"א שהביא שיטה א' שפירש דו"ה דריש לענין מילה של"ב והקשה עליו הא ראבר"ש פליג אמילה ועוד דלפ"ז איך קאמר מר סבר ומר סבר דהא לא פליגי ר"א ור"י בהא אלא כ"ע מודו בו"ה ובלא"ה קשה דהא במילה לא כתיב ו"ה, והנה השאגת ארי' בתשובה וסי' נ"ד) הביא תשובת הרשב"א בשם מהר"ם מרוטונבורג שכתב דמילה של"ב אינה אלא ביום כיון דפליגי ת"ק וראבר"ש א דרשינן וביום וקיימא לן כת"ק דאפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה וריש כדדרש ר"א ב"פ והודה לו ר"י, ותמה עליו השאגת ארי' שהוא החליף הסוגיא ע"ש, ולפענ"ד שיטת הר"מ מרוטנבורג היא השיטה שהביא הרשב"א בכאן וס"ל כיון דכתיב וביום בפתח תחת הב' להורות שחסר הי' הידיעה כאלו כתיב ובהיום א"כ גם במילה ו"ה כתיב ובאמת ראבר"ש פליג ואפילו ו"ה לא דריש והא דמייתי הש"ס כדדרש ר"י היינו להביא ראי' דטעמא דת"ק הוא משום דכתיב וביום והא דקאמר ואפילו מאן דלא דריש ו' ו"ה דריש ה"ק שלא תימא דברייתא אתיא כמ"ד דדרש ו' וכיון דכמה תנאים לא דרשו ו' כמבואר לעיל (ס"ח:) א"כ ר' יוחנן כוותייהו ס"ל על זה קאמר דאפילו מאן דלא דרש ו' ו"ה דריש וא"כ מה שלא דרש ראבר"ש כן יחידאי הוא ולא פסקינן כוותי' ובזה הכל א"ש ועיין מה שכתבתי בזה לקמן בתוספ':

שם בתורת כהנים: בפסחים (ודף ג') הקשו התוספ' ל"ל קרא בברייתא שם דנותר אינו נאכל בליל ג' תיפוק לי' מדאצטריך קרא דביום דאינו נשרף בליל ג' ותרצו דה"א דלעולם נאכל בליל ג' וקרא אצטריך דאינו נשרף בליל ד' והקשה הצל"ח שם דאכתי קושיתם במקומה עומדת לתנא דברייתא דהכא דגם שלא בזמנה אינו נשרף אלא ביום א"כ ל"ל ו"ה דוהנותר להכי כיון דכבר ידעינן מביום דאין נשרף בליל ד' שהוא שלא בזמנו ע"ש שתירץ בדוחק, ולענ"ד לק"מ כיון דבקדשים הלילה הולך אחר היום א"כ אי הוי אמרינן דנאכל בליל ג' וכתיב ביום דאין נשרף רק ביום ג' ולא בלילה שלאחריו מזה אכתי לא הוי ידעינן דגם שלא בזמנו נשרף ביום דוקא דה"א רק ליל ד' ממעט שנקראת זמנו כיון שהולכת אחר יום ג' ואם ממעטינן ליל ג' שהיא תיכף לאכילה לדידן כש"כ שיש סברא למעט ליל ד' מטעם זמנו:

שם הזאתו כשרה: ק"ק למה נקט כשרה לשון דיעבד הן בדברי ר"א והן בברייתא ולא מותר להזות לכתחלה דהא מטבול יום ילפינן וטבול יום מותר לכתחלה גם מדברי הרמב"ם נראה שמותר לכתחלה ואולי כיון שיצא מכח מעשה שהכשירו חכמים ושם הי' הכשר בדיעבד דהא היו מסופקים עד שהכשירו חכמים נקט לשון דיעבד ויש לומר דמשום כך מייתי המעשה דאל"כ מאי קמ"ל בזה:

שם איש איש לרבות הערל: לעיל (ע'.) כבר הבאתי קושית הלח"מ למה פסק הרמב"ם כר"א נגד ר"ע ותירץ דמסוגיא דהכא יש טעם לזה שהרי לפי מה דמסיק לר"ע ערל פסול להזאה א"כ ר"א דלא כר"ע, וביותר נלענ"ד דיש ליתן טעם בזה שהרי בערכין (דף ג') אמרינן הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל ע"ש הרי דסתם מתניתן דפרה דלא כר"ע ולכן לא פסק הרמב"ם כוותי', ועיין בתוספ' י"ט (סוף פרה) שרצה ליתן טעם למה פסק הרמב"ם דערל שהזה הזאתו כשרה, ולענ"ד אין צריך טעם יותר דהרמב"ם לשיטתו אזיל דלא פסק כר"ט ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע"ד.):

שם ברש"י ד"ה ר"ע. ואפילו לנגיעה דתרומה אסור נראה שהוצרך לכתוב כן כי היכי דלא יקשה אכתי איך שייך להחמיר בפרה הא איכא ק"ו מט"י ולכן כתב דבאמת גם בנגיעה דתרומה אסור וא"כ ליכא ק"ו:

בד"ה לא לשתמט. אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז דערל אסור בפרה נילף בק"ו דאסור ג"כ בנגיעת קדשים מט"י ותירץ דלהך תירוצא דרבא באמת אסור ומדבריו נראה דאפילו לר' אליעזר דלא מקיש ערל לטמא אמרינן כן, אכן ק' לפ"ז וכל ערל דגבי' פסח ל"ל תיפוק לי' דאסור בנגיעה דקדשים וכמו שהקשו התוספ' (ריש פרקין) לר"ע ובזה לא שייך תירוצם שם ואפילו תימא דאצטריך קרא דאסור לאכול היכי דתחב לו חבירו דליכא נגיעה מכ"מ ק' דק"ו הוא ומה תרומה דמותר בנגיעה אסור באכילה קדשים דאסור בנגיעה לכש"כ שאסור באכילה וי"ל דאצטריך וכל ערל למלקות דאי מק"ו אין עונשין מ"ה אבל התוספ' שפיר הקשו לר"ע דנילף מהיקשא קשא דאדבר הלמד בהיקש ג"כ לוקין כדמוכח בפסחים (כ"ד.) ע"ש, אכן לפ"ז גם ראית מהרש"א ממה דאצטריך תושב ושכיר צ"ע דאפילו אתי מק"ו צריך תושב ושכיר למלקות דאתושב ושכיר לוקין כמש"כ הרמב"ם (בהל' תרומות פ"ז):

בד"ה הכל כשרים. אבל ערל וטמא לא רבי: נראה דהוצרך רש"י לפרש כן דהרי אמרינן ואזדו לטעמייהו א"כ ת"ק דברייתא דלעיל ס"ל כת"ק דהכא והרי ת"ק דלעיל ס"ל דערל פסול לקדש אכן ק"ל שהרי אמרינן בערכין (דף ג') הכל כשרים להזות לאתויי מאי לאתויי ערל, הרי דס"ל סתם מתניתן דפרה כר"א וכנ"ל וא"כ ודאי ה"ה לקדש שהרי מסוגיא דהכא דפריך מברייתא דטומטום שקידש לר"א דמיירי מהזאה מוכח דאין חילוק בין קדום להזאה לענין ערל ואף דשם אמרינן הכל כשרים לקדש לאתויי אשה וקטן ולא אמרינן לאתויי ערל היינו טעמא דלערל ל"צ כיון דמרבינן מהכל כשרים להזות וא"כ ה"ה קידש וא"כ קשה מתניתן אהדדי, ואולי מטעם זה נקט הכא דתניא הכל כשרים והרי לכאורה מתניתן היא (בפרה פ"ה) אבל רצה לומר דת"ק דלעיל דס"ל ערל פסול לקדש באמת לא כת"ק דמתניתן אלא כת"ק דברייתא ס"ל ועיין בתוספ' י"ט סוף פרה: