ערוך לנר – יבמות – קטע 82

בד"ה נכרי ועבד. וי"ל דא"כ לכתוב חד מינייהו: בזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן (פ"ז). בד"ה אלמנה ע"ש די"ל דר' ישמעאל לשיטתו קאי דדרש גם הכא מאלמנה דרשה לחוד ומגרושה דרשה לחוד, ועוד דאפילו לר"ע י"ל ג"כ דמודה שם דצריכותא דעבד לקמן לא שייך רק לענין אכילת תרומה דתלי בקדושה ולא לענין נדרים:

דף ס"ט ע"א בגמרא האי נמי בביאה לחוד: א"ל לדעת הרמב"ם (בפי"ז מהל' א"ב) דבשאר איסורי כהונה חוץ מאלמנה לכה"ג אין לוקין בביאה בלא קידושין א"כ מנ"ל דילפינן מכה"ג באלמנה נילף משאר איסורי כהונה די"ל כיון דעיקר ולא יחלל גבי כה"ג כתיב א"כ מסברא מיני' ילפינן פסולים שפוסלים בביאה גם אין להקשות לדעת הרמב"ם דבכל ח"ל אינו לוקה רק אחר קידושין א"כ מאי פריך אימא עד דאיכא הוי' וביאה דהא האמת הוא כן דז"א שהרי מקטן בן ט' איירי דלא שייך גבי' קידושין ועל זה תירץ דלענין פסול תרומה ילפינן מאלמנה לכה"ג דפוסל בביאה בלא קידושין:

שם ברש"י ר"ה ואימא נבעלה. ואוקימנא כשרה לכהונה: מה שהקשה המהרש"א בזה יישבתי לעיל (דף מ"ד) ע"ש.

בד"ה והשוטה, דאין קנינו קנין: בשו"ת נ"ב ובתוספ' ר"ע תמהו אל הטור שפסק בי"ד (סי' של"א) דב"כ שנשאת לישראל חרש שוטה וקטן פוסלה והניחו בצ"ע ובאחת תמי' רבתי היא ובפרט שהב"י והב"ח לא הרגישו בזה, ולענ"ד שט"ס נפל בדפוסי הטור שהוא באמת לא כתב רק חרש והמעתיקים סברו שראשי תיבות היא לחש"ו וכתבו כן אבל באמת הטור לא כתב רק חרש וראי' קצת לזה מדכתב הטור פסלה לשון יחיד ואם הי' כתוב בדבריו חרש שוטה וקטן הל"ל לא פסלוה ל"ר כמו דנקט גם מתניתן בכה"ג כשהם רבים כגון העובר והיבם וכו' וכן באונס ומפתה במתניתן דהכא בכולם נקט לשון רבים פוסלים אף שכל א' לעצמו הוא רק א':

שם בתוספ' ד"ה ואימא וה"פ דנקיש לקולא: עיין בתוספ' הרא"ש שיישב על זה דהכא מסתבר טפי דאתקש לזרע בהמה, אכן לא זכיתי להבין דבזה לא מסתבר רק דאינו פוסל משום זרע אבל אכתי מאיזה סברא נקיש לקולא דאינו פוסל משום ביאה, ואולי י"ל ע"פ מה שסובר ר"ת בכתובות (ג':) דעכו"ם אינו פוסל משום זנות דביאתו כביאת בהמה וא"כ גם לתרומה אינו פוסל דאין זנות לבהמה כדאמרינן לעיל (נ"ט:) וכן עבד דאתקש לחמור, אכן כבר הקשו התוספ' שם על שיטת ר"ת דודאי ביאת עכו"ם פוסלת משום זנות, ולכן נ"ל ליישב קושיתם על פי דברי מהרש"ל הנ"ל דודאי הוי אמרינן דכי תהי' גזירת הכתוב היא למעט ח"כ אי לאו דכתיב כי' תהי' אלמנה לנו"ע דבזה גילה קרא דכי תהי' להנך דאית בהו הוי' לאו דוקא והשתא פריך מנ"ל להוציא כי תהי' מפשטי' דלמא כי תהי' אלמנה אתי להורות דאפילו אית לה זרע תיכול ובזה ליכא הוצאה ממשמעות דכי תהי' לאיש זר אתי להורות דביש הוי' אפילו בלא זרע פוסל וכי תהי' אלמנה אתי להורות דבאין הוי' אפילו בזרע לא פוסל:

בד"ה אם כן. תימא דהא אצטריך לרבוי': ביישוב קושיא זו י"ל ע"פ מש"כ לעיל דודאי ר' ישמעאל לפעמים דרש ו' ולפעמים לא ומה דמקשה הכא כמאן כר"ע היינו שמסופק אי בזה סבר כר"ע דדרש בכ"מ ו' או דלמא כולהו תנאי מודו הכא ועל זה מתרץ דהכא לא מי' אתיא אלא מובת, והנה לקמן (דף פ"ז) ג"כ מקשה הכי מי לימא דדרשה דשם רק ר"ע דרש ומתרץ ג"כ דדרשא דהתם מבת אתיא ולפ"ז מאן דלא דרש ו' דובת ע"כ חד מהנך דרשות לא ס"ל או הך דר' ישמעאל דהכא או הך דלקמן (דף פ"ז) אבל ר"ע דדרש ו' תרווייהו ס"ל דחד דרש מויו וחד מבת וה"נ לר' ישמעאל דדרש ו' דובת כדאמרינן בסנהדרין וכנ"ל ולכן שפיר דייק לר' ישמעאל מרא דשמעתתא א"כ לרבויי' ליי' וישראלית ל"ל דהיינו דו' דובת לא צריך ומאן דלא דרש ו' באמת או דרשא דהכא לא דרש או דרשה דלקמן לא דרש, והנה לעיל בדרשא דובת כהן כי תהי' לאיש זר דדרשינן לרבויא ללוי' וישראל ת ג"כ מיותר דרשא דו' דובת לר"ע דדרש ו', וא"כ י"ל דלדידי' אתיא לרבויא לכהונה ואף דילפינן כהונה לעיל בק"ו מתרומה מכ"מ י"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא או דר"ע לא דרש ק"ו דס"ל דאית לי' שום פירכא, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ח:) בד"ה ותו לר"ע דר"ע ע"כ דרש ק"ו משום הך דהכא ע"ש, ולפ"ז א"ש:

בד"ה כי תהי'. באלמנה לכה"ג לר' סימאי: לפי מה שתירצו לקמן דזר אצלו מעיקרא בעינן גם זה מתורץ, אכן וא הבנתי למה הוצרכו להקשות לר' סימאי מאלמנה לכה"ג למה לא הקשו דלוקמי בחייבי ע' דמצרי ואדומי דבהן קדושין תופסין לר' סימאי כמבואר לעיל (מ"ט.) ובזה לא שייך לא התירוץ דיר אצלו מעיקרא בעינן גם לא ב' תירוצי התוספ', ונראה שזה דעת הרשב"א דכתב דקושית הש"ס אינו רק לר' ישבב ועיין ברמב"ן:

בא"ד. ובבעולה לכה"ג: עיין במהרש"א שהקשה רא"כ ק' אימא עד דאיכא הוי' וביאה או הוי' לחוד, ולענ"ד י"ל דה"נ הקשו דלוקמי' באלמנה או בעולה לכה"ג ובקדש ובמל דמה שהקשה בש"ם לקמן איתא עד דאיכא הוי' וביאה היינו דמוכח כן דז"א מדקתני בן ט' שנים ויום א' שבא עלי' ובקטן בן תשע לא שייך קדושין אבל הכא הקשו דאימא ר"ע חוקי קרא בכה"ג וע"י קדושין ותדע דכוונתם כן הוא דמה שהקשו דלוקמי בבעילה לכה"ג ע"כ לא קאמרי רק ע"י קדושין דבלא קדושין אין הכה"ג מוזהר על הבעילה כמבואר ברמב"ם (פי"ט מהל' א"ב) ע"ש:

בא"ד. דמפסלי בתרומה מלא יחלל: ק"ק אכתי איך מתורץ בזה הקושיא דלוקמי בבעולה לכה"ג דהרי רבנן ס"ל לעיל (דף ס') דאין חלל מחייבי ע' ודלמא ר"ע כוותייהו ס"ל דבלא"ה ראב"י סליק בקושיא:

בא"ד. לאיש זר לגבי כהן: ב' תירוצים הללו לא שייכי לשיטת הרמב"ם דכתב בהל' תרומות (פ"ו) דחללה גופא שפסולה לתרומה לא אתי רק מלאיש זר ע"ש וכ"כ התוספ' לעיל (דף מ"ד) ע"ש:

בא"ד. דליכא אלא ע' דנטמאה: עיין מש"כ לעיל (י"א) דס"ל להתוספ' דאיכא לאו, מיהו בסוטה (כ"ח.) כתבו ג"כ כמו הכא דליכא מלקות רק לאהמ"ע והא דלא הקשו בקיצור אפילו אי הוי לאו כגון בסוטה ודאי דאיכא לאו כמבואר לעיל (שם) מכ"מ יש לאוקמה בה קרא כיון דמסוטה לא הוי ממזר אף לר"ט כמבואר לעיל (מ"ט:) י"ל דבסוטה ודאי דאיכא לאו לא מוקמינן קרא כיון דכתיב בה טומאה א"כ אסירא לכהונה מחמת זונה כמבואר לעיל (נ"ו:) ולא מוקמינן בלאו יתירה אבל בסוטה ספק דליכא רק ע' שפיר מוקמינן קרא דכי תהי' ללאו דלענין ונטמאה דספק טומאה לא אמרינן דהוי זונה כדמוכח ממה דמצרכינן ב' ונטמאה א' לכהונה וא' לתרומה כדאמרינן סוטה (כ"ט:) ולכן שפיר תירצו התוספות ג"כ [דלכך לא מוקמינן בפסול כהונה דכבר נפקי מלא יחלל אף די"ל דאתי קרא לב' לאווין:

בא"ד. בפ' י' יוחסין: לפי מה שכתבו התוספ' שם בשם הר"ש מקוצי ור"ש מטרויש לא קשה קושיתם דהכא דלדבריהם מה דקאמר השתא ממזר הוי וכו' זה גופא הקושיא דהכא דהוי בכלל כי תהי' ומדהקשו הכא ולא תרצו כן ע"כ דס"ל דמסברא דהשתא ממזר הוי לבד ידעינן דמפסלא בביאה בלא פסוק ולכן הקשו שפיר, אבן לפ"ז ק"ק למה הוצרכו להקשות דאמאי אצטריך קרא לכותי ועבד ולא הקשו בקיצור דל"ל כי תהי' כלל דהשתא ממזר הוי וכו' וי"ל דהא ודאי לא קשיא להו דהא צריך ללאו דנבעלה לפסול לה אסורה בתרומה ולוקה דזה לא ידעינן מכח סברא דהשתא ממזר הוי אבל אכותי ועבד הקשו שפיר דהא גם אי אתי מדיוק דאלמנה וגרושה ג"כ לא הוי רק לאו הבא מכלל ע' ואין לוקין ואיסור שפיר ידעינן מהשתא ממזר הוי כדפריך באמת בקדושין שם אבל עכ"פ לשיטת הר"ש מקוצי ור"ש מטריוש מתורץ קושייתם דהכא וא"כ יש ראי' מזה לשיטתם נגד שיטת הר"י שם:

בד"ה שניהם ליכא למילף מק"ו: כבר העיר המהרש"א דהא ע"כ צריך קרא למלקות דאין מזהירין מן הדין ולמה הוצרכו התוספ' לומר, דליכא למילף מק"ו, ולענ"ד י"ל דהוצרכו לכך דלעיל דפריך מנא הני מילי דאכתי לא ידע מלאו למה לא קאמר דאתיא מק"ו:

בד"ה והמפתה. הא דלא תנן קטן בהדייהו: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דבמתני' דלעיל דקתני קטן בן תשע פוסלין ולא מאכילין ומוקמינן ביבם אמאי לא מוקמינן אפילו בקטן דעלמא ונקט משום ולא מאכילין, ולא זכיתי להבין דעתו דאף דגם לענין יבם ל"צ למיתני פוסלין מכ"מ קתני משום שארי וגם לענין יבם עכ"פ הדין כן אבל איך אפשר לאוקמי' בקטן דעלמא דאיך קתני בזה פוסלין כיון דקטן דעלמא אינו פוסל:

בא"ד. דלא מיתני לי' בקטן: ק"ק דהתינח לרבה דס"ל בסנהדרין (ס"ח:) דקטן אינו מוליד אבל לרב חסדא דס"ל שם דקטן מוליד הרי לא שייך תירוץ זה, וי"ל דזה פשיטא דגם לר"ח עכ"פ קטן פחות מבן תשע אינו מוליד כיון דאין ראוי אפי' לביאה וא"כ אי הוי תני קטן דאין פוסל ואינו מאכיל זה הוי אפי' פחות מבן ט' ובזה לא שייך וילדה. וביותר י"ל לפ"ז ביישוב קושית התוספ' כיון דהוי אפילו פחות מבן תשע בכלל א"כ לא שייך למיתני על זה ואם אינו ראוי לבא בישראל וכו' דזה לא הוי רק בבן תשע, א"נ י"ל דלכך גם לר"ח לא יכול למיתני קטן דלא שייך על זה בא על בת כהן תאכל בתרומה דהא יש לחוש שמא עובדא דלענין אונס ומפותה אמרינן לקמן דבזנות מתהפכת ולענין שוטה כתבו התוספ' דאין אדם דר בכפיפה ושניהם לא שייך לענין קטן שנשא לשם נישואין:

בד"ה לא פוסלין. דאין זה לאיש זר: שמעתי מקשים הרי בגטין (ע"ג:) כתבו דלר"א פסולה לתרומה וא"כ דבריהם סותרים זה את זה, ונ"ל דזה תלוי' בב' תירוצים שכתבו לעיל (מ"ד:) מנ"ל דזונה פסולה לתרומה דלתירוצם הראשון דפסולה מלאיש זר כתבו שפיר הכא דכשרה לר"א דלא מקרי לאיש זר אבל לתירוצם השני שם דנפקא מדכלל רחמנא זונה בהרי חללה פסולה לר"א, ועפ"ז הם דבריהם בגטין, ואחר עיון ראיתי בשער המלך שכתב גם כן דמה דכתבו הכא דכשירה לר"א לא הוי רק ע"פ תירוצם הראשון לעיל, וא"ל לשיט' התוספ' בגטין מה אשמעינן הכא דאין פוסלין כיון דלר"א באמת פוסל י"ל דהיא גופא קמ"ל דלא אמרינן כר"א, א"נ י"ל דאפילו לרבנן אשמעינן שפיר דאין פוסלין דאף דזונה לא הוי מכ"מ ה"א דפוסלין בביאתן כשאר חייבי לאווין דהא גם בבא על הפנוי' איכא לאו דלא תהי' קדשה כמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) ע"ש, אכן ק"ק א"כ מ"ט דרבנן דלא הוי זונה הא מכל חייבי לאווין נעשה זונה לדע' הרמב"ם ובשלמא אי זונה מלאיש זר נפקא א"ש דלא הוי זר מעיקרא אבל אי אתי מדומיא דחללה קשה ומזה לכאורה ראי' למה שכתב הכסף משנה (בפ"א מהל' נערה בתולה) דהיכי דאינה מופקרת גם להרמב"ם לא הוי זונה, אכן להרמב"ם לשיטתו אין זה ראי' דכתב בפי' (בהל' א"ב פ' י"ח) דאפי' מופקרת לא הוי זונה לכהן דלא הוי זר מעיקרא:

וראיתי בירושלמי שכתב בפי' דקמ"ל מתניתן דהכא דלא כר' אליעזר וזה נגד התוספ' דהכא, ואפשר דגם זה תלי בפלוגתא זו דהירושלמי לא בעי זר אצלה מעיקרא דפוסל מחזיר גרושתו מן התרומה (ס"פ החולץ) אכן נראה דאין ראי' מירושלמי דלא בעי זר מעיקרא רק לשיטת התוספ' (דף מ"ד) דכתבו שמה דאמרין שם מחזיר גרושתו פסולה לתרומה אתי כר"ע דוקא ולא כרבנן, אכן לפי מה שכתב שם בתוספ' הרא"ש בשם ר"ח לפסול מחזיר גרושתו מטעם טומאה כתיב בו כעריות שפיר י"ל דה"ט דירושלמי ולעולם גם לפי הירושלמי בעינן זר מעיקרא, והשתא י"ל דתוספ' בגטין אזלו לפי שיטת התוס' הרא"ש דלעיל ולכן שפיר הוכיחו מהא דירושלמי דלר"א פוסל אבל התוס' הכא י"ל דאזלו לשיטתם וא"כ לא מוכח מהך דירושלמי:

ע"ב במתניתן העבד פוסל: הא דלא נקט ג"כ כותי בהדי עבד כמו באידך בבא ונשאת לעבד או לכותי י"ל דלענין שאינו מאכיל אין רבותא כ"כ בכותי כיון דהוא אינו אוכל לעולם אבל עבד דשייך בתרומה אם קנאו כהן ה"א דמאכיל קמ"ל דלא, ולכן י"ל דזה גופה רוצה להשמיענו דאפילו היכי דאוכל העבד עצמו כגון שקנאו כהן אפי' הכי אין מאכיל אם אביו:

שם בגמרא ליחוש שמא עברה: ק"ק הא לעיל (דף ל"ד) מוקי מתניתן בבעלו ושנו א"ר דלמא הכא איירי בלא בעלו ושנו שאינה ראוי' להתעבר מביאה ראשונה, ולכאורה מוכח כן דאיירי בלא בא עלי' רק ביאה אחת כיון דלפמש"כ התוספ' לא נקט ולא פוסלין רק לאשמעינן רבותא לר"א ולר"א בבא עלי' ביאה שניי' ודאי נפסלה כיון דבביאה ראשונה נעשה זונה א"כ כשבא עלי' ביאה שניי' נעשה חללה, אכן משום הא לא אריא דאכתי מצי לאוקמי' בשהיתה אלמנה שנבעלה ביאה ראשונה על ידי נשואין ועתה בא עלי' ביאה שניי', אבל אכתי קשה מנ"ל לומר כן דאיירי בהכי ולהקשות וי"ל דקא דייק מדקתני עברה לא תאכל ועברה ע"כ איירי בראוי' להתעבר א"כ לפלוג וליתני בדידה במד"א בביאה ראשונה אבל בביאה שניי' נפסלת אע"כ דגם בביאה שניי' לא חיישינן, ומש"כ רש"י ליחוש לביאה א' ולספק היינו לביאה א' שראוי' להתעבר ממנה ולכן ל"ק ג"כ דדלמא איירי הך ולא פוסלין באיילונית ועקרה, אכן אהא דפריך מברייתא דב"כ שנשאת לישראל ומת לקמן לכאורה קשה מאי פריך דלמא איירי בביאה ראשונה וא"ל דא"כ מאי קמ"ל פשיטא דלמא הא קמ"ל דלא חיישינן לפולטת ובהטבילוה בחטה וכמסקנא דש"ס בפרק יוצא דופן (דף מ"ב) כמש"כ הרשב"א, וי"ל דא"כ למה נקט ב"כ שנשאת לישראל ה"ל למינקט בב"כ שנשאת לכהן דליכא למיטעי אע"כ דרבותא דאשמעינן הוא דלא חיישינן משום זרע לישראל, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א הרגיש בקושיא זו ונדחק ביישובה דפריך משום דסתמא קתני אבל לפי מש"כ לענ"ד א"ש:

שם והתניא ה"ז גטיך: ק"ק מאי פריך הא בגטין (דף כ"ח) מוקמינן מתניתן דשם כר"מ והך ברייתא כר"י א"כ דלמא ה"נ מתניתן דהכא כר"מ אתיא וא"ל דמהדר לאוקמי מתניתן דהכא אפילו כרבי יהודה דהא גם כי מתרץ בנדות לא חששו ג"כ לא אתי כרבי יהודה דס"ל לעיל (דף ל"ה) דגם בזנות חוששין שמא לא נתהפכה יפה יפה וא"ל דהתם משום יוחסין גזרינן טפי דהא כי מתרץ בזנות לא גזרו חזר מהחילוק שבין תרומה ליוחסין כדאמר אלא אמר רבה ב"ר הונא, גם א"ל דסוגיא דהכא ס"ל כרבא שם דלא מתרץ כתנאי אלא מחלק בין שמא מת לשמא ימות דהא גם רבא מודה דשמא ימות תנאי הוא ואכתי הוי מצי לתרץ כתנאי, ועוד דהא שמא מעוברת היא דמי לשמא מת והוי מצי לתרץ הכא גם בתירוץ רבא שם וכן קשה אמה דפריך מברייתא דב"כ שנשאת לישראל דהוי מצי לתרץ כתנאי או לחלק בין שמא מת לשמא ימות, שוב ראיתי בריטב"א שהרגיש בזה דזה תלי בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה וכתב ב' תירוצים (או) [א'[ דגם לתי' שני מחלקינן בין תרומה ליוחסין ועל תי' זה קשה כנ"ל דהא קאמר אלא אמר רבה וצ"ל דקאמר אלא משום דעכ"פ לענין מה דקאמר דלתרומה לא חששו מזה חזר לגמרי, ועוד תי' דהברייתא ר' יוסי היא וזה לכאורה תמו' דהא בפי' מוקמינן בגטין כר' יהודה ואף דרבי יוסי ס"ל שם בבקיעת הנוד ג"כ כר"י וא"כ י"ל דר' יוסי הוא מכ"מ יקשה היאך קאמר אביי רבי יהודה היא הא לאביי גופא ע"כ לא אתי כוותי' דמדפריך אביי לקמן אי הכי אימא סיפא משמע דס"ל כוותי' ולפ"ז ודאי קשה כקושיתנו וצ"ע:

שם עד ארבעים מיא בעלמא הוא: אף דדרשינן לקמן וזרע אין לה עיין עלי' מכ"מ י"ל דאי עדיין הוי מיא בעלמא אפילו משום עיין עלי' ליכא, אכן ק"ק דא"כ לעיל (ל"ה:) דממעטינן מעוברת מחליצה ויבום לר"ל דכתיב ובן אין לה עיין עלי' ולמה לא מחלקינן גם שם בין קודם ארבעים לאחר ארבעים, וי"ל דודאי לענין עיין עלי' ליכא לחלק בין קודם מ' לאחר מ' דהא עכ"פ לבסוף יהי' הולד נוצר ממנו רק דלענין תרומה לא שייך משום עיין עלי' כמש"כ התוספ' בנדה (מ"ד.) ולא מפסלה מעוברת רק מקרא דכנעורי' ובעוד שאינו רק מיא בעלמא שפיר קרינן בי' כנעורי', רק דסברת התוס' שם לא נתבררה לענ"ד מ"ט לא שייך גם לענין תרומה לפסול מעיין עליו שהתורה צוה שתמתין מלאכול שמא יהי' הולד בן קיימא וממילא אינה אוכלת כל זמן שלא ילדה, ולענ"ד אדרבא עם קושיתנו יש לתרץ קושית התוספ' שם די"ל דלכך צריך כנעורי' דאי הוי אתיא מעיין עליו הוי פסלינן אפילו קודם מ' לכך כתיב כנעורי' להורות דלא נדרוש עיין עליו רק לענין זרע פסול כדלקמן ולהכשירה בתרומה קודם ארבעים:

שם מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל: ק"ל מה ראי' מזה דהרי בזה דאמרינן ילדה תאכל לא מתירין רק לה והרי היא יודעת אם זנתה גם עם אחר אם לא ובוודאי אין מתירין לה רק באומרת שלא זינתה וא"כ אין כאן חשש דבלא"ה אם רוצה לאכול איסור מי ימחה בידה ואפילו אי ספק הוא מלקות אין לה אבל אכתי מ"ל לענין ממזר דבתרא דידי' שדינן לי' ומתירין לו לישא בת ישראל שלא הוא ולא היא יודעין אם כשר הוא אם לאו:

שם בבית האסורים: א"ל הא אמרינן חולין (דף י"א) דאעפ"כ אין אפוטרופס לעריות י"ל זה דוקא לגבי התם אי ס"ר דלא אזלינן בתר רובא אז אפילו בחבושים יש מיעוט מזנות אבל הכא דאזלינן בתר רובא לפי האמת רק דבסתם זנות ליכא רוב דכשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר אבל עכ"פ בחבושים יש רוב שממנו הוא והרי אזלינן בתר רוב לפי המסקנא:

שם ברש"י ד"ה נחתך העובר. מיד וה"ה נמי אם ילדתו ומת: פי' דרש"י רצה לתרץ למה נקט הך לשון ונחתך ולא נקט והפילה לכן כתב דרצה להשמיענו שתאכל מיד בו ביום כחו דאשמעינן גם רבותא בברייתא לקמן דטובלת ואוכלת בו ביום לערב ולכן ע"כ נקט ונחתך ועדיין לא יצא לחוץ דאי הפילה לא תאכל בתרומה משום טומאת לידה עד יכלו מ' לזכר ושמנים לנקבה, א"נ י"ל דאשמעינן ונחתך ולא נקט והפילה לאשמעינן דאע"ג דלא יצא לחוץ ועדיין הוי מעוברת מהולד מתוך מכ"מ קרינן בה כנעורי' ותאכל, ובזה ג"כ א"ש מה דנקט רש"י מיד:

בד"ה מי לא תנן. אלמא לחדא ביאה חיישינן עיין מש"כ המהרש"א בזה ומה שתירץ אקושיתו דלכך לא אזלינן בתר חזקה כיון שאפשר לברר הספק, לא זכיתי להבין דהא עתה אי אפשר לברר עד לבסוף ומה בכך שיבורר לבסוף מכ"מ עתה נוקי אחזקה כמו לקמן (קי"ט:) דאמרינן סיפא חזקה לשוק אף דאפשר לברר אם ילדה חמותה ואינה בחזקת היתר לשוק אע"כ בתר השתא דיינינן וזה שהביא המהרש"א ראי' מאם יבוא אליהו דפרק החולץ הא התוספ' שם (ל"ה:) חלקו ג"כ בין ראוי' להתברר עתה והרי גם הכא עתה אין ראוי לברר, ועיין בראש יוסף בחולין (דף י"ב) דהוכיח דאף דמפסחים (דף ע"א) משמע דהיכי דאפשר לברורי לא אזלינן בתר חזקה מכ"מ זה דוקא היכי דבקל אפשר לברורי וא"כ כש"כ הכא דעתה אי אפשר לברורי כלל: