ערוך לנר – יבמות – קטע 83

ומה שנלענ"ד ביישוב קושית המהרש"א לפי מה דאמרינן לקמן דף קי"ט) דרוב נשים מתעברו' ויולדות עדיף מחזקה ע"ש א"כ הכי נמי הכא יש רוב זה נגד חזקה, ואף שהכא יש ב' חזקו' עיין בפרי מגדים בי"ד (סוף סי' ק"י) שנסתפק בזה אי רוב עדיף מב' חזקות והניח בצ"ע וא"כ באמת יש לפשוט מכאן דעדיף רוב אפילו מב' חזקות, ואין להשיב על זה דאף דקושית המהרש"א מתורץ שפיר מכ"מ אין לפשוט מזה ספק הפר"מ דרובא עדיף מב' חזקו' דלמא לא עדיף רק שקול הוא ומכ"מ פריך שפיר דמספק נאסור, דז"א דהא כבר כתב המהרש"א דלכך פריך אאונס ומפתה מהא דגט דבתרווייהו הוי ספק גרוע וא"כ אי ס"ד דאפילו בשוטה דהוי ביאות הרבה הוי ספק השקול א"כ מאי ראי' מהא דגט דלמא דוקא התם דהוי ספק גרוע חיישינן אבל הכא הוי ספק גרוע נגד ב' חזקות אע"כ דב' חזקות גרוע מרוב וע"י דהוי הרוב גרוע נעשה ספק גרוע, אכן עוד י"ל דלא נפשט הספק דפ"מ ומכ"מ פריך הכא שפיר דנגד החזקה דאינה מעוברת הוי הרוב גרוע דנתעברה בביאה א' ועי"ז נעשה ספק גרוע כמו התם שמא הוא שעה סמוך למיתה ואף דאיכא ג"כ חזקת היתר לתרומה נגד ספק הגרוע הא גם שם בה"ז גטיך יש לה חזקת היתר לתרומה ואעפ"כ חיישינן ולכן מכ"מ פריך שפיר:

בד"ה תהא מקולקלת. שאכלה קרן וחומש: מה שי"ל בזה כתבתי לעיל (ס"ח:) ע"ש:

בד"ה עד מ'. דמת בו ביום שנשאה: מכאן ק"ל על הרמב"ם (ה' תרומות פ"ח) שכתב שם ב"כ שבא עלי' ישראל וכו' לערב עד מ' יום ע"ש, והנה מה שפסק דבזנות אוכלת לעולם ולא חיישינן שמא נתעברה א"ש דלשיטתו אזיל דפסק בהל' גירושין (פ' י"א) כרבי יוסי דלא חיישינן במזנת שמא נתעברה דמתהפכת אבל מה שכתב בנשואה שאוכלת עד מ' דמשמע עד מ' ממיתת בעלה ק' דהרי יש לחוש שמא נתעברה מקודם ולכן ה"ל למימר ומת בעלה בו ביום שנשאה דהיתה נשואה משמע שהיתה נשואה כבר:

בד"ה מסתברא. ממזר ודאי: עיין ברשב"א שהקשה דהא זה לא קיימא למסקנא דקדושין, פי' לקושיתו דהתם רמי רב אדרב ומשני איפוך ואיבעית אימא לא תיפוך ורב ג"כ רק ספק ממזר קאמר אבל שיסבור רב ממזר ודאי זה לא יתכן, ולפענ"ד אפשר לומר דלכאורה לדעת רבא דרב איירי מדיימא מעלמא ל"ק כלל דרב אדרב די"ל דלעולם רב ממזר ודאי קאמר משום דדיימא מעלמא אבל בעלמא מחלקינן בין ממזר ודאי לממזר ספק ואין לומר דאכתי קשה דשמואל אדשמואל דהא בזה יש לתרץ כדמתדץ גם שם לאיכא דאמרי דלא איפוך דמאי שתוקי בדוקי, אכן י"ל דקושית הש"ס שם היא לאביי דס"ל דאפי' בלא דיימא מעלמא קאמר רב דהוי ממזר ומזה שפיר מוכח דרב לא מחלק בין ממזר ודאי לממזר ספק אבל לרבא לא מוכח כן ול"צ לומר איפוך לרבא ולכן שפיר פי' רש"י הכא לרבא דרב ממזר ודאי קאמר, אכן ק"ק היכי הוי ממזר ודאי ומותר בממזרת דהא רב גופא ס"ל לעיל (דף מ"ה) נו"ע הבא על ב"י הולד כשר ולפי מה דאמרינן שם אפילו מאשת איש כשר וא"כ דלמא מנכרי ועבד נתעברה, וצ"ל דמה דקאמר דדיימו מעלמא היינו שיצא עלי' קול מפלוני ופלוני ישראל

בד"ה בבא עלי'. היכי דמודה שבא עלי': ולעיל בלישנא קמא ד"ה הולד ממזר כתב רש"י אע"פ ששניהם מודים והא דכתב הכא דוקא שהוא מודה י"ל דבכל מקום אשמעינן רבותא דללישנא קמא דבבא עלי' הולד ממזר לרב קמ"ל אפילו בשניהם מודים וללישנא בתרא דאמרינן דהולד כשר קמ"ל אפילו בהוא מודה לכד:

שם בתוספ' ד"ה ונשאת דנשואין לא שייכי בה: זה ודאי ל"ק להו איך קתני נשאת כיון דאין קדושין תופסין דהא זה לשון הש"ס בכ"מ כמו דתני לעיל (ל"ז:) נמצא אב נושא בתו ואח נושא אחותו אף שאין קדושין תופסין וכן תנן בקדושין (ס"ט.) ממזר שנשא שפחה וכן (בסוף סוכה) ונשאת לסרדיוט אחד אלא רק הכא קשיא להו כיון דתני לשון גנאי ברישא מ"ט לא תני גם בסיפא כן וכדי שלא נשיב דרישא שאני שלא שייך לשון נשואין כיון שאין קדושין תופסין על זה הוסיפו הא גם בסיפא אין קידושין תופסין, אכן י"ל לפמש"כ התוספ' לעיל (ט"ז:) דבכותי אין איסור דאורייתא א"כ י"ל דלכן לא תני לשון גלאי בסיפא כיון דלאו איסור דאורייתא הוא כמו בשפחה דרישא ואף דקתני עבד ג"כ מכ"מ י"ל דנקט ונשאת אעבד אגב כותי כמו שכתבו לעיל (שם) אפכא דבכ"מ נקט כותי אגב עבד:

בד"ה א"ל אביי בלא ועוד: לכאורה לא משמע כן בסוגיא דש"ס דקאמר א"ל אביי ובהא כי לא מודה וכו' ופי' רש"י דקא אמרת ועוד עכ"ל והרי לאביי ע"כ צריך ועוד וי"ל דה"ק אביי שם ומי לא מודה וכו' וא"כ כיון דאטעם ועוד אין לסמוך ע"כ אין להתיר רק מטעם דהא קא מודה וטעם זה לא סבירא לי דהא קאמרי דאפילו בלא דיימא מעלמא קאמר רב דהולד ממזר ועיין מש"כ התוספ' כתובות (פ"ה:):

דף ע' ע"א בגמרא צריכא למימר דתיכול: א"ל דדלמא אתי לאשמעינן דלא מפסלי' מכח ביאת זנות דפנוי הבא על הפנויה די"ל דכבר שמעינן מרישא דולא פוסלין וכנ"ל, אבל הא ק"ל דלמא אתי לאשמעינן דזרע כהן מאכילה אפי' ילדה כשהוא פנויה דלכאורה מלשון הפסוק משמע דאין מאכילה דכתיב ויליד ביתו דדרשינן מיני' דילוד מאכיל וביתו אשתו משמע:

שם והא אפיקתי' לזרע זרעה: עיון בתוספ' הרא"ש שהקשה דלמא תרתי שמעת מינה ותירץ דפריך כיון דלא משכחת זרע פסול בלא זרע זרעה א"כ דלמא קאי קרא אז"ז כשר דוקא וכן כתבו התוספ' גם בקידושין (דף ד') דלא משכחת זרע פסול בלא ז"ז, אכן ק"ל דהא שפיר משכחת לרשב"ג דס"ל לעיל דגר עמוני ומואבי לא פוסל בביאה וא"כ אם נבעלת ב"כ ממנו ויש לה בן ממנו ה"ל זרע פסול שלא נפסלה אמו בביאה וא"כ אכתי מאי פריך דלמא ברייתא רשב"ג היא, וי"ל דפריך דמסתמא לא פליגי כ"ע אהך דין דברייתא אכן לפי מה דאמרינן בחגיגה (דף ט"ו) חיישינן שמא באמבטי עברה לכאורה משכחת זרע פסול בלא זרע זרעה כגון בת כהן שנתעברה באמבטי מממזר או שאר פסולין, אכן אין קושיא מזה דאמבטי לא שכיח כמו שכתבתי לעיל (י"ב:) אבל הא ק"ל ע"פ שיטות הראשונים שהבאתי לעיל (ל"ד:) דבאונס לא הוי זונה שפיר משכחת שהי' לה זרע פסול והיא כשרה כגון בת כהן שבא עלי' ישראל שהיא לו ערוה באונס כגון אחי' מאמה ויש לה בן ממנו הבן ממזר והיא כשרה וא"כ שפיר משכחת זרע פסול בזרע ממש ועיין בקידושין שם שכתב גם הריטב"א שם כהתוספ' דלא משכחת רק בזרע זרעה והריטב"א הוא מהסוברים דבאונס לא הוי זונה וצ"ע:

שם הרני כפרת בן בתי: מזה הלשון משמע דבאשה אחת קאי שיש לה ב' בני בנות האחד ממזר ומאכילה והאחד כה"ג ופוסלה וזה לכאורה לא משכחת, ונ"ל דמשכחת בבת ישראל שנשאת לכהן וילדה בת ובא נו"ע על הבת וילדה בן שהוא ממזר ואחר שמת בעלה כהן נשאה ישראל וילדה בת והבת נשאת לכהן וילדה לו בן שהוא כה"ג ומתו ב' הבנות דהשתא שפיר קאמרה הרני כפרת ב"ב כוזא שזה הי' מאכילני שיש לי זרע מכהן אבל משבא הכה"ג שהוא זרע ישראל פוסלני דבת ישראל שיש לה זרע מכהן ומישראל אסורה לאכול בתרומה כדאמרינן לקמן (דף פ"ו) במתניתן:

פרק שמיני

דף ע' ע"א בגמרא איש איש לרבות הערל עיין ברמב"ן וברשב"א וריטב"א דסוגיא דזבחים דיליף ערל מקרא דיחזקאל אתיא כר"א דפליג אר"ע, ודע שאן להשיב דלמא צריך קרא לפסול ערל שעבד בקרבן צבור הבא בטומאה דמשום דאתקש לטמא יהא מותר דז"א דמה דאתקש לטמא היינו לזב ומצורע דלא הותר בצבור וכ"כ התוספ' בחגיגה (דף ד') לענין קושיתם מוכל ערל דגבי פסח, ונעלמו דברי הראשונים אלו מהרב בעל טורי אבן בחגיגה (דף ד'):

ובהכי א"ש ג"כ מה שהקשה בלח"מ (פ"ט מהל' קרבן פסח למה פסק הרמב"ם כר"א ולא כר"ע, ולפ"ז א"ש כיון דר"ח קאי כוותי' דר"א ויש נפקותא בין ר"א לר"ע אי ערל שעבד לוקה דלר' אליעזר דס"ל גמרא גמירי לי' ואחי יחזקאל ואסמכי' אקרא אין לוקין דאהלכה למשה מסיני אין לוקין כדאמרינן בבכורות ודף י"ד) אבל אי אתיא מהיקשא דאיש איש שפיר לוקין כדמוכח ממה שהקשו התוספ' למה אצטריך וכל ערל גבי פסח והא צריך משום מלקות אע"כ דעל מה דאתי מהיקשא דאיש איש ג"כ לוקין, ועוד יש נפקותא דלר"ע אפילו על הכניסה יש איסור לערל מדאורייתא כמו לטמא ולר"א על העבודה דוקא ומה לאין הנכרי נכנס לעזרה אינו רק מעלה דרבנן כמו מן החיל ולפנים דלכ"ע הוי מעלה דרבנן כדאיתא בכלים (פ"א) ועיין מה שכתבתי לקמן (ע"ב:)

שם האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו: במהרש"א הקשה דלמא אמרינן אפכא דבפסח אתי לגופא דקני לי' רבי' והך דתרומה מיותר, ונ"ל דא"כ יקשה קושית התוספ' שהקשו לקמן אפסח וכי בשביל לאפנויי כתב שקר כזה יקשה אתושב ושכיר לא יאכל דתרומה דבזה לא שייך תירוצם דקאי נכרי דא"כ יקשה מנ"ל לאפנויי דלמא באמת קאי אנכרי דבזה לא שייך תירוצם שם דלא גרע מערל ובן נכר דז"א דהא בן נכר מותר בתרומה כמש"כ התוספ' לקמן (דף ע"א) וערל ג"כ מותר להך ס"ד דאכתי לא ידעינן יתורא דתושב ושכיר לגז"ש וא"כ מנ"ל לאפנוי דלמא אתי לעכו"ם אע"כ דבתרומה ודאי לא שייך לומר דקאי אעכו"ם דהא אצטריך קרא דעבד כהן קנין כספו אוכל מכלל דשאר עכו"ם אינו אוכל ועוד דאפילו ישראל אינו אוכל א"כ א"ל דקרא דתרומה מיותר לאפנויי דלא כתיב שקר לאפנויי', וכש"כ דמיושב קושית המהרש"א לפי מש"כ המהרש"א בשם הראב"ד ליישב קושית התוספ' דלכך לא הוי שקר בפסח דקרא ה"ק לא יאכל בו א"צ לאכול משל רבו דוקא אלא אם ירצה ממנה על של אחרים דלא קני לי' רבי' דתירוץ זה לא שייך לענין לענין תרומה:

עוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א ע"פ מה שהקשו התוספ' עוד לקמן למה לא כתיב חושב ושכיר יאכל בו לאפנויי' ותרצו דא"כ הוי דרשינן לקולא להתיר אונן אכן זה שייך דוקא לענין פסח אבל לא לענין תרומה דהא בתרומה באמת אונן מותר כדדרשינן מוכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות ועוד דאי לאו גז"ש דתושב ושכיר ליכא הוי אמינא שיאסר אונן בתרומה וא"כ ודאי דלא הוי אפשר למטעי שאתי קרא להתיר אונן בתרומה וא"כ אי ס"ד דהך דתרומה מופנה יקשה דלכתוב תושב ושכיר יאכל קדש ועיין לקמן (ע"ב) שכתבתי עוד יישוב אחר לקושית המהרש"א:

שם ברש"י ד"ה נשיהם. דשויוה חללה: וכן כתב לעיל (נ"ז:) אכן הרשב"א הקשה הכא הא אין חלל אלא מאיסור כהונה ועוד הקשה איך נפסל פצוע דכא מטעם נבעלה לפסול לה הא אינו זר אצלה מעיקרא, ונ"ל ע"פ מה שהקשה הרשב"א לעיל (דף ס"ח) ל"ל קרא דאיש זר לפסול נבעלה לפסול לה תיפוק לי' מטעם זונה ותירץ דאתיא כר"א דס"ל זונה כשמה א"נ באונס דלא הוי זונה ע"ש, ולפ"ז שפיר י"ל דפצוע דכא דהכא פוסל אותה מטעם זונה ודלא כר"א ובלא נבעלה באונס אלא ברצון, וזהו דעת רש"י דהוא לשיטתו אזיל דס"ל לעיל (דף ס"א) דמכל חייבי לאווין הוי זונה ומש"כ הכא דהא נבעלה לפסול לה הוא הלשון ממש דכתב לעיל (שם) לענין זונה אלמא דהכא ג"כ מטעם זונה נפסלת אכן הא דזונה פסולה לתרומה כתבו התוספ' לעיל (מ"ד:) דאתיא מדכללה רחמנא בהדי חללה לומר שנפסלה כחללה וזהו שכתב רש"י דשוייה חללה דהא נבעלה לפסול לה פי' דע"י שנבעלה לפסול נעשה זונה ואז היא חללה לענין תרומה ועוד דאם בא עלי' ב' פעמים אחר שנעשה פצוע דכא לכ"ע נעשית חללה כדאמרינן קידושין (דף ע"ז) כהן שבא על אחותו זונה משוי לה חזר ובא עלי' נעשת חללה ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה הערל. תדע דלא פשיט לי' בגמרא מטומטום: עיין ברשב"א ובתוספ' הרא"ש שכן השיבו התוספ' על פי' ר"ת דס"ל דהכא בירא למול איירי אבל במתו אחיו מ"מ יש לו דין דערלות שלא בזמנו, ולישב זה לפי' ר"ת י"ל דבטומטום היינו טעמא דמחוייב לקרוע ולמול ולכן בטומטום אינו אוכל בתרומה דההיא איירי שהוא זכר ודאי כגון שביציו מבחוץ כדמוקמינן לקמן ולכן יש לו דין ערל אבל הא דיש לז ששעת ואכילה ואין לו בשטת עשיי' י"ל דאיירי באין ביציו מבחוץ כמו שמשמע הלשון דקאמר כגון שנקרע ונמצא זכר ומספיקא ודאי לא מחוייב מן התורה לקרוע ולמול כדפריך בחגיגה (דף ד') אצטריך קרא למעוטי ספיקא, ומה שהקשו עוד עליו מהא דחגיגה שם גופא איך מוקמינן למעוטי מראי' הא אפילו כרת איכא כשלא קרע ומל י"ל דאיירי שיש סכנה לקרוע דאז ודאי לא מחוייב, אי נמי י"ל דלענין ראיי' צריך קרא לפוטרו וממילא אסור להביא קרבן ראיי' דהוי חולין בעזרה ודאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן ודף ע"ח) והרי בלא"ה צ"ל כן לשיטת ר"ת שהרי בחגיגה (דף ד') יליף מקרא דערל פטור מן הראי' והשתא לשיטת ר"ת דמתו אחיו מחמת מילה חשיב ערלות שלא בזמנו תפשוט מיני' ערל דבאומר לערלות ליכא לאוקמי' כיון דאפילו כרת חייב אע"כ דאע"ג דחייב כרת כתיב קרא לפוטרו שלא יביא חולין לעזרה, ומה שהקשו התוספ' עוד עליו מהירושלמי דה"ל אחזתו חמה אסור בתרומה י"ל לשיטת ר"ת כיון דראית ר"ת ע"כ הוי מכח הקושיות שהקשה הרשב"א לפי' רש"י דהיינו ממה דאמרינן לעיל (ר"פ אלמנה) התם פומייהו הוא דכאיב וממה אמרינן לקמן דחלצתו חמה אינו מעכב בשעת עשיי' ולא ס"ל לחלק בין ערלות דגופו למילת בניו ועבדיו וכיון דכן פליג הש"ס שלנו עם הירושלמי ופסק כש"ס שלנו ועוד דברושלמי גופא משמע דר' תנחום משיב על הראי' ממשנתינו וס"ל כשיטת ר"ת:

בד"ה מה תושב. נילף בהאי גז"ש דלילקי: ק"ק הא בפסח גופא לא ידעינן טומאת עצמו דלוקה אלא מהיקשא דמעשר כדאמרינן בפסחים ודף כ"ד) דמזה ילפינן לאו בטומאת קדשים ודבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש, אכן ז"א דכבר כתבו התוספ' לקמן (ע"ב) דממעשר דגן דחולין הוא לכ"ע ילפינן אבל ק' דהא פסח גופא לא איתקש למעשר אלא בכור דבהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך לא כתיב פסח וע"כ דפסח ילפינן מבכור בהיקשא דזאת התורה כמו שכתבו התוספ' לקמן דבזה אתקשו כל הקדשים וא"כ איך נילף תרומה מפסח בגז"ש הא דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגז"ש כדאמרינן בזבחים (מ"ט:), וי"ל דקושיתם היא למ"ד (שם) דבתר למד אזלינן דפלוגתא דאמוראי היא שם והכא הלמד חולין הוא ועיין בזבחים (מ"ו:) דלפי הוראה שם אתיא לפי המסקנא טומאת בשר מקרא דוהבשר אשר יגע והיינו משום דמה דאמרינן בפסחים דאתיא מהיקשא אינו רק לריב"ל דס"ל דאפילו לא יאכל לא משמע איסור הנאה וא"כ צריך קרא דוהבשר אשר יגע לכל איסורין שבתורה אבל לחזקי' ור"א ודאי קרא דוכל בשר לטומאת בשר אתי ועפ"ז אזיל סוגיא דזבחים ולכן גם התוס' הקשו שפיר ע"פ סוגיא זו:

בא"ד. אבל קשה דאכתי נילף מבכורים: כן הקשו גם לקמן (דף ע"ג) והניחו בקושיא, ולפענ"ד י"ל כיון דכתיב מיעוטא דבשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר להורות דא כא לאו הבא מכלל ע' מזה מוכח שפיר דלא נילף לאו מגז"ש או מהיקשא דא"כ ע' ל"ל וכל היכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בע' יתירא וכמש"כ התוספ' בחולין (פ"א.) ע"ש, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו דנילף בגז"ש מפסח:

בד"ה איש איש. ומכ"מ אצטריך למיכתב ערל בפסח: עיין בחגיגה (דף ד') שבארו יותר ועשו קושיא מזה וכן הקשו כאן הרמב"ן, והרשב"א והריטב"א, וק"ל מאי קושיא הא אצטריך וכל ערל לא יאכל משום פסח מצרים דאכתי לא אתקש לטמא דעוד לא נאמרו דין טומאות כלל דפרשת טמאים הוא א' מי' פרשיות שנאמרו בר"ח ניסן שהוקם המשכן וא"ל דא"כ למה נכתב כיון שאינו צריך לדורות ז"א דהא גם שאר דברים דקחשיב בפסחים (דף צ"ו) שבין פ"מ לפ"ד כגון מקתו מבעשור וטעון הזי' על המשקוף ועל המזוזות ונאכל בחפזון כתיבי אף דלא נהגי לדורות כש"כ דל"ק למה כתיב וכל ערל דנוהג לדורות אף דלא צריך משום דורות וצ"ע:

בד"ה מה לפסח. דבתרומה נמי איכא איסור טומאה: עיין במהרש"א שהקשה למה לא קאמרי דטומאת עצמו האמר דבפסח יש מלקות ובתרומה לא, ולפענ"ד לא רצו לכתוב הכי דבכ"מ דקתני פגול נותר וטמא הפי' דטמא טומאת הגוף דומיא דפגול ונותר שיש כרת, וכן מוכח ג"כ ממה שהקשו בזבחים (מ"ו: בד"ה אבל) וז"ל ועוד תניא במעילה גבי לבונה וחייבין עלי' משוה פגול ונותר וטמא עכ"ל, הרי דלא רצו לפרש דטמא היא טומאת עצמו דא"כ לא הקשו מידי:

ע"ב בגמרא שדי חד אלמד: בזה י"ל ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל כיון דלפי מש"כ המהרש"א גופא בשכיר ליכא למיטעי דע"כ פירושו קנוי קנין שנים הוא א"ב אי ס"ד דהך דפסח לגופא אתיא והך דתרומה מופנה לגז"ש היון דבפסח ל"צ רק שכיר לגופא וחישב מופנה לגז"ש א"כ ל"צ בתרומה רק תושב לגז"ש ושכיר בתרומה מיותר לגמרי אע"כ דהך אתרומה אחי לגופא וצריך שניהם ואז הני תרתי דפסח שפיר צריך לגז"ש:

שם וישנו לפני הדבור: נסתפקתי אם אנינות שלא להקריב ולאכול קדשים נוהג בשבת די"ט אי נימא דדינו כאנינות לענין פטור מצות דלא נוהג בשוי"ט או אי עכ"פ דינו באבלות דנוהג בשבת ולא בי"ט אי אי נימא דנוהג בשניהם, ולכאורה הי' אפשר לומר דמוכח מכאן דנוהג בשוי"ט דאל"כ ה"ל למיחשב לענין ערלות עוד חומרא דדוחה מילה שבת וי"ט אע"כ דאנינות ג"כ דוחה שוי"ט, אבל באמת ז"א דשרי בלא"ה כבר כתבו התוספ' דהוי מצי למימר ג"כ שכן נכרתו י"ג בריתות ואפילו לפי מש"כ לקמן ליישב זה מכ"מ א"ש דלא חשיב הא דדיחוי שבת לחומרא דהרי כאן איירי מערל שיהי' ראוי לאכול פסח א"כ ע"כ גדול הוא ומילת גדול שהיא שלא בזמנה לא דוחה וו, אבל מר"מ ולענ"ד לפשוט דאנינות נוהג אפי' בי"ט דאמרו דאונן טובל ואוכל את פסחו לערב משום דאנינות דרבנן ותיפוק לי' דבשעת אכילת פסח י"ט הוא ובודאי דוחק לומר דבפסח שני דוקא איירי אע"כ דאנינות לענין אכילה נוהג אפילו בי"ט וא"כ ה"ה לענין הקרבה. וכן מוכח ג"כ ממה דפריך ביומא (דף י"ד) מי חיילא עליה אנינות והא מגרשא ע"ש ולא פריך בפשטות הא יוה"כ הוא אע"כ דמשום יוה"כ לא בטל אנינות לענין הקרבת קדשים, אכן צ"ע כיון דאנינות ע' דיחיד היא אמאי לא אמרינן ג"כ דאתי ע' דשמחת י"ט שהיא ע' דרבים ודחי ע' דיחיד כדאמרינן לענין אבלות במ"ק (דף י"ד) ע"ש: