ערוך לנר – יבמות – קטע 77

שם כיון דלא מפקדה אפרי' ורבי' לא מענשה: ק"ק כיון דלפ"ז לרבי יוחנן בן ברוקה דס"ל לקמן דאשה מצוה ג"כ אפו"ר אין לה כתובה א"כ לפי מה שהוכיחו התוספות לעיל (ד"ה יוציא) דכל הני דהמדיר אית להו כתובה דאל"כ מאי פריך התם דליתני ג"כ הא דשהה עשר שנים דלמא לא קתני משום דאית לה כתובה ואינך אין להו כתובה אע"כ דכולהו אית להו כתובה, ולפ"ז אכתי קשה מאי פריך לרב תחליפא שם בכתובות דליתני הא דשהה עשר שנים דלמא רב תחליפא ס"ל ג"כ כמ"ד (סוף פרקין) דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה ומוקי גם מתניתן דהמדיר כוותי' ולכן לא קתני ששהה עשר שנים דהך לית לה כתובה והנך אית להו וא"כ ממנ"פ לא מקשה שם מידי אי הנך אית להו כתובה דלמא מתניתן כר"י ב"ב אתיא ואי הנך לית להו כתובה דלמא מתניתן כרבנן אתיא ולא קתני ששהה משום דאית לה כתובה וצ"ע:

שש אמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזקות: ק"ק למה לי' לרבא לדקדק מדבריו כן מדקאמר דלמא קמ"ל דאחיות מחזקות לידוק בקיצור מברייתא גופא, וי"ל דלכאורה קשה לפמש"כ הרשב"א והנימוקי יוסף דאף דרבא ס"ל לקמן דבכל מלי דסכנתא בתרי זימנא הוי חזקה מכ"מ ס"ל הכא במשפ' נכפין דבעינן אתחזק תלתא זימנא דאחיות שאני שאין זה חזקה כ"כ כחו באותה אשה גופא דא"כ מאי מייתי ראי' מהך דארבע אחיות דלמא לעולם ס"ל רשב"ג דבשני פעמים הוי חזקה ואעפ"כ באחיות בעי ג' פעמים דוקא כמו דאמרינן גם לרבא, אכן י"ל דזה באמת בכלל הקושיא שמקשה ודלמא הא קמ"ל דאחיות מחזיקות דאי הפי' לחזק הקושיא דדלמא אי אתי שלישית נמי הוי א"ל אכתי יקשה אי לא אתי לאשמעינן רק הא דאחיות מחזקות לבד ל"ל למינקט מנינא דאחיות וליתן מקום לטעות דרשב"ג בעי לחזקה לימא מעשה באחיות שמלו בניהם ומתו ובאה אחת לפני רשב"ג אע"כ דבהדי הא דקמ"ל דאחיות מחזקות רצה להשמיענו ג"כ שיש חילוק בין חזקה דאחיות לחזקת עצמה דבזה צריך ג' פעמים לרשב"ג אף דבעלמא בב"פ סגי ולזה קאמר רבא השתא דאמרת אחיות מחזקות קמ"ל וקא מחלקת בין אחיות לחזקת עצמה גם אני אומר דלא ישא אשה ממשפחת נכפין אבל באתחזק תלתא זמני דוקא אף דבשאר חזקה בב' פעמים סגי, אבל אכתי ק"ל לסברת הרשב"א מה הוכיח אביי לנסבה לחומה מהא דר' יוחנן שהתיר לשלישית למול דמדנקט ראשונה ושניי' משמע דבאחיות איירי ומאי ראי' מאחיות לחזקת עצמה ואפילו רבא דהשיב על אביי לא השיב מזה. וצ"ל דראשונה ושניי' באשה אחת קאמר ופעם ראשונה ושניי' קאמר:

ודע שכסברת הרשב"א והנ"י כתב בפי' ג"כ הריטב"א וכן מוכח ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו הך דרבא דבמשפחת נכפין צריך להתחזק תלתא זימני ואעפ"כ פסקו בנשואין כרבי דבתרי זימני הוי חזקה, ועיין ברמב"ם (בהל' א"ב פ' כ"א) וברי"ף כאן ובכתובות פ' נערה שנתפתתה, ולכן יש לתמו' על מה שכתב בש"ע יו"ד (סי' רס"ג ס"ג) דבב' אחיות הוי חזקה דלא מצינו מאן דס"ל כן דבאחיות אתחזק ב' זימני גם בלא מה שתמה הב"י (שם) על הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו הך דאחיות מחזקות לגבי מילה עוד יש להוסיף על תמי' זה שהביאו הא דרבא דלא ישא ממשפחת נכפין והרי זה לא יליף רבא אנא מהא דאחיות לענין מילה, וביותר יש תימה על הש"ע דלענין משפחת נכפין כתב בעצמו דרק בג' זימני הוי חזקה באהע"ז (סי' ה'), הן אמת דהמהרש"ל ביש"ש כתב דנראה לו דבנכפין בב' זימני הוי חיקה, אכן לא ידעתי מניין לו לחלוק על כל הפוסקים ועכ"פ על הש"ע צ"ע, א"ע ראיתי שבבית הלל הרגיש בזה ועיין בברכי יוסף שהאריך ורצה לחלק בין אחיות למשפחה וכתב שכדברי הש"ע הם ג"כ דברי הרבינו ירוחם ורמ"ה:

שם ברש"י ד"ה דאירסה. השלישי ומת: לא ידעתי למה נקט השלישי דבזה ליכא נפקותא רק לרשב"ג ולא לדידן דפסקינן כרבי דבתרי זימני הוי חזקה לענין קטלנית ולמה לא נקט דאירסה הראשון או השני דמזה יש נפקותא אפי' לדידן, אכן כשיטה זו נראה ג"כ דעת הרי"ף שהשמיט הך פלוגתא דמעין גרם ומזל גרם וכבר הקשה הרשב"א עליו מ"ט השמיטו, אבל לפ"ז א"ש כיון דלא פליגי רק אליבי' דרשב"ג ולא פסקינן כוותי', אבל בעיקר הדבר לא ידעתי למה לא פירשו דגם אליבי' דרבי פליגי ועיין בכתובות (מ"ג:) ובתוספ' שם:

שם בתוספו' ד"ה ימי. מסתמא דוד אמרו: פי' להך קרא אבל בעין יעקב פי' דכל המזמור אמר דוד ולמשה פי' על משה, אכן לפענ"ד זה אינו דבעי' אמרינן בסנהדרין (קי"א:) ובב"ב (ס"פ קמא) ובמדרש דמשה עצמו אמרו:

בד"ה דתנן. שמא סבר ר"י דכיפה צריכה התראה: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה דלפ"ז מאי מייתי ר"י ראי' ממתניתן דכרבי ס"ל דלמא אתיא כרשב"ג וס"ל כיפה א"ל התראה דהא איכא תנא דסבר הכי בסנהדרין, ולפענ"ד י"ל דאף דאמרינן בסנהדרין דת"ק ואבא שאול בכיפה צריכה התראה קמפלגי מכ"מ י"ל דרב יוסף ס"ל דכ"ע אית להו כיפה צריכה התראה וכ"ע אית להו עבירות מחזקות ות"ק ואבא שאול פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דת"ק ס"ל כרבי וא"ש כרשב"ג ומתניתן דשם ס"ל כרבי וכת"ק דברייתא ע"ש:

דף ס"ה ע"א בתוספ' ד"ה ושור המועד רבי לא פליג אקרא: לפי אוקמתא דרבא גופא בב"ק (דף כ"ג) לכאורה נראה דמפרש קרא אליבי' דרבי דבתרי זימני נעשה מועד וכשיגח שלישית משלם נזק שלם, אכן זה דוקא לפי' רש"י דשם והתוספ' כתבו דרש"י גופא חזר בו ועיין כשיטה מקובצת שם:

בד"ה נשאת למי. אלא מטעם דמצי אמרה השתא הוא דכחשי: תי' התוספ' על קושיא זו לענ"ד לא מספיק דאף דבבור המועד ס"ל כרשב"ג היינו מטעם דכתבו הראשונים דאוקי ממונא אחזקתי' והכא אדרבא מוציאין ממון מבעל, גם הרמב"ן הניח קושיא זו בצ"ע, והתוספ' גופא הקשו אתירוצם לקמן והניחו בקושיא, ומלבד כל זה כבר הקשה על תירוצם העצ"א דמסוגיא דב"מ ודף ק"ו) מוכח דגם לענין ממון ס"ל לרבי דבתרי זימני הוי חזקה:

ולענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיתם דודאי גם מאן דמבעי' לי' ידע דסברא דהשתא היא דכחשי מהני רק דסבר דלמא הך טעמא לא מהני לחוד וכיון דהפסק הלכה לא נפסק בודאי אי כרבי אי כרשב"ג דהא מצינו סתמות כהך וכהך לכן אפשר לומר דגם התנא דברייתא גופא הי' מסופק אי בתרי זימני הוי חזקה או בג' זימני ולכן לענין חיוב הכתובה משני ס"ל דאית לה מטעם ספק ספיקא שמא הלכה כרשב"ג ועדיין לא עקרה היא ואפילו את"ל דהלכה כרבי דלמא השתא היא דכחשי אבל להנשא לשלישי אסר דבזה ליכא רק חד ספק שמא הלכה כרשב"ג וספקא לחומרא אבל כשנשאה לשלישי ולא ילדה דבזה ליכא רק חדא ספק דשמא השתא הוא דכחשי דשמא הלכה כרשב"ג אין ספק דהא אתחזקה ג' זימני בזה קמבעי' לי' אם מוציא השני כתובה שגבתה או אי סמכינן אסברא דהשתא הוא דכחשי לבד:

ובזה מתורץ ג"כ קושית התוספ' האחרת מ"ש איסורא מממונא, ולפ"ז א"ש דלענין ממון מסייע ספק ספקא לרוב ולפני איסור לא:

בד"ה תצא. ולא משום קנס: א"ל באמת מ"ט לא קנסוה כמו בשניי' די"ל דקנס לא שייך אלא בחי שעושה איסור אבל הכא דהיא אינה עושה איסור להנשא לאין לו בנים דרק הוא מצו' על פו"ר לא שייך למקנסה:

בד"ה אי איהי. דהא אגלאי מלתא למפרע: מזה מוכח דדעת התוספ' דקביעות הוסת מהני למפרע, ולפ"ז אשה שראתה וטמאה טהרות מעת לעת ומפקידה לפקידה בעוד שלא הי' לה וסת ואח"כ קבעה וסת באותו יום שראתה נטהרו הטהרות למפרע ולא ראיתי מי שכתב כן:

בד"ה שבינו לבינה. תימא דבמאי מיירי: עיין לקמן (דף קי"ב) שכתבתי יישוב לקושיא זו על פי שיטת רש"י שם:

בא"ד. וקשה לר"י דמתוך הלשון משמע עיין במהרש"א שהקשה דגם אתי' א"נ איכא לאוקמי' בדלא שהה עמה י' שנים וכו' היו יכולים להקשות כן, ולפענ"ד י"ל דבתירוץ דלעיל דלא איירי בשהבעל מן הדין צריך לגרשה רק שהיא באה מחמת טענה בזה ודאי אינה נאמנת לתבוע כתובתה אלא בשהתה עמו זמן מה שאנו רואין ראי' לדברי' שלא תלד דאל"כ כל אשה למחרת מיום נשואי' תתבע כתובה מאנשים שתנשא להם זה אחר זה ולכן שפיר שייך לישנא דהיא אמר מינה אבל הכא ותרצו דאיירי בנשאת לשלישי דמן הדין צריך לגרשה מיד בזה אין שייך לשון זה:

בא"ד. ועוד ק"ק למה אין לחוש: עיין במהרש"א מ"ב שכתב שקושיא זו לתירוץ הר"ש בן חיים ג"כ במקומה עומדת, ולפענ"ד י"ל דלתירוץ זה לק"מ דגם בזה לא מוכח דטוענת כן בשביל כתובה אלא שלא תחזק עקרה על ידו ותאסר לנשא לשלישי וא"ל דא"ב גם לתי' ריב"ם יש לתרץ כן כיון דנאמנת א"כ א"צ להוציא וא"כ דלמא טוענת כן בשביל שלא יגרשנה ולא בשביל כתובה די"ל דשם לא שייך כן דאפילו לפי טענתה וגם כשהוא נאמנת מכ"מ צריך להוציאה דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא:

בא"ד. כדאמרינן סוף נדרים: עיין בפי' הרא"ש שם שכתב שהיא טועה וסברה דלא ידע ביורה כחץ ע"ש, משמע שבאמת ידע וזה אינו ע"פ סוגיא דהכא:

ע"ב בגמרא רב יוסף אמר מהכא: הא דפליג רב יוסף אראבר"ש ולא יליף ג"כ מוכבשה כתיב י"ל דטעם זה לא שייך רק אי אמרינן יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא לא שייך טעם זה לכן רצה ליתן טעם דשייך דין דריב"ב אפילו אי אמרינן יש אם למקרא, והנה התוספ' בסנהדרין (דף ד') הקשו אמאי לא חשב ריב"ב ג"כ אצל מ"ד יש אם למקרא ותירצו משום דהתם בסוכה יש טעם אחרינא ע"ש, ולכאורה גם מסוגיא דהכא יש להקשות כן דמוכח דריב"ב דדרש וכבשוה לשון רבים אית לי' יש אם למקרא, אכן גם הכא שייך תירוצם שם דאיכא טעמא אחרינא דרב יוסף, וא"כ י"ל דאמוראי דסוכה פליגי בפלוגתא דאמוראי דהכא:

ובזה יש יישב מה שהקשה המהרש"א על הרא"מ בסנהדרין (נ"ט) ע"ש א

והנהבעיקר דרשת רב יוסף יש לדקדק דאיך שייך שם דלכתוב פרו ורבו דהא שם ודאי לא למצות פו"ר נאמר אלא לברכה שירבה זרעו שהרי יעקב כבר קיים פו"ר ועוד שאיך שייך שיצוה לרחל שהיתה או מעוברת ומתה בלדתה, וי"ל ע"פ מש"כ מהרש"א (שם) דמן ברכה מייתי ראי' על המצו' וא"כ ה"נ י"ל דלכך כתיב הכא לשון יחיד אף דלא קאי רק על רבוי זרעם ששייך ג"כ ברחל אע"כ להורות דמצות פו"ר אינה רק בזכר:

שם ואמר ר' אלעאי משום ראב"ש: הנה בהא דמצו' לומר דבר שלא נשמע כבר הקשו הראשונים מהא דאמרינן בערכין דצריך להוכיח עד הכאה, ותירצו בריטב"א ובנימוקי יוסף דהתם כיחיד והכא ברבים, ועפ"ז פסק ג"כ הכי הרמ"א בא"ח (סי' תר"ח), אכן כבר כתב השל"ה בהקדמה שלו דזה דוחק ואם כי לא ביאר יותר מכ"מ לענ"ד יש משמעות בסוגין איפכא מתירץ הראשונים דהא ר' אבא דקאי אדברי ר' אלעאי מייתי מקרא דאל תוכח לץ דאיירי ביחיד וא"כ משמע דר' אלעאי ג"כ ביחיד איירי, ולכן יותר נראה מה שתירץ השל"ה דהוכחה עד, הכאה היא בשהעובר יודע שעובר עבירה אבל בשמכחיש שאין זה עבירה כלל בזה מצו' שלא לומר דבר שאין נשמע, ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרין בברכות (דף י') אמר ר"ה מאי דכתיב אי כהחכם וכו' ע"ש ולכאורה יש להקשות אף דטעם ישעי' הי' שלא רצה לילך לחזקי' מפני כבוד נבואתו מכ"מ כיון שידע שעושה שלא כדין שלא נשא אשה איך עבר על ע' דהוכח תוכיח ונמנע מלהוכיחו והרי אין חכמה וגו' לנגד ד' ואם כי כבר הוכיחו ולא שמע או שלח אליו ולא אבה הא ביחיד צריך להוכיח עד הכאה ובוודאי חזקי' הצדיק לא הכה לישעי', אבל י"ל דהנה גם על חזקי' יש לדקדק מ"ט באמת עבר על ע' שבתורה עד הוכיחו הקב"ה ואם מפני טעמו שראה שיהי' לו בנים שאינן מהוגנים וכי טעמי דקרא ניקום ונדרוש הא פרו ורבו סתמא כתיב, אבל י"ל דטעם דחזקי' הי' מן הכתוב עצמו כיון דכתיב וכבשוה ופי' רש"י בקדושין שדרכו של איש לכבוש את הארץ במלחמה ובקרא כתיב אם בחקותי תלכו וגו' ונפלו אויבכם לפניכם לחרב וגו' אם בחקותי תמאסו וגו' ונגפתם לפני אויבכם הרי שאין ראוי' לכבוש את הארץ אלא זרע כשר שהולך בדרכי ד' ולכן דרש חזקי' הפסוק כן פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה באיזה זרע אתם מצווים להפרות ולהרבות ולמלאות את הארץ באותו שעל ידו תכבשו את הארץ דהיינו שיהי' זרע כשר אבל בזרע פסול לא, ולכן אף שאין האמת כן אלא שוכבשה אתי למעט אשה מפו"ר כדרשת ר' אלעאי מכ"מ לא הוצרך ישעי' עוד להוכיח לחזקי' אחר שידע שלא ישמע לו שאינו חושב למצו' וכתי' השל"ה, וזה המשך המאמרים דעל ידי דדרש וכבשה כתיב למעט אשה מפו"ר א"כ מוכח דאין טעם לדברי חזקי' כדין לפטור מפו"ר ויקשה מ"ט לא הוכיחו ישעי' אע"כ משום דמצו' שלא לומר דבר שאין נשמע:

שם שנאמר אביך צוה: ק"ק למה לא יליף כן משרה דאמרה לא צחקתי כי יראה וזה מקודם בכתוב, ואפשר דמשם אין ראי' רק שמותר להתנצל בשקר וזה הי' בשרה אבל לא שמותר לפתוח בשקר מפני השלום, ועוד י"ל דשם שרה לא שינתה כלל רק אמרה מלתא דמשתמע לתרי אפי דכיון דהיא אמרה ואדוני זקן והקב"ה אמר לאברהם שאמרה ואני זקנתי א"כ כששאל אברהם אותה למה צחקה ואמרה ואני זקנתי השיבה לו לא צחקתי פי' לא אחרתי ואני זקנתי וצחקתי על זה אלא צחקתי באשר ואדוני זקן והא דלא הודה בפירוש כי יראה אבל אברהם אמר לו כי צחקת כיון שהקב"ה אמר לו כן:

שם כה תאמרו ליוסף: ק"ק באמת איך מותר לשקר הא כתיב מדבר שקר תרחק ועוד מה לשון לשנות הל"ל מותר לשקר מפני השלוה, וי"ל דודאי בני יעקב לא דברו שקר דיש לדקדק דלמה שלחו ליוסף ולא דברו בעצמם כמו שצו' להם אביהם ע"פ דבריהם שאמר כה תאמרו ליוסף והי' להם לירא שמזה יבין יוסף ששקר הוא, ועוד י"ל דכה תאמרו מיותר כיון דכבר כתיב לאמר ולכן י"ל שהם אמרו לישנא דמשתמע לתרי אפי דבאמת לא שלחו רק אביך צו' לפני מותו לאמר יהי' כוונתם בזה שצו' מה שצו' כדכתיב ויכל יעקב לצות את בניו ועוד הוסיפו לשלוחים כה תאמרו ליוסף שיאמרו כן מעצמם ובזה לא אמרו בפי' שאביו צוה כן אבל יוסף יסבור שאביך צו' קאי גם על זה ולכן שלחו ולא אמרו בעצמם אכן כיון שאסור לגנוב דעת הבריות והם שנו ואמרו לשון שיש לטעות בו מזה הוכיח שמותר לשנות מפני השלו' ומה דהוסיפו לשלוח לפני מותו גם זה עשו להטעות יוסף שהרי יקשה ליוסף הלא יעקב לא ידע כלל מהמכירה שהחרימו לכל האומר וצרפו שכינה עמהם ולכן הוסיפו לפני מותו על דרך תוסיף רוחם יגועון דידוע דהצדיקים מסתכלים ברוח הקדש בשעת מיפה מה שלא ראו בחייהם ועיין לקמן:

שם ושמע שאול והרגני: ק"ק איך יליף מזה שמפני השלום שינה דלמא מפני אימת פקוח נפש שדוחה כל ל"ח שבתורה והרי בפסחים (דף ח') יליף מזה דהיכי דשכיח היזקא לא אמרינן שלוחי מצוה אינן נזוקין, וי"ל ע"פ מה שכתבתי במ"א דע"כ תנאי פליגי בזה דר' נהוראי במתניתן (סוף נזיר) ע"כ ס"ל דאפילו היכי דשכיח היזקא אמרינן שלוחי מצוה א"נ דאל"כ איך קאמר שם והרי כבר נאמר דמה סתירה מזה לדעת ר' יוסי הא שם הי' מצו' לירא מטעם פ"נ א"כ י"ל דגם ר' נתן הכי ס"ל ולא הי' צריך לירא שינזק אלא שיושבת השלו' עם שאול וליכא רק משום דרכי שלום, שוב ראיתי בריטב"א שהבי' כאן הא דפסחים משלוחי מצו' היכי ושכיח היזקא, ולפמש"כ אדרבא מוכח אפכא מהכא, גם נראה מדברי הריטב"א כאן דמותר לשנות אינו לומר שקר גמור אלא לגנוב דעת וזה ראי' למה שכתבתי לעיל גבי בני יעקב:

שם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר: ק"ק מה ראי' שייך בזה כיון דר' אבו' ורבי אמי ורבי אסי פליגי אליבי' דר' יוחנן א"כ אכתי לא ידעינן אי הך מאן דאתמר פלוגתא דר' יוחנן ור"י בן לוי ס"ל כר' אבוה אליבי' דר' יוחנן או כר"א ורב אסי אליבי' דר"י, וע"ק מהא דמייתי לקמן מעובדא דכנשתא דקסרי דאי ס"ד לא מפקדה כתובה מאי עבידתא דממי מייתי ראי' אי מר' אבו' הא הוא אמר בפי' משמי' דר' יוחנן דהלכה כריב"ב ואי מרב אסי אדרבא קושיא היא דהא מהדר לעיל אפי' כדאמר ר' אבו' משמי' דר"י כן, וי"ל דה"ק כיון דפליגי ר"י ור' יהושע בן לוי והתוספ' בחולין (צ"ו.) מסופקים אי הלכה כר' יוחנן לגבי ריב"ל וא"כ י"ל דמסוגיא דהכא מוכח דהלכה כוותי' דר"י ולכן מסופק איך אמר ר"י לפסוק הלכה כמותו ורצה להביא ראי' מדמהדרו ר"א ורבי אסי לאפייהו א"כ ע"כ ס"ל דאין הלכה כריב"ב ס"ל לר' יוחנן והלכה כוותייהו לגבי ר' אבו' דיחיד הוא, אכן על זה מייתי דאיכא דאמרי דר' חייא בר אבא אמר כן ואמר רב פפא על זה דלפ"ז אין ראי' דפליגי דאם איתא דפליגי הוי משיב לי' כן בפי', וא"כ תלי הפסק הלכה בשני הלשונות אי ר' אבו' אמר כן או ר"ח בר אבא ולכן הקשה מאי הוי עלי' ומייתי על זה מעובדא דכנשתא דקסרי כיון דר' אבו' אמר בשם רב אסי כן ע"כ גם רב אסי מודה דאמר ר"י הלכה כריב"ב ומוכח כאיכא דאמרי וא"כ הלכה כר"י שאמר הלכה כריב"ב ועל זה משיב דלמא בבאה מחמת טענה דהא ר' אמי גופא אמר זיל לא מפקדת אלמא דאהדרי אפייהו משום דפליגי אר' אבו' ומוכח כלישנא קמא:

שם אמרה אתתא מפקדה אפו"ר: א"ל הא אפילו מפקדה הא כבר היו לה בנים ובנות כבר תרצו התוספ' בשבת (ק"י:) דמשום לערב אל תנח ידיך קאמרה, ועוד י"ל דחיישא דלמא ימותו ואף דאמרינן לעיל (ר"פ ג' אחים) דלמיתה דתרי לא חיישינן דלמא היא לא ידעה הלכה זו:

שם בתוספ' ד"ה ולא קאמר. ולא למצוה: עיין במהרש"א בסנהדרין (דף נ"ט) שהקשה הא פרו ורבו דגבי נח למצוה נאמר, ולענ"ד י"ל דודאי מהא דנח לא קשה דקאמר לשון רבים דהא היו לו ג' בנים ולו ולשלשה בניו נאמר פרו ורבו לשון רבים אבל מארם הראשון שפיר קשה הא הי' יחיד ואיך קאמר פו"ר לשון רבים אי לא דקאי אחוה ג"כ ועל זה תרצו דהאי לברכה נאמר:

בד"ה ואי. ולא פריך נמי אמאי יוציא: לענ"ד אפשר לומר ביישוב קושיא זו דודאי לענין דכופין להוציא ידע הטעם כיון שהיא טוענת ע"מ כן לא נשאתיך שאתה עקר שאני חפצתי בבנים א"כ אין כופין אותה שתשאר אצלו בע"כ אכן פריך מכ"מ איך כופין אותו ליתן כתובה כיון דאינה מצוו' על פו"ר א"כ מן הדין א"ל לגרשה וא"כ יכול לומר ע"מ כן לא כתבתי לה כתובה לגרשה כשתרצה וע"ז מתרץ דבאה מחמת טענה ומייתי ראי' מעובדא דר"א דטענה זו חזקה כל כך דכופין אותו ליתן כתובה: