ערוך לנר – יבמות – קטע 76

שם שנאמר וירדו מאניותיהם: לא ידעתי היכן רמיזא הכא שאר אומניות כיון דלא מיירי קרא רק מספנים, ולולא דמסתפינא הייתי מגי' כל בעלי אניות שיימדו על הקרקע, א"נ י"ל דבלא"ה י"ל היאר דרש מזה לעתיד דהא קרא גבי צור כתיב, אבל י"ל ע"פ מה דדרש במגילה (דף ו') אמלאה החרבה על צור וירושלים ע"ח הרי שצור קאי על קסרי של אדום לע"ל וא"כ גם מה שנקט אניותיהם הם רק משל מפני שצור של אותה העת היו חובלי ים וקאי על כל אומניות של קסרי לעתיד לבא:

שם תשדייה לאורכיך: פי' רש"י תחזור ותחרשנה, ועפ"ז נראה דה"ק לו דמצינו שביעית (פ"ד) שנטייבה ועל פי הירושלמי שם שדה שנחרש ב' פעמים מוציא יותר ע"ש, ולפי מה שכתבו התוספ' כאן מה שהוא לצורך מזונותיו צריך שיהי' עבודת קרקע ולכן אמר לו אחר שחרישה פעם א' מספיק למזוניתיך ואם תחרוש עוד יותר אין זה רק להרוחה חפוני בטסקא טוב מזה להרויח יותר:

שם אי נייפא אתנופי: בפי' זה י"ל ע"פ מה שכתב רש"י בר"ה (דף ח') יתריעעו אף ישירו בניסן כשיגיע זמן הקציר והתבואה בקשים שלה והרוח מנשבת והן נוקשת זו על זו נשמע הקול ונראות כמשוררות עכ"ל א"כ מה שמנופפות נראות כמשוררות והיינו שמשוררות בשביל בני אדם שיהיו להם עתה לתועלת כשיקצרו ועל זה אמר רב אין שמחתנו עמכם רב כל כך דאם היינו עוסקים בעסקא בעת שהיינו טורחים להוציא אתכם הי' לנו הרוחה יותר: שם ממידי דקשי ממותא: מה שאמר לו בלשון רמז ולא בפירוש י"ל כיון דאמרינן בסמוך שרב הי' לו אשה רעה וא"כ אפשר שבאותה עת כבר הי' נשוי ומה שאמר לו ר' חייא שהקב"ה יצילו היינו שיהי' בו כח לסבלה או שיכול לגרשה ולכן אמר לו בלשון רמז שלא תבין אשתו ותקניטנו יותר:

שם נפק דק ואשכח ומוצא אני מר ממות: הא דקרי לאשה מר ממוח י"ל ע"פ מה דאמרינן (רפ"ה דעירובין) דמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גיהנם והרי המות ע"כ אינו מציל מגיהנם דאל"כ ליכא גהינם לעולם א"כ האשה מר ממות:

שש בתוספ' ד"ה המלוה סלע. מקשה ר"ת: אולי י"ל ביישוב קושיא זו דיש חלוק בין מלוה לממציא דודאי עיקר המצוה להלות לעני קודם שיבוא לידי דוחק כדכתיב כי ימוך אחיך עמך והחזקת בו וכמו שכתב רש"י בחגיגה (ה.) אלא דאם לא ידע בעניו עד הגיע לשעת דחק ואח"כ מלו' לו בזה ודאי יש לו שכר טוב וזה המלוה לעני אבל הממציא משמע שכבר ידע מקודם ולא השגיח עליו עד הגיע לעוני ביותר ואז המציא מעות לעני דהיינו שהניח לעני למצוא מעותו וסיעתו אבל מקודם לא הניח את העני למצוא אותו שלא השגיח על בקשתו ובזה יש לו עונש, ואפשר שזה כוונת התוספ' בחגיגה (שם) שכתבו שיש לחלק בין המלוה לממציא אבל המהרש"א במהדורא בתרא הכא לא כתב כן:

בד"ה אפילו. מכל דריש: עיין במהרש"ל שמפרש נגד התוספ' דר"א בא לומר דכל גויי הארץ אתי לרבות גם יורדי הים דאינם בכלל משפחות האדמה אבל הם בכלל גויי הארץ, ולענ"ד התוספ' לא רצו לפרש כן שהרי בנדרים ודף ל') אמרינן דיורדי הים ג"כ בכלל יושבי יבשה הם ולכן פירשו דכל אתי לרבות אפילו אותם שלא דרים רק מעט ביבשה:

בד"ה זבין. ונראה לר"ת: לכאורה פי' זה פשוט יותר דהוי דומיא זרע ולא תזבין והא דרש"י לא פירש ג"כ הכי י"ל דהוא לא גרס בחולין סתר זוללי אלא סתר דוללי כמו שהוא בגמרא שלפנינו וכן היא גרסת הערוך ערך סתר וא"כ לא מצינו דזולל לשון אריגה הוא, שוב ראיתי בערוך ערך בסרקי וערך דל שגרס גם הכא ולא תדויל תחת ולא תיזיל, ולפ"ז י"ל שהי' זה ג"כ גירסת ר"ח ור"ת ולכן פירשו שפיר כפירוש אבל גירסת רש"י י"ל שהיתה כגרסתנו ולא תיזול ולכן לא פירש כפירושם:

ע"ב בגמר' מצא או מוצא: מה שקרא לאשה רעה מוצא ולטובה מצא היינו משום דטובה לא שכיח כדכתיב ואשה בכל אלה לא מצאתי ולכן מה שלא שכיח נאמר בלשון עבר כאילו מזכיר לזכרון דבר חדוש אבל אשה רעה דשכיח אומר בלשון בינוני מוצא שהיא נמצאת בכל עת:

שם כיום סגריר: לכאורה רבא לא חדש בזה שכבר אמר הפסוק כן אבל י"ל דרבא לשיטתו קאי דלעיל קאמרינן היכי דמי אשה רעה אמר אביי וכו' ומהדרא לי' גבא ע"ש הרי שיש חילוק בין אביי לרבא דלאביי מקרי רעה כשמקללת ומחרפת אותו בקול ולרבא נקראת רעה אפילו אם בשתיקה היא מתנגדת לו שמהדרת לו גבא וא"כ לרבא יש חילוק בין אשה רעה לאשת מדנים דאשת מדנים היא כשמריבת עמו בקול וזה מה שאמר הכתוב דלף טורד ביום סגריר דיום סגריר הוא משל הרעה שמתרחקת ממנו והוא סגור ממנה כמו ביום סגריר ודלף טורד הוא מה שמתקוטטת בכל עת כמו דלף טורד שטורד לאדם אפילו כשהוא בבית והדלף מבחוץ וזה דקאמר רבא דאשה רעה דהיינו מה שקרא הוא אשה רעה כשמתנגדת לו בשתיקה היא כיום סגריר ולא קאמר כדלף טורד ביום סגריר דלזה אשת מדינים נשתו':

שם זו אשה רעה וכתובתה מרובה: מייתי הכא ג' פסוקים אאשה רעה וכתובתה מרובה משום שיש לחשוב שעל ידי אחת משלש תחבולות ישבות הרעה או שיגרשנה או שימשול עלי' ביד חזקה או שייטיבנה כגון ע"י צרתה בצדה דקאמר רבא לעיל או כדומה וכנגד שלשתן הביא ג' פסוקים, שלא יועיל לו אם יגרשנה נגד זה הביא קרא דאשר לא יוכל לצאת ממנה, ושלא יוכל לכוף אותה בעודה תחתיו נגד זה הביא קרא דלא אוכל קום, ושלא ייטיבנה נגד זה הביא קרא בגוי נבל שהוא יותר מרשע ואין לו תקנה: ואש באילו שם גזרו על הבשר מפני המתנות: המהרש"א ח"א העיר איך שייך שבבבל בטלו מצות דאורייתא דמתנות וטבילות ונדחק הרבה, ולענ"ד י"ל בזה ע"פ מה דאמרינן כחולין (קל"ו:) האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבא כר' אלעאי בראשית הגז וכר' והודה ב"ב בדברי תורה ע"ש בפי' רש"י דראשית הגז וה"ה למתנות קאמר וכר' יהודה ב"ב היא שלא טבלו לקרי לתלמוד תורה והנה לר' יוחנן מנהג זה ודאי דלא כהלכתא דהא ס"ל הלכה כסתם משנה וסתם מתניתן דחולין ס"ל דמתנות נוהגין בח"ל וסתם מתניתן דפ"ג דברכות ס"ל דבעל קרי צריך טבילה לד"ת ולכן שפיר תלי העונש במה שהתחילו להקל נגד הדין מדה נגד מדה אבל אהא דנהגו כר' יאשי' לא הקפיד דאפשר דבימיו עדיין לא נהגו כן, ועוד דלפי' התוספו' סתם מתניתן דמכות (דף כ"א) כוותי' אתיא:

ובהא דקא מחטטי שכבי ג"כ. יגעו המהרש"ל והמהרש"א לבאר מה מדה כנגד מדה איכא, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה דאמרינן (ריש פ"ה דברכות) לישרי לן מר וכו' וי לן דמיתני ע"ש דהטוב מה שיעשה אדם שלא לשמוח מאוד אפילו בשמחה של מצוה הוא שיזכור המות בעוד שהוא חי והני ששמחו כיום אידם אפילו שהוא שמחה של עון ולא זכרו המיתה בעודם בחיים עונשם שיזכרו להחיים כשהם מתים שהחיים יחטטו אותם מקברם וישימו אותם נגד החיים ולפ"ז ששמחים ביום אידם לא על הבנים שחיים עדיין לבד קאי אלא על המתים גופא וכדי שלא יקשה מנ"ל שזה היא עונש לחיים ולמתים על זה מייתי קרא דבכם ובאבותיכם דע"כ אין הפי' באבות שהם עדיין בחיים דא"כ הם בכלל בכם דהא עמהם ג"כ דבר גם א"ל דקאמר באבות כם כשהיו הם בחיים ועתה בכם דא"כ הל"ל באבותיכם ובכם אע"כ דקאמר שיעשה עונש אחד שהוא עונש לכם וגם לאבותיכם שמתו כבר והוא מחטטי שכבי שיש צער לחיים ולמתים:

שם אשה רעה צרעת לבעלה: דימה אותה לצרעת שכמו שצרעת לא בלבד שהוא צער לו אלא מרחיקו ג"כ מחברת בני אדם עד כי בדד ישב כן אשה רעה מבאיש ריחו ומרחיקו מחברת ב"א ולזה קאמר יגרשנה ויתרפא ולא קאמר ונרפא מצרעתו כי גם אחר גירושין עוד צריך לרפואה להעביר שם רע שהוציאה עליו בקטטה:

שם כאלו שופך דמים וממעט הדמות: י"ל דהני תנאי בהא פליגי דר"א חשיב לי' כאלו שופך דמים שהוא מזיק לגוף שלא נברא על ירו כאלו הרגו אבל לנשמה אינו מזיק דהיא נשארה במעלתה למעלה אבל ר' יעקב ס"ל דאדרבא אפכא הוא דלגוף אינו מזיק כיון שעדיין לא נברא ולמה שאינו אינו יכול להזיק אבל הדמות ממעט שהוא הנשמה חלק אלו' ממעל שעל זה נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו היא היתה עולה במעלה יתירה ונדמה יותר ליוצרה אם הי' נברא לקיים תורה ומצות, וי"ל דפליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה (בפ"ק דעירובין) אי טוב לאדם שנברא משלא נברא או אפכא דודאי התם לענין נשמה פליגי ור"א דהוא מתלמידי ב"ש י"ל דס"ל כב"ש דטוב שלא נברא ולכן לענין הדמות אינו ממעט כלום אבל ר' יעקב י"ל דס"ל כב"ה וב"ע ס"ל כתרווייהו לענין הגוף כר"א ולענין הנשמה כרבי יעקב ולכן קאמר כאלו שופך דמים וממעט הדמות:

ובזה א"ש מה דמסיים בן עזאי שנאמר פרו ורבו ולכאורה לא חוש בזה שהרי גם תנאי קמאי דרשו הסמיכות אבל י"ל דבן עזאי דרש לשון פרו ורבו דפרו שייך לענין הגוף שהוא כפרה שמגוף א' נעשו שנים אבל לענין הדמות שייך לשון רבו שהוא נגד מה שבבטולו ממעט הדמות ואף דגבי בהמה כתיב ג"כ לשון ורבו י"ל דגם שם הוא מעלה שמדומם נעשה חי ולכן אמרו לבן עזאי אתה נאה דורש וא"נ מקיים שהוא דרש לשון פרו ורבו על גוף ונשמה מה שלא דרשו שאר תנאים שלא למדו רק מסמיכות:

דף ס"ד ע"א בגמרא אחרים אומרים: י"ל במה פליגי עם ת"ק ועוד היאך שייך שגורמים לשכינה שתסתלק הרי תשרה על אחרים מישראל ואם כוונתם ג"כ אם על ידו תחסר המנין של כ"ב אלף א"כ היינו ת"ק ועוד למה לא מפרשים האחרים כן כמו הת"ק, וי"ל דמצינו שם ישראל טל האומה וגם על כל א' מישראל כמו שור של ישראל וכדומה ולכן הת"ק קאמר דלפעמים גורם ששכינה תסתלק מכלל ישראל כשיחסר המנין אבל אחרים אמרו אפילו לא תחסר המנין מכ"מ גורם שתסתלק שכינה מאיש ישראל כיון דהציווי הי' לאברהם להיות לו לאלקים ולזרעו אחריו וזה שייך בכל איש ישראל שהרי לעיל (דף מ"ב) ילפינן מנה הבחנה ופי' רש"י שם שצריך הבחנה מפני שאין השכינה שורה אלא על המיוחסים אחרי אביהם כדכתיב ולזרעך אחריך ע"ש וא"כ אם אינו מוליד בן הרי שגורם ששכינה ששרתה עליו לא תשרה על זרעו אחריו, וזהו מה דקאמרי אחרים שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שזה שייך אפילו יהי' המנין מלא ומהו הענין שהשכינה שורה על הכלל ועל אישי ישראל כבר פירש ר"ג במשל בסנהדרין (דף ל"ט) ומה שמשא חד מן אלף וכו' ע"ש וענין המשל בארתי במקום אחר:

שם ולא ילדה אינה רשאי לבטל: עיין ברשב"א שכתב בחם הירושלמי דאפילו היו לו ומתו אינו רשאי לבטל אבל כתב מולא ילדה דמתניתן לא משמע כן, ולכאורה י"ל דב' שיטות הללו תלי בפי' הברייתא דקאמרה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אי לא זכה הוא טעם ליוציא א"כ ה"ה בילדה ומתה ג"כ י"ל כן וגם בזה יוציא אבל אילא זכה הוא טעם ליתן כתיבתה א"כ י"ל דיוציא הטעם הוא שמא עקרה היא וזה לא שייך בילדה ומתו, ועיין ברשב"א שכתב בשם רש"י כפי' השני והוכח כן מסוגית הש"ס דלקמן ולכן שפיר העלה להלכה נגד הירושלמי אבל הירושלמי י"ל דהיה מפרש הברייתא כפי' הראשון ולכן כתב דגם בילדה ומתו יוציא, ועיין ברמב"ן שמפרש ג"כ כפי' הראשון:

ושם א"ה אברהם נמי עקר: מה דמקשה בלשון אי הכי והרי לכאורה בלאו תירוצו איצחק קשה כן י"ל כיון שכבר נאמר לאברהם ואעשך לגוי גדול הרי שהי' לו לידע שעקרות שלו אינו מעכב ואעפ"כ שהה י' שנים ולא יותר מזה ראי' שעד י' שנים ידע שיכולה הבטחה זו להתקיים ע"י שרה ורק כשראה שעברו י' שנים ולא נתקיימה אז סבר שלא תתקויים עוד ע"י שרה ילקח הגר ולכן פריך מיצחק שנילף שישהה ך' שנה אבל כשתירץ שאין ראי' מיצחק כיון שעקר הי' אף שודאי ידע שיוליד דהא כבר ואמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע מכ"מ צ"ל שי"ל שעקרות שלו יגרום לשהות יותר ולכן פריך דא"כ גם מאברהם אין ראי' כיון שעקר הי':

שם בתוספ' ד"ה יוציא. לא משמע לשון כפי': א"ל אכתי ה"ל לכפות דהא כופין על מצות ע' וכמו שכתב הרא"ש בסוגין טעם הרי"ף, די"ל דודאי לישא אחו"ט כופין אבל להוציא את זו אין כופין דבזה ליכא בטול מ"ע דהא מהך טעם קאמרינן התם בהמדיר דאינו אלא מדרבנן, ומה שהביאו התוספ' מהחולץ ראי' דכופין לפי שמתנהג עמה זולא כדין לא קשה ל"ל הך טעמא תיפוק לי' דע' דאורייתא הוא די"ל דאם אינו מייבם ולא חולץ ליכא בטול ע' דהא יכולה שלא תנשא:

בא"ד. האומר אי אפשי אלא אני בבגדי: ק"ק מאי קושיא מזה דהא מקרא דשארה יליף בכתובות (דף מ"ח) כן וא"כ דאורייתא היא ואף דאיכא תנא שם דיליף משארה מזונות מכ"מ ברייתא דרב יוסף ס"ל דשארה הוא עונה וי"ל דתנא דמתניתן כוותי' ס"ל והרי אמרינן שם (דף ע"ד) דמתניתן דכופין דרבנן קחשיב דאורייתא לא קחשיב וי"ל דשם פריך ארב דאמר איני זנך ואיני מפרנסך יוציא ויתן כתובה אדכופין להוציא יכפוהו לזון ותירץ אין אדם דר עם נחש בכפיפה א"כ מדאורייתא אין כופין להוציא בהיא בבגדה והוא בבגדו אלא לשמש כדרכו ורק מדרבנן הוא דכופין להוציא משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וא"כ דרבנן הוא:

בא"ד. והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל: ק"ק אמאי לא שייך לומר כן הא משכחא כשהי' לה בן והתנה עמה שאע"פ שלא תלד תשהה אצלי וכשהיא תחתיו מת בנה ובאה מחמת טענה שהיתה סבורה שיכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה וצ"ל כיון דלא בכל גווני מצי למימר הכי לא קתני לה ועיין במהרש"א מ"ב שהקשה שלפי תי' התוספ' גם משהה עשרה שנים לא מקשה הש"ס מידי וכן הקשה גם בכתובים, ולענ"ד י"ל דהתוספ' לא כתבו כן רק היכי שמגרש חשים דידה אבל בשהה עשר שנים דמגרש ע"פ ב"ד לא שייך זה:

בא"ד. ובירושלמי משמע דאין כופין: עיין ברא"ש שהקשה מ"ט כופין שכיון דבירושלמי משמע דאין כופין, אכן לפענ"ד י"ל לפמש"כ התוספ' בכתובות (ר"פ המדיר) שי"ל דירושלמי מודה דע"י דבור דהיינו ע"י נדוי כופין דזהו הפי' יוציא ולא קאמר רק דאין כופין בשוטים וזהו כתירוץ רב נחמן דס"ל דשייך כפיי' ע"י דבור אבל לפי מה דמסיק רב אבא דבדברים לא יוסר עבד א"כ ע"כ יוציא היא ע"י כפיי' בשוטים ולכן שפיר מסקינן לענין דינא דכופין וליכא ראי' מירושלמי:

בד"ה יוציא ויתן. א"כ כל שעה תערים ותנשא: ק"ל כיון דרק במוכה שחין יכולה לעשות נגד תנאי שהתנה לרבנן דבדברים אחרים מקבלת בע"כ ובמוכת שחין אמרינן בכתובות שם דאפילו רצתה להיות תחתיו אין מניחין אותה מפני הסכנה וא"כ כש"כ דלכתחלה אין מניחין אותה לנשא לו וא"כ במוכת שחין לא שייך ערמה ולר"מ דס"ל בכולן מהני התנאי דלמא באמת אין לה כתובה אבל מכ"מ לדידן לענין מוכה שחין מנ"ל דאין לה כתובה:

בד"ה אע"פ. אם אי אפשר בלא גירושין: ק"ק הא עכ"פ איכא ראי' גמורה על עיקר הדין דהיינו אחר ששהה עשר שנים צריך לישא אחרת אף אם אינו מוציא את זו, ולפענ"ד י"ל דלכך קרי זכר לדבר ולא ראי' דהא לקמן אמרינן לא שנו אלא בדורות הראשונים וכו' ואמרינן דלתנהו להני כללי וכו' וא"כ אין ראי' ואברהם די"ל דורות הראשונים שאני, ועוד י"ל ע"פ מש"כ הרשב"א דעבירות חוצה לארץ לא שייך רק במי שישב כבר בארץ ויצא חוצה לארץ, אח"כ חזר לארץ זה צריך לשהות י' שנים דכן הי' באברהם אבל שאר הראשונים לא חלקו בכך וא"כ עכ"פ אין ראי' מאברהם דבאברהם י"ל דלכך שהה י' שנים משום דהכי הוי:

בא"ד. כמו שמצינו באברהם: ק"ק מאי ראי' מאברהם הא שם שרה צותה לו כן וודאי אם האשה שנשא כבר מוחלת ומדעתה עביד לא אמרינן יוציא ויתן כתובה ואכתי כשאינה מוחלת מנ"ל, וי"ל דהא בלא"ה י"ל מה ראי' לי' שנים מאברהם הא שם הי' ע"פ ציווי שרה ודלמא אם היתה מצו' מקודם ג"כ הי' עושה או אם שהתה יותר מלצוות הי' שוהה יותר וע"כ צ"ל כיון ששרה נביאה היתה מסתמא צותה לו כן ע"פ רוח הקדש שידע שמחוייב כן וא"כ שפיר כתבו התוספ' ג"כ שהי' יכול לדייק דישא על אשתו נגד רצונה מדצותה לו שרה עכשיו ולא קודם לכן

בד"ה ולילף. וי"ל דמדרשים חלוקים: פי' וקושית הגמרא היא למ"ד דרבקה נערה היתה כשנשאה יצחק, אכן ק"ל על חי' זה לפמש"כ המהרש"א בח"א דמה דפריך הכא ולילף מיצחק לא שייך רק למ"ד בר"ה (דף ט"ז) דזכות א"י גורם דלמ"ד שם שינוי מקום גורם מאי פריך מיצחק הרי יצחק לא שינה מקומו ע"ש, ולפ"ז איך נאמר דקושית הגמרא היא הכא למ"ד נערה היתה דלמא הוא סובר כמ"ד דשינוי מקום גורם וא"כ בלא"ה ל"ק מיצחק ומזה ראי' לכאורה לתי' השני דהתוספ': והנה בפוסקים ראשונים ואחרונים יש פלוגתא אם דין זה דישיבת ח"ל אינו עולה מן המנין נוהג גם בזמן הזה ועיין בשו"ת ח"צ (סי' ח"א) ושו"ת שב יעקב וסי' א') ובשו"ת נודע ביהודה, אכן לענ"ד תלי זה אם מצו' גם בזה"ז לעלות לא"י או לא ועיין בזה באריכות בפאת השלחן:

ע"ב בגמרא שרה אמנו אילונית היתה: רב נחמן דהכא ע"כ מודה ג"כ לרב אמי דאברהם טומטום הי' דאל"כ מאי פריך לעיל אי הכי אברהם נמי עקר הי' ופי' התוספ' דפשיטא לי' כן דקאמרינן אברהם ושרה טומטמין היו הא ארב נחמן הקשה כן ורב נחמן לא ס"ל הכי אע"כ לענין אברהם גם רב נחמן מודה:

שם שתי שנים ומחצה: ק"ק הרי לפי ערך שני אברהם שחי קע"ה ושהה עשר שנים יהי' עכ"פ בימי שנותנו שבעים שנה זמן השיהוי ד' שנים ואם נחשוב ע"פ שנות שרה שהיתה בשעה שנשא אברהם הגר בת ע"ה או ע"ו שנים וכבר עברו רוב שנותי' שחיתה קכ"ז יהי' עתה זמן השיהוי יותר מחמשה שנים, וצ"ל דרב לא לפי ערך שנות אברהם קחשיב אלא קאמר אחר שנתמעטו הדורות תקנו חכמים עת אחר ורבה הוכיח שאפילו בזמננו היתה התקנה של י' שנים: שם

כנגד ג' עבורים: בסנהדרין (ס"ט) אמרינן דשתי שנים מספיקים לג' עבורים, וי"ל דשם לא קאמר רק אי תפסת מועט שילדו לז' חדשים עכ"פ הוי ב' שנים אבל הכא איירי מסתם עבורים דרוב היולדות יולדות לט' כדאמרינן לעיל (דף מ"ב), ובחדושי לסנהדרין (שם) כתבתי ליישב קושית התוספ' שם דחדש א' מיותר די"ל דסוגיא דשם אזלא אליבי' דמ"ד בנדה (דף ל"ח) שיפורא גרים ולפ"ז משכחת עבור של ט' חדשים לז' חדשים וב' ימים כגון נתעברה סוף חדש ראשון וילדה תחלת ט' או לט' חדשים פחות ב' ימים כגון נתעברה תחלת א' וילדה סוף ט' או לח' חדשים כגון נתעברה באמצע החרש או בראשו או בסופו וכן ילדה בט' וזה הממוצע בין שניהם ולכן חשבינן ב' שנים לג' עבורי' דהיינו ח' חדשים ע"פ הממוצע, והשתא י"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבי' דאידך מ"ד דאינה יולדת למקוטעין וכמו שסבר שמואל שם ולכן בעי ט' חדשים שלמים לכל עבור: