ערוך לנר – יבמות – קטע 78

בד"ה כי הא. על זה נראה לו שיש תוספת: מדלא כתבו דבזה מותר לקיימה דיכול לקיים מצות עונה מוכח דבהכנסת עטרה שהיא העראה לחוד לא מקיים מצות עונה עד גמר ביאה וכבר כתב ג"כ הכי השער המלך (בפ"ג מהל' א"ב) מסברא דנפשי', ועוד אי ס"ד דעונה מקיים בהעראה לחוד ופרי' ורבי' ודאי אינה מקיים רק בביאה שראוי להתעבר ממנה ובהעראה אינה מתעברת כמו שכתבו התוספות לעיל (נ"ה:) א"כ מצות עונה ומצות פו"ר לאו אחדא מלתא היא דעונה היא בתחלת ביאה ופו"ר לא מקיים עד גמר ביאה ולא משמע כן בכ"מ:

דף ס"ו ע"א בגמר' וכפו את רבה: ק"ק לפי מש"כ התוספ' בגטין (מ"א:) דאף דפרו ורבו ליכא בעבד מכ"מ איכא משום לשבת יצרה וע"ז כופין אח רבו ע"ש וא"כ מאי פריך דלמא כפו משום שבת אבל לעולם אפו"ר לא מפקדא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' שם דלא כפינן בחצי' שפחה אלא היכי דנהגי מנהג הפקר ולא משום שבת דכיון דלא מפקדא אפו"ר שמא גם לאחר שתשחרר לא תקיים ע"ש, וא"כ המקשן דלא ידע דמנהג הפקר נהגו בה הוכיח שפיר דמפקדא דמשום שבת לא כפינן אי לאו דמצו' אפו"ר אבל אכתי קשה כיון דלעיל פליגי אמוראי אי הלכה כריב"ב א"כ מאי פריך מהא דר' יצחק דלמא הוא ס"ל הלכה כריב"ב:

פרק שביעי

דף ס"ו ע"א בגמרא ועבדיו שקנו עבדים. בספר החנוך כתב דאם עבדים שניים קנו עבדים שלישים אינם אוכלים דנפש קנין כספו כתיב ולא שאותו נפש קנה נפש אחר, אכן דעת הרמב"ם ע"כ אינה כן דכתב (פ"ז מהל' תרומות) דאם עבדי האשה קנו עבדים ג"כ אוכלים וזה הוי כמו עבדים שלישים, והכס"מ כתב עליו דזה מבואר בברייתא ולכאורה לא מבואר רק הא דעבדים שניים, ונ"ל דהרמב"ם והרא"ה בספר החנוך בהא פליגי דהרא"ה גרס ועבדיו שקנו עבדים כל כגירסת רש"י והתוספ' וא"כ לא מוכח רק שניים אבל הרמב"ם י"ל דגרם כגירסת ר"ח שהביא הרשב"א ועבדיה שקנו עבדים וא"כ מוכח שפיר דאפילו עבדים שלישים נמי:

שם אלא מעתה בת ישראל: ק"ק מאי קושיא הא בבת ישראל הוי ספק ספיקא שתבא לידי איסור שמא לא תאכל לאחר מיתה ואפילו תאכל ותאכיל שמא יהי' לה זרע מכהן ואז מותרת אבל בהך דאלמנה דהכא לא הוי רק חדא ספקא דהא לעולם אסורה לאחר מיתה, וי"ל דפריך היכי דאין לה בנים מכהן והיא עקרה לא תאכל בחייו שמא תאכל לאחר מיתה:

ובהכי א"ש מה שקשה לכאורה לפי הכלל שהניח הט"ז בי"ד (סי' קי"ז) שמה שהתירה התורה בפי' לא גזרו רבנן וא"כ מאי פריך שאשת כהן לא תאכל ותאכיל הא זה התירה התורה בפי' כדילפינן לעיל מקרא ואין לומר דפריך דלא נוקי קרא רק בעבדים דלפי מש"כ התוספ' הרא"ש הנ"ל לר"מ ליכא לאוקמי' רק באשה שקנתה עבדים, אבל לפ"ז א"ש דקרא איכא לאוקמי' היכי דאית לה זרע מכהן דלא שייך הך גזירה:

ושם ברש"י ד"ה ועבדיו. ע"מ שאין לרבו רשות בו: עיין בתוספ' הרא"ש שכתב דלפ"ז לר"מ מוקמינן דאשה שקנתה עבדים דוקא דאף דאמרינן ג"כ אין קנין לאשה בלא בעלה זהו דוקא מדרבנן, אכן ק"ל דא"כ מאי פריך בסנהדרין (ע"א) אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה הא התם ודאי מדין דאורייתא איירינן ומה בכך דמדרבנן אין לה קנין הא כ"מ מדאורייתא חייב ואפילו נימא דאחר שאמרו רבנן דאין קנין לאשה לא משכחת עוד דין בן סורר ומורה מה בכך הא באמת איכא תנא התם דבן סורר לא הי' ולא עתיד להיות ודלמא הך תנא ג"כ כוותי' ס"ל אע"כ דהך אין קנין לאשה דאורייתא הוא:

ובעיקר קושית הרא"ש י"ל ע"פ מש"כ התוספ' (שם) דבשנתן לה בעלה יש לה קנין א"כ משכחת שפיר גם הכא בכה"ג שנתן לה בעלה עבדים וצריך קרא שאוכלים בתרומה

א"נ י"ל ע"פ המבואר בתוספ' דקדושין (דף כ"ג) דמה דאמרן אין קנין לאשה בלא בעלה הוא דוקא שלא יהיו להבעל פירות אבל קנין הגוף יש לאשה בלא בעלה ולא דמ' לאין קנין לעבד בלא רבו דהיא גם הגוף לא קני וכיון דלפי המבוא' בתוס' לעיל אכילת תרומה בקנין הגוף תלי א"כ דוקא לענין עבדים הקשו שפיר למ"ד אין קנין לעבד בלא רבו כיין דלו אין הגוף קנוי אבל באשה משכחת שפיר אפילו אין קנין לאשה בלא בעלה דהא לה עכ"פ הגוף קנוי:

שוב ראיתי בריטב"א בקדושין (שם) שכתב ג"כ בשם ר"ת כן שמה שקנה אשה קנה בעלה הוא רק מדרבנן, ולענ"ד צ"ע מם מסוגיא דסנהדרין וכן ממה דפריך בנזיר (כ"ד:) אשה מנא לה ומאי קושיא כיון דמדאורייתא הוא שלה א"כ שפיר הקדישהו והוי חטאת ועולה ושלמים והיאך יאמרו חכמים תצא ותרעה בעדר להקל על דברי תורה בקום וט' אלא ודאי משמע דמה שקנה אשה קנה בעלה הוא מן התורה ואף דאמרינן ג"כ בפסחים (דף ו') המקדש בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין אף ששם מן התורה יהיו קידושין בקידושין שאני דתלוי באי סומכת דעתה וכיון דרבנן אסרו להנות ממנה א"כ לא שו' אצלה כלום ולא סומכת דעתה וממילא מדאורייתא לא הוי קידושין אבל זה לא שייך לענין שנאמר שאם קדש' חטאת שלא יהא קדוש מן התור':

בד"ה והרי ממזר. וילדה בן ומתה והבן קיים: עיין במהרש"א שהעיר למה לא כתב בקצור שהבת נשאת לממזר שאינה אוכלת ומאכלת, ולפענ"ד י"ל דמזה לא הי' קשה די"ל דשאני התם שכבר אכלה משא"כ באלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה דמעולם לא אכלה וכמו דמחלקינן גם לעיל (נ"ז.) דהיכי שכבר אכלה יותר מסתבר להאכיל ולכן, פירש דמבן ממזר פריך דהוא ג"כ מעולם לא אכל ואעפ"כ מאכיל:

שם בתוספ' ד"ה אלמנה. ואפילו למ"ד קנין הפירות כקנין הגוף דמי אתי': לא זכיתי להבין דעת' בזה מנ"ל כן דהא אריש לקיש הוא דמתרץ שם כן ור"ל הוא מאן דס"ל דק"פ לאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן לעיל (ל"ו:) ודלמא ר' יוחנן באמת לא ס"ל הך דריש לקיש שם ואף דמשמע דגם רב ששת שם ס"ל כר"ל שם דלמא גם בהא דק"פ לאו כקנין הגוף דמי ס"ל כוותי' דהא גם רבא ס"ל כוותי' דר"ל כמבואר לעיל (שם) ועוד דלפי מה דאמרינן בב"ק (דף צ') פליגי תנאי בהך דק"פ אי כקנין הגוף דמי או לא וא"כ אפילו ס"ל ר"י כר"ל דכריתות מכ"מ יכול לאוקמי' ת"ק שם כהך תנא דלאו כקנין הגוף דמי ואכתי מנ"ל דאפילו למ"ד כקנין הגוף דמי אתיא, ואפשר דראייתם היא לפמש"כ לקמן דהך דעבדים שקנו עברים לא משכחת רק בכה"ג במפקיר עבדו וטרחו לאוקמי' בזה גם כר"מ משום דמסתמא ליכא מאן דפליג בזה והכי ר"מ ס"ל לב"ק (שם) קנין הפירות כקנין הגוף דמי אלמא דאפילו להך מ"ד אמרינן כן, ואולם ראי' גמורה אין משם די"ל דבאמת ר"מ לא מוקמי קרא רק באשה שקנתה עבדים וכמו שכתב בתוספ' הרא"ש בחד תירוצא, ואולי מטעם זה באמת כתבו התוספ' שרק קצת ראי' יש משם ועיין לקמן (ס"ז:) שהוכחתי דעת רש"י דקנין פירות לבד מאכיל בתרומה:

בד"ה שנאמר שנשא בת גרים: אף דלפי מה דאמרינן לעיל לא אצטריך הך דרשה שם רק לראב"י אבל לא לרבי והודה ורבי יוסי וא"כ י"ל דהך ברייתא דהכא כוותייהו אתיא מכ"מ כתבו שפיר דע"כ ליכא מאן דפליג אהך ברייתא דהכא דאל"כ מאי פריך מברייתא אמתניתן דלמא מתניתן הראב"י ס"ל וכברייתא דלעיל:

בד"ה ועבדים. אפילו לר"מ: דבריהם לא מבוארים לי דמשמע דלרבנן א"ש וזה אינו דהא להך תירוצא דע"מ שיצא בו לחירות אפילו לרבנן לא קני העבד דלא הקנו לו רק ע"מ שיצא בו, ולא מקרי זה לרבנן ע"י עצמו רק ע"י אחרים כיון שלא קנה העבד כמש"כ התוספ' שם וא"כ אפילו לרבנן לא אכלי עבדים בתרומה שהקנו לעבדים ע"מ לצאת בו לחירות, ובשלמא לתירוץ ר"ש שם אתי שפיר לרבנן בע"מ אבל מדבריהם נראה דלתירוץ רבי אלעזר איירי ובזה אפילו לרבנן לא אתי שפיר וצריך לתירוצם כמו לרבי מאיר

ע"ב בגמרא בכחשה ובנפחת דמיה מי מחייב: עיין ברשב"א שכתב שהרב אלפס דייק מזה דבנצ"ב חייב בכחשה ובנפחת והיינו לפי גרסתו נהי דחייב באונסים בכחשה וכו' מי מחייב אז שפיר מוכח כן אבל לפי גירסת רש"י אין ראי' די"ל דה"ק דלא חשיב אחריות כיון דבין באונס בין בכחשה לא מחייב משא"כ בנצ"ב דמחייב עכ"פ באונס אבל בכחשה י"ל דגם התם לא מחייב רק דאם הי' חייב הכא בכחשה הי' שקול כמו נצ"ב דמחייב באונס רק לפי גירסא הרי"ף דבשואל איירי וגם הכא חייב באונס ע"כ כל החילוק הוא לענין כחשה ודייק שפיר דבנצ"ב חייב בכחשה, אכן הרשב"א הביא שם תוספתא דקתני הכניסה לו עבדים סתם נוטלתן כמו שהן נערים נוטלתן זקנים, וזה לכאורה מתנגד לדעת הרי"ף שהרי מחלק בין שואל ובין נצ"ב ובשואל ודאי מחזיר בעין וא"כ כה"ג גם בנצ"ב לא מחייב בכחשה, ונ"ל דבזה תלי דעת רש"י והרי"ף דלעיל ריש פרקין הביא הרשב"א ג"כ דעת רש"י דכל מה שכתוב בכתובה שהכניסה לו נחשב נצ"ב אפילו לא שם אכן לדעת הרמב"ם לא נחשב נצ"ב אלא בשם דוקא ע"ש שהביא ג"כ ראי' מתוספתא זו דאלמא בהכניסה לו עבדים סתם בלא שומא נכסי מלוג חשיבי ולא נצ"ב, אכן לדעת רש"י צ"ל דתרווייהו נצ"ב חשיבי אלא שהחילוק הוא דבהכניסה בשומא חייב הבעל בכחשה אבל הכניסה כמו שהוא לא, ולכן להרי"ף ל"ק מהתוספתא די"ל דסבר ג"כ כדעת הרמב"ם וא"כ בהכניסה עבדים בלא שומא נ"מ הן ולא נצ"ב ולכן לא מחייב בכחשה אבל בנצ"ב לעולם חייב בכחשה ולכן שפיר מחלק בין שואל ובין נצ"ב, אבל רש"י לשיטתו דלדידי' הך דהכניסה לו עבדים סתם ג"כ נצ"ב הן לא הי' יכול לגרוס כגירסת הרי"ף נהי דחייב באונסים וכו' ולחלק בן שואל לנצ"ב דשואל פטור בכחשה ונצ"ב מחייב דבזה יקשה דהא נצ"ב דומיא דשואל דהדרי בעינא ג"כ לא מחייב בכחשה ולכן גרס כגירסתו. ואין להקשות לשיטת רש"י מה בין נ"מ שלא כתבם בכתובה ובין נצ"ב שכתבם בכתובה בלא שומא כיון דבתרווייהו פטור בכחשה י"ל דיש נפקותא במתו דלא הדרי בעינא דבנ"מ פטור ובנצ"ב חייב הבעל וזה כפי' ר"ח שהביא הרשב"א דבעינן שיעשו מעין מלאכתן:

שם אם רצה הבעל למכור לא ימכור: הרמב"ם (בהל' מכירה פ' ל') חילק בין קרקעו' למטלטלין דבקרקע אם מכר הבעל אינו מכור אבל במטלטלין כשמכר מכורין וה"ה כתב שם שטעמו מהירושלמי, אכן כבר העיר הרשב"א שלא נראה כן מסוגיא דהכא, ובאמת לכאורה תמו' מאוד שיטת הרמב"ם שהרי פלוגתא דרב יהודה ורב אמי אי הדין עמו או עמה היא במטלטלין שאמרה כלי אני נוטלת ועל זה מייתי ראי' מהך ברייתא דהכא, הרי דאפילו במטלטלין אינו מכור בדיעבד, ונ"ל דהרמב"ם מפרש פלוגתא דר"י ור"א שאיירי שהוא רוצה למכור בשהיא תחתיו והיא מעכבת שאם יגרשנה או ימות היא רוצה בכליה ועל זה אייתי הך ברייתא שאיירי ג"כ מכלים וקאמר דאם רוצה הבעל למכור לא ימכור פי' לכתחלה הרי שהיא מעכבת על ידו והיינו כרב יהודה שהדין עמה וסיפא דברייתא דקתני שהבעל מוציא מיד הלקוחות איירי בקרקעות שכך הי' מעשה שמכרו קרקעות לפרנסה וכן משמע לישנא דהבעל מוציא מיד הלקוחות דבקרקעות איירי כמו דמייתי לשון זה בכ"מ אקרקעות ולכן אפילו בשמכר מול א ואהא מייתי מהא דאיצטלא דפרסוה אמיתנא ופריך למה קניא מיתנא הא הלכה כר"י ואף דהתם מטלטלין הוא דבדיעבד קניא ה דוקא כשמכר הבעל בחיי' אבל לאחר מיתה אי אמרינן הדין עמה א"כ כבר באו לרשותה מעת מיתתו ואז ודאי אפילו בדיעבד אינו מכור אם מכרוהו יורשים למטלטלין ומהא דב' כלים ל"ק להרמב"ם דרא זה בלכתחלה איירי דבזה גם להרמב"ם הדין עמה במטלטלין שאסור למכור לאחר אלא שהיא נוטלתן ולכן כל הסוגיא גם לדעת הרמב"ם א"ש ושוה עם הירושלמי

שם אמר רבא אר"נ הלכה כרב יהודה כן פסק גם הרמב"ם אכן לכאורה קשה דהרמב"ם פסק גם כברייתא דתני כוותי' דרב אמי דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה וא"כ מזכי שטרא לבי חרי, וי"ל דהנה התוספ' הקשו הכא מאי מייתי ראי' לרב אמי הא גם רב יהודה מודה דשחרור מוציא מידי שעבוד ותירצו דמאבל לא לאשה קדייק אכן בב"ק תירצו על זה דמאן דמייתי ראי' לרב אמי מהך ברייתא היא נאנאי ברי' דרב יוסף דלא ס"ל הך חילוקא דמחוסר גוביינא, וא"כ באמת אין ראי' לרב אמי לפי מה דמתרץ רבא כיון דמחוסר גוביינא וכו', ולפ"ז הרמב"ם א"ש דפסק כרבא דשחרור מוציא מידי שעבוד ולכן פסק שפיר כרב יהודה וגם בהך דינא דיוצא בשן ועין לאיש אבל לא לאשר, ואף דלכאורה צ"ב אתוספ' דב"ק מה שהעירו גם התוספ' הכא דהא רבא גופא אמר הכא והא תניא כוותי' דר"א, כבר השיבו על זה הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דרבא אליבי' דר"נ קאמר ולי' לא ס"ל ע"ש בדבריהם שכתבו ג"כ דלפי המסקנא אין עוד ראי' לרב אמי מהברייתא וא"כ דעת הרמב"ם א"ש:

ועוד נ"ל דאפילו אי ה"ל להרמב"ם כתירץ התוס' דהכא דמאבל לוז לאשה קא דייק ג"כ א"ש הא דהביא הך דינא דחה שכתב הוא אבל לא לאשה ע"כ ל"ק רק מחיים ולא לאחר מיתה מדמחלק שם בין נצ"ב ובין נ"מ דעבדי מלוג אין יוצאין לא על ידו ולא על ידה וזה ע"כ מחיים קאמר דאי לאחר מיתה ודאי יוצאין ע"י אשה עבדי מלוג דהא ברשותם הם לגמרי ומי מעכב עלי' וא"כ גם הך דעבדי צ"ב מחיים קאמר: שם והתניא כוותי' דרב אמי: אף דכוותי' דרב יהודה ג"כ תניא מכ"מ פריך דה"ל לדון כספיקא דדינא ולא למיפסק הלכתא כרב יהודה מדתניא כוותי' כיון דגם כוותי' דרב אמי תניא ועוד אי הוי הדבר בספק יותר יש לפסוק כרב אמי כיון שהבעל מוחזק ומספקא לא מפקינן מיני': שם ברש"י ד"ה קניא מיתנא. דגמר שם שם מעגלה ערופה: ק"ק דפירש הכא כן אליבי' דרבא והא רבא יליף שם בסנהדרין איסור הנאה דתכריכין שם שם מעכו"ם ולא מע"ע:

בד"ה מי לא מודה. או אבדה חייב באחריותן: מזה נראה דגם רש"י הי' גורם הכא בגמרא הגירסא שהביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א אלו מגנב לאו יורשין בעי לאישלומא, ולא ידעתי מי השמיט זה מש"ס שלנו, ואולי, תלמיד טועה מחק שהוקשה לו קושית הרשב"א אכן הרשב"א כבר תרצה:

שם בתוספ' ד"ה לא יאכילנה. אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאינה של כילוי: ק"ק דלפ"ז מאי פריך בפסחים (כ"ג) והרי תרומה וכו' הא בכלל לא תאכל לר' אבוה ודאי אינה רק הנאה של כילוי דומיא דאכילה, ויש לומר שהרי ר"א יליף מדאצטריך היתר הנאה בנבלה ושם כתוב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וזהו הנאה שאינה של כילוי שבמה שנותן לגר או מוכר לנכרי אינו מכלה ואף דלר' יהודה דיליף כל איסורין שבתורה מלכלב תשליכון לא איכא רק דהנאה של כילוי אסור בכל האיסורים מכ"מ פריך שכיר דלא מסתבר לאוקמי' מתניתן כר' יהודה דוקא: בא"ד. כשיש שם כהן: צ"ע שהרי בירושלמי על משנה זו קאמר שפי' דברשות כהן לא קאי רק על גבי החולין אבל רירא דבתי כנסיות ובמבואות אפילות מותר אפילו שלא ברשות כשן, ואבר העיר על התוספ' כן המשנה למלך (הל' תרומות פ"ב ה' י"ד) ע"ש, וגם הביא שם פלוגתא שבין התוס' להר"ש דהתוספ' ס"ל דהנאה של כילוי אסורה מן התורה אבל הר"ש הביא ראי' מהירושלמי דלא אסור רק מדרבנן, וגם המ"ל הוסיף עוד להביא ראיות מן הירושלמי דלא אסור רק מדרבנן מדהותר גבי נר חנוכה, וא"כ גם בזה ק' על התוספ' מהירושלמי:

ונלענ"ד דהנה בהך מתניתן דמדליקין בבתי כנסיות ובמבואות האפלות פליגי אמוראי בירושלמי אי איירי בתרומת גרנו או בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו ע"ש, וצ"ל דהנך אמוראי בהא פליגי דהנה להדליק בביה"כ ובביהמ"ד שלא ברשות כהן בזה יש ב' חששים האחד שנהנה ישראל מתרומה והאחד משום גזל שבט שהרי תרומה צריך ליתן לכהן ולא שיהנה ישראל ממנה ולכן המ"ד דבתרומת גרנו איירי ע"כ מפרש דברשות כהן אכל המשנה קאי דאז ליכא גזל כיון שנהנה הכהן ממנה דאי קאי רק אסיפא אבל רישא שלא ברשות כהן איירי יקשה נהי דהנאת כילוי אינה רק מדרבנן ובמקום מצו' לא גזרו כמש"כ הר"ש מכ"מ איך מותר לישראל לעשות צרכי רבים בתרומה שהיא של כהן אבל מ"ד דאיירי בתרומה שהיא של ישראל שנפלה לו מבית אבי אמו שפיר י"ל דאיירי רישא אפילו שלא ברשות כהן דאינו גוזל לכהן כיון שתרומה שלו היא יאי הנאה של כילוי היא מדאוריית' או מדרבנן חלי בהך אי ברשות כהן קאי ארישא ג"כ או אסיפא כמש"כ המ"ל, ולכן א"ש שיטת התוספ' שהם מפרשים להך מ"ד דאיירי בתרומת גרנו וא"כ ע"כ ברשות כהן אכל המשנה קאי כמו שכתבו, וממילא י"ל ג"כ דהנאה של כילוי מדאורייתא היא אבל הר"ש מפרש כהך מ"ד דאיירי בנפלה מבית אבי אמו ולדידי' רק אסיפא קאי וא"כ מוכח דמדרבנן הוא:

בא"ד. וטעמא דאין אסור אלא הנאה של כילוי: ק"ל דמשמע דרצו ליתן טעם מ"ט לא אסור אפילו אינה ש"כ וזה ודאי א"צ טעם דהא בפסחים ושם) ילפינן היתר הנאה מתרומתכם רק דצריך טעם מ"ט אסור הנאה ש"כ והל"ל וטעמא דאסור הנאה ש"כ:

בד"ה ישראל. אר"י היינו משום דבהמה האוכלת: עיין בר"ש (סוף תרומות) שהביא עוד טעם דבהמת כהן אוכלת משום דכתיב וכהן כי יקנה נפש ונפש אפילו נפש בהמה במשמע, אכן זה נסתר לפמש"כ התוספ' לעיל (ע"א) דהא דפצוע דכא כהן שנשא ב"ג אוכלת בתרומה מנפש אתיא דא"כ צריך נפש להך דרשא, ויש לתמו' על התוספ' הרא"ש שהביא ג"כ הכא דיעה זו בשם הר"מ ולא הקשה עליו כן דצריך נפש להך דרשה דלעיל אף דלעיל הביא דברי התוספ':

בא"ד. כמוכר תרומה לכהן: צ"ל דהיינו בנפלה לו בירושה או ניתן לו במתנה אז מותר לאכלה הא לאו הכי לא וכן כתב גם רש"י לחד פירושא בע"ז (דף ט"ו) אבל לאידך פירושא כתב אפילו אינה של ישראל הוי זה כאלו נתן לכהן וכהן גופא ניחא לי' שיאכילנה בריוח וע"ש בתוספ' שהביאו בשם ר"י עצמו פי' אחר דאיירי שמזונותי' על הכהן ולכך ישראל מאכילה כרשיני תרומה, ולפ"ז יש בזה ג' פירושים וצ"ע:

בד"ה אבל כהן. כדמוכח בפרק איזהו נשך: פי' מהא דספינה אגרא ופגרא שם (ס"ט:) כמש"כ בתוס' הרא"ש, ולפ"ז לא הי' התוספ' צריכים לאוקמי' בשואל דוקא דגם בשוכר משכחת ובקבל עליו רק אם תכחש או תוזל ולא קבל עליו שאם תמות שישלמנה דלא חשיבה כמלוה אצלו שיהי' דמי שכירותה ריבית דהא אם חמות לא ישלם לבעלי' א"כ עדיין נשארה לענין זה ברשות המשכיר: