ערוך לנר – יבמות – קטע 75

אכן מכ"מ ק' מנ"ל להש"ס דהסכים הקב"ה על ידו דלמא לעול' הי' מותר באשתו אף שעדיין הי' עליו איסור לאו דאל תגשו דע' דוחה ל"ת וא"ל דלא ה"ל בעידנא דהא בע' דפו"ר איכא גדול השלום ודחי אפילו עשה ואפי' שלא בעידנא כדמוכח בחולין (דף קמ"א) דמצריך התם קרא דלא יקח אם על הבנים אפילו לטהר המצורע דה"א ע' דגדול השלום דמצורע דחי ע' ואף דלא הוי בעידנא וכמש"כ התוספו' בפסחים (דף נ"ט) וממה שכתבו התוספ' משפח' אין ראי' נגד זה דהתם ליכא משום שלום כיון שעדיין לא נשאה אבל משה שכבר נשא ליתי ע' ולידחי ל"ת ומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו, וי"ל דהנה בשבת ודף פ"ז) מייתי עוד קרא דהסכים הקב"ה עמו דכתיב פה אל פה אדבר בו, ויש להבין מ"ט לא מייתי גם הכא דרשה זו, אבל נראה דשתי הדרשות א' הן דגם הכא סמך אדרשה זו דרש"י בחומש פירש ע"פ הספרי אקרא פה אל פה אדבר בו פה אל פה אמרתי לו לפרוש מן האשר והיכן אמרתי לו בסיני שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמד עמדי עכ"ל, ולכאורה ק' דא"כ פה אל פה ג"כ סמך אדרשה דאתה פה עמד עמדי למה מייתי התם בשבת הך דרשה אחר שכבר הביא הך ואתה פה עמד עמדי, אבל י"ל דבזה בא לתרץ מה שהקשתי לעיל הא משמעות ואתה פה עמד עמדי לא משמע אלא כל זמן שהוא בהר וענ"ל אחרי כן על כן מייתי קרא דפה אל פה דגילה הקב"ה דעתו כמו דעת משה ולעולם צוה לו כן אבל העיקר הי' מאתה פה ע"ע דבזה צוה לו הקב"ה כן ולהכי לא מייתי הכא רק העיקר דרשה ולא דרשה דפה אל פה דאינו רק לגלות על זה, ולכן ל"ק ג"כ מה שהקשינו דליתי ע' ולידחי ל"ת כיון דהקב"ה בפי' אסר לו לעולם בואתה פה ע"ע ומה שאסר הקב"ה בפי' לא שייך דחיי' עוד ועוד דהשתא ה"ל ע' ול"ת וע' דגדול השלום אף שדוחה ע' מכ"מ ע' ול"ת לא דחי מידי דהוי אעשה דרבים דדוחה ג"כ ע' אפילו שלא בעידנא כדמוכח מר' אליעזר ששחרר עבדו ואעפ"כ ע' ול"ת אינו דחי כדמוכח בר"ה (דף ל"ד) דאמרינן דשופר של ר"ה אין מחללין עליו את הי"ט דשופר ע' וי"ט ע' ול"ת ואין ע' דוחה ל"ת ועשה אף דשופר ע' דרבים הוא דמה"ט הוי דוחה ל"ת לחוד אף שלא בעידנא כמש"כ המגן אברהם בא"ח (סי' תמ"ו) בשם ר"ת:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' דמנ"ל דפירש מדעתו הא נאמר לו ואתה פה עמד עמדי די"ל דאכתי לא הי' רק מדעתו דהא ואתה פה עמד עמדי הי' אפשר לפרש כל זמן שהוא בהר כמו שחשבו גם אהרן ומרים עד שנאמר להם פה אל תה אדבר בו, וקושיא שניי' של התוספ' למה כעסו עליו אהרן ומרים כיון שע"פ הדבור עשה פשיטא דמתורץ בזה דהא אז עדיין לא נאמר להם פה על פה אדבר בו לגלות דואתה פה עמד עמדי לעולם קאמר:

בא"ד. או שנתן לה גט: ק"ק אכתי למ"ד בזבחים (דף קט"ז) יתרו אחר מ"ת בא וא"כ צפורה לא היתה אצל משה בשעת מ"ת ומאז לא הותר, קושית התוספ' במקומה עומדת למה כעסו אהרן ומרים:

בד"ה ר' יוחנן. מפטר נמי כשנתגייר: אכתי לא מבואר במה פליגי ר' יוחנן ור"ל וי"ל דפליגי בהך מלתא שפירשתי לעיל (מ"ח:) דפליגי גם ר' חנניא ב"ג ורבי יוסי בה דהיינו אי אמרינן כקטן שנולד דמי וכאילו לא חי מקודם לעולם או אי אמרינן דדיינין לי' כאלו חי ומת כשהוא עכו"ם ונולד עתה לישראל ע"ש, וה"נ בהא פליגי ר"י ור"ל דלר"י דיינינן לי' כמת ונולד וכיון דכבר קיים בגלגול הקדום מצות פו"ר לא צריך לקיים עוד עתה כי נפש הישראלי נשלמה בקיום תרי"ג מצות ולזה צריך גלגול כדי שיעלו כל המצות בידו והיו לי לאחרים אכן אחרי שכבר קיים המצות נשלם בזה ולא צריך לקיים עוד אבל ר"ל ס"ל דדיינינן לי' כאלו לא חי מעולם ואז ודאי צריך לקים עתה כשהוא גר:

בד"ה בני פרי' ורבי': וי"ל דהכא לאו בני חיוב פו"ר: הלשון דחיק קצת ולולא דבריהם הי' אפשר אפרש כיון דודאי אף דעתה ב"ל לאי פו"ר ננהו דמשנתנה התורה ולא נשנית מצות פו"ר אמרינן לישראל נאמרה ולא לב"נ מכ"מ עד מתן תורה הי' גם ב"נ מצווין על זה כמבואר בסנהדרין וא"כ ישראל בשעת מ"ת כשהא להם בנים קודם לכן ודאי קיימו פו"ר והיו מתיחסים אחריהם אף שהי' להם אז דין גרים דהא כל דין גירות מהתם ילפינן כמבואר לעיל (דף מ"ו) וא"כ ה"נ ה"א כשנתגייר עתה כיון דקודם מ"ת גם ב"נ בני פו"ר ננהו קיים גם עתה פו"ר כמו ישראל בשעת מ"ת קמ"ל דלא, אי נמי י"ל מה דקאמר בני פרי' ורביה ננהו היינו דאף דציווי דפו"ר שנאמר בנח אינו רק בישראל מכ"מ ברכה דפרו ורבו שנאמרה לאדם היא גם בב"נ, ועיין במהרש"א סנהדרין (דף נ"ח):

בד"ה הכל מודים. משמע דאם הי' יכול לשא שפחה: הא דלא הקשו ג"כ אמה דקאמר לשא בת חורין אינו יכול דמשמע אם יכול שפיר דמי ואמאי הא צד עבדות שבו ג"כ מצווה אפו"ר כמש"כ התוספ' בחגיגה (ג:) מהירושלמי דעבד מצווה אפו"ר ואינו יכול לקיים כשהוא עבר כיון דאין לו חייס דז"א דא"כ גם בשהוא כולו עבד יש להקשות דע"כ ישחררו לקיים פו"ר, ובלא"ה דברי התוספ' שם תמוהין דאיך שייך דעבד מצווה אפו"ר והוא לעולם לא יכול לקיים מצוה שהוא חייב בה כיון דאין לו חיים והתוספ' בגטין באמת כתבו דלא מצווה עבד אפו"ר וכמו שהעיר גם המהרש"א שם:

והנה להך שיטה דעבד לא מצו' אפו"ר יש ליישב קושית התוס' דהכא עפי"מ שהקשו התוס' בחגיגה שם ישא חצי' שפחה וחציה ב"ח ותרצו אתי צד חירות ומשמש בצר שפחות ע"ש, ולכן קאמר שפיר לישא שפחה אינו יכול דאם צד חירות מותר בשפחה הי' יכול לישא חצי' שפחה ואז היו בניו ג"כ חצי ב"ח והי' מקיים פו"ר על ידן מצד חירות שלו וצד עבדות שלו באמת פטור אכן כיון שלישא שפחה אינו יכול לא יכול גם לישא חצי' שפחה וחצי' ב"ח:

וראיתי עוד בט"א שם שכתב מה דאיתא בירושלמי אסור לעבד לישא במועד זה משום דידה דהיא מצי' טל פו"ר לריב"ב ובה שייך פו"ר שהרי זרעה מיוחס אחרי' ע"ש, ולענ"ד זה תימא שהרי עבד מותר באמו כדאמרינן סנהדרין (ד' נ"ח):

ומה שהקשה המהרש"א עוד אמה שכתבו בחגיגה שם דעבד מצווה אפו"ר דפרו ורבו נאמר גם לכנען והקשה הא אמרינן בסנהדרין דלא נאמר לב"נ כלל והניח בצ"ע, י"ל דכוונת התוספ' היא ע"פ מה שפירשנו לעיל מה דקאמר הני נמי בני פו"ר ננהו מעיקרא דקאמר דקודם מ"ת היו מצווין על זה לכן שייך עתה גם בגר א"כ ה"ל כתבו התוספ' לענין עבד אף דאמרינן דמצות שאין האשה חייב אין העבד חייב ואשה לא מצווה אפו"ר היינו לענין מצות דבא לו חיובו מצד שנעשה ישראל אבל לענין פו"ר כיון דקודם מ"ת הי' מצווה על זה דגם כנען שהי' עבד וכל זרעו עבדים ג"כ הי' בכלל פו"ר רק דכשנתנה תורה לא נשתייר מצוה זו רק לישראל מכ"מ כשנתגייר ונעשה עבד אז חל עליו החיוב דמעיקרא שלא נתרחק ממנו אלא מצד שלא הי' נכנס אז בכלל ישראל משא"כ לענין שאר מצות שלא הי' חייב בהן כשהוא ב"נ ולא חל החיוב אלא מצד שנעשה ישראל בזה לא נכנס העבד לכלל חיוב אלא במה שהאשה חייבת, שוב ראיתי שגם המשנה המלך (הל' מלכים פ"י) והטורי אבן בחגיגה כתבו כן ביישוב קושית המהרש"א:

בא"ד. כיון דיכול לקיים כל דהו: לא ידעתי למה לא תרצו בקיצור דאף דלרב נתן אליבי' דב"ה חלי פו"ר ושבת בהדדי מכ"מ כיון דפסקינן כת"ק אליבי' דב"ה דזכר ונקבה בעינן אף דשבת איכא ג"כ בנקבה לחוד מ"ה מוכח דפו"ר ושבת לדידן לאו בהדדי תלי ואין להביא ראי' מר' יוחנן דס"ל דהיו לו בנים ומתו לא קיים פו"ר דלשבת יצרה בעינן וכי דברי לברתא דילא קאמר רבא הטעם דלשבת יצרה בעינן והא איכא אלמא דשבת ופו"ר חדא מלתא הוא דז"א דודאי כשהוליד בן ובת קיים פו"ר רק דמשום לשבת יצרה צריך שהבנים יהיו להם ג"כ בנים אי ראויין להוליד אבל לא דפו"ר ושבת חדא מלתא הוא ורק לר' נתן אליבי' דב"ה דמפרש טעמא דפו"ר משום שבת הוא דמוכח כן ולכן לא הביאו התוספ' ראי' רק מזה:

ע"ב בגמרא ישא אשה בזקנותו: הא דנקט תרתי ישא אשה ויהיו לו בנים אף דלכאורה בחדא סגי י"ל דאי לא נקט רק ישא אשה ה"א משום לא טוב היות אדם לבדו קאמר ואפילו אינה בת בנים נמי ואי נקט רק יהיו לו בנים ה"א הני מילי ביש לו אשה אסור לפרוש ממנה אף שכבר קיים פו"ר וגם כבר מחלה על עונתה אבל באין לו אשה שצריך לישא אשה לפרות ממנה לא שמענו לכך תני תרתי:

שם ילמוד תורה בזקנותו: לכאורה פשיטא הוא דכי ס"ד דבזקנותו פטור מת"ת, ולולא דמסתפינא הייתי מגי' ילמד תחת ילמוד ע"פ מה דאמרינן גבי הלל מ' שנה למד מ' שנה לימד וא"כ הכי קאמר אם בילדותו למד לעצמו ישתדל בזקנותו אלמד לאחרים ואפילו אם בילדותו כבר העמיד תלמידים עכ"ז יהיו לו גם תלמידים בזקנותו:

שם ושנאה להם ר"מ ור"י ור"י. עיין בפ"ק דסנהדרין דשם קתני ג"כ הנך חמשה תלמידי ר"ע שסמכם ר"י בן בבא, וק"ל מ"ט לא חשיב ג"כ ר' נחמי' שהי' ג"כ מתלמידי ר"ע כדמוכח מהא דאמרינן סתם תוספתא ר' נחמי' וכולהו אליבי' דר"ע וע"ש במהרש"א ח"א, ושמא ר' נחמי' הי' שונה התוספתא ע"פ מה שקבל בשם ר"ע אבל לא הי' מתלמידיו:

שם בלא שמחה דכתיב ושמחת אתה וביתך: עיין במהרש"א ח"א שכתב שמוכיח דע"כ לאו לענין מ"ש קאמר שישמחו בו הוא ואשתו דכיון דלא חייבת בראי' מהיכי תיתי תעלה לירושלים משום אכילת מעשר שני ע"ש, ודבריו תמוהין דהא בפי' אמרינן בחגיגה (ו'.) דצריכה לעלות לירושלים משום שלמי שמחה ומייתי רש"י התם קרא דושמחת אתה וביתך, וביישוב קושית המהרש"א י"ל ע"פ מה שיש להבין באמת מצות שלמי שמחה באשה מנ"ל דהא ושמחת אתה וביתך במע"ש כתיב וע"כ צ"ל כיון דגלי קרא גבי מע"ש א"כ משם ילפינן במה מצינו דאין שמחה אצלו בלא אשתו וזה גופא מה דאמרינן הכא ששרוי בלא שמחה:

שם בלא תורה בלא חומה: י"ל מערבא למה לא אמרי ג"כ הג' דחשיב ר' תנחום אר"ח וכן ר' תנחום מ"ט לא חשיב ג"כ הני דבמערבא אמרי, ונ"ל דלקמן אמרינן במערבא כי נסיב אדם אתתא אמרי לי' הכי מצא או מוצא וכו' ע"ש ויש להבין מה הי' כוונתם במה דאמרי לי' הכי ובפרט מיד כשנסיב שאולי עדיין לא ידע את אשתו אם טובה היא אם רעה אבל י"ל דמערבא לשיטתם דהכא אזלי דהנה הטובות שעל ידי נישואי אשה דחשיב ר' תנחום לא שייכי רק כשמצא אשה טובה אבל ברעה הכל להיפך שאין שמחה ואין ברכה ואין טובה כדאמרינן לקמן בסוגין כמה רעה אשה רעה אבל מכ"מ טעם דמערבא שהיא לו לעזרה שמתעסקת בצרכי הבית והיא לו לחומה נגד היצה"ר כמו שפי' המהרש"א זה שייך גם באשה רעה כדאמרינן לקמן ר' חייא הוי מצערא לי' דבתהו וכו' א"ל דינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא פי' שמגדלות בנינו ועי"ז אנו יכולים לעסוק בתורה וזהו דאמרי במערבא בלא תורה בלא חומה שרצו לפרט הטובות ששייכי גם באשה רעה וזהו מה דאמרי במערבא כי נסיב אינש אתתא ולשמחו ביום חתונתו שלא ידאג שמא היא לו אשה רעה אמרו לו מצא או מולא פי' בין שהיא מצא בין שהיא מוצא עכ"פ מצאת טוב שעד כאן היית בלא תורה ובלא חומה

שם הא מהכא נפקא מהתם נפקא פי' דזה ודאי פשיטא דום משתוקקת אליו דחייב לפוקדה שזה הוא מצית עונה ובמימרא קמא לא אשמעינן ריב"ל רק דאם אינה פוקדה נקרא חוטא אבל שצריך לפוקדה ל"צ להשמיענו וא"כ מה דמשמיענו במימרא שניי' ע"כ ליכא רק דמסתמא משתוקקת שהוא יוצא לדרך ובזה פריך דזה ל"ל ריב"ל להשמיענו דכבר תני בברייתא כן, והנה התוספ' פירשו בשם ר"ת דפריך כיון דמשתוקקת הוי בכלל המכבד את אשתו דאתיא מאז תקרא ע"ש ומזה נראה דגרסת ר"ת הי' דמאז תקרא יליף אבל בגמרא שלנו אינו כן אלא דיליף מופקדת נוך וא"כ לא שייך פירוש ר"ת דהא באמת גם ריב"ל יליף מהך קרא ויש מ"ה טעם למה לא פירש רש"י כשיטת ר"ת ועיין לקמן: שם ברש"י ד"ה תנא הא מלתא. דבן בנו פשיטא לן: כוונת רש"י נראה דלא מכח סברא קאמר פשיטא אלא דרש"י רצה לתרץ למה צריך לבקש דרשות רחוקות להוכיח דבני בנים ה"ה כבנים הא ודאי ממקרא מוכח כן שכתיב פוקד עון אבות על בנים וע"כ בני בנים בכלל כמו שכתב הראב"ע שם דהא במקום אחר כתיב על בנים ועל בני בנים על שלשים הרי דשלשים הם בני בני בניו א"כ בקרא דכתיב על בנים ועל שלשים ע"כ בני בנים הם בכלל בנים ולזה כתב רש"י דרוצה להביא ראי' דגם בר בנותיו מקרי בניו אבל אחר דמייתי קרא לזה ודאי אין באחר סברא יותר מבאחר, גם י"ל דמכח סברא קאמר דבני בנים פשיטא כיון דמיוחס אחריו משא"כ בבני בנות ועיין מה שכתבתי לעיל (כ"ב:) בזה:

וראיתי שהקשה המהרש"א אדברי רש"י אילו ממה דקאמר לעיל וכש"כ ברא לברתא והניח בצ"ע, ולפענ"ד לק"מ דהא לעיל לענין שבת קיימינן ושבת איכא יותר בזכר מנקבות דהא מזכר א' יתעברו כמה נקבות וכמו שכתב המהרש"ל לעיל ולכן קאמר שפיר אחרי דגילה קרא דבני בנות מקרי ג"כ בנים לו א"כ בברא לברא אין חדוש כ"כ דנכנס בן תחת בן וכן ברתא לברתא אבל ברא לברתא ודאי כש"כ הוא משניהם כיון דבזה נכנס בן דאיכא יותר שבת תחת בת דאין בה שבת כ"כ:

נסתפקתי ראובן שהיו לו בן ובת ושמעון היו לו בן וב' בנות ונשא בן ראובן לבת שמעון והולידו בן ומהו הבן והבת הנשואים וגם בן שמעון מת והנה אי דיינינן על כל א' לבדו שניהם קיימו פרי' ורבי' דלראובן ה"ל ברא לברא ולשמעון ה"ל ברא לברתא אכן כיון דאיכא טעמא משום שבת הא לא שייך שבת רק לחד ואם תאמר דבאמת לא קיים אלא אחד מהם איזו משניהם קיים פו"ר ואיזו לא וצ"ע:

בד"ה ואין פוקדה. בעת עונתה: עיין במג"א א"ח (סי' ר"מ) שכתב אפילו שלא בשעת עונתה וזה לכאורה נגד דעת רש"י דהכא, אכן מדברי הראב"ד שהביא הטור שם משמע כשיטת המג"א ועיין ביש"ש פה.

שם בתוספ' ד"ה חייב אדם. מכ"מ למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות: לכאורה י"ל דהשיטות דס"ל דפקידה הוא בתשמיש הכי ס"ל דוסתות דרבנן ולא חששו להך סברא וכיון דמשתוקקת הוי כשעת עונתה ומותר מטעם מצוה וכן נראה מדברי הריטב"א ואף דבפסחים (ע"ב:) מוכח דאפילו יבום לא מותר בסמוך לוסתה התם י"ל דס"ל כמ"ר וסתות דאורייתא וכן נראה מדברי תוספ' הרא"ש דדוקא למ"ד וסתות דאורייתא לא שייך להתיר בדבר הרשות:

ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם שהשמיט לגמרי דין זה דצריך לפקוד כשיוצא לדרך וה"ה (בפ"ד מהל' א"ב) כתב שלא ידע מ"ט השמיטו, וי"ל שס"ל כמו שכתבנו דדוקא אי וסתות דרבנן מותר ביוצא לדבר הרשות גם הי' דוחק בעיניי מה שפי' ר"ת דפקידה לאו היינו תשמיש דסוגיא דש"ס לא משמע הכי כמש"כ גם הריטב"א הכא ולכן ס"ל דריב"ל דמתיר הכא ס"ל וסתות דרבנן, וכן משמע מדבריו דבשבועות (י"ח:) אהא דמייתי הש"ס התם הך אזהרה לפרוש סמוך לוסתה האמר רבי יהושע בן לוי דכל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הוי לו בנים ראויין להוראה ולכאורה אחיוב דאוריית' ל"צ לפרוט שכר ומזה משמע דריב"ל ס"ל דליכא איסור רק מי שמחמיר על עצמו הוא דה"ל שכר ולפ"ז פליג אר' יאשי' דיליף אזהרה מוהזהרתם ולכן ר ב"ל לשיטתו שפיר התיר הכא לפקוד אפילו סמוך לוסתה אבל הרמב"ם דפסק כסתם ברייתא דאזהרה איכא ע"כ השמיט דין זה דלא הותר לבעול סמוך לוסתה משום דבר רשות:

בד"ה סמיך. דקטן לא תקנו לי' רבנן נשואין: עיין לעיל (דף ל"ד) דמשמע דעת רש"י דקטן אית לי' נשואין ע"ש בתוספ', והנה לפי הנראה מדבריהם וכדמוכח ג"כ בסנהדרין סמך לפרקן הוא בהיותם עדיין קטנים, ולפ"ז ק"ל אהא דאמרינן בקדושין (רפ"ב) נערה אין קטנה לא מסייע לי' לרב דאמר אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה והכא אמרינן דהמשיא בנותיו סמוך לפרקן שהוא קודם שנעשו נערות מצוה היא, וכן קשה על הרמב"ם (הל' א"ב פ' כ"א) שהביא הך ברייתא ובהל' אישות (פ"ג) הביא מימרא דרב, וצ"ל כמו דמתרץ בסנהדרין אקטן סמוך לפרקן שאני דמשום שנה לא תזנה תחתיו כמו כן אמרינן ג"כ לענין קטנה אחר שסמוך לפרקה כבר היא בת דעת ומה דקאמר קטנה לא זו קטנה יותר מדאי:

בד"ה והנושא דדוקא נקט בת אחותו: עיין לקמן (דף צ"ט) שכתבו בשם ריב"ן ג"כ דבת אחיו לא אכן מטעם אחר משום בטול מצות יבמין אך דלטעם זה היכי שיש לו כבר בנים לא שייך לומ' כן דהא יש לו בנים וליכא יבום ולשמא ימותו לא חיישינן דלמיתה דתרי לא חיישינן כדאמרינן לעיל (רפ"ג) א"כ בת אחיו מצוה כמו בת אחותו אבל לטעם דר"ת לא:

דף ס"ג ע"א בגמרא כל אדם שאין לו קרקע: הא דלא נקט ג"כ כל יהודי כמו גבי אשה ה"ט דאפרי' ורבי' לא מצוה רק יהודי אבל המצוה לעבוד את האדמה גם גבי ב"נ איכא ועוד דקרא דנתן לבני אדם דרשינן מיני' דיש קנין לנכרי הרי דנדרש על הנכרי כמו שכתבו התוספ' לעיל (דף ס"א) אבל ק"ל לפמש"כ שם דבני אדם קרי לב"נ דבני אדם הראשון קאמר א"כ איך יליף הך דרשא דהכא מיני' דהא לעולם בני אדם הראשון הם, וא"ל דיליף הכי מדמיחס להו על אדם וקרי להו בניו אלמא אדם הם א"כ התוספ' לעיל ג"כ לא מתרצי מידי אע"כ דמבניו אין ראי' די"ל כפר בן בקר כדאמרינן לעיל לענין בני ציבא ואף דהתוספות לעיל רק לר"ש הוצרכו למה לא נימא גם לרבנן הכי ועוד קשה לפי מה דאמרינן (שם) דכותים אין מטמאין באוהל דלפ"ז יהודי שאין לו אשה ומי שאין לו קרקע ומת לא יטמא באוהל כיון דלא מקרי אדם:

שם שתי בריכות טובות: נראה שדרש כן ע"פ מה שכתוב בפענח רזא בשם ראשונים דכשאמר הקב"ה לאברם לך לך וגו' וממולדתך הי' הציווי לפרוש לא בלבד מאביו אלא גם מלוט ולכן כתיב וילך אתו לוט שהלך מעצמו עמו וא"כ הי' כוונת הציווי עתה תפרוש מלוט אבל לימים הבאים שתי בריכות טובות שיצאו ממנו דהיינו מבניו עמון ומואב יברכו בך:

שם פחותה מן הקרקע שנאמר וירדו: המהרש"א בח"א פירש דדרש מדכתיב לשון ירידה דלפי ענינו הוא היפך דמיבשה לים נקרא ירידה כדכתיב יורדי הים באניות ע"ש, והנה לענ"ד מזה אין ראי' דודאי מיבשה לים נקרא ירידה דגבול שם לים שגבו' אבל מכ"מ ספינה י"ל שגבו' יותר ונקרא משם ליבשה ירידה וביותר ה"ל להביא קרא וירד בה שכתוב אצל יונה אבל באמת גם מזה אין ראי' דכמה פעמים מצינו לשון ירידה גם מספינה ליבשה במשנה כמו מה אנו לירד (פ"ד דעירובין) וכן וירדו בו ר"ג וזקנים שבת (פ' ט"ז) וכן מצינו גם לשון עליי' אל הספינה כמו ועולין לה בי"ט (בסוכה פ"ב) והיינו משום דעל הנכנס והיוצא מספינה צריך מתחלה לעלות על שפת הספינה ואח"כ לירד ולכן אין מלשון וירדו ראי' אבל נראה שדרש מדכתיב אחריו על הארץ יעמודו והך יעמודו לכאורה מיותר אע"כ דה"ק יהי' להם ירידה מלמעלה למטה: