ערוך לנר – יבמות – קטע 74

ועוד י"ל דודאי גם המקשן ידע שפיר דשמואל דוקא אשה שאינה ב"ב קאמר מדמייתי קרא דלא טוב דאיירי מחיוב נשואי אשה ולא מייתי קרא דבבקר זרע את זרעך דמייתי ר' יהושע ולכן פי' רש"י גם בלישנא קמא דשמואל אשה שאינה ב"ב קאמר ומכ"מ פריך שפיר ללישנא בתרא אשמואל דהוי פו"ר לדייק ממתניתן דיש לו בנים א"צ לישא אשה כלל מדלא קאמר במתניתן לא ישא אשה שאב"ב וכמש"כ התוספת:

שם נושא אשה דלאו בת בנים: ק"ל דאכתי היאך מתורץ קושיתו דלימא תהוי תיובתא דר"נ שהרי ללישנא בתרא אמרינן מאשה נמי בטיל ור"נ אומר דעכ"פ נושא אשה דלאו בת בנים ואין לומר דמתרץ דמאי דקאמר מאשה נמי בטיל היינו מאשה בת בנים דז"א דא"כ היינו לישנא קמא, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' (ד"ה נפקא) דמאי דקאמר נפקא מינה וכו' פירושו דאם א"ל למכור ס"ת נושא לעולם אשה ב"ב אפילו ביש לו בנים, והנה לפ"ז אזיל הדיוק שכתבו התוספ' דדייק מאשה נמי בטיל מדלא קתני לא ישא אינה ב"ב אא"כ יש לו בנים דהא השתא לא הוי מצי למיתני כן דבלא מכירת ס"ת לעולם צריך לישא אשה ב"כ ולכן השתא לפי המסקנא דאזיל דיוק שלו באמת חזר ממה שקאמר מאשה נמי בטיל וס"ל כלישנא קמא כן יש לדחוק לפי' התוספ', אבל ביותר נראה לפי מה שכתב הריטב"א והנ"י דאינו מוכר ס"ת בשביל אינה ב"ב ונראה דמפרשי הגמרא הכי נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים פי' ביש לו בנים דאמרינן נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאינו צריך למכור ס"ת דס"ת אינו מוכר רק בשביל בנים אבל בלא מצא ב"ב ואינה ב"ב לא יכול ליקח בלא מכירה בטיל נמי מאשה ובהכי מיירי לישנא בתרא דקאמר מאשה נמי בטיל אבל מה דקאמר ר"נ נושא אשה דלאו בת בנים היינו בשאין צריך למכור ס"ת, ובזה א"ש ג"כ מה דדייקו התוספ' לענין מאי קאמר נפקא מינה דלפ"ז א"ש דאדרבא זהו עיקר תירוצו:

שם דלאו בת בנים: ק"ק כיון דפסק הלכתא לקמן דיש לו בנים ומתו לא קיים פרי' ורביה א"כ איך אמרינן דיש לו זכר ונקבה נושא אשה דלאו בת בנים ניחוש למיתה שמא ימות א' מהן דהא למיתה לזמן מרובה לכ"ע חיישינן כמבואר בתוספ' לעיל (כ"ו:) ועיין במגן אברהם (סי' תקס"ח) וא"כ עכ"פ ישא אשה בת בנים עד שיהי' לו ב' זכרים וב' נקבות דאז לא חיישינן למיתה דלמיתה דתרי לא חיישינן כמבואר בתוס' לעיל (שם) ואף דלשמואל ל"ק דקאמר נושא אשה דלאו בת בנים דהא קאמר אע"פ שיש לו כמה בנים ובזה לא חיישינן למיתה מכ"מ לענין פסק הלכה קשה, וי"ל דלזה לא צריך לשא עתה ב"ב אלא אם מת א' מבניו אז ישא וא"ל דנחוש שמא ימות בשכבר הוא זקן שלא יוכל לקיים פריה ורביה עוד זה דמי למיתה דתרי דלא חיישינן, ועוד י"ל דלא מצאנו דחיישינן למיתה אלא היכא שיש חשש שלא יכול לקיים המצו' ותבטל המצו' אבל היכי שכבר קיים רק שיש חשש שמא יבטל הקיום ולא יכול שוב לקיים לזה לא חיישינן דבתר השתא אזלינן והרי עתה כבר קיים המצו':

שם דכתיב בני משה גרשם ואליעזר: הא דמייתי קרא דדברי הימים ולא הפסוק שבתורה דמקרא שבתורה י"ל שמא היו לו בנות ג"כ אף דלא כתיבי או שמא אח"כ היו לו עוד בנים אבל בד"ה דמייחס כל הזרע וגם הבנות הוזכרו שם פעמים רבות אם איתא דהיו לו בנות הי' הכתוב מזכיר אותן:

שם אין דנין אפשר משא"א: במהרש"א הקשה הלכתא אהלכתא דהא אמרינן הלכה כר"ע מחבירו והכא הלכה כב"ה, אכן לפענ"ד ל"ק זה דהא לעיל ר' יהושע ג"כ כר' אליעזר ס"ל וה"ל הלכה מחבירו ולא מחביריו אבל מכ"מ קשה הלכתא אהלכתא דהא לעיל פסקינן דטבל ולא מל אינו גר ולא גמרינן מאמהות משום דאין דנין אפשר מא"א והכא ס"ל ב"ה דדנין אפשר מא"א וע"כ צ"ל כתירוץ המהרש"א דהכא מסתבר טפי:

ועוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דבשלמא לב"ש קאמר שפיר דס"ל אין דנין אמ"א כיון דאית לי' דרשה אב' זכרים רק דנימא דנילף מברייתו של עולם דגם זו"נ מהני אבל לב"ה דלא יליף ממשה דב' זכרים מהני שפיר ילפי מברייתו ש"ע דזו"נ מהני אפילו ס"ל דא"ד אמ"א כיון דליכא דרשה אחריתי אבל מכ"מ ק"ל אפכא מר"א אב"ש דלעיל ס"ל לר"א דדנין אפשר מא"א והכא ס"ל דאין דנין, ועיין בתוספ' ביצה (ל"ד:) שהקשו ג"כ בשם הירושלמי מר"א אב"ש, ובשלמא לפמש"כ המהרש"א לעיל ודף מ"ו) במהדורא בתרא דר"א ג"כ רק ע"י היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א א"ש אבל לפי מה שהוכחתי לעיל מסוגיא דמנחות דאפילו בלא היקש ס"ל דדנין אפשר מא"א קשה, וי"ל דר"א כר' נתן ס"ל דקאמר לקמן ב"ש אומרים זכר ונקבה:

שם ברש"י ד"ה הלך בעלה. ואם מת אסורה לכהן: ק"ק הא גם בלא בא עלי' בעלה אסורה לכהן מטעם סוטה שנסתרה מקרא דונטמאה ועיין לקמן (פ"ה:) ובשלמא אי הוי מפרש ואם מת כהן לוקה עלי' משום זונה א"ש דמכח נטמאה אין מלקות אבל לשון אסורה לכהן קשה, ואפשר דרש"י ס"ל דאם אחר שבא עלי' בעלה בדרך באו עדים שלא נטמאה באותה סתירה שקנא לה עלי' דאז אין בה איסור דונטמאה מכ"מ אסורה לכהן מטעם זונה כיון דעכ"פ בעודה אסורה לו מטעם ספק בא עלי' בעלה ביאת איסור ועשאה זונה אכן כעת לא נתברר לי דין זה:

בד"ה ב"ש אומרים אבל לא זכר ונקבה: הוצרך לפרש כן דאל"כ לא פריך מידי וב"ש לילפי מברייתו של עולם אכן ק"ק באמת מאי פריך דלמא ב"ש מודה דבזכר ונקבה קיים פרי' ורבי' ולא בא רק להוסיף דב' זכרים נמי סגי וי"ל דמב"ה לשמע לב"ש כיון דב"ה דוקא קאמר ה"נ ב"ש דוקא קאמר ועוד דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, שוב ראיתי ברשב"א שגרם בדברי רש"י וכש"כ זכר ונקבה והקשה עליו דא"כ הוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה ותירץ ע"ש, ולא ידעתי למה לא הקשה ממה דפריך וב"ש לילפי מברייתו של עולם דבזה לא שייך תירוצו וא"ל דהקושיא היא לילפי מברייתו ש"ע דוקא ולמעט שלא נילף ממשה דא"כ פשיטא לי' דברייתו ש"ע עדיף מלילף ממשה ויקשה היאך מקשה אח"כ לב"ה אפכא, ועיין בריטב"א שהוכיח ג"כ הכי דאי אפשר דלב"ה סגי בב' זכרים ג"כ דא"כ מאי פריך וב"ה לילף ממשה הרי באמת יליף ע"ש הרי דפשיטא לו ג"כ דאין לפרש דיקשה דליליף מזה דוקא:

שם בתוספ' ד"ה כל ביאה קטנה אתיא לכלל פירצה: ק"ק דאמאי לא הקשו מעקרה זקנה דבזה לא שייך תירוצם, וראיתי בירושלמי דבאחת הקשה לר' יהודה מעקרה וזקנה דוקא ולא מקטנה, ואפשר שעל זה כוונו התוספ' לתרץ קטנה ליישב מ"ט לא הקשה הירושלמי ג"כ מקטנה וביישוב הקושיא אר' יהודה דבירושלמי לא מתרץ עלי' כלום י"ל דדרש כמו אשר תלד דממעטינן לענין ייבום מר' אילונית ולא עקרה וזקנה וקטנה והיינו ע"כ דהם לא נתמעטו מאשר תלד כיון דעקרה אפשר שתתרפא ותלד וזקנה כבר ילדה וקטנה עתידה שתלד ועיין בתוספ' לעיל (דף ק') משא"כ באילונית דלא שייך כל זה וה"ה ג"כ לענין ולא יפרוצו לר' יהודה, א"נ י"ל דמעקרה וזקנה ל"ק להו די"ל דבאמת לר' יהודה ג"כ זונה היא דהא גם בפ"ד דסוטה לא תני לכולהו כמש"כ התוספ' שם אכן מקטנה פריך שפיר דע"כ לר' יהודה לאו זונה היא דאל"כ למה הוצרך לומר לקמן לר' אליעזר דלכך לא ישא קטנה שמא אמצא איילונית תיפוק לי' משום קטנה גופא:

בד"ה אין בתולה. קשה דלהאי תנא אמאי אצטריך: בתוספ' הרא"ש ביאר יותר אמאי אצטריך למיכתב באונס ומפתה ונערה המאורסה, ולפענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה דפליגי בכתובות (מ':) ר"מ ורבנן אי נערה אפילו קטנה במשמע או אמרינן נערה אין קטנה לא דלרבנן אפילו קטנה במשמע ומפרש שם טעמייהו משום דבמוציא ש"ר כתיב נערה מלא להוציא קטנה לאשמעינן דכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע וכבר הקשו התוספ' שם (מ"ד) מ"ט לא דרש גם ר"מ הכי אבל י"ל דלפי, מה שכתבו התוספ' לקמן פליגי סדר עולם וספרי אי רבקה באותה שעה היתה קטנה בת ג' או נערה בת י"ד, ולפ"ז י"ל דר"מ ורבנן ג"כ בהא פליגי דר"מ י"ל דס"ל כסדר עולם דרבקה קטנה היתה ולכן ע"כ הוכיח דנערה אין קטנה לא דאי ס"ד אפילו קטנה יקשה כקושית התוספ' אמאי צריך לכתוב נערה באונס ומפתה ונערה המאורסה לא לכתוב אלא בתולה ונילף מרבקה מה להלן נערה ולא בוגרת אף ה"נ נערה ולא בוגרת אע"כ דאמרינן נערה אין קטנה לא ולהכי איצטריך נערה גבייהו דאי מרבקה ה"א אפילו קטנה דהא רבקה קטנה היתה אבל רבנן י"ל דס"ל כספרי דרבקה בת י"ד היתה ולכן שפיר הוכיחו מנערה דמש"ר דבכל מקום דכתיב נער אפילו קטנה במשמע דאי ס"ד נערה אין קטנה לא וקשה כקושית התוספ' דלא לכתוב נערה כלל ונילף דתולה מרבקה אע"כ דנערה אפילו קטנה במשמע ולהכי צריך למיכתב נערה בגווייהו דאי מרבקה הוי ילפינן הוי ממעטינן מנערה גם קטנה כמו בוגרת דהא רבקה נערה בת י"ד היתה ומתורצים ב' קושיות התוספ', והא דקאמר התנא אין בתולה אלא נערה אין הפי' דבכל מקים דכתיב בתולה אנו אלא נערה ולא קטנה אלא דבתולה דגבי כה"ג אינו אלא נערה וכן לשון הש"ס כמו אין טוב אלא תורה מים אלא אורה וכדומה:

בד"ה וכן ואי אפשר להגי': בתוספ' הרא"ש ביאר יותר שהביא שה"ר שמואל חסיד הגי' בהדר עולם שהיתה בת י"ד וכתב על זה שאי אפשר להגי' כלל דהכי מיתניא התם יצחק אבינו כשנעקד ע"ג המזבח היה בן ל"ז שנה ובאותו פרק נולד רבקה וכתיב ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה עכ"ל וזה ג"כ כוונת התוספ', אכן תמהתי דעיינתי בסדר עולם ואדרבא משם מוכח כהגהת ר"ש חסיד דהכי שנינו שם אבינו יצחק הי' כשנעקד על המזבח בן ל"ז שנה ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים הימים הללו מרובים על של חברון שהיו כ"ה שנים והללו כ"ו שנים בו בפרק נולדה רבקה נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת י"ד שנה עכ"ל הרי בפי' דבו בפרק לא קאי אשעה כשנעקד יצחק אלא כשכבר גר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים כששלמו כ"ו שנים והם התחילו כשנולד יצחק כמו שפי' רש"י בחומש אפסוק זה (ומטעם זה כתב ג"כ שזה קדם לעקדה י"ב שנים) וא"כ באותו פרק הי' יצחק בן כ"ו ובי בפרק נולדה רבקה א"כ היתה בת י"ד כשהי' יצחק בן ארבעים כשנשאה, ולפ"ז אדרבא מוכח כהגהת ר"ש חסיד אבל מצינו מכ"מ פלוגתא בזה דבמסכת סופרים (פ' כ"א) כתוב בפי' שהיתה רבקה בת ג' שנים וג' ימים כשנשאה יצחק ועכ"פ הסדר עולם מוכח כר"ש:

בד"ה א"ד מאשה. מדלא קתני לא ישא: עיין במהרש"א מ"ב שפירש דאי הוי תני הכי הוי ידעינן דע"כ פירושו דלא ישא דאינו חייב לישא דא"ל דאין מותר קאמר שהרי גם באין לו בנים מותר לישא שאינה ב"ב אם יש לו גם אשה ב"ב ע"ש והיינו משום דהכא לא הוי תני אא"כ יש לו אשה או בנים אלא יש לו בנים לבד כמו שהביאו התוספ':

ובהכי א"ש מה שקשה לכאורה אדיוקו שלא קתני הכא במתניתן שלא ישא אשה שאינה ב"ב אא"כ יש לו בנים מזה ידעינן דמאשה נמי בטיל שהרי במתניתן דלעיל לא ישא אדם איילונית באמת קתני כן וא"כ שמעינן איפכא, אבל לפ"ז א"ש דלעיל דקתני אא"כ יש לו אשה או בנים פירושו אינו מותר לישא איילונית אא"כ יש לו אשה או בנים אבל הכא אי הוי קתני לא ישא אשה שאינה ב"ב אלא א"כ יש לו בנים לחוד אז הוי הפי' אינו חייב לישא וכו'

דף ס"ב ע"א בגמרא מדעתי' הוא דעבד: הא דקאמר מדעתי' ולא קאמר בקיצור שאני משה משום שכינה י"ל דאי ע"פ הדבור עשה או ע"י ק"ו גמור אכתי הי' מוכח דקיים כבר פו"ר דאל"כ לא צוה לו הקב"ה כן אבל כיון דקאמרה הברייתא דמדעתו הוא דעבד וק' כקושית התוספ' הא ע"י ק"ו עשה וצ"ל כתירוצם דכי יבטל לעולם פרו ורבו ומזה מוכח דאכתי לא קיים פו"ר ולכן מייתי הך ברייתא, ולכן א"ש דיליף ב"ש שפיר ממשה דהם באמת לא סברו דמעצמו עשה אלא ע"י ק"ו ולכאורה ק"ו פריכא דכי יבטל לעולם פרו ורבו אע"כ דכבר קיים פו"ר ע"י שני זכרים והברייתא דמדעתו עשה כב"ה אתיא:

שם פירש מן האשה ושיבר את הלוחות: י"ל דאם אמנם בפירש מן האשה מוכח דמדעתו עשה מדכעסו עליו אהרן ומרים כמש"כ התוספ' ובשיבר את הלחות מוכח כן מדאמר לו הקב"ה יישר כחך ששברת מכ"מ בהוסיף יום א' מנ"ל שמדעתו עשה דהא משה קרא קדרש והתוספ' נדחקו בזה וכתבו דאין זה דרשה גמורה דהיום משמע היום ממש אכן מנ"ל לברייתא לומר כן כיון דמשה דרש הכי ובדרוש הארכתי:

שם וכתיב כי שת לי: עיין במהרש"ל שהקשה דאכתי ב' נקבות מנ"ל ותירץ, והמהרש"א כתב אתי' המהרש"ל דדוחק ותי' בענין אחר, אכן לפענ"ד גם תירוץ המהרש"א רוחק הוא, ועוד הקשה המהרש"א במ"ב והניח בקושיא דהא רב הונא הוא מרא דשמעתתא והוא ס"ל לקמן דהיו לו כנים ומתו קיים פו"ר וא"כ למה צריך תשלומין להבל, ועוד ק"ל כיון דנקבות מאת קדרש א"כ ע"כ דרשינן את אחיו את הבל דב' תאומות נולדו עם הבל וכדאיתא בב"ר הביאוהו התוספ' בסנהדרין והמהרש"א כאן, והשתא אי מהאי קרא קיליף נילף דב' זכרים וג' נקבות בעי כמו התם, ונ"ל דהנה בקרא יש לדקדק כיון דאדם שמח בשנתן לו בן תחת הבל לקיים פו"ר א"כ איך קאמר כי שת לי אלדים זרע אחר דמשמע דזרע כל דהו סגי לי' דבזרע גם נקבות בכלל וזה אינו הא בן בעי לתשלומין והל"ל כי שח לי אלדים בן אחר, ולכן נ"ל דרב הונא הכי קדרש דודאי תחת הבל ל"ל תשלומין דמת קיים פו"ר אכן התורה הקפידה שיהי' לאדם בנים ובנות שגם הם יפרו וירבו דהיינו שיהיו לו בני בנים מהן וזה מה שאמר אדם שת לי אלדים זרע אחר דבכלל זרע גם בני בנים הם כמש"כ התוספ' לעיל (כ"ב) ולזה הי' צריך תשלומין להבל שלא הל הניחוהו להוליד כי הרגו קין כי עתה יהי' לו בן שיהי' לו זרע דהיינו בני בנים ממנו אכן אכתי ל"צ לזה דהא יש לו קין שיש לו זרע אע"כ דב' וכרים בעינן וכיון דקפיד אתשלומין דבני בנים ובני בנים מב' בנים אי אפשר אלא ע"י ב' נקבות שינשאו להם מוכח שפיר דב' זכרים וב' נקבות בעינן מקרא זה אבל ג' נקבות לא מוכח כיון דלהוליד בני בנים ל"צ רק ב' נקבות, וכל זה להך דרשה דמפיק מזרע אחר אבל לדידן דנפקא לן זכר ונקבה מבריאת עולם קאמר רב הונא שפיר דהיו לו בנים ומתו קיים פו"ר אפילו אין להם בנים דלא קפיד קרא רק אזכר ונקבה ואעפ"כ אפילו לדידן בן ראוי להוליד בעינן לאפוקי סריס דלא כדאמרינן לקמן אבל לב"ש זרע ממש בעינן:

שם בעת ההיא שלח מרודך בלאדן: ק"ק דלמה הוצרך להביא קרא זה דוקא הא כמה פעמים כתיב בן בעכו"ם כגון גבי שמנה מלכים שמלכי בארץ אדום ובלעם בן בעור וכדומה, וי"ל ע"פ מה דהקשה בירושלמי (פ"ב דיבמות) ג"כ קושיא זו אהא דקאמר ר"ל שם דאפילו עכו"ם אין לו חיים ותירץ ע"י שכבד זקנו זכה להתיחס דהיינו דאמרינן בפסיקתא מאי בלאדן בן בלאדן אמרי בלאדן מלכא אשתני זיו אפוי והוי כי כלבא והוי יתיב ברי' אבבא כי הוי כותב הי' כותב שמו ושם אביו ופריך תו מקרא דבן הדד דלקמן ומתרץ קוצץ בן קוצץ כמה דאת אמר המן בן המדתא וכי בן המדתא הי' אלא צורר בן צורר ה"נ קוצץ בן קוצץ, ולפ"ז א"ש דמשאר בן דבקרא לא רצה להקשות די"ל דלא לייחס כתיב בן אלא לקוצץ בן קוצץ ולכן הקשה ממרודך בלאדן בן בלאדן דכתיב לשבח להורות שכבד את אביו אלמא דאביו ממש הי' ועליו נתייחס ואף דלקמן הוכיח מקרא דבן הדד ולא מתרץ כן היינו דבש"ס דילן לא ס"ל להך תירוצא דמייחס אותו גם על אבי אביו משום קוצץ בן קוצץ

שם ועשרים עבדים: ק"ל עבדים לעבד מנא לי' הא מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ עבדי בית שאול היו כמו הוא עצמו ולא עבדיו וא"ל שהקנו לו אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו הא מסקינן בקדושין (כ"ג:) דאפילו בכה"ג קנה האדון ובשלמא על הפסוק לא קשה די"ל דציבא ישראל גמור הי' ומשרת בבית שאול ואף דקרי לי' עבד שאול גם דואג האדומי נקרא כן אף שראש סנהדרין הי' אבל לפי הש"ס דהכא דס"ל עבד כנעני הי' קשה וא"ל דאיירי דהפקירו מפיבשת וכמו שתרצו התוספ' על קושיא כזו לקמן (דף ס"ו) ע"ש דא"כ מנ"ל להקשות מבנים דלמא גם לענין בנים יש לו חיים אחר שהפקירו רבו כמו שיכול לקנות נכסים, ועוד ק"ל אם איתא דציבא עבד כנעני א"כ דוד שנתן לציבא חצי השדה אשר למפיבשת מאי אהני הא אין קנין לעבד בלא רבו ואפילו אם האדון בעצמו נתן לו ג"כ לא קנה כמבואר בפיאה (פ"ג) וא"ל דדלמא דוד שחררו דכמו שיש למלך רשות ליתן נכסי אחד מעבדיו לאחר כמו כן יש לו רשות לשחרר עבדו ודוד שחרר לציבא קודם שנתן לו השדה מכ"מ קשה איך עבר דוד על ע' דהמשחרר עבדו עובר בע', ואפשר דע' דלעולם בהם תעבודו לא שייך אלא באדון שעובד בו אבל באחר לא אלא דבאחר לא שייך שחרור כיון דהעבד לאו ברשותו הוא אבל מלך שיש לו רשות גם על נכסי אחר יכול לשחרר ועדיין צ"ע:

שם ונתגייר ר"י אמר קיים פרי' ורבי': באהע"ז (סי' א') יש בזה פלוגתא בין הפוסקים דלדעת הרמב"ם והטור והשו"ע דוקא בנתגיירו גם בניו אמרינן דקיים פרי' ורבי' הא לאו הכי לא אבל המהרי"ל כתב וכן הוכיח הבית שמואל מדברי התוספ' דגם בלא נתגיירו קיים פו"ר ויש להקשות באמת הרמב"ם מנ"ל כן הא הש"ס לא חילק בכך, ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן מדאמר רב הונא לקמן דהיו לו בנים ומתו קיים פו"ר כיון דהוציא נשמות מגוף ואפילו ר"י לא פליג אלא דלשבת יצרה ג"כ בעינן אבל לעולם הרי מבואר דיש טעם לפו"ר לכלות נשמות שבגוף ולפי מה שהוכיח התוספ' בע"ז (דף ה') הא דרב אסי בנשמות דישראל איירי מ"ש והשתא איך אפשר דקיים פו"ר בבניו שהם א"י הא לא כלי מגוף נשמות ישראל ועיין בנדה (ר"פ ב') דהנושא קטנה מעכב את המשיח כיון דלא כלו נשמות שבגוף הרי דגם לדידן קפדינן על זה אע"כ הוכיח הרמב"ם דגם ר"י לא קאמ' אלא בבניו שנתגיירו ג"כ דנתנו להם נשמות ישראל:

שם בתוספ' ד"ה דכתיב. וא"ת ומנלן שפירש מדעתו: ק"ק הא ואתה פה עמד עמדי לא נאמר לו אלא בזמן שהי' בהר לקבל הלוחות ואכתי אחר שירד מדעתו פירש וגם בשם מנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו, וי"ל דבביצה (דף ו') רצה להוכיח דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מדהוצרך הקב"ה לומר שובו לכם לאהליכם והשיב דלמא משום מצות עונה הוא דקאמ' והוכיח כן מהמה יעלו בהר, וא"כ לפי המסקנא דצריך מנין אחר להתירו ע"כ הוצרך קרא דשובו לכם ג"כ להתירם בנשיהם וכיון דמשה הוצא מכלל דשובו לכם כדכתיב ואתה פה עמד עמדי א"כ גם לאחר שירד מן ההר אכתי הי' אסור מכח אל תגשו אל אשה ושפיר קאמר דהסכים הקב"ה על ידו, וזה מה שדייקו התוס' בלשונם שוב לא הותר לו ולא הקשו בקצור הא ע"פ הדבור עשה וא"ל דאכתי רק מדעתו עשה שפירש כיון שעדיין לא קיים פו"ר א"כ ליתי ע' דפו"ר ולידחי ל"ת דאל תגשו דהא לכתחלה לא לבטל ע' דפו"ר נאמר לאו זה דבג' ימים לא הי' בטול ע' בזה כמש"כ התוספ' לעיל אבל במשה שנגע לאו זה לע' דפרו ורבו ליתו ע' ולידחי ל"ת דז"א דהא איסור אל תגשו ודאי איכא ג"כ בהעראה דחשיב בכל מקום קריבה בעריות וח"ל וע' דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה וכעין מה שתרצו התוספ' בחגיגה (ג' :) לענין שפחה: