ערוך לנר – יבמות – קטע 70

שם תיפוק לה משום דהוי לה בעולה: עיין ברשב"א שהקשה הא רב אחר לקמן אם נשא נשוי א"כ ליכא איסור בבעולת עצמו רק מדרבנן ואפילו למ"ד דמוציאה בגט והא דאם נשא נשוי אינו רק לענין דלא משלם קנס כמפוחה ג"כ משמע דליכא רק מדרבנן וא"כ וחייו צריך טעם משום אלמנה ומאי ק"ל פאר תיפוק לי' דה"ל בעולה והניח בקושיא, והנה אמת דמטעם זה כתבו התוספ' דכתובות (צ'.) דבעולה עצמו היא דאורייתא אבל מכ"מ לדעת ר"ת שם וכן להך שיטה שכתבו התוספ' לקמן (ס'.) דמוציא בגט הוא מדרבנן קשה דמאי פריך הכא הא מטעם בעולה ראוי' מן התורה לקיימה, וי"ל דהכי קפריך דאף דמדאורייתא ראוי' לקיימה מכ"מ כיון דמדרבנן אינה ראוי' ל"ל להברייתא לילף מקרא דולו תהי' לאשה פרט לאלמנה דאיכא למיטעי דבבעולה מותר לקיימה הא לדידן בלא אלמנה משום בעולה ג"כ אינה ראוי' לקיימה, וכה"ג תירץ השער המלך (בהל' סוטה) דעת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דס"ל דאפי' בבא הבעל ביאה אסורה מדרבנן אין המים בודקים את אשתו מהא דמוקמינן ארוסה בבא על ארוסתו בבית חמיו ע"ש:

ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם ובפ"א מהל' נערה בתולה) דהיתה האנוסה אסורה טל המאנס אפילו רק באיסור דרבנן ה"ז לא ישאנה, ועיין שם במ"ל פלפול ארוך מנ"ל להרמב"ם כן ובשם הר"א ששון הביא טעם להרמב"ם משום דבשב ואל תעשה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה והראית הרמב"ם היתה לפי דעתו מברייתא דהכא דאמרינן דחלוצה לכהן הדיוט ה"ז לא ישאנה אף דחלוצה הוא רק דרבנן, והמ"ל השיב על זה הא י"ל דנקט חלוצה בשיגרת דלישנא אגב גרושה כמו בשאר דוכתי' ולכן הביא הוא ראי' להרמב"ם מהא דאמרינן בכתובות איכא בינייהו ממזרת ונתינה לישראל אף דנתינה הוא רק דרבנן לדעת הרמב"ם ע"ש, ולא זכיתי להבין כוונתו דמה שהשיב על הר"א ששון גם עליו יש להשיב דאף דדעת הרמב"ם דנתינה רק דרבנן מכ"מ הא אשכחן בכמה דוכתי דנקט נתינה בהדי אסורי דאורייתא וע"כ צ"ל כמש"כ המפרשים והתוספ' לקמן (דף ע"ט) דנקט נתינה אגב ממזרת כמו דנקט בכ"מ חלוצה אגב גרושה וכמש"כ גם ה"ה דעת הרמב"ם (בפ' י"ב מהל' א"ב הל' כ"ב) וא"כ גם ראית המ"ל לא שייך:

ולכאורה הי' אפשר לומר דדעת הרמב"ם בעולת עצמו היא רק דרבנן לכה"ג ולכן הוכיח שפיר דאפילו באסורה מדרבנן אין מצוה לכונסה מדאמרינן בברייתא לקמן אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואמאי הא מצוה מן התורה לישא אנוסתו וא"ל כיון דדין אנוסה שצריך לכונסה היא דוקא בנערה בתולה וא"כ דלמא איירי שהיא בוגרת או אילונית דא"כ בלא דין בעולה אסור לכה"ג לכונסה דהא כה"ג אסור לישא בוגרת ואילונית, אכן ז"א דא"כ אכתי יקשה אפילו נימא דבאסורה מדרבנן לא ישאנה ע"כ ה"ט משום דבשוא"ת יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורת א"כ אכתי איך אמרינן ומוציא בגט הא זה בקום וע' הוא דהא ודאי חשבינן נתינת הגט לאנוסה קום וע' דהא אמרינן במכות (דף ט"ו) אונס שגירש אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ולא חשבינן ללאו שאין בו מעשה וע"כ דנתינת הגט שבו עובר על הלאו חשיב מעשה ואכתי יקשה להנך שיטות הנ"ל דבעולת עצמו רק מדרבנן איך אפשר דמוציא בגט אע"כ צ"ל דברייתא דבעולת עצמו או דאיירי בבוגרת וס"ל כמ"ד דכה"ג מותר בבוגרת ודין אנוסה ליכא גבה או דאיירי היכי דאמרה לא בעינא דליכא ע' דולו תהי' לאשה כלל כדאמרינן בכתובות (דף מ') ואפילו לאו דלא יוכל לשלחה נמי ליכא רק היכי דהיא רוצה בו כנראה מדברי הרמב"ם וריש הל' נערה) וא"כ אין מברייתא זו ראי' לדעת הרמב"ם דבאסורה מדרבנן לא ישאנה, אבל לפ"ד הנ"ל דאהא דפריך הכא הוכיח הרמב"ם דינו די"ל דס"ל כהנך שיטות דבעולת עצמו הוא רק דרבנן וא"כ מאי פריך תיפוק לה משום דהוי לה בעולה הא מטעם זה הי' צריך לכונסה כיון דרק מדרבנן הוא אע"כ הוכיח הרמב"ם דגם באסורה מדרבנן לא ישאנה, אכן באמת דוחק לומר דברייתא דבעולת עצמו ומפותת עצמו לא ישא איירי בבוגרת או באמרה לא בעינא, ולכן יותר נראה מה שכתב הכס"מ בשיטת הרמב"ם כיון דאסורה מדרבנן גם מן התורה לא ישאנה, וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דאנוסת עצמו מדרבנן והוציא דינו מהך ברייתא:

שם בתוספ' ד"ה מהו. וק' לר"י דמעיקרא: לענ"ד י"ל ביישוב קושיות התוספ' על רש"י דודאי היה אבעי' שלו אם מותר לכונסה משבגרה אבל בתחל' הוי סובר שמואל דאבעי' שלו היא כך אי אמרין דבתר אירוסין אזלינן וכיון דנשאה בהיתר אז שוב לא שייך פסול גבה או דלמא בתר נישואין אזלינן דבאירוסין עדיין לא נעשית כאשתו אמירה לענין פסול כהונה וממילא כשבגרה נעשית חללה ואסורה לו מטעם חללה אבל משום יקח הוי פשיטא לי' דלא אסורה דיקח לשון אירוסין היא וכמו דפשיט ממתניתן לקמן ועל זה השיב לו דזה מוכח ממתניתן דלעיל דתנן מן האירוסין כשרות דבפסול כהונה בתר נישואין אזלינן ולא נעשית חללה משעת אירוסין וממילא מותר לישא אותה דמהיכי תיתי שתאסר דחללה אינה וגם משום לא יקח לא שייך בנישואין והשיב לו על זה רחב"י דלשוויי' חללה גם לי פשיטא אבל מבעי' לי אם מותר לישא מטעם יקח אי יקח נישואין או אירוסין והשיב לו ממתניתן דלקמן דמוכח דיקח הוא לשון אירוסין וא"כ גם משום הא לא אסורה:

בד"ה הא לא אישתני. אלא בנשתנה הגוף אחר העבירה: לפ"ז צריך לבאר ראית התוספ' מש"ס דקדושין, ועיין מה שכתב בזה המ"ל (בהל' איסורי ביאה פ' י"ז הל' י"ז) אבל הריטב"א פסק כראייתם מקדושין דלא חשיבא בעולה נשתנה הגוף כמו שכתב המ"ל שם, ומה שהקשה עליו דמה יענה לראית התוספ' מפרק אילו נערות מיושבת ע"פ מה שכתב התוספ' הרא"ש בשמעתין דלענין בוגרת לא חשיב בעולה נשתנה הגוף אבל לענין ארוסת בתולה חשיב נשתנה ע"ש.

בד"ה דומיא. דלחומרא מקשינן הקשה בתוספ' ר"ע היאך שייך בזה לחומרא מקשינן דזה שייך אם הבחירה להקיש לזה או לזה אבל הכא מכח גז"ש דאלמנה מוכח דמקשינן גרושה לאלמנה דבהיפוך יתבטל הגז"ש דאלמנה וא"כ יש לקיים שניהם הגז"ש וההיקש והניח בצע"ג, ולענ"ד י"ל דהא הגז"ש דאלמנה ע"כ לאו להכי מקובלת למילף אלמנה דכה"ג מתמר דא"כ יקשה לפי האמת גז"ש למאי אתי אע"כ דהגז"ש נתקבל' בעלמא והוי אמינא דגם הך דאלמנה לכה"ג ילפינן מנה לכן צריך ההיקש ועל כן תרצו התוס' שפיר דלחומרא מקשינן ועל כן אמרינן דגז"ש לאו להכי אתי, שוב א"ע ראיתי בריטב"א שהטעים דברי התוספ' כעין שפירשנו שכתב דאלמנה לא הוי למוד גמור מההיא דתמר לאפוקי דידה ולגרושה מפשוטה עכ"ל:

בא"ד. דלכ"ע גז"ש עדיפא מהיקשא: מזה משמע דהך דאלמנה אלמנה גז"ש הוא וכן נראה מדברי רש"י, אכן כבר הקשתי לעיל דלפ"ז לפי האמת גז"ש דאלמנה למאי אתי, ועוד ק"ל דלא תחבול בגד אלמנה נימא לפי האמת דילפינן אלמנה מתמר ורק באלמנה מן הנשואין איירי קרא ולא מצינו בפוסקים שחלקו כן ובשלמא לדעת הסמ"ע בח"מ (סי' צ"ז) דס"ל דגרושה ג"כ לא יחבול דזיל בתר טעמא י"ל דה"ה אלמנה מן האירוסין אבל לדעת הש"ך שם דס"ל דבגרושה אין איסור לחבול קשה וא"ל דילפינן מאלמנה דכה"ג דלחומרא מקשינן הא לענין דיני ממונות לא שייך קולא וחומרא דמה שהוא חומרא לזה הוא קולא לזה שכנגדו, ומיהו בהא י"ל כיון דהטעם דאלמנה דלבה דואג כמש"כ הש"ך א"כ אין חילוק בין נישואין לאירוסין גם להש"ך אבל אכתי ק' גז"ש למאי אתי, ולכן לולא דבריהם הי' נ"ל דלא מכח גז"ש בעי למילף אלא דהוי ס"ד דפי' אלמנה הוא דוקא מן הנשואין כמו גבי תמר ולכן ילפינן מהיקשא דהפי' הוא ג"כ באלמנה חן האירוסין וכיון דידעינן מהכא דעכ"פ גם מן האירוסין מקרי אלמנה ידעינן ג"כ בלא תחבול כן, ובזה יתיישב קושית התוספ':

בד"ה פרט לבוגרת. נתמעטו קצת: עיין בכתובות (ט.) שהביאו שם דברי הר"ח שהביא ראי' מסוגיא זו דבוגרת אין לה דם בתולים כלל אכן לכאורה ק' לפירושו מהא דאמרינן הכא בתולי' ואפילו מקצת בתולי' דמשמע דבוגרת יש לה קצת דם בתולים רק שנתמעט, וצ"ל לפירושו דמה שפתחה סתום זה קרי מקצת בתולי' בבוגרת:

בד"ה אפילו מקצת. ועוד דאי אפשר דבתולה שלימה משמע: המהרש"א הקשה דלתירוץ זה ק' לר"א ור"ש למה לא קאמר דבתולה מקצת בתולה משמע לרבות של"כ ובתולי' למעט שלכ"ד ובבתולי' לרבות בוגרת והניח בצ"ע, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (ס': בד"ה והא אמר) וא"ת מאחר דמרבינן וכו' וי"ל וכו' ע"ש, ולפ"ז מתורץ הקושיא לר"א ור"ש דע"כ ליכא למימר הכי דא"כ יקשה לר"ש דב' דבבתולי' ל"ל ועיין במהרש"א מ"ב שי"ל שכיון ג"כ לתי' זה, שוב ראיתי שתירץ ג"כ בתוספ' הרא"ש אקושיא זו כן:

בא"ד. ומיהו ק' לר"י למ"ד: זה פשיטא דל"ק קושיא זו רק אי אמרינן נערה אפילו קטנה במשמע דאז לא כתיב רק למעוטי בוגרת וכנראה גם מדברי תוספ' הרא"ש אבל אי אמרינן דנערה אין קטנה לא שפיר י"ל דאצטריך נערה למעוטי קטנה וכיון דקושיתם אינה רק לר"א ור"ש דס"ל דבתולה שלימה משמע שפיר י"ל דהם ס"ל כר"מ דממעט קטנה לענין קנס בכתובות (דף כ"ט) ולענין נערה המאורסה בסנהדרין (ס"ו:) ע"ש:

בד"ה אלימא. שנבעלה לאחר של"כ: י"ל פי' רש"י במה שכתבתי לעיל בגמרא דדוקא התם דפליגי תנאי בפירוש הכתוב דולו תהי' לאשה צריך למצוא איכא בינייהו בבעולה דאורייתא אבל הכא פריך כיון דאסורה ב"ע מדרבנן לא ה"ל למינקט אלמנה דוקא דאיכא למיטעי, ומה שהקשו דלפרוך הניחא לר"א כבר תירצו התוספ' בעצמם בכתובות שם ע"ש:

בד"ה אלא לאו. עד גמר ביאה שיש שם השרת בתולים: י"ל זה לפי' רש"י דאף דאנשיקה לא מחייב כיון דאין כאן השרת בתולים מכ"מ חייב אשלא כדרכה כיון דבאותה ביאה כדרכה איכא השרת בתולים וכתיב משכבי אשה דבכל ענין אתקש ביאה של"כ לביאה כדרכה, וה"נ מוכח לעיל (דף נ"ה:) דאוקי שכבת זרע למעט של"כ ופריך משכבי אשה כתיב ומוקי למעוטי נשיקה או למעוטי דרך אברים ע"ש, הרי דאף דבשל"כ לא שייך שכבת זרע כמו בנשיקה מכ"מ לא מסתבר לש"ס למעט של"כ כיון דמשכבי אשה כתיב אלא למעט נשיקה וה"נ אמרינן כן לענין קנס. שוב ראיתי בר"ן בסנהדרין (דף ע"ג) שכתב ג"כ בשיטת רש"י כן דדוקא אהעראה כדרכה לא מחייב בלא השרת בתולים אבל אביאה שלא כדרכה חייב ע"ש, אבל באמת מדברי רש"י בכתובות (מ':) הוכיחו הראשונים דס"ל דאביאה שלא כדרכה לא משלם קנס וע"ש בשיטה מקובצת שהאריכו בזה וכתבו ליישב שיטת רש"י וגם דעת הרמב"ם (הל' נערה בתולה פ"א) היא כן דלא משלם קנס אלא בבא עלי' כדרכה וכן כתב הרב המאירי בשמו בש"מ בכתובות שם ע"ש:

בא"ד. ה"ל לשנויי' כגון שלא עשה אלא נשיקה: פי' ולמה לי' לדחוקי' לאוקמי' מלתא דרב כתנאי לימא דרב ס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה ולשני כגון דלא עשה אלא נשיקה, והמהרש"א במ"ב כתב בכוונת התוספ' דהל"ל הניחא למ"ד העראה זו נשיקה וכו', ולא ידעתי מי דחקו לכך הניחא לא שייך רק היכי דמקשה אדרשא דקרא או אברייתא דע"כ לכולהו אמוראי צריך לאוקמי' שפיר כגון בסנהדרין שם (דף ע"ג) ולעיל (דף נ"ה) ובסוטה (דף כ"ו) אבל הכא דארב קפריך שפיר י"ל דלאוקמי' לרב כמ"ד העראה זו נשיקה:

בא"ד. היאך איש מתחייב קנס: ק"ק הא גם להך שיטה עכ"פ איכא קנס בביאה של"כ וא"כ שפיר משכחת קנס כגון דבא עלי' גמר ביאה של"כ דהא אמרינן ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי אלמא דעדיין בתולה היא אחר בעילה של"כ וי"ל דדוחק הוא לאוקמי' כל דין אונס שבתורה בבעילה של"כ דוקא אף שבקידושין (ט':) רצה לאוקמי' כל דין נ"ה בשלא כדרכה:

בא"ד. כיון דבביאה זו נעשית בעולה: ק"ק לפ"ז היאך אמרינן בקידושין (דף י' ע"ב) ואי נמי לכה"ג דקא קני בתולה בביאה במאי ופי' רש"י דאי סוף ביאה קונה נמצאת בעולה משעת העראה עכ"ל, והרי לפי סברת התוספ' דכאן כיון דע"י אותה ביאה נעשית בעולה שפיר קרינן בה בתולה, אכן באמת לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד ליישב קושיתם בזה דלמ"ד העראה זו ה"ע היאך משלם קנס לעולם עם מה שהקשו לקמן בסמוך ג"כ אשיטה זו דבהעראה אין קנס כיון דליכא קרא לזה דא"כ מאי פריך בבן סורר הניחא למ"ד וכו' דהא לדידי' נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בה"ע אלא בגמר ביאה ממש והניחו בקושיא, אבל לענ"ד י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דטעם דאין העראה הוא דאין קרא לזה א"כ זה לא שייך רק למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד זו ה"ע שפיר יש הוכחה שיש קנס בהעראה דאל"כ לא משכחת קנס לעולם וכקושית התוספ', וזהו מה שמקשה בפ' בן סורר אחר שתירץ דקנס לא משלם עד גמר ביאה דהניחא למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד זו ה"ע הרי מוכח דיש קנס בהעראה א"כ הרי מיתה ותשלומין באין כאחד, וא"ל הא אכתי מוכח סברת התוספ' דע"י אותה ביאה עצמה לא נעשית בעולה דאל"כ ל"ל קרא להעראה לילף מנערה המאורסה כמש"כ התוספ', לענ"ד י"ל דמזה אין ראי' כיון דהך פלוגתא אי העראה נשיקה או ה"ע אינה בדרשה אלא בסברא דלמ"ד זו נשיקה הכי מסתבר וכן למ"ר זו ה"ע א"כ אין קושיא דלא לכתוב קרא להעראה ונילף מנ"ה די"ל דאי לאו קרא לא היינו דוחקים נגד הסברא לומר דמחייב אהעראה אלא היינו דוחקים נגד הסברא לומר דהעראה זו נשיקה ולכן ע"כ כתיב קרא לומר דמחייב אהעראה אבל לעולם י"ל דאפילו ע"י אותה ביאה נעשית בעולה ולכן כיון דגלי קרא בח"ל וח"כ ויבמה ואשה לבעלה דהעראה כגמר ביאה אמרינן ג"כ לענין קנם כן למ"ד זו ה"ע ולכן מיושבים קושיות התוספ' אשיטת הי"מ שהיא ג"כ שיטת תוספ' הרא"ש, אכן גם ע"פ שיטת התוספ' יש ליישב מה שהקשינו ע"פ סברתם דכאן מסוגיא דקידושין דקאמר וא"נ לכה"ג דקא קני בתולה בביאה מאי שהרי סברתם לא כתבו רק למ"ד העראה זו ה"ע דלדידי' מוכח כן מנ"ה מדאצטריך קרא להעראה אבל למ"ד זו נשיקה לא מוכח כסברא זו שלא תחשב בעולה ע"י אותה ביאה, א"כ י"ל דמה דקאמר שם א"נ לכה"ג וכו' קאמר באמת רק למ"ד העראה ז"נ ולהכי נקט באמת ב' נ"מ דנפקותא הראשונה דהערה בה וקבלה קידושין מאחר היא לכ"ע וא"נ לכה"ג קאמר דלמ"ד זו נשיקה יש עוד נפקותא גם לכה"ג:

בא"ד. אבל ק' אי לא מחייב קנס: כן הקשו ג"כ בסנהדרין אשיטת י"מ ושהביאו כאן בלשון ועוד מצינו למימר, ומה שי"ל ביישוב קושיא זו כתבתי לעיל בסמוך, והנה בסנהדרין שם הביאו עוד ראי' נגד שיטה זו מהירושלמי דקאמר בפי' הערו בה י' בני אדם כולהו משלמי קנס והוא מימרא דירושלמי בפרק אילו נערות אכן בירושלמי שלנו לא נמצא כן אלא לענין סקילה דנ"ה קתני כן דכולהו בסקילה וכבר העיר שם המפרש כן, אכן מה שרצה ליישב דבריהם שהם רצו להביא ראי' מנ"ה אקנס דברים תמוהים הם דהא פשיטא לדעת התוספ' ג"כ בסנהדרין דאהעראה בנ"ה בסקילה דמ"ש משאר עריות אלא לענין קנס דעת הי"מ דאין חייב בהעראה כיון דליכא קרא על זה וכל זה מבואר בדבריהם בסנהדרין:

ע"ב בגמרא תיפוק לה דה"ל זונה: עיין במ"ל (פי"ח מהל' א"ב) שנסתפק אי פלגש מקרי ג"כ זונה לר"א וכתב שיש לפשוט מש"ס דהכא דאי בפלגש לא נעשית זונה לא פריך מידי דדלמא רב בפלגש שנבעלה של"כ איירי ועיין בשער המלך בזה שהביא ג"כ ראי' כזה מכח קושית הרשב"א שהזכרתי לעיל, אבל באמת לא ידעתי הכרע מכל זה שהרי כבר הזכרתי לעיל דהוי מצי למימר ג"כ דרב איירי בנתקדש' קדושי טעות דבזה פשיטא דלא נעשית זונה אפילו אי בביאה ע"י אונס נעשית זונה כיון דלשם קידושין נתכוונו שניהם וע"כ צ"ל דהש"ס חדא מינייהו נקט וא"כ גם לענין פלגש אין ראי', והנה הרשב"א הקשה דלימא דרב ס"ל כר"ש והוא לא ס"ל כמ"ד פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ובתוספ' הרא"ש הקשה ג"כ הכי ותירץ דר"ש ס"ל ג"כ כמ"ד פנוי הבעה"פ עשאה זונה כדאמרינן בסנהדרין, ונ"ל דהך פלוגתא דרשב"א והרא"ש תלי בב' תירוצי התוס' בסנהדרין (נ':) אי ברייתא דשם ר"ע היא או ר"ש היא ע"ש, והרשב"א בזה לשיטתו אזיל דגם בתשובה (סי' אלף רל"א) כתב כן דר"ש לא ס"ל דפנוי הבעה"פ עשאה זונה:

עוד הקשה הרשב"א בזה הא באונס לא נעשית זונה וא"כ מאי פריך לרב ותירץ לחד תירוץ דלר"א כ"ע מודו דגם באונס נעשית זונה, ועיין במ"ל (בפ' י"ח מהל' א"ב) שלא היו לפניו דברי הרשב"א הללו:

וראיתי במהרש"א שהקשה מאי פריך דלמא רב באמת משום זונה קאמר ותירץ דמשמע לי' דרב מכה"ג איירי דקאי אמתניתן והביא ראי' מתוספ' לקמן, ובאמת לענ"ד אין ראי' משם דשם ודאי מוכח דרב קאי אברייתא דהא לא קאמר רק ותוציא בגט וזה ודאי אברייתא קאי אבל הך מימרא דהכא מנ"ל דרב אמתניתן אמרה דלמא מסדר הגמרא סמכה הכא, והנה באמת גם בתוספ' הרא"ש הקשה ותירץ כמהרש"א, אבל לענ"ד בלא"ה לק"מ דאי משום זונה מאי קמ"ל רב הא תנן ריש פרקין ולא חילק בין ביאה לביאה:

שם והכשירה רבי לכהונה: עיין ברשב"א שהקשה מאי מייתי ראי מרבי הא אפילו נעשית בעולה מבהמה מכ"מ היתה כשירה לכהונה דאפילו מאדם כה"ג אין נעשית בעולה כיון דשלא כדרכה הוא ורבי ס"ל דאין אחר עושה אותה בעולה של"כ והניח בצ"ע, ולענ"ד קושית הרשב"א תמו' היא דהא שפיר מוכיח מרבי דלא נעשית בעולה דאי נעשית בעולה זונה נמי הוי דהא תלי חדא באידך כדמוכח בסוגיא דלפנינו והרי זה פשיטא דנבעלה לחייבי כריתות אפילו שלא כדרכה נעשית זונה ואכתי תפסל נבעלה לבהמה לכהונה מטעם זונה דנבעלה לח"כ אע"כ דלא חשיבה בעולה משום דביאת בהמה לאו ביאה היא וא"כ זונה נמי לא הוי, וי"ל דרשב"א בזה לשיטתו אזיל ע"פ מה שכתבתי לעיל (דף ל"ה) דס"ל דמח"כ באונס לא נעשית זונה וכאן אונס היתה וי"ל בזה מה שפסק הרמב"ם הך דינא דנבעלה לבהמה כשרה לכהונה וכבר תמה השער המלך מדכתב סתמא משמע דאפילו בכדרכה קאמר ואמאי הא לא גרעה ממוכת עץ והניח בצ"ע, ונ"ל דלהרמב"ם הי' ק' קושית הרשב"א גם הי' דוחק לו דרב שימי ס"ל דמוכת עץ כשרה לכהונה ואף דהרשב"א כתב דברייתא דנדה (דף ז') ס"ל כן מכ"מ אין סברא דרב שימי ישבוק מתניתן דהכא ומימרא דרב ור"י לקמן דפסלי מ"ע לכהונה לפסוק כברייתא דשם ומה גם דמברייתא גופא לא מוכח בפי' כן ולכן פסק דודאי הכא בכדרכה איירי וס"ל דמ"ע פסולה לכהונה ואעפ"כ נבעלה לבהמה כשירה כיון דבעולה לא הוי הוי כביאת קטן פחות מבן תשע דג"כ אין עושה אותה מ"ע כראמרינן בכתובות (י"א:) דאין מוכת עץ בבשר ואף דהתוספ' כתבו שם דבלא השיר בתולים איירי מכ"מ דעת רש"י שם משמע דאפלו בהשיר בתולים אינה נעשית מ"ע ע"י בשר וכן כתב בפי' בש"מ שם ע"ש וכן משמע דעת הרמב"ם שם גופא, ולכן פסק הרמב"ם דאפילו נבעלה כדרכה כשרה לכהונה דפסק שם אין מ"ע בבשר, ואין להקשות לפי תירוצינו דלא שייך מוכת עץ בבשר היאך קאמר לעיל מידי דהוי אמוכת עץ של"כ די"ל כיון דלעיל ארב קיימא ורב באמת התם בכתובות ס"ל דלא גרע ביאת קטן ממ"ע אבל הא קאמר דהכשיר רבי בעולה לבהמה לכה"ג הוא שמואל ושמואל לשיטתו הוא דקאמר שם דאין מ"ע בבשר: